משנה סוכה ד ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת סוכה · פרק ד · משנה ב | >>
לולב שבעה כיצדא? יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת -- לולב שבעה. ושאר כל הימים ששה.
לוּלָב שִׁבְעָה כֵּיצַד?
- יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת,
- לוּלָב שִׁבְעָה;
- וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים, שִׁשָּׁה.
לולב - שבעה, כיצד?
- יום טוב הראשון - של חג,
- שחל להיות - בשבת,
- לולב - שבעה.
- ושאר כל הימים - שישה.
- שחל להיות - בשבת,
הלולב נטילתו חובה מן התורה ביום הראשון בכל העולם, ונטילתו חובה כל שבעת הימים במקדש בלבד. וכן הוא לשון התורה "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים"(ויקרא כג, מ), ואמר השם "ולקחתם לכם ביום הראשון"(ויקרא כג, מ) ואפילו בגבולין.
ומה שחייב שלא ליטול הלולב בזמן הזה בשבת ביום טוב הראשון, כדי שלא נחדש דבר, והוא כי אנו לא היינו נוטלין אותו בחוצה לארץ ביום הראשון שחל להיות בשבת בזמן שבית המקדש קיים, לפי שלא היינו יודעים באמת ראש חודש המכוון לקביעות בית דין של ארץ ישראל.
והדבר על עניין הראיה והעיבור שהוא בידינו, אולי נחבר בו חיבור מיוחד לבאר בו מה שנסתר על רוב בני אדם.
ומה שחייב לאסור נטילת הלולב בשבת שבתוך החג, ואפילו במקדש, גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. ולא עשינו הגזירה ביום טוב הראשון, כי מצותו כל כך חזקה עד שהיא חובה, ואפילו בגבולין, כמו שנתננו העיקר:
לולב שבעה - דיום ראשון דוחה שבת משום דאית ליה עיקר מן התורה בגבולים דכתיב (ויקרא כג) ולקחתם לכם ביום הראשון ב:
ושאר כל הימים - אם חל יו"ט ראשון בשאר ימי החול, ונמצאת שבת בחול המועד, לא דחי. ואע"ג דכל שבעה הוא מן התורה במקדש, העמידו חכמים גזירתם בשאר ימי החג ג הואיל ואין להם עיקר מן התורה בגבולים. ובדין היה דאפילו בזמן הזה יהיה לולב דוחה את השבת ביום טוב ראשון של חג, אלא משום דלא בקיאינן בקביעא דירחא ד, ושמא אין זה יו"ט ראשון הלכך לא דחינן שבת מספיקא. וטעמא דגזרו שלא ליטול לולב בשבת, והרי אין בנטילתו שום מלאכה אלא טלטול בעלמא, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד הברכה או סדר הנענועים ויעבירנו ד' אמות ברה"ר ה והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה ו:
[*לולב שבעה כיצד. והרא"ש גורס ששה ושבעה כיצד והיא גירסא נכונה ועיין רפ"ה]:
יו"ט הראשון שחל להיות בשבת. פירש הר"ב דיום ראשון דוחה שבת עיין פרק דלעיל משנה י"ג. ומ"ש דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון ולא פירש מקדש ש"מ דאפילו בגבולים. כן פי' רש"י ועיין פרק דלעיל משנה י"ב:
ושאר כל הימים ששה. כתב הר"ב דהעמידו דבריהם כו'. וכתב רש"י וא"ת נמצא ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה הא אותיבנא ביבמות [בהאשה רבה דף צ'] ושנינן שב ואל תעשה שאני ע"כ. ומ"ש הר"ב ובדין הוא דאפי' בזמן הזה כו' אלא משום דלא בקיאינן כו'. וא"ת הרי לפי מ"ש במשנה ו' פרק דלעיל בקיאינן כמ"ש שם. ומיהו בגמרא כי אמרינן האי טעמא משמע דעדיין היו קובעין בא"י ומקרי אנן לא בקיאין לפי שאע"פ שהיו יודעין לחשוב העבור. מ"מ היו סמוכים על קביעות ארץ ישראל. ובמקום שאין שלוחי בית דין מגיעין שם הוו כאינן בקיאין. דהא פריך עלה אינהו דידעי בקיבוע דירחא [לדחי] ופירש"י אינהו בני ארץ ישראל שעדיין מקדשין על פי הראיה. והתוספות שכתבו דמאי דקאמר לא בקיאינן. אף על גב דידעינן עבוד רבנן כאילו לא ידענו אפשר שסוברים כהרא"ש לעיל במשנה ו' דפסולי אתרוג דראשון פסולים ג"כ בשני דלכל דבר עבוד רבנן כלא ידענו. אבל להר"ב מי ניחא. וא"ל דאי לא נטלינן פסול בשני נמצא כשאין כאן אחר שהוא כשר יושב ובטל ממצוה דדבריהם. והויא חומרא דאתי לידי קולא. וכמ"ש הר"ן בשם י"א. דקשיא לי א"כ בנטילת לולב עצמו למה תקנו. אלא שב ואל תעשה שאני. [הכא נמי שב ואל תעשה שאני]. וכבר דחה הוא ז"ל מטעם אחר. אלא נראה טעמא כמ"ש הרמב"ם. והוא סובר ג"כ כהר"ב בדין פסולי אתרוג. ומפרש למשנתינו הכי דמשום דבזמן הקביעות בארץ ישראל שאחר החורבן הואיל והרחוקים לא היו יכולין ליטול דלא ידעי אימתי הוקבע ר"ח שלא הגיעו אליהם שלוחי ב"ד ומפני כן גם בני ארץ ישראל ג"כ לא היו נוטלין דלא לעבדו כשתי תורות כמ"ש לעיל משנה י"ג. ולפיכך אע"פ שאח"כ נתבטלו השלוחים לגמרי לפי שגם בא"י לא קבעו. וכ"ע אחשבון סמכי. והשתא כולי עלמא מיקרי בקיאין בקיבוע דירחא. אפ"ה כדי שלא לחדש דבר נשאר כמות שהיה אחר החורבן בימי הקביעות דארץ ישראל ע"כ. ובהכי ניחא ודאי. דהכא שאני משום דבימי הקביעות שאחר החורבן היו מתקנים אפילו על בני ארץ ישראל דבקיאי שלא ליטול בשבת משום גזירה דאיסור כרת לגבי הרחוקים. הניחו אח"כ כמות שהיה. אבל בדין פסולי אתרוג דבני ארץ ישראל היו מחולקים בימי הקביעות. מבני חוצה לארץ. ועליהם לא נגזרה הגזרה מעולם. הלכך השתא דכ"ע עושין על פי החשבון ובקיאים. לא שייך לומר להניח כמות שהיה כיון שאדרבה מעולם היו בני ארץ ישראל מכשירין הפסולין בשני. וא"כ שפיר טפי להשוות המדות ולהכשיר כמוהם. כיון שנוכל. מטעם דהשתא כולי עלמא בקיאים. ואל תשיבני משני ימים טובים של גליות. דאההוא שלחו מתם דלעבדו משום דלמא גזרי מלכות שלא יתעסקו במצות. ותשתכח סוד העבור ויעשו מלא חסר כו'. ויאכלו חמץ בפסח. כדאיתא בפ"ק דביצה דף ד'. וכי עבדינן יו"ט שני קודש תו ליכא למיחש להא דתם. ודיני אתרוג שאינו אלא בחג משוין המדות עם בני ארץ ישראל. ועוד שהיא מצוה בפני עצמה ולא בקדושת יו"ט תליא. ועיין משנה ב' פרק ג' דביצה. ומ"ש הר"ב וטעמא דגזרו כו'. והרי כו'. אלא טלטול בעלמא דטלטול מיהו איכא מאחר דאין עשוי כלי. אע"ג דחזי למצוה כדאשכחן בקנים דשלחן במנחות פרק י"א משנה ו'. תוספות. ומ"ש שמא יטלנו כו' ויעבירנו ד"א ברשות הרבים. הכי איתא בגמרא וכתב רש"י ה"ה דמצי למימר ויוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. [ולא נקט הכי אע"ג דהוי אורחא דמלתא טפי. תוספות פ"ק דמגילה דף ד']. אלא שברוב מקומות וענינים יש לחוש להעברת ד"א. ואין לחוש להוצאה. כגון שהיה מונח בכרמלית או בקרפף או בגיגה דאין כאן אסור הוצאה דאורייתא ויש כאן איסור העברה בר"ה ע"כ. וכתב הר"ן בריש פרק ד' דר"ה. וא"ת ומ"ש הני דגזרינן ומ"ש מילה דלא גזרינן. [בריש פי"ט דשבת] שמא יעביר תינוק או איזמל בר"ה. וי"ל דהני שאני לפי שהכל טרודין בהן ולא מדכר חד לחבריה מה שאין כן במילה. ע"כ. ועיין במשנה ב' פרק ז' דפסחים. ומ"ש שמא יעביר תינוק ר"ל לאחר המילה שהוא חולה וככפות דמי. כמ"ש בשבת בשם התוספות. [*ועיין במ"ש במשנה ב' פרק י"ח דשבת] והתוספות פ"ק דמגילה דף ד'. תירצו משום דמילה חמירא שכן נכרתו עליה י"ג בריתות. וגם אין אדם מל אלא א"כ הוי בקי דסכנה יש בדבר ע"כ. ועיין מ"ש בס"ד במשנה ב' פ"ק דמגילה. ומ"ש והיינו טעמא דשופר במשנה ג' פ"ד דר"ה. עוד ע"ש במשנה ג' ומשנה ח'. ומ"ש והיינו טעמא דמגילה. אגזירה שמא יטלנו קאי. וכמ"ש במשנה ב' פ"ק דמגילה. אבל משום דלא בקיאינן לא שייך לענין מגילה דכיון דמדבריהם היא. ואפילו היינו בקיאין. לא היה דוחה שבת:
(א) (על המשנה) שבעה כיצד. וגירסת הרא"ש ששה ושבעה כיצד:
(ב) (על הברטנורא) ולא פירש מקדש, ש"מ דאפילו בגבולים. רש"י:
(ג) (על הברטנורא) וא"ת נמצא ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה, הא אותבינא ביבמות דף צ', ושנינן שב ואל תעשה שאני:
(ד) (על הברטנורא) ובגמרא איתא דאע"פ שהיו יודעין לחשוב העבור מ"מ היו סומכין על קביעות א"י ובמקום שאין שלוחי ב"ד מגיעין שם היו כאין בקיאין. והתוספ' כתבו דמאי קאמר לא בקיאין אע"ג דידעינן, עבוד רבנן כאלו לא ידעינן. ועתוי"ט:
(ה) (על הברטנורא) בגמרא ופירש"י הוא הדין דמצי למימר ויוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, אלא שברוב מקומות וענינים יש לחוש להעברת ארבע אמות ואין לחוש להוצאה כגון שהיה מונח בכרמלית כו' ויש כאן איסור העברה ברשות הרבים:
(ו) (על הברטנורא) אגזירה שמא יטלנו קאי אבל משום דלא בקיאין לא שייך לענין מגילה דכיון דמדבריחב היא אפילו היינו בקיאין לא היה דוחה שבת:
לולב שבעה כיצד: מ"מ בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל לולב ששה ושבעה כיצד וכו' וגם בסיפא ערבה ששה ושבעה כיצד וכו':
לולב ז' כיצד וכו': לשון ר"ע ז"ל עד דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון. אמר המלקט ביום משמע כל דהו יום וקרא יתירא הוא דמצי למיכתב בראשון אלא לשבת:
ושאר כל הימים: אם חל וכו' לשון ר"ע ז"ל עד משום דלא בקיאינן בקבועא. אמר המלקט ובגמ' פריך אינהו בני ארץ ישראל דידעי בקבועא דירחא ועדיין מקדשין על פי הראיה לידחו להו אף בזמן הזה ומשני אה"נ דתני חדא י"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהם להר הבית וכו' כדבסמוך ותני אידך בפירקין דלעיל לבית הכנסת אלא ש"מ כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן בזמן שאין בית המקדש קיים ש"מ ובמסקנא אמרינן כיון דלדידן לא דחי לדידהו נמי לא דחי לא ערבה בשביעי אם חל להיות בשבת ולא לולב בראשון אם חל בשבת שלא לעשות ישראל אגודות אגודות ונראה כשתי תורות ואידי ואידי בזמן שבית המקדש קיים ולא קשיא כאן במקדש כאן בגבולין פי' רש"י ז"ל בגבולים מוליכין לבית הכנסת וכולהו בזמן הבית דהוו כולהו בארץ סמוכין לב"ד ויודעין אימתי הוקבע החדש אבל עתה משחרב בית המקדש אין לולב דוחה שבת אפי' לבני ארץ ישראל והיינו נמי טעמא דערבה דכיון דלדידן לא דחי לדידהו נמי לא דחו כדכתיבנא:
ושאר כל הימים ששה: ק"ק בין הכא בין בסיפא דה"ל למיתני ובשאר בבי"ת דהא קאי אי"ט שחל דברישא. ובגמ' ס"ל לר' אליעזר לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת ואפי לחותכו מן המחובר ולאוגדו ובגמ' מפ' טעמיה. וכבר רמוז זה ג"כ בר"פ ר"א דמילה ע"ש:
יכין
לולב שבעה: דיום א' לבד דחי שבת בכ"מ בזמן שבית המקדש קיים. משום דאז חייב מדאורייתא אפילו בגבולין, אבל בשאר ימים דליתא מדאורייתא בגבולין, גזרינן אף במקדש שמא ישכח ויעבירנו ד' אמות בר"ה. ואע"ג דאין שבות במקדש. היינו במה דשייך למקדש דבלא שייך למקדש יש שגזרו [כעירובין ק"ב ובפירושנו פסחים פ"ה סי' נ"ה] ויש שלא גזרו [כר"ה פ"ד סי' א'] [והא דנקט שמא יעבירנו וכו', ולא שמא יוציאנו מרה"י לר"ה. ה"ט משום דבין רה"י לר"ה יש היכירא ולא חיישינן שיוציא מזל"ז [אב"י כך כ' תוס'. אבל רש"י תי' דלא נקט כן משום דכשהגביה ע"מ לטלו ונמלך והוציאו פטור. ותמהו רבעתו"ס דה"נ בהעברה בנמלך להעביר אחר שעשה העקירה פטור. ונ"ל להצדיק דברי רבינו רש"י, ע"פ מ"ד [שבת צ"ו ב'] דמעביר ד"א בר"ה הילכתא גמירי לה, ולא ממשכן ילפינן לה. ע"כ, והרי טעם דכשנטלו ע"מ שלא להוציא והוציא פטור, היינו משום דילפינן ממשכן, דמלאכת מחשבת בעינן [כרש"י שבת ד"ה ב' ד"ה אינו]. והא תינח הוצאה דילפינן ממשכן אבל העברה דלא ילפינן ממשכן, אפילו נמלך חייב]:
ושאר כל הימים ששה: והאידנא גם יום א' בשבת לא דחי, ואפילו בא"י כדי שיהיו הכל שוין בקיום המצוה, משא"כ בלא תעשה מלאכה לא חששו כך, וצריך טעם לדבר, דהכא דאיכא מצוה איכא למיחש טפי שיטעו הרחוקים מירושלים לטלו גם הם. ואע"ג שבזמן המקדש לא חששו בזה אפילו בלולב, התם היו תולין הכל במקדש. אבל השתא גזרו בכל מקום דחיישינן שמא יבוא זמן שישתכח חשבון קביעותא דירחא ושמא יעבירנו אז ד' אמות בר"ה לילך אצל בקי ללמוד ויחלל שבת בחנם [אבל בזמן המקדש, לא גזרו שמא יעבירנו אחר שיצא בו, דלמה יוציאנו אז]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת