תפארת ישראל על יבמות ב

משנה יבמות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו: ר"ל כיצד אשת אחיו שלא וכו' פיטרת צרתה:

שני אחים ומת אחד מהם ונולד להן אח ואחר כך יבם השני את אשת אחיו: ולו ג"כ אשה אחרת וקיי"ל כמ"ב דה"ה בשיבם ואח"כ נולד, כך דינו:

ומת: גם השני בלי בנים:

עשה בה: האח השני:

מאמר: מדאורייתא יבמה נקנית בביאה בלי שום אמירה, רק חכמים. תקנו שיקדשנה בכסף או בשטר ויאמר לה בב' עדים "הרי את מקודשת לי בזה", וזה נקרא מאמר בכל מקום:

ומת: קודם שבעלה:

שנייה חולצת ולא מתיבמת: דמאמר קונה קצת מד"ס, והו"ל אינך מקצת צרה לאשת אחיו שלא היה בעולמו ולמאי דקיי"ל דמשעה שנזקקה לו דינה כנתארס' א"כ אפילו בלי מאמר אסור לייבם השניי', רק נקט מאמר לרבותא דס"ד שע"י המאמר דינה כנשואה וכב"ש ותפטור שנייה גם מחליצה קמ"ל:

משנה ב

שני אחים ומת אחד מהן ויבם השני את אשת אחיו ואחר כך נולד להן אח ומת: המיבם:

והשנייה משום צרתה: אף שכשנולד כבר נתיבמה:

השנייה חולצת ולא מתיבמת: אף שכבר תני בבא זו, נקט לה הכא איידי רישא:

רבי שמעון אומר: דר"ש מתיר בנתיבמה ואח"כ נולד:

מיבם לאיזו מהן שירצה או חולץ: אף שהאשה חולצת ולא האיש, עכ"פ מדצריך שיתכוון האיש להתירה בחליצה, להכי נקט שפיר חולץ בכולה מכילתן:

משנה ג

כלל אמרו ביבמה כל שהיא איסור ערוה: כט"ו נשים [רפ"א]:

לא חולצת ולא מתיבמת: כמוה כצרתה, וה"ה אילונית ואשת גר אבל עקרה או זקנה, שרי ליבום וחליצה [(שו"ע אה"ע, קעב)]:

איסורה איסור מצוה ואיסור קדושה: מפורש במ"ד:

אחותה: של ערוה:

שהיא יבמתה: כגון שנפלו לו ב' אחיות מב' אחיו, ואחת מהן ערוה עליו:

חולצת או מתיבמת: דלא פגע באחות זקוקתו, דערוה אינה זקוקה לו:

משנה ד

שניות מדברי סופרים: עריות שאסרום הסופרים, והם עשרים (א) אם אביו, (ב) אם אמו, (ג) אם אבי אביו, (ד) אם אבי אמו, (ה) אשת אבי אביו, (ו) אשת אבי אמו. (ז) אשת אחי אביו מאם, (ח) אשת אחי אמו מאם או מאב, (ט) בת בת בנו, (י) בת בת בתו, (יא) בת בן בנו, (יב) בת בן בתו, (יג) בת בת בת אשתו, (יד) בת בן בן אשתו, (טו) אם אם אם אשתו, (טז) אם אם אבי אשתו, (יז) אם אב אם אשתו, (יח) אם אב אבי אשתו, (יט) כלת בנו, (כ) כלת בתו, וי"א שגם (כא) אשת אבי אם אביו, (כב) ואשת אחי אבי אביו מהאב, (כג) ואחות אבי אביו, מאב או מאם, (כד) ואחות אם האם, אסורין, נמצא דלי"א כ"ד נשים אסורים מד"ס. וי"א דאשת חמיו ואשת חתנו ג"כ אסורים ואפילו להאוסרים י"א דכשכנס א"צ להוציאם. אמנם א, ב, ה, יט, אין להם הפסק לכ"ע, ט, י, יא, וכו' עד יח, לרמב"ם יש להן הפסק, ולא לב"י [(שו"ע אה"ע, טו)], והשאר לכ"ע יש להם הפסק (שם):

איסור קדושה: היינו כל אשה שאינה אסורה מקורבה, רק משום קדושת יחוס זה מזה:

