תוספות יום טוב על בבא מציעא ה

משנה א עריכה

מפני שהוא נושך. הכי גרסינן בס"א וכן ברי"ף ורא"ש. ולא גרסי אסור מפני וכו':

המרבה בפירות. כתב הר"ב ובין בהלואת כסף. ובין בהלואת פירות הוי רבית. דכתיב (ויקרא כה) את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך; ולא כתיב את כספך לא תתן לו בנשך, ואכלך במרבית [דכמו שהקדים כסף לנשך, הוי ליה להקדים אוכל למרבית]; קרי ביה הכי: את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית, ובנשך ובמרבית לא תתן אכלך. ולמה חלקן הכתוב? לעבור עליו בשני לאוין. גמרא. ומ"ש הר"ב: שהרי ממונו מתרבה, וכן פירש"י, והוא טעם למה אסרה התורה הלואת פירות כמו הלואת כסף, וקאמרי דהא בפירות נמי מתרבה ממונו וכדאמרינן בעלמא שוה כסף ככסף. ולא ידעתי למה הוצרכו כלל לפרש טעם במה שנאסר בתורה בפירוש. [ולכן נראה דלא קיימי אהלואת פירות דסמיך ליה אלא אהלואת כסף. וכלומר דתרבית דקרא קאי נמי עליה. שהרי ממונו מתרבה. וכן בסוגיא אדמקשינן ומי איכא נשך בלא תרבית. מפרש רש"י מי איכא נשך שנשך את חבירו ואין ממונו. מתרבה]. ומ"ש הר"ב אלא דבסיפא רבית דרבנן קא מפרש וכו'. וחלקן בשמות דלרבית דאורייתא קורא נשך דכתיב ברישא ולרבית דרבנן קורא תרבית שכתוב אח"כ:

וכן השער. כתב הר"ב והותר לו לתת מעות עכשיו וכו' וכפירש"י ולא קאי אסור אלא איין. ונקט רישא לרבותא דסיפא דיין אסור אע"ג שבא מכח פסק הראשון של חטין שהיה דרך מקח וממכר ולא דרך הלואה. כ"כ התוספות [דף ס"ב ע"ב] . אבל הקשו עליו מסוגית הגמרא ופירשו דלקח חטים דתנן נמי בהעמדת מלוה שהיתה לו עליו כבר ואסור קאי גם אחטין. ואין להאריך בזה:

ויין אין לו. כתב הר"ב דאי הוי ליה יין הוה קנוי לו מעכשיו וכו' ואע"ג דלא משך כי מוקרי ברשותיה מוקרי ולא הוה ליה רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במי שפרע. כך פירש"י בגמרא [דף ס"ג ד"ה יש לו]. ועיין עוד בפירש משנה ז'. ונראה שר"ל שיש לו מעות עכשיו. ולפיכך יש עליו מי שפרע. וכן נראה שמפרש הב"י בי"ד סימן קס"ד. ואפילו הכי כי אין לו יין אסור. אע"פ שיש לו מעות. ולא דמי ללוקח ממנו חטין וכו' דלא בעינן יש לו חטין דהתם יהיב ליה מעותיו לקנות והוי דרך זביני. והכא שאין נותן לו דמים. אלא שעושה עליו החטין בדמים כלומר שזקפן עליו במלוה והוי דרך הלואה ואסור כשאין לו יין וכ"כ רש"י בהדיא בגמרא [ד"ה ומאי לקח] דאין לו יין אסור. שמחמת הלואה בא עליו שהיו כבר דמי חטין מלוה עליו. אבל גבי חטין אפילו אין לו שרי דאיסרו בא לידו. ע"כ. כלומר שנתן לו מעותיו ולא בדרך הלואה. ומעתה סברת רש"י דע"י מעות הלואה קונין במי שפרע [ועיין מ"ש במשנה ז'] היא כדעת הפוסקים. ומהם הרמב"ם בפ"ז מהלכות מכירה [הלכה ד']. אבל השיג הראב"ד מהא דשמעינן במתניתין דרפ"ב דקדושין המקדש במלוה אינה מקודשת משום דלהוצאה נתנה כמו שכתבתי שם. וכתב דהכא לאו לענין קנייה מיירי אלא לאיסור רבית. ע"כ. ור"ל שאף ע"פ שלא קנה מדין קנייה כיון שאין כאן אלא איסור רבית דרבנן יכלו רבנן למימר דקנה ושוינהו כאילו זכה בהם וקנאם. כדאמרינן בעלמא עשו את שאינו זוכה כזוכה. ועיין מ"ש במשנה ז'. וגם לענין ההשגה לא מצאתי בדברי המגיד מה שתנוח דעתי עליו שיהא מספיק לקונה בדמי הלואה לא בפרק ז' ולא בפ"ה מהלכות מכירה ומכל מקום האחרונים כתבו כהרמב"ם. נראה דאפילו לסברת רש"י והרמב"ם לאו דוקא שיש לו מעות אלא דאפילו אין לו מעות עכשיו מותר כשיש לו יין. לפי שקנאו במי שפרע מכח הדמים שנתחייב לו שנתן על החטין. דלא גרע נתינת דמים שנתן לקנות בו כבר מהדמים שזקוף עליו במלוה:

משנה ב עריכה

מרבין על השכר. כתב הר"ב דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף ואף על פי דקיימא לן בקדושין [משנה ו' פרק ג'] דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף היינו לומר שבכל יום ויום מרויח כנגד יום. נ"י:

מכר לו שדהו. ולא תנא חצרו כמו ברישא. דמלתא אגב אורחיה קמשמע לן שאם הגיע לידי כך למכור קרקעותיו שימכור שדהו ולא חצרו. כדמוכח קראי בסוף פרשת בהר כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו וגו'. והדר ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה:

משנה ג עריכה

הלוהו על שדהו וכו' הרי היא שלו. כתב הר"ב וכגון דאמר ליה קני מעכשיו וכו'. עיין מ"ש במ"ה פרק בתרא דבבא בתרא. ומ"ש הר"ב והפירות יהיו מונחים ביד שליש וכו' וכן ברישא. ובגמרא ארישא הוא דאיתמר. וא"ת וכיון דרישא וסיפא שוין הן מאי שנא ברישא דנקט ליה בענין האסור ובסיפא נקט ליה בענין המותר. ויש לומר דרישא מיירי בזביני הוה רבותא למנקט בגונא דאיסורא ובסיפא דבהלואה הוה רבותא למנקט בגונא דהתירא. ועוד י"ל דסיפא לא נקטה הכא אלא לאשמועינן מעשה דביתוס דמעשה רב. ומעשה שהיה בהלואה היה שהיה נותן לו כל מעותיו בתחילה ועיין [בפירוש הר"ב] במ"ג פרק בתרא דערכין:

משנה ד עריכה

ולא יתן לו מעות וכו' וצריכא. דאי תנא חנוני. חנוני הוא דסגי ליה כפועל בטל משום דלא נפיש טרחיה אבל מעות ליקח בהן פירות דנפיש טרחיה אימא לא סגי ליה כפועל בטל. ואי תנא מעות ליקח בהן פירות ה"א התם הוא דבעי כפועל בטל משום דנפיש טרחיה אבל חנוני דלא נפיש טרחיה. אימא סגי ליה במשהו בעלמא דאפילו לא טיבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת זהו שכרו צריכא. גמרא:

כפועל. לשון הר"ב כפועל בטל דבגמרא תנא כפועל בטל ומ"ש של אותה מלאכה וכו' ולעשות מלאכה קלה כפי' רש"י. והקשו בתוספות דהא אמרן דלהכי איצטריך למיתני מעות משום דנפיש טרחיה אימא לא סגי ליה כפועל בטל. והלא למה שהיא כבדה נוטל יותר אמאי סלקא דעתך דלא תסגי כפועל בטל. ופירשו כפועל בטל היינו כיושב ובטל לגמרי. ופליגי ב"י וח"ש בפירוש דבריהם שהב"י סימן קע"ז מפרש דאומדין כמה רוצה ליטול פועל אחד כדי לבטל ממלאכתו לגמרי דהשתא בין שנותנים לו מלאכה קלה. בין שניתנים לו מלאכה כבדה שיעורו שוה. ע"כ. וחכמת שלמה הסכים פירוש דבריהם כמ"ש הטור רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח ולהתעסק בזה העסק. אפילו היה לו מלאכה מרובה ע"כ. ואני מצאתי בתוספות פ"ד דבכורות דף כ"ט לענין נוטל שכר לדון וכו' שכתבו וז"ל כפועל בטל של אותה מלאכה וכו' שנותנין לו שכר בטלה מאותה מלאכה ובטל לגמרי ואינו עושה בשום מלאכה דהשתא אינו נוטל שכר על זו המלאכה שעושה. ע"כ. וזה מסכים כפירש הב"י. ומה שהקשה החכמת שלמה מהסוגיא אין כאן מקומו להאריך. וכתבתי בזה בספר מעדני מלך. המקום יהא בעזרי להשלימו ולהוציאו לאורה. ומ"מ לעיל בספ"ב לענין השבת אבדה הפירוש כמ"ש הר"ב שם. ונותן לו שכרו שעל ההשבה. וכתבתי מילתא בטעמא בשם הטור. אבל הכא באבק רבית הקלו חכמים ובדבר מועט שהוא נותן לו לא מחזי כרבית. כ"כ הרא"ש:

אין מושיבין תרנגולים. איצטריך לאשמועינן דיהיב ליה מזונות דאפרוחים אע"פ שהוא דבר מועט ולא תימא דבמזונות דאפרוחים לא קפדי אנשי [ועיין במ"ט בדבור וכן היה הלל וכו']. והיינו טעמא שהקדימו רש"י והר"ב ופירשו מזונו שלא במקומו השנוי במשנה:

ואין שמין וכו'. משום סיפא דאבל מקבלין וכו' תני ליה:

אלא א"כ נותן לו שכר עמלו. פירש הרמב"ם בשכר עמלו דהיינו כפועל בטל [וכן הר"ב נקט לעיל עמלו על שכרו כפועל. וכן פירש"י שם] וז"ל התוספות הכא לא שייך למתני כפועל בטל דאין מתבטל להאכילם ולהשקותם אלא רגע אחד ביום. אבל חנוני כל עסקו בכך דתניא בתוספתא המושיב חנוני בחנות אם היה אומן לא יעסוק באמונתו:

אבל מקבלין עגלים וסייחים. כתב הר"ב בלא שומא וקמ"ל דבסתמא אין מקבל עליו שום אחריות. ולא הוי עסקא כיון דבתחילה כשקבל עגלים לא שמו אותם אלא לאחר שגדל ובאין לחלוק השבח אז שמין אותם כמה השביחו. ולהכי תנא ברישא שמין ובסיפא מקבלין. וכששמין בשעת קבלה בסתם מקבל עליו חצי האחריות כמו בשאר עסקא. תוספות. וכתב נ"י וכן הדין בביצים ובכל דבר שלא קבל עליו באחריותו:

וסייחין. בני אתונות. ועיין במ"ג פ"ה דב"ב ומ"ש שם:

[עד שיהו משולשין. פירש הר"ב כשיעמדו על שליש גדולן שאז הוא עומד בעיקר טעם בשרו. ואמרינן נמי מותר שליש בשכרך [לקמן דף ס"ט]. רש"י פרק הדר דף ס"ג]:

וחמיר עד שתהא טוענת. כן מצינו בכמה מקומות ששונה חמור והכונה לנקבה. בפרק דלקמן מ"ג ובפ"ה מ"ג דב"ב. ור"פ בתרא דע"ז. ובפ"ק דבכורות מ"ב. וגם בכתוב נאמר פטר חמור ובסוף שמואל ב' י"ט אחבשה לי החמור וארכוב עליה פירש הרד"ק אתון היתה. וחמור כולל זכר ונקבה:

משנה ה עריכה

רבן שמעון בן גמליאל אומר שמין עגל עם אמו. כתב הר"ב וא"צ ליתן שכר עמל ומזון לעגל. דאיכא גללים ואידך גללים אפקורי מפקיר להו. גמרא ד' ס"ח. ומ"ש הר"ב ואין הלכה כרשב"ג. עיין בפ"ח דעירובין [משנה ז']:

משנה ו עריכה

אין מקבלין צאן ברזל וכו'. פירש הר"ב כל אחריות הנכסים על המקבל וכו' ונקראים צאן ברזל מהטעם שפירש ברפ"ז דיבמות. ומ"ש ואע"ג דמשנה יתירה היא וכו' נקט לה משום סיפא. אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם כ"כ רש"י. ונ"י פירש דהכא אתא לאשמועינן דאין מקבלין כלל. ואפילו יהיב ליה אגרא הואיל דכולה מלוה:

מדעת העכו"ם. כתב הר"ב כגון ישראל שלוה מעות מהעכו"ם וכו' מצאו ישראל כו' ואני אעלה לך וכו'. אף ע"פ שישראל נותנן לו במצות העכו"ם מותר. ופרכינן בגמרא דהא אין שליחות לעכו"ם. מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. ולכל התורה כולה ילפינן לה [עיין ברפ"ב דקדושין] ומסקינן כגון שנטל העכו"ם ביד וקבלו מן הראשון וקמשמע לן דלא תימא העכו"ם גופיה כי עביד אדעתא דישראל קא גמר ויהיב. וכתבו התוספות [ד"ה מצאו] דמשום הכי תני. שאמר ליה ואני אעלה לך. [משום העמידו דסיפא לאשמועינן] שזה ג"כ מותר שיקבלם הישראל:

אבל לא מדעת ישראל. כגון עכו"ם שלוה מישראל ברבית ובקש לחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואם הטמינו אצל ישראל אסור. הכי מסיים ברייתא דלעיל. ולרש"י ורבינו חננאל טעמא דאסור משום דיש שליחות לעכו"ם לחומרא מדרבנן ורבינו תם [ד"ה כגון] מעמיד הסיפא כמו הרישא. בנטל ונתן ביד:

משנה ז עריכה

אין פוסקין. אין נותנין מעות לישראל חבירו ע"מ ליתן לו בהם פירות לסך כך. לזמן פלוני. דכיון שלא יצא השער בכמה נמכרים. שמא יתיקרו כשיצא שער שלהם. נמצא שהיה משתכר זה בהמתנת מעותיו. שיתן לו פירות. כפי מה שפסקו בזול. נ"י:

יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה. [עיין לקמן בדבור ופוסק וכו'] בגמרא דף ס"ג ע"ב דאמר ליה שקיל לטיבותך ושדיא אחיזרי. מאי אהנית לי. אי הוה לי זוזי בידי הוי מזביננא בהיני ושילי. והתוספות דף ס"ב כתבו וזה לשונם. אע"פ שאין לזה יש לזה. אע"ג דלא משך אין זה רבית. כיון שאם היה בא מוכר לחזור הוה קאי במי שפרע. ולכך חשיבי כנתיקרו ברשות לוקח. ע"כ. נראה שדעתם שאין להוציא מידי איסור רבית אלא אם כן שנוכל לומר שהיו קנוים לזה שנתן המעות וברשותיה אייקור. דליכא למימר ד[דוקא]. לענין איסור רבית סגי. שהרי כתבו הוה קאי במי שפרע. משמע דדינא הכי בקנייה דעלמא. וזהו כדעת רש"י שכתבתי בריש פרקין. ומסתייע לדברי המגיד בר"פ כ"ב מהלכות מכירה. שעל שכתב הרמב"ם הפוסק על השער וחוזר בו מקבל מי שפרע כתב דמפרקין יצא לו כן. והכ"מ דחה זה לפי שאינה שנויה אלא לענין רבית ומנלן ללמוד משם לענין קיום המקח. ובספרו ב"י ח"מ סימן רי"א כתב. שאע"פ שיש ללמוד כן מהתוספתא לענין קנייה דעלמא. מכל מקום אין ראיה. ע"כ. וזה כסברת הראב"ד דלעיל בדבור ויין אין לו. דסבירא ליה דהכא לא מטעם קנין התירו אלא מטעם שיש ביד החכמים להקל בדבר שמדבריהם. ורבית דע"י מקח וממכר מדבריהם הוא אבל כיון שגם דעת התוספות ורש"י בטעם שריותא דהכא לפי שנקנה לו לענין מי שפרע. ולא הביאו ראיה לזה. וכמו שכתבתי לעיל. שמע מינה דממקומו דהכא הוא מוכרע. ולכך לא הוי ליה להכ"מ לדחות דברי המגיד בפירוש דעת הרמב"ם:

היה הוא תחלה לקוצרים וכו'. כתב הר"ב ואע"ג דלא משך וכו'. כי יש לו. לא גזור. וכ"כ רש"י. וכלומר הואיל ולענין מי שפרע מיהא קנה. וכמ"ש לעיל בדבור ויין אין לו:

ופוסק עמו [כשער הגבוה]. ארישא קאי יצא השער פוסקין ואע"פ שיש נוסחא דלא גריס לאותה בבא כמ"ש התוספות דף ס"ב מ"מ מדיוקא שמעינן לה ועלה קאי ופוסק עמו. וכן מבואר בל' הרמב"ם פ"ט מהלכות מלוה ובל' הטור סימן קע"ה דארישא קאי. ורש"י והר"ב כתבו בריש פרקין דתנן יצא השער וכו'. ש"מ דגרסינן לה במשנה: תן לי כזה. כתב הר"ב כשער הזול. ואע"פ שאין לו. וגם מתחלה כשנתן לו המעות לא התנה לא הוה כרישא גבי יין אין לו. דהתם זקפו עליו בהלואה כמ"ש שם אבל הכא בתורת מקח נותן לו. וכ"כ התוספות [ד' ע"ד ד"ה יכול]:

משנה ח עריכה

ביוקר והוזלו או בזול והוקרו נוטל מהן כשער הזול. שאם היו ביוקר והסאה עומדת בשני סלעים. והוזלו. שסאה עומדת בסלע היה נוטל רק סאה. אע"פ שבשעה שנתן. היה נותן לו מה ששוה שני סלעים ואם היה בזול כשנתן ועמד סאה בסלע. ואח"כ עמד סאה בשני סלעים לא היה נוטל אלא חצי סאה שבשעה שנתן לו. לא היה נותן אלא מה ששוה סלע אחד. והר"ב שהעתיק שאם הוזלו נוטל וכו' וכן בפרש"י בבא הראשונה נקטי אבל בזול והוקרו הוה רבותא טפי. דהשתא מקבל חטין מועטין ממה שנתן. ובנ"י העתיק שאם הוקרו:

משנה ט עריכה

ואני אתן לך לגורן. דחיישינן שמא תתיקר אע"פ שאז אין רגיל להתיקר. תוספות. ולהרמב"ם פירוש אחר:

הלויני עד שיבא בני. כתב הר"ב דלא גזור רבנן אלא כשאין לו. דסאה בסאה דרבנן הוא. ולאו נשך דאורייתא. רש"י. ומ"ש הר"ב ואפילו אין לו אלא סאה אחת וכו' דכל חדא וחדא וכו'. וביד הלוה למכרה ולאכלה. מסיים רש"י ונמצאת אותה שלוה נזקקת על פירות שבשוק [כלומר על פירות אחרים ולא בעי למימר שיצא השער. דכשיצא השער אפילו אין לו מותר. נ"י]. וזו פנויה ללות עליה וכשלוה כל אחת ואחת לוה בהיתר דהא אילו לוה סאה אחת ואכלה. ואכל גם הראשונה הואיל כשלוה בהיתר לוה ישלם חטין. ה"נ כשלוה בהיתר לוה כל סאה וסאה שהרי זו עומדת. ע"כ. והמגיד כתב [פ"י מהמ"ו ה"ב] וז"ל. הטעם שאנו רואין כאילו לוה סאה כנגד סאה שיש לו ונמצא לו שתים. ואח"כ לוה שתים כנגד שתים. וכן לעולם. ע"כ. והכא סאה בסאה התירו כן. אבל בריש פרקין. ביין אין לו. דהא יש לו שרי. כתב הרמב"ם אם יש לו חיטין [בברייתא נשנה כך גם על חטין. והיינו נמי פירוש התוספות שכתבתי שם בדבור המתחיל וכן השער וכו'] כשיעור מעותיו פירש המגיד [שם הלכה ו'] שאין המוכר כלוה:

וכן היה הלל אומר וכו'. משום דשמעינהו לרבנן בסאה בסאה ביש לו. וככר בככר אפילו באין לו. (פליג עלייהו בתרתי) וטעמא דשאלת ככר שהוא דבר מועט לא בעינן שער שבשוק. דאע"פ שאין לזה יש לזה. א"נ משום דלא קפדי שכנים בהא מילתא. ואתא למפליג עלייהו בתרתי. ויש אומרי' דרבנן לא שרו כשלא יצא השער אלא כשיש לו. ולא שנא סאה בסאה או ככר בככר. והלל שאמר לא תלוה אשה ככר. לאו משום דשמעינהו לרבנן דשרו בככר טפי מבסאה אלא הלל לישנא דרבותא נקט דאפילו לככר אחד לא סגי שער שבשוק ויש לו. ואיהו לא איירי על הלויני כור חיטין עד שיבא בני וכו'. אלא תנא הוא דתני על מלתא דת"ק בכור חיטין והלל אוסר. שכן היה הלל אומר לא תלוה וכו'. ב"י סימן קס"ב:

משנה י עריכה

ולא יאמר לו נכש עמי. כתב הר"ב פעמים וכו' ויש כאן אגר נטר ליה בשכר שממתין לו על שכר פעולתו עד אותו זמן הוא מקבל עליו מלאכה שהיא קשה מזו. רש"י:

גריד. כתב הר"ב ימות החמה. וז"ל רש"י. גריד לשון יובש שהארץ יבשה ואין גשמים יורדין:

רביעה. כתב הר"ב ימות הגשמים. והטעם פירש ברפ"ח דפאה. ובמשנה ו' פ"ט דשביעית:

לא יאמר לו חרוש עמי בגריד וכו'. כתב הר"ב שימי רביעה קשים למלאכה שבשדות. וז"ל הרמב"ם הקרקע בימות החמה קל לחפור לתקן למעוט הטנוף. ואורך היום:

יש רבית מוקדמת וכו'. ל' הרמב"ם מה שאמר ר"ג ור"ש הכל הלכה. אבל צריך שתדע הדברים האלה וכיוצא בהם הם דברים שראוי להתרחק מהם בלבד. ע"כ. וכלומר שאין בהם איסור דאורייתא. אבל הוא רבית דרבנן. וכן כתב בחבורו [בפ"ה מהמ"ו הל' י"א] שאם עבר ועשה כן