מלבי"ם על משלי טו ד


"מרפא לשון עץ חיים וסלף בה שבר ברוח", מצויר כי "הסלף של הלשון" ר"ל הלשון הנוטה מדרך החכמה ומדבר לה"ר ורכילות (וכ"ש כשמעוות בבינה שזה גדר סתם לשון שהוא הדיבור התבוניי) "הוא שבר ברוח", ר"ל באשר הדיבור הוא עצמות האדם מי שמסלף את הלשון זה בא מצד "שבר" פנימי ששרשו "ברוח" האדם, שרוחו נשבר ויש בו חולי ואינו שלם, כי המקלקל בכחות נפש הבהמיית הוא שבר בנפש הבהמיית שאינו מסוכן כ"כ כמו שבר הרוח, אולם העץ חיים הוא רפואה לחולי הלשון, שהוא העסק בתורה וחכמה שהיא עץ חיים למחזיקים בו, תרפא את הלשון, כעצים תרופיים המרפאים כל מחלה, ומי שלא ישתמש ברפואה זו וע"י פיתוי הלשון לא יאכל מעץ חיים רק מעץ הדעת טוב ורע שהביאה מיתה לעולם ע"י בעל הלשון הראשון שהוא הנחש (כמ"ש אם ישך הנחש בלא לחש ומה יתרון לבעל הלשון), והוא המסלף בלשונו, זה סימן שרוחו הפנימי נשברה ויש לו רוח רעה:


ביאור המילות

"וסלף". הוא עוות התום והיושר (למעלה י"ג ו').

" שבר ברוח", כמו רוח נשברה, והרוח הוא כולל כל כחות הנפש הפנימים:

 


דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.