אלמנה לכהן גדול: שהיא יבמה שנפלה לפני כהן גדול:

גרושה וחלוצה לכהן הדיוט: שנשאה אחיו בעבירה, או שהיה אחיו חלל, דגם חלוצה אסורה לכהן מד"ס:

ממזרת: עי' פ"ד מי"ג:

ונתינה: הם הגבעונים, ועי' פ"ח מ"ג:

ובת ישראל לנתין וממזר: כל אלו אינן מתיבמין, דאין עשה דוחה ל"ת, דגזירה ביאה ראשונה אטו שנייה, ואף על פי כן חולצות, מדתפסו קדושין בחייבי לאוין מיהו מותר ליבם צרתה [נ"י]:

משנה ה

מי שיש לו אח מכל מקום: אפילו ממזר או מומר [(שו"ע אה"ע, קנז)]:

זוקק: האח ההוא:

את אשת אחיו ליבום: או לחליצה:

ואחיו לכל דבר: ליורשו ולטמא לו:

חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית: דולדן אינן נחשבין זרעו:

מי שיש לו בן מכל מקום: אפי' ממזר או מומר או גוסס, ואפילו זרע זרען עד עולם [קנ"ו]:

פוטר: הבן ההוא:

וחייב על מכתו ועל קללתו: בעשה אביו תשובה דאל"כ פטור מדאינו עושה מעשה עמך:

משנה ו

מי שקדש אחת משתי אחיות: וה"ה אשה ובתה וכדומה, רק אורחא דמלתא נקט דאחיות מחלפן טפי:

ואינו יודע איזה מהן קדש: ואפילו לא הוכרו בשעת קידושין, דאפילו קדושין שאינן מסורין לביאה הוה קידושין לחומרא [(שו"ע אה"ע, מא)]:

נותן גט לזו וגט לזו: דאסור בכל אחת מספק אחות אשה:

מת ולו אח אחד חולץ לשתיהן: דיבומי ברישא לא, שמא פגע באחות זקוקתו, ולחלוצי לא' וליבומי לב' נמי לא, דאחות חלוצה אסור מד"ס. אבל אי"ל בכה"ג מדאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה כיון דרק מכח ספק אינה מתיבמת:

היו לו שנים אחד חולץ ואחד מיבם: ר"ל אם ירצה, ייבם אחר שחלץ אחיו לאחותה, דאם זו יבמתו, שפיר, ואם אחות יבמתו, מדחלץ אחיו להיבמה פקע הזיקה, ולא פגע באחות זקוקה:

קדמו וכנסו: בלא נמלכו בב"ד, אבל בנמלכו ועברו יוציאו:

אין מוציאין מידם: ואפי' מאותו שכנס ראשון באיסור ופגע באחות זקוקתו, עכ"פ השתא דכנס אחיו פקע זיקה למפרע, וכ"ש אם רק קדשו קודם שנמלכו, דלא עשו איסור, לא מפקינן מנייהו. מיהו אחר שכנס הראשון מותר השני לכנס לכתחלה ממ"נ. ואילה"ק עכ"פ למה אין מוציאין מידן, נימא מדנאסרה עליו שעה א' תאסר עליו עולמית כלקמן פ"ג מ"ז ומ"ט ורפ"ג. י"ל הכא שאני, דרק משום ספק נאסרה:

משנה ז

שנים שקדשו שתי אחיות: והם נכרים:

קדמו וכנסו אין מוציאין מידם: אף שהן כהנים, חלוצה מד"ס, והו"ל ספק דרבנן:

ואחיו של זה מיבם חלוצתו של זה: דממ"נ אם זו יבמתו שפיר, ואם יבמת האחר היא, הרי חלצה כבר מאחי בעלה, ואחות זקוקתו לא הוה, דהרי משחלץ אחיו לאחותה פקע הזיקה:

קדמו שנים וחלצו לא ייבמו השנים: דהראשון אסור ליבם, שמא פגע באחות זקוקתו:

משנה ח

מצוה בגדול ליבם: דאע"ג דבכל התורה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכא גמרינן דה"פ, והיה הבכור אשר תלד, ר"ל אם האחין [וכתיב עתיד במקום עבר] " יקום על שם אחיו", לירשו כשייבם אשתו. ובכור לאו דוקא, דאפילו אח אחר יכיל ליבם, אלא דהמיבם דינו כבכור, שאינו נוטל בראוי כבמוחזק. מיהו מדכתיב אשר תלד בלשון עתיד דרשינן לקרא נמי איבמה, דהיינו פרט לאיילונית שאינה יולדת, דאינה מתיבמת [ואגב גררא דאם כנס אינו מוציא, נקט להך מתני' הכא, ועיקר מקומו לקמן בהחולץ]:

הנטען: ר"ל שנחשד שבעלה:

ואם כנס: אפילו רק קדשה [וי"ח]:

אין מוציאין מידו: אפילו וודאי בא עליה:

הנטען על אשת איש והוציאוה מתחת ידו: קאי מלת ידו על מלת איש שנזכר לעיל, ור"ל שגרשה בעלה ע"י חשד הנ"ל:

אף על פי שכנס יוציא: וקיי"ל דיש בזה ז' חלוקי דינים,

(א) ביש ב' עדי קנוי וסתירה, וכ"ש ב' עדי טומאה, אז אפילו באו אחר שניסת לנחשד והיה לו בנים ממנה, כופין שיוציאה הבעל והחשוד [(שו"ע אה"ע יא, א)], ואפילו אותו שזנתה עמו ועד אחר מצטרפין לאסרה על בעלה [(שו"ע אה"ע, קטו) ב"ש סקכ"ח].
(ב) וביש רק ב' עדי יחוד, אין כופין לבעל להוציא, וכ"כ להחשוד [י"א ב"ש שם סקי"א].
(ג) וביש ב' עדי כעור, שחבקתו או נשקתו האשה [עה"ג כ"ז וכ"ח], או עומדת לפניו ערומה, או שוכבים זע"ז בלי קירוב בשר, אפילו לא ראו ב' העדים ביחד, יש חלוק. אם יש ג"כ קול בעיר יום ומחצה שלא מחמת עדי הכיעור, שזנתה עם הנחשד, ולא היו שם אויבים להם או לבעל או לאבותיהן, שנתלה שהאויבים הוציאו הקול, אז לבעל אין כופין להוציא ואין מיעצין לקיימה, אבל לנחשד אסורה לכתחילה, ואם כנסה ויש לה בנים מנחשד, לא תצא, ובאין קלא כנ"ל אפילו אין לה בנים מנחשד, בנשאת לא תצא. וי"א דבעדי כיעור עם קלא כנ"ל. כופין אפילו לבעל שיוציאה באין לה בנים ממנו. ובחדא לריעותא, אין כופין לבעל, אבל לחשוד כופין להוציאה אפי' בחדא לריעותא באין לה בנים מחשוד [שם ס"א ואחרונים].
(ד) וביש ע"א אטומאה ולא קדמה קנוי וסתירה, לאו כלום הוא, והרבה קרובים כע"א דמו, מיהו במהימן ע"א לבעל כב' עדים, אז חייב להוציאה אבל אין כופין אותו [(שו"ע אה"ע קטו, ו) ו(שו"ע אה"ע קעח, ט)], אבל לנחשד בין כך וכך אסורה, דלא גרע מלעז בעלמא דאסורה לו [ב"ש י"א סק"ז]. מיהו ע"א אכיעור אפילו מהימן ליה לבעל כב' עדים, אפ"ה מותרת לי וגם לנחשד [ב"ש י"א סקי"ד וקט"ו סקכ"ה. ובח"מ י"א סק"ח יש ט"ס כדמוכח מגוף התשו' במיי' סכ"ה אחר הלכות סוטה. ואפשר דלח"מ בע"א בכיעור ומאמינו, עכ"פ רשאי להוציאה].
(ה) אם ראה הבעל בעצמו שזנתה, או שאמרה לו אפילו אשה, קרובה לו או לה שזנתה והוא מאמינה, אסורה לבעל ולחשוד [(שו"ע אה"ע קטו, ז)]. מיהו בהיה לו קטט עמה, אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד. וי"א דבזה"ז שיש חדר"ג שלא לגרש אשתו בע"כ, אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד. וכופין אותו לשמש עמה [(שו"ע אה"ע קעח, ט)].
(ו) ואם האשה בעצמה אמרה שזנתה, אם רגלים שזנתה, וגם אין סברא כנגדה שלא זנתה, אסורה גם לבעל, אבל במסתבר בשום צד שלא זנתה, אף שגם רגלים לדבר להיפך, אינה נאמנת. מיהו אפילו אין רגלים לדבר שזנתה, והוא מאמינה חייב להוציאה, אבל אין כופין אותו, דאין ב"ד כופין רק ביש ב' עדים [(שו"ע אה"ע קטו, ו) ואחרונים שם]. אבל לבועל בכל האופנים אסורה, דהא שויא נפשה לגביה חתיכה דאיסורא.
(ז) ובנטען אפנויה וידע שבא עליה מצוה לכנסה, אבל אין כופין [(שו"ע אה"ע, קעז)]. ובהבטיח לה שישאנה, נ"ל דחייב לנשאה, דהו"ל כהבטיח לה דבר באתננה [ססקע"ז], ולא דמי לטול דינר והעברני דאין לו רק שכרו [כ(שו"ע חו"מ רסד, ו)]. דהתם בהבטיח לו יותר מהראוי, משא"כ הכא ראוי לה שישאנה עקב בשתה גם בלי הבטחה [כסי' קע"ז], לפיכך הדר הו"ל כרפואה דחייב ליתן לו כמו שהבטיח, כמבואר בח"מ [שם]. ואף דלא קנו מידו, שכירות א"צ קניין [כ(שו"ע חו"מ, קפב), ועי' תשו' שב יעקב אה"ע סי' ג']. ונ"ל דבמכחישה אף דא"צ שבועה [כ(שו"ע אה"ע, כב) ב"ש סק"ה], היינו רק לענין לזון הולד, אבל לעניין לישא אותה חייב לשבע, ואדרבה ראוי לדיין להחמיר, בטכסיסי שבועתו, מדמסתבר שלא יודה כ"כ בקלות מחמת בושה [כ(שו"ע חו"מ פז, כ)]. ואם הוא כהן, עי' לקמן בפירושינו פ"ו:

משנה ט

המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם: דכך צריך שיאמר כרפ"ק דגיטין:

לא ישא את אשתו: מדסמכו אעדותו:

מת הרגתיו: או או:

רבי יהודה אומר הרגתיו לא תנשא אשתו: אפילו לאחר אסורה מדהוא רשע:

הרגנוהו תנשא אשתו: דנעשה כאומר אני הייתי עם הורגיו, ואנן קי"ל דאין אדם משים עצמו רשע, ופלגינן דבוריה [ומהמנינן ליה שנהרג ולא במה שאמר שהוא הרגו והלכך אפי' כי אמר הרגתיו תנשא אשתו] [(שו"ע אה"ע יז, ז)]:

משנה י

החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה: שנדרה הנאה מבעלה ולא היפר לה, והחכם לא מצא פתח לנדרה:

הרי זה לא ישאנה: דיחשדוהו:

מפני שהוא בית דין: ר"ל אע"ג דמיאון סגי בב', רגילות להיות בב"ד. ואפילו רק בב' ליכא חשדא [וגם הם נקראים ב"ד (ככתובות כ"ב א'). מיהו אע"ג דשרי, בעל נפש ירחיק מזה [(שו"ע אה"ע, יב)]:

וכולן: המביא גט, והמעיד לאשה, וחכם הנ"ל:

שהיו להם נשים: בשעת מעשה, אע"ג דבזמן המשנה ליכא איסור לישא על אשתו אפ"ה אין רגילין בכך:

וכולן: הנשים הללו:

שנישאו לאחרים ונתגרשו או שנתאלמנו מותרות לינשא להם: להמביא גט וחביריו הנ"ל:

וכולן מותרות לבניהם או לאחיהן: דאין אדם חוטא בשביל קרוביו, וכ"ש דמותרות לאביהן, שהבן בוש מלזנות עם אשת אביו. וכל אלו האסורים לכנוס, אם כנסו לא יוציאו: