עיקר תוי"ט על ראש השנה ד
משנה ראש השנה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) בית דין. מפני שב"ד זריזין הן ולא יבואו התוקעים להעביר השופר בפניהם בו. ה"ר. שב"ד מזהירין את העם ומודיעים אותם. הר"מ:
(ב) (על הברטנורא) ש"מ דבזמן שבה"מ קיים איירינן וה"ק ועוד כו' ירושלים יתירה קודם החורבן שהוא קודם התקנה ליבנה אחר החורבן ואחר התקנה. וזה לפירוש הר"מ. אבל לפירש"י דירושלים בכלל מדינה. כתבו התוספ' דהכא לאחר החורבן שתיקן ריב"ז. ועתוי"ט:
(ג) (על המשנה) שבעה. פירשתי בסוכה פ"ג מי"ג דשבעה היינו לאפוקי ראשון בלבד. ולעולם בשבת שבשבעה אינו ניטל. וה"ט דלא הוצרכו לתקן בלולב שידחה שבת כמו בשופר, דשופר כי אתי בשבת ולא יתקע חיישינן שתשתכח תורת שופר אבל לולב כי אתי בשבת איתא בשאר יומי. א"נ משום דשופר אתי לזכרון טפי מלולב. הר"נ. ועתוי"ט:
(ד) (על הברטנורא) דשמא לא יבואו עדים כלל. או של יר'ט דשמא עוד סוף העדים לבוא היום:[ה] התקין כו'. ואם לא באו קודם המנחה אמרו של חול. הר"מ:
(ו) (על המשנה) מלכיות. ואע"ג דבקראי נזכרו המלכיות באחרונה. מקדימין אותן. כמו שאמרנו בגמרא אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר. והטעם מבואר כי קודם ראוי שנמליך מלכותו עלינו ואח"כ יעלה זכרונינו לפניו לטובה:
(ז) (על המשנה) למה כו'. ה"ק למה הוא מזכיר עשר לימא תשע דהואיל ואשתנו מלכיות מזכרונות ושופרות לענין תקיעה בדין הוא דלשתרי נמי לפחות מהן:
(ח) (על המשנה) מעשרה. כנגד י' הלולים דהללו אל בקדשו דכתיב בהו הללוהו בתקע שופר. א"נ כנגד י' הדברות פרש"י דכתיב בהו נמי שופר. א"נ כנגד י' מאמרות שבהן נברא העולם. ופירש"י שהעולם נברא בר"ה. גמרא:
(ט) (על הברטנורא) ואע"ג דבכל מקום אמרינן תורה ונביאים וכתובים י"ל משום דקראי דכתובים קדמו לנביאים. תוספ':
(י) (על המשנה) שלש שלש. כנגד תורה נביאים וכתובים. ואמרי לה כנגד כהנים לוים וישראלים גמרא:
(יא) (על הברטנורא) ומנהגם היה שש"צ המתפלל ביוצר אינו מתפלל במוסף אלא ש"צ אחר. הר"נ:
(יב) (על הברטנורא) ואע"פ שבטלה הגזירה לא עבדינן כדמעיקרא אע"ג דזריזין מקדימין כו' דחיישינן שמא יחזיר הדבר לקלקולו. תוספ'. וכתב הר"נ דתקנו תקיעות וט' ברכות במוספין דהא על סדר ברכות תוקעים כדלעיל וקודם לכן היה הכל בשחרית:
(יג) (על המשנה) מתקיע. מדלא תנן תוקע. דקדק רבינו האי שאין ש"ץ תוקע אלא אחר. וטעמא כדתנן בפ"ה דברכות לענין נשיאת כפים וכל חלוקי דינין דהתם שייכי נמי הכא. הרא"ש:
(יד) (על הברטנורא) דאפשר מלך יושב על כסא דין וספריחיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה. גמרא:
(טו) (על המשנה) הראשון כו'. משום דזריזין מקדימין למצות. גמ'.
(טז) (על המשנה) מקרא. ולא קתני קורא ה"ט לפי שהוא מקרא לצבור וכדאמרינן הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה. הר"נ:
(יז) (על המשנה) אין מעבירין כו'. מ"ט שופר עשה ויר'ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה גמרא. וחכמים עשו חיזוק לדבריהם הכל כשל תורה. הר"נ:
(יח) (על המשנה) לא תעשה. זו ואצ"ל זו קתני. גמרא:
(יט) (על הברטנורא) וטעמא שהואיל והגיע לחינוך מתעסקים עמו כדי שילמוד שידע לתקוע לצאת י"ח כשיבא ר"ה. אבל כשלא הגיע לחינוך לא. רש"י. ואף דקיי"ל קטן האוכל איסורים אין ב"ד מצווין להפרישו ה"מ במלתא דלא מפרסמא אבל במפרסמא כי הא שהקול נשמע לרבים מעכבין דלמא נפיק מינה חורבא לתקוע בשבת שלא בפני ב"ד. הר"נ:
(כ) (על המשנה) מתעסקין. שאומרים להם תקעו ומשתדלין עמהם. המגיד:
(כא) (על המשנה) לא יצא. למה שפירש הר"ב פרק דלעיל מ"ז דבעי כוונה לצאת מקרי מתעסק כל שאינו מתכוין לתקוע תקיעה של מצוה וממתניתין דלעיל לא שמעינן אלא דהשומע צריך כונה. אבל התוקע עצמו ה"א דיצא בו אפילו במתעסק ולא לבעי כונה לצאת קמ"ל מתניתין דהכא ותני תו והשומע לאשמעינן דאף דנתכוין לצאת אם התוקע מתעסק לא יצא:
(כב) (על הברטנורא) דסיפיה דקרא דוהעברת שופר תרועה איהו:
(כג) (על הברטנורא) משום דמרמי לה רמי מתניתין וברייתא אהדדי משני לה בגמרא דתנא דידן קא חשיב תקיעות דכולהו בבי. ועתוי"ט:
(כד) (על המשנה) כג'. ר"ח גורס ג' יבבות, ולא כג' דהא תרועה עצמה ג' יבבות והיכי שייך למתני כג'. אלא שאפשר שלפי שעיק' יבבות בפיו קאמר דשעור תרועה כג' יבבות שאדם מיילל בפיו:
(כה) (על המשנה) יבבות בגמרא דתרועה מתרגמינן יבבא וכתיב באמיה דסיסרא בעד החלון נשקפה ותיבב. עתוי"ט:
(כו) (על המשנה) בראשונה כו' שאין לתקיעות שעור למעלה שאם רצה להאריך מאריך ואין הדבר ניכר כשהוא מאריך שיתכוין לב' תקיעות אלא מחמת כשהוא כפלים כשיעור תקיעה ראשונה מש"ה תני תקע בראשונה. הרא"ש והר"נ:
(כז) (על הברטנורא) ואע"פ שימשוך עד שיאמר עשרה זכרונות יש לעשות כך. ועתוי"ט:
(כח) (על המשנה) אלא אחד. היינו תקיעה שלאחריה ולא כיש מפרשים דהיינו הראשונה ושמשום הכי תני תקע בראשונה:
(כט) (על המשנה) ג"פ. בשביל מלכיות וכן בשביל זכרונות. וכן בשביל שופרות. רש"י:
(ל) (על הברטנורא) דאע"ג דכל ישראל ערבים הם זה לזה ומה"ט מוציא זה את זה בברכות המצות הא תניא בגמרא יחיד שלא בירך אין חבירו מברך עליו. וטעמא כתב הר"ן בשם ירושלמי משום דתפלה מסתבר שיהיה כל אחד מבקש רחמים על עצמו: