שולחן ערוך אבן העזר קטו ו


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

אין עדים שזנתה, אלא שהיא אומרת שזנתה, אין חוששין לדבר זה לאסרה, דשמא עיניה נתנה באחר, ודוקא שאין רגלים לדבר, אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת (פסקי מהרא"י סימן רכ"ב), אבל אבדה כתבתה, עקר ותוספת ומה שאינו בעין ממה שהכניסה לו.

ואם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה למה אמרה בתחלה כן, נאמנת (הגהות מרדכי דקדושין).

ואם היה מאמינה ודעתו סומכת על דבריה, הרי זה חיב להוציאה, אבל אין כופין אותו להוציאה. אבל אם נאנסה, לא הפסידה כתבתה, לא אשת ישראל ולא אשת כהן.

הגה: ועין לקמן סימן קע"ח סעיף ט'. אמר אחד על אשה אחת שזנתה עמו, נאמן עליה כעד אחד, דפלגינן דבורה (רשב"א סימן תקנ"ב). ואם היא הודית לפני אחד שנטמאת, הנחשד מצטרף עם אחד לאסרה על בעלה (פסקי מהרא"י סימן רכ"ב). הודית לפני אחד שזנתה, ואחר כך אומרת ששקר הוא, ומכחשת העד המעיד עליה, מתרת לבעלה אף אם מאמין הבעל לעד המעיד עליה, דאמרינן בתחלה שהודית נתנה עיניה באחר ועכשו חוזרת בה (במהרי"ק שרש פ"ב). אשה שאמרה לבעלה שזנתה, אף על פי שאינה נאמנת, אם עמד וגרשה, אסור להחזירה; ואפלו אם החזירה, יש לחוש (מהר"ם פדוואה סימן ל"ד):

מפרשים

חלקת מחוקק

(כא) אם יש רגלים לדבר נאמנת:    עיין בהרא"ש פ' שני דיבמו' אף באומר' טמאה אני לך איכא רגלים לדבר או/ אם /איכא טעמא להיתרא כגון דאמרי' אם איתא דעבדא אסורא ניחא ליה דלימות או אירכוסי הוי מירכס אין אוסרין אותה עיין שם שכתב טעם לדבריו:

(כב) ונתנה אמתלא לדבריה:    יש לדקדק אם מועיל אמתלא אף לאחר זמן ולא נחוש שמא למדוה לטעון אמתלא זו וכו' שאין יכול לחזור ולטעון לענין ממון מחיוב לפטור כשיצא חוץ לב"ד אף על פי שנתן אמתלא לדבריו וכמו שמבואר בחושן משפט סי' פ' ואף על פי שאשה שאמר' א"א אני ואח"כ אמרה פנויה לאחר זמן נאמנת בנותנ' אמתלא שאני איסורא מממון והודאת ב"ד לענין ממון כעדים דמי ומה תועיל האמתלא להוציא ממון מבעלה ואין לך אמתלא גדולה מזה שאמרו במשנה אחרונ' בנדרים דף צ' ע"ב שמא עיניה נתנה באחר ואעפ"כ לענין ממון ק"ל כמשנה ראשונה שם וכן משמע מדברי המ"מ פכ"ד מה"א ע"ש:

(כג) אבל אין כופין אותו להוציאה:    דאין דבר שבערוה פחו' משנים ואין ב"ד מוציאין רק בעדי':

(כד) אבל אם נאנסה:    אפילו שסוף הביאה ברצון לא נאסרה לבעלה באשת ישראל ולא אבדה כתובתה באשת כהן:

(כה) נאמן עלי' כע"א:    דפלגינן דיבורי' לענין שנחשוב אותו כע"א לא הי' צריך לפלגינן דבורי' שעדו' ע"א אינו כלום בערוה אלא אם דעתו סומכ' עליו חייב להוציא' וא"כ אפילו לא פלגינן דבורי' אם דעתו סומכ' עליו שאומר אמת אף שרשע הוא לא גרע מקרוב או אשה אף שפסול לעדות מ"מ דעתו סומכ' עליו אלא להצטרף עם אחר ולאוסר' על בעלה קאמר דפלגינן דבוריה ונרא' אם בא עוד עד כשר ואמר ג"כ שזינתה עם זה העד וא"כ לפי דברי העד השני העד הראשון פסול אפ"ה נאמן על האשה דאיכא שני עדים ואינו נאמן על העד הראשון דלא יקום ע"א באיש לפוסלו:

(כו) הנחשד מצטרף עם האחד:    היינו בדאיכא רגלים לדבר שאז לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר רק שהיא מכחשת העד וע"כ מצטרף גם הנחשד ופלגינן דבוריה והוי כשני עדים כשרים שמעידין א' ראה שזינת' וא' שמע שהודי' ובמקום דאיכא רגלים לדבר הודאת' בפני ע"א כאלו ראה שזינתה והודאה אחר הלואה מצטרפין ואעפ"י שלדברי האשה הנחשד פסול מאמינין אותה לגבי עצמה ולא לגבי הנחשד לפוסלו ומיהו אם הי' חשוד בלאו הכי פסול לעדו' אשה בין לאפוקי בין לעיולא ועיין בתשובת הרשב"א אלף רל"ז:

(כז) הודית לפני א' שזינתה:    לאו דוקא לפני א' אפילו לפני שנים דהא הטעם שמא עיניה נתנה באחר שייך אף בשנים וכמשנה אחרונה דנדרים דף צ' ע"ב רק לענין הפסד כתובה יש חילוק בין ע"א לשנים דבע"א לא הפסידה כתובתה כל שמכחשת אותו אבל בשני עדים אף שאין אסורה לו למשנה אחרונה מ"מ כתובתה הפסידה:

(כח) אסו' להחזיר':    היינו בעומדת בדבריה לאחר שגירשה שאז לא שייך לומר עיניה נתנה באחר דהא גירשה ומותר' לכל אדם אלא ודאי קושטא אמרה ושויתה נפשה חתיכה דאסורה לו אבל אם חזרה מדבריה הראשונים ואומר' טהורה הייתי ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים למה אמרה טמאה אני אז מותר להחזירה:

בית שמואל

(כג) ודוק' שאין רגלים לדבר:    עתוס' יבמות דף ק"ד כתבו האומרת טמאה אני ואיכ' רגלים לדבר ואיכ' נמי טעמים להיתר כי הא דאית' סוף נדרים אם אתי הבעל והנחשד לא הסתיר את עצמו מותרת לבעלה דאם אית' דעבד איסור' ארכוסי הוי מרכיס וכ"כ הרא"ש ובח"מ הביא דבריהם בפשיטות ואישתמטי' מיניה דברי תוס' פ' אף על פי דף ס"ג דפליגי ע"ז ואין מתירין אותה מטעם הנ"ל כשאומרת טמאה אני ע"ש ובפסקי מהרא"י סי' רכ"ב הקשה דדברי תוס' הנ"ל סותרים זא"ז ותירץ מה שכתבו בפ' אף על פי הוא מדברי הרשב"א משנ"ץ אשר חיבר תוס' וכ"נ מדברי הג"ה זו היכ' דאיכ' רגלים לדבר אסורה ואין חילוק בדבר ואם אלמנה נשאת לכהן ואחר הנישואין נתברר שזנתה קודם הנישואין ואמרה שזנתה מבעל אחותה א"כ נעשית זונה ואסורה לבעלה שהוא כהן ע' תשובת צ"צ סי' פ"ב אם היא נאמנת ואין לדמות מ"ש סוף סימן מ"ו לדעת רמ"א אם קול יצא קודם הנישואין נאמנת לאסור את עצמה לבעלה וכאן ג"כ נתברר שזנתה קודם הנישואין דשם גרע טפי שאומרת הקול היה אמת דנתקדשה אבל כאן אף שזנתה י"ל שזנתה עם אחר גם למ"ש שם לית' הדין מ"ש שם, ואם זנתה וא"י עם מי עסי' ו' מ"ש בזה, ואם ע"א אומר שזנתה והיא שותקת הוי כהודאה ולא אמרי' שמא עיניה נתנה באחר וחייב לגרשה אפילו העד א"נ בעיניו כתרי וחייב לגרשה ע"פ הדין כ"כ מהרש"ל אבל לתירץ הב"י בסי' זה אינו חייב לגרשה ע"פ הדין אלא מדיני שמים חייב לגרשה וע' פרישה סי' קע"ח, ואם ע"א אומר שזנתה ואומרת /ואומר/ דבעלה יודע שזנתה ובעל שותק והעד מהימן ליה כתרי כתב מהרש"ל דחייב לגרשה לצאת ידי שמים ועל פי הדין אינו חייב לגרשה והיינו מ"ש הרי"ף והרא"ש פרק האומר והטור בסימן קע"ח דאינו חייב לגרשה על פי הדין אף על גב דשתק לא אמרי' שתיקה כהודאה הוא כמ"ש בתוס' פרק האומר ואין לדמות דינים אלו למ"ש ביורה דעה סימן קכ"ז לענין אם אומר נתנסך יינך, משום דבר ערוה שאני, ואם אינו שותק ואמר לעד מנין לך זאת אז אינו חייב להוציאה אפילו מדיני שמים אפילו אם מאמין לו אח"כ אלא משום לזות שפתים יגרש אותה והיינו מה שכתב הטור בסי' זה וכן אם אומר שזנתה ואין הבעל יודע אז אפילו אם שותק הוי כאלו לא שותק דאין שתיקה ראיה אלא כשהוא יודע אם זנתה, ואם ידוע שנתיחדה עם אחד ואמרה דזנתה נראה דנאמנת ונשמע כן מדברי המרדכי והג"א שהבאתי בסמוך ואית' לקמן בסי' קע"ח מ"מ ל"ד לדין מ"ש בסמוך אלמנה שזנתה ש"ה שאומרת שזנתה עם זה שנתיחדה עמו דאיכא רגלים לדבר ועיין סי' ז':

(כד) ואם חזרה וכו':    כתב בח"מ אפשר לאחר זמן אין מועיל אמתל' כי יש לחוש שמא למדוה לומר כן ויש לדמו' לטוען וחוזר וטוען דאין נאמן אחר שיצא מב"ד כן ה"נ אין מועיל אמתל' כי אמתל' אינו מועיל אלא לענין איסור ולא לענין ממון:

(כה) חייב להוציאה:    ואם ע"א מעיד על כיעור אין חייב לגרשה אפילו אם הוא נאמן בעיניו כתרי תשו' מהר"מ מלובלין סי' פ' ועיין קע"ח:

(כו) לא אשת ישראל:    מבואר בש"ס אפילו אם היה סוף ביאה ברצון מותרת לבעלה כיון בתחלה היתה באונס הוי כאלו הסוף נמי היה באונס דאמרי' יצרא אלבשה:

(כז) ולא אשת כהן:    אף על גב דאסורה לבעל י"ל נסתחפה שדהו ומזלו גרם דהוא כהן ועיין במר' פ"ב דכתובות:

(כח) דפלגינן דיבוריה:    ואם בא עוד ע"א ומעיד כן מצטרפים עדותם של זה וזה והוי שני עדים ואפילו אם השני אומר דזנתה עם הראשון /לא/ נפסל הראשון מחמת עדות של השני כי לא נפסל ע"פ ע"א וכ"כ בח"מ:

(כט) ואם היא הודית וכו':    היינו דאיכ' רגלים לדבר אז אמרי' מה שהודית לפני ע"א הוי כאלו ראתה דזנתה אלא דיכולה להכחיש את ע"א אלא השתא מצטרפים את הנחשד והוי כאלו היה שני עדים כ"כ בח"מ:

(ל) הודית לפני א':    לכאורה קשה מאי קמ"ל דהודאה שלה לא מהני לפני ע"א ת"ל אפילו אם היא אומרת כן בפני כמה עדים דאסור לבעלה ועומדת בדיבורה מ"מ היא מותר' לבעלה דא"י לאסור את עצמה לבעלה ואמרי' שמא עיניה נותנת באחר וא"ל דקמ"ל אפילו אם הוא סומך את עצמו על דבריה מ"מ מותרת לו קשה מנ"ל דין זה דהא דבר זה לא נשמע מדברי מהרי"ק שם ואפשר דקמ"ל דמותר' לבעלה כשאומרת שקר הוא דה"א כשאומר' שקר הוא גרע טפי מאומרת עדיין אני אסורה לבעלי ויש לדמות למ"ש בסימן מ"ב בשם מהר"ם פדווא כשאומר' לא קבלתי קידושין גרע טפי אף ע"ג לענין ממון קי"ל עד מפי עד הראשון נאמן מ"מ לענין איסור חוששין לדברי העד השני כמ"ש רס"ז ה"מ דאסורה לבעלה קמ"ל, ולענין הפסד כתובה פשיטא אינה מפסדת ע"פ ע"א כשהיא מכחיש אותו אבל אם הודית לפני שנים הפסידה הכתובה:

(לא) אם עמד וגירשה:    היינו שעמדה בדבריה כמ"ש שם בתשובה ובד"מ:

ט"ז

באר היטב

(כא) רגלים לדבר:    עיין ב"ש. אם אלמנה נשאת לכהן ואחר הנשואין נתברר שזנתה קודם הנישואין ואמרה שזנתה מבעל אחותה א"כ נעשית זונה ואסורה לבעלה שהוא כהן עיין תשו' צמח צדק סי' פ"ב אם היא נאמנת. ואם זנתה וא"י עם מי ע"ל סי' ו'. ואם ע"א אומר שזינתה והיא שותקת הוי כהודאה וחייב לגרשה מהרש"ל ועיין דרישה סי' קע"ח. ואם ע"א אומר שזנתה ואומר שבעלה יודע שזנתה ובעל שותק והעד מהימן ליה כתרי כתב מהרש"ל דחייב לגרשה לצאת ידי שמים וע"פ הדין אינו חייב לגרשה. ואם אינו שותק ואמר לעד מנין לך זאת אז אינו חייב להוצי' אפי' מדיני שמים אפי' אם מאמין לו אח"כ אלא משום לזות שפתים יגרש אותה וכן אם אומר שזנתה ואין הבעל יודע אז אפי' אם שתק הוי כאלו לא שתק דאין שתיקה ראיה אלא כשהוא יודע אם זנתה. ואם ידוע שנתייחדה עם א' ואמרה דזנתה נראה דנאמנת ע"ל סימן קע"ח ועיין כנה"ג וב"ש.

(כב) לדבריה:    כתב החלקת מחוקק דלאחר זמן אין מועיל אמתלא ע"ש.

(כג) להוציא':    ואם ע"א מעיד על כיעור אין חייב לגרשה אפי' אם הוא נאמן בעיניו כתרי מהר"ם מלובלין סי' פ'.

(כד) ישראל:    אפי' אם היה סוף ביאה ברצון מותרת לבעלה כיון בתחלה היה באונס הוי כאלו הסוף נמי באונס דאמרי' יצרא תקפי' ש"ס.

(כה) כהן:    אע"ג דאסורה לבעל י"ל נסתחפה שדהו ומזלו גורם דהוא כהן.

(כו) דיבוריה:    ואם בא עוד ומעיד כן. מצטרפים עדותם של זה וזה והוי שני עדים ואפילו אם השני אומר דזינתה עם הראשון לא נפסל הראשון מחמת עדות של השני כי לא נפסל ע"פ ע"א ח"מ ב"ש.

(כז) עם א' וכו':    היינו דאיכ' רגלים לדבר אז אמרי' מה שהודית לפני ע"א הוי כאלו ראתה דזנתה אלא דיכולה להכחיש את ע"א. ומצטרפין את הנחשד והוי כאלו היה ב' עדים ח"מ ב"ש.

(כח) להחזירה:    היינו בעומדת בדבריה לאחר שגירשה אבל אם חזרה מדבריה הראשונים ואומרת טהורה הייתי ונתנה אמתל' לדבריה הראשונים אז מותר להחזירה ד"מ ח"מ ב"ש.





פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על אבן העזר לחץ כאן



▲ חזור לראש