פתיחת התפריט הראשי

טור אורח חיים תקפח

טורעריכה

בזמן הראוי לתקוע כיצד? משעת הנץ החמה עד הלילה, דתנן: כל היום כשר לתקיעת שופר, ואם תקע משעלה עמוד השחר יצא. אבל בלילה לא, לפיכך שמע מקצת תקיעה בלילה ומקצתו ביום לא יצא.

שמע ט' תקיעות מט' בני אדם, כגון תקיעה מזה ותרועה מזה אחר כך, אפילו בט' שעות ששהו בהן הרבה, יצא. שמע ט' תקיעות מט' בני אדם שתקעו כולם כאחד, לא יצא, שאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה.

ושבת לאו זמן תקיעה הוא, דתנן: י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה, שאין הכל בקיאין בתקיעת שופר וחיישינן שמא יטלנו בידו לילך אצל בקי ללמדו ויעבירנו ד"א ברה"ר. ורי"ף היה תוקע בבית דינו, וסמך לו על הא דתנן: משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד ולפניהם, ורוצה לפרש כל ב"ד ואפי' של ג'. ולא נהגו כן, שכל המפרשים פירשו ב"ד של כ"ג שהן סנהדרי קטנה.

ואע"פ ששבת לאו זמן תקיעה היא, מותר לומר לקטן שלא הגיע לחינוך שיתקע בשבת כדי להתלמד לתקוע, אבל אם הגיע לחינוך אסור לומר לו לתקוע, ואם תקע מעצמו אין צריך למחות בידו.

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

בזמן הראוי לתקוע כיצד וכו' דתנן כל היום כשר לתקיעת שופר משנה בפרק ב' דמגילה (כ:):

ומ"ש רבינו ואם תקע משעלה ע"ה יצא התם (כ:) תנן אין קורין את המגילה ולא מלין ולא טובלין ולא מזין עד הנץ החמה וכולן שעשו משעלה ע"ה כשר ויליף בגמרא מקרא דמשעלה ע"ה מקרי יום ופירש"י עד שתנץ החמה. שיצאו מספק לילה: וכולן שעשו משעלה ע"ה כשר. דמעלות השחר יממא הוא אבל לפי שאין הכל בקיאין בו צריכין להמתין עד הנץ החמה ע"כ. ומהתם שמעי' בכל דבר שמצותו ביום צריך לכתחלה לעשותו משתנץ החמה ואם עשה משעלה ע"ה כשר:

ומ"ש אבל בלילה לא פשוט הוא במשנה שכתבתי בסמוך ומייתי לה בגמרא מדכתיב יום תרועה יהיה לכם:

ומ"ש לפיכך שמע מקצת תקיעה בלילה ומקצתה ביום לא יצא בפרק ראוהו ב"ד (כח.) אמר רבה שמע מקצת תקיעה קודם שיעלה ע"ה ומקצת תקיעה לאחר שיעלה ע"ה לא יצא וטעמא משום דכיון דתחלת התקיעה היתה שלא בשעת חיוב הוי שמע סופה בלא תחלתה דקי"ל דלא יצא: ומיהו תיבת לפיכך שכ' רבינו אינו מיושב דהא לא נפיק ממאי דכ' בסמוך דאף על גב דתקיעה דלילה לא מפקא ידי חובה אם איתא דשמע סוף תקיעה בלא תחלתה הוה נפיק י"ח ה"נ יוצא היה י"ח ולא אמרינן דלא יצא אלא משום דקי"ל דשמע סופה בלא תחלתה לא יצא וא"כ מאי לפיכך ודוחק לומר דקאי גם למ"ש בסימן שקודם זה דשמע סוף תקיעה בלא תחלתה יצא:

שמע ט' תקיעות מט' ב"א וכו' פ' בתרא דר"ה (לד.) א"ר יוחנן שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא תנ"ה שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא מט' ב"א כאחד לא יצא תקיעה מזה ותרועה מזה בזא"ז יצא ואפי' בסירוגין ואפילו כל היום כולו כך היא הגי' הנכונה והיא גירסת הרי"ף ואע"פ שרש"י כתב דל"ג מט' ב"א לא יצא דהכי מסקינן בפרק ראוהו ב"ד (כז:) דתרי קלי מתרי גברי בהלל ובמגילה ובתקיעה משתמעי ולפיכך מחק הגירסא ואומר דיצא גרסינן כבר כתב הר"ן דליתא דהכא מש"ה לא יצא מפני שהוא צריך לשמוע על הסדר תקיעה ותרועה ותקיעה הא לא"ה לא יצא והכא הרי שמען כולן בבת א' והיינו דקתני בתר הכי תקיעה מזה ותרועה מזה בזא"ז יצא וכ"כ גם הרא"ש וכ"ה דברי הרמב"ם בפ"ג וז"ל שמע תקיעה אחת בשעה אחת ושנייה בשעה שנייה אפי' שהה כל היום כולו הרי אלו מצטרפין ויצא י"ח והוא שישמע כל בבא מהן על סדרה לא שישמע תרועה ואחריה שתי תקיעות או שתי תקיעות ואחריהן תרועה וכיוצא בזה שמע תשע תקיעות מט" ב"א כאחד לא יצא אפי' ידי אחת תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה משלישי בזא"ז יצא ואפי' בסירוגין ואפי' כל היום כולו: וכתב הרב המגיד בר"פ הנזכר דהא דאמרינן שאם שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא דוקא בשלא הפסיק ביניהם בקול שופר שאינו מן הראוי באותה בבא כלומר שאם היה שומע בבבת תש"ת ושמע תקיעה ואחריה שברים ובין שברים לתקיעה שמע תרועה לא יצא וכן הדין בכל הבבות לפי שאע"פ שאין השהיות פוסלת הפסקה בקול שופר שאינו מן הראוי פוסל ולזה נתכוון רבינו למטה שכתב והוא שישמע כל בבא מהן על הסדר וכ"כ הרמב"ן ז"ל ועיקר עכ"ל: והר"ן בפרק בתרא דר"ה גבי הא דאתקין רבי אבהו כתב ג"כ סברת הרמב"ן ונראה מדבריו שר"ת והרשב"א חולקין על הרמב"ן ואעפ"כ כתב ומ"מ יש לחוש ולהחמיר כדברי הרמב"ן ז"ל ע"כ: וכתב רבינו ירוחם דהא דשמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא דוקא בדיעבד אף ע"ג דמסתמא הסיח דעתו וכ"כ ג"כ הר"ן בפ"ב דר"ה (לד י) גבי הא דאתקין רבי אבהו בקיסרי: והמרדכי והג"א כתב קי"ל כר"י דאפי' שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא ור"י נסתפק בדבר משום דרב אשי מסיק פ' מי שמתו (כג י) גבי היו מים שותתין על ברכיו דכ"ע חוזר לראש אם שהה ע"כ. ודעת הפוסקים שהזכרתי פה א' לפסוק כר"י וכ"פ סמ"ג והכי נקטינן: כתב הג"א אם אחד תוקע בשופר ואחד תוקע בחצוצרות יחד יצא בתקיעת שופר דתרי קלי בתרי גברי משתמעי ע"כ. ותימא דבפרק ראוהו ב"ד (כז.) משמע דתרי קלי מתרי גברי לא משתמעי אלא היינו טעמא דיצא ידי שמיעת שופר אע"פ ששמע עמו קול חצוצרות משום דכיון דחביב יהיב דעתיה: גרסינן בירוש' פרק הקורא את המגילה למפרע רבי יוסי בשם רבי יוחנן אפי' שמען כל היום יצא והוא ששמען על הסדר היה זה צריך פשוטה ראשונה וזה צריך פשוטה אחרונה תקיעה א' מוציאה את שניהם ע"כ וכתבו הר"ן בפ' בתרא דר"ה:

ושבת לאו זמן תקיעה הוא דתנן י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משנה ר"פ בתרא דר"ה (כט:):

ומ"ש שאין הכל בקיאין בתקיעת שופר וחיישינן שמא יטלנו בידו וכו' שם בגמרא. וכתב הר"ן וא"ת מאי שנא הני דגזרינן ומ"ש מילה דשרי בשבת ולא גזרינן שמא יעביר תינוק או אזמל ארבע אמות בר"ה י"ל דהני שאני לפי שהכל טרודים בהם ולא מדכר חד אחבריה משא"כ במילה:

ומ"ש רבינו שרי"ף היה תוקע בבית דינו וסמך לו על הא דתנן משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהו תוקעין בכ"מ שיש בו ב"ד כ"כ הרא"ש שם שכן היה נוהג הרי"ף וטעמו מפני שהיה מפרש כל מקום שיש בו בית דין לאו דוקא סנהדרין אלא בית דין מופלג וגדול בדורו ולא נהגו תלמידיו אחריו לעשותן כן והר"ן כתב שטעמו של הרי"ף מדאמרי' בגמרא אהא דתנן אר"א כשהתקין ריב"ז לא התקין אלא ביבנה בלבד אמרו לו א' יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב"ד אמרו לו היינו ת"ק א"ב בי דינא דאקראי וקי"ל כת"ק הלכך בב"ד של ג' נמי תוקעין וע"ז היה סומך הרי"ף לעשות מעשה בדבר שהיו תוקעין בבית דינו בר"ה שחל להיות בשבת ומיהו משמע דנהי דלא בעינן ב"ד של כ"ג או סמוך ב"ד קבוע מיהא בעינן דהא כתיבנא לעיל דתרתי בעינן בפני ב"ד ובזמן ב"ד וכל בית דין שאינו קבוע אין לו זמן אבל הרמב"ם כ' בפ"ב בזמן הזה שחרב הבית בכל מקום שיש בו ב"ד קבוע הוא שיהיה סמוך בא"י תוקעין בו בשבת וכ"ד הרז"ה עכ"ל וכ' ה"ה שכן דעת הרמב"ן ז"ל:

ואף ע"פ ששבת לאו זמן תקיעה היא מותר לומר לקטן שלא הגיע לחינוך שיתקע בשבת וכו' בפ' בתרא דר"ה (לב:) תנן אין מעכבין את התינוקות מלתקוע אבל מתעסקין בהם כדי שילמדו ובגמרא (לג.) מתעסקין בהם כדי שילמדו אר"א אפי' בשבת תנ"ה מתעסקין בהם עד שילמדו אפי' בשבת ואין מעכבין התינוקו' מלתקוע בשבת ואין צ"ל בי"ט הא גופא קשיא אמרת מתעסקין בה עד שילמדו אפילו בשבת אלמא לכתחלה אמרי' תקעו והדר תנא אין מעכבין עכובא הוא דלא מעכבין הא לכתחלה לא אמרי' תקעו ל"ק כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך וכתב הרי"ף אר"א ואפילו בשבת וה"מ בקטן שהגיע לחינוך אבל קטן שלא הגיע לחינוך בי"ט אין בשבת לא ואית דאמרי איפכא כלומר ה"מ בקטן שלא הגיע לחינוך אבל בקטן שהגיע לחינוך לא וכתב הר"ן בקטן שהגיע לחינוך דכיון שהגיע לחינוך מתעסקין עמו כדי שילמוד אפי' בשבת אבל קטן שלא הגיע לחינוך בי"ט אין בשבת לא דבשבת אין מתעסקין עמו ולא עוד אלא שאם בא לתקוע מעכבין עליו והכי מוכח בגמרא וכ"ת אמאי מעכבין דהא קי"ל יבמות (קיד:) דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו וי"ל דה"מ במלתא דלא מפרסמא אבל במלתא דמפרסמא כי הא שהקרן נשמע לרבים מעכבין דלמא נפיק מיניה חורבא לתקוע בשבת שלא בפני ב"ד וכ' הרא"ש על דברי הרי"ף רש"י פירש כלישנא קמא והקשה עליו ר"י כיון דהגיע לחנוך ואין מצות היום בשופר היכי אמרי' ליה למיעבד איסורא ועוד תימא קטן שלא הגיע לחינוך אין מעכבין אותו מלתקוע בשבת אבל לכתחל' לא א"ל תקעו ואמאי והא אפי' בהגיע לחינוך שרי להתעסק בו כדי שילמדו (ב"ה ולפיכך פירש איפכא דבהגיע לחינוך אין מערבין אבל לכתחלה לא א"ל תקעו כיון דאיכא איסורא דרבנן:) ומ"מ לא מחוייב להפרישו כיון דאם לא היה שבת מצות היום בשופר קטן שלא הגיע לחינוך מתעסקין כלומר מותר להניח להתעסק וכן מוכח בריש ערכין עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בפ"ב דהא דתנן אין מעכבין אותם מלתקוע אבל מתעסקין עמהם ואר"א אפילו בשבת בשלא הגיעו לחינוך הוא ומיהו כתב ה"ה פירוש מתעסקין שאומרים להן תקעו ומשתדלין עמהם: וכ' הר"ן דהא דשרי להתעסק אפי' בשבת דוקא בי"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אבל בשבת אחרת לא והכי איתא בירוש' וכ"נ מדברי הרא"ש אבל הרמב"ם כ' דהא דאין מעכבין התינוקות מלתקוע אפי' בשבת היינו דוקא בשבת שאינו י"ט של ר"ה וכ' ה"ה דטעמא משום דבשבת של י"ט של ר"ה ודאי מעכבין אותם שלא יאמרו שתוקעין בי"ט של ר"ה שחל להיות בשבת וכ"נ מן הירוש' עכ"ל וכ' הר"ן וז"ל כתב רבינו אפרים ז"ל שעכשיו אסור לתקוע לכל קטן בשבת כלל ואפי' בשבת של ר"ה שלא נאמרו דברים הללו אלא בזמן שהיתה תקיעת שופר דוחה את השבת וכ"ד הרז"ה וכן מוכח בירוש' ואע"פ שהרי"ף כתבה בהלכותיו אפשר לטעמיה אזיל שהוא סובר שאפי' בזה"ז תוקעין בכ"מ שיש בו ב"ד קבוע אבל הרמב"ן כתב שכיון שהגאונים כולם כתבוה בחיבוריהם מדבריהם יש ללמוד שהם סבורים שלא ביבנה בלבד נאמרה זאת התקנה אלא בכל יום ראשון של ר"ה שחל להיות בשבת בכ"מ לפי שאין בלימוד גזירה דרבה ואין בו אלא איסור שבות דתקיעה עצמה וכיון שהיא למצוה מותר שהם צריכין להתלמ' כדי לתקוע למחר ולחנכם במצות ע"כ : כתב הכלבו יש שואלי' אמאי לא דחינן ר"ה כד מקלע בשבת משום תקיעת שופר כי היכי דדחינן לי' מיום אחר משום יומא דערבה והתשובה זימנין דמקלע המולד בה' י"ח והוא נדחה עד שבת משום מולד זקן ומשום ו' דאד"ו ואם נדחה אותו גם מיום שבת משום תקיעת שופר נצטרך לדחותו עד יום ב' משום א' דאד"ו נמצא שלא יהיה נקבע עד יום ה' אחר המולד וכל האי לא דחי משום דמיחזי כשיקרא עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

  • בזמן הראוי לתקוע וכו' לפיכך אם שמע מקצת התקיעה בלילה כו' פי' מאחר דבלילה אפילו דיעבד לא יצא כדתנן וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר משמע אבל קודם עמוד השחר לא הילכך אפילו תקע מקצתה ביום נמי לא יצא שהרי כבר נתבאר דהשומע מקצת תקיעה לא יצא והכא אע"פ ששמע את כולה כיון שמקצתה בלילה לאו כלום הוא וזה ברור ודלא כמ"ש הב"י דלשון רבינו אינו מיושב בזה:
  • שמע ט' תקיעו' מט' ב"א וכו' ה"ה נמי מאדם אחד וכן איתא להדיא בפ"ב דר"ה תניא שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא אלא כדי לחלק בין תקעו זה אחר זה לתקעו בבת אחת שזה אי אפשר אלא בט' בני אדם כתב ברישא דמילתא ט' בני אדם:
  • ושבת לאו זמן תקיעה היא וכו' ויעבירנו ד' אמות בר"ה פי' בשבת שייכ' הך גזירה אבל לא בי"ט דקי"ל מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ובלבד שיהא בה צורך קצת כדלעיל בסימן תקי"ט וה"נ יש בה צורך היום להוליכו אצל בקי ללמוד ולא קשה ביום טוב נמי יש לגזור שמא יצטרך לילך אחר השופר או אצל בקי בתרי עברי נהרא ויתקן חבית של שייטין כדי לעבור דהא ודאי משום הך מילתא לא מבטלין התקיעה כיון דמילתא דלא שכיחא ואיכא נמי היכיר' ומידכר ולא אתי למיטעי משא"כ העברת ד' אמות דמילתא דשכיחא הוא וליכא היכירא ועביד למיטעי דלאו אדעתיה איסורא דהעברה לכך גזרו עליה אך קשה גם בי"ט איכא איסורא בתקיעה משום שמא יתקן כלי שיר והיה להם לחכמים לבטל ד"ת בשב ואל תעשה ותירץ מהר"א מזרחי דלא אמר שב ואל תעשה שאני אלא היכא דליכא הכשר מצוה כמו ההיא דשופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל וכו' דבעידנא דקא עקר שבות דדבריהם לא קא מקיים העשה אבל האיסור תקיעת שופר שהוא משום שמא יתקן כלי שיר דבעידנא דקא מיעקר איסור דרבנן מקיים עשה דשופר אין אומרים בזה שב ואל תעשה שאני אלא שהקשה ע"ז דא"כ מאי אולמא גזירה דרבה התם נמי נימא יבא עשה של תורה וידחה גזירה דרבה דהתם נמי במקום הכשר מצוה הוא ולא תירץ כלום ול"נ דקושיא מעיקר הכי מיתרצה דפשיטא דלא יעלה על הדעת לומר דתתבטל התקיעה לפי שחכמים אסרו התקיעה בי"ט משום שמא יתקן כלי שיר דעל תקיעה זו דר"ה לא תקנו כיון שהתורה צוותה לתקוע בזה היום אבל העברת ד"א בר"ה דמילתא אחריתי היא שכבר אפשר לתקוע בלא העברה חשו חכמים שמא יעבירנו ד' אמות בר"ה וכיון שמצוה היא בתקיעה ולא בהעברה שפיר אמרינן העמידו דבריהם בשב ואל תעשה ומה שקשה למה חששו לשמא יעבירנו ד' אמות בר"ה ולא חששו להוצאה מרה"י לר"ה כבר פירש"י הטעם בפ' לולב וערבה משום דברוב מקומות אין לחוש להוצאה כגון שהיה מונח בכרמלית או בקרפף וגינה ויש כאן איסור העברה והתוס' פירשו עוד דמרה"י לר"ה איכא היכירא וליכא למיגזר אבל בר"ה דזימנין דלאו אדעתיה ומעביר ד' אמות ע"כ וע"ש בדף מ"ג: כתבו הגהות אשיר"י אם אחד תוקע בשופר ואחד תוקע בחצוצרות יחד יצא בתקיעת שופר דתרי קלי בתרי גברי משתמעי ע"כ וכתב ב"י ותימא דבפ' ראוהו ב"ד משמע דתרי קלי בתרי גברי לא משתמעי כו' ואיכא לתמוה על תמיהתו דגבי שמע ט' תקיעות כתב רש"י ג"כ דהא אוקימנא דתרי קלי בתרי גברי משתמעי גם התוס' והרא"ש כתבו וז"ל ואע"ג דאמר לעיל דתרי גברי בתרי קלי משתמעי שאני התם כו' ואמאי לא קשיא ליה עלייהו ובעל כרחך צ"ל דאע"ג דמוכח לשם דתרי קלי לא משתמעי היינו דוקא בעלמא והיינו לומר דאעפ"י דאפשר הוא לתרי קלי דמשתמעי מ"מ אין השומעין מכוונין לבם מפני עירוב ב' הקולות אבל גבי שופר דאיירי ביה משתמעי שפיר וכדיהיב טעמא בגמרא דכיון דחביב יהיב דעתיה למשמע דהא אפשר הוא למשמע ולפיכך כתבו הם ז"ל בסתמא דתרי קלי משתמעי ורצונם לומר בשופר דוקא דאיירי ביה וזאת היתה דעת הגהות אשיר"י בשם ר"י וכן מוכח להדיא כדבריו שאמר ואם אחד תוקע בשופר כו' ומ"מ בתורה לא יקראו שנים עכ"ל אלמא דלא ס"ל דתרי קלי משתמעי אלא לענין שופר דאל"כ בתורה למה לא התיר:
  • ואע"פ ששבת לאו זמן תקיעה היא מותר לומר לקטן כו' כך פסק הרא"ש בשם ר"י בפרק בתרא דר"ה והב"י העתיק לשונו כפי מה שהוא בדפוס ועיקר הפסק חסר שם ובתו' מבואר וכך צריך להגיה בדברי הרא"ש. ונראה ודאי דמ"ש רבינו שאסור לומר לקטן שהגיע לחנוך לתקוע בשבת לאו דוקא בשבת אלא ה"ה בי"ט של ר"ה דבלאו שבת ג"כ אסור משום איסור שבות דתקיעה ואפי' טלטול השופר אסור וכן משמע מלשון הברייתא דתניא אין מעכבים לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע בי"ט ותינוקות דומי' דנשים דדוקא אין מעכבין הא לכתחלה לא אמרי' להו תקעו וכמ"ש רבי' בסימן שאחר זה וההיא ודאי בהגיע לחנוך דבלא הגיע לחנוך אפילו לכתחלה אומרים להן תקעו וכן משמע עוד מלשון הברייתא דתניא אין מעכבין התנוקות מלתקוע בשבת ואצ"ל בי"ט ומוקמינא לה בתנוקות שהגיעו לחנוך ועכובא הוא דלא מעכבין הא לכתחלה לא אמרינן להו תקעו וברייתא קאמר ואצ"ל בי"ט דאלמא די"ט ושבת שוין בדין זה. אחר שכתבתי זה ראיתי להר"א מזרחי שהאריך בזה וכ' סברא זו שכתבתי לפי פירוש א' אבל לפי פי' אחר כ' שמותר לומר לקטן שהגיע לחנוך לתקוע בי"ט ע"ש ולענין מעשה ראוי להחמיר שכך משמע פשטא דסוגיא כדפי' נ"ל:

דרכי משהעריכה

(א) וכתב המ"מ פ"ב דה' שופר דבי"ט נמי אפי' קטן שהגיע לחינוך מתעסקים עמו וע"ל סימן ש"ח אם מותר לטלטל שופר בר"ה שחל להיות בשבת כתב א"ז במס' ר"ה כיון שהותרה התקיעה לאנשים אפי' רצה לתקוע כל היום הרשות בידו אע"פ שיצא כבר עכ"ל ולקמן סי' תקפ"ט לא משמע כן וגם בסי' תק"צ לא משמע כן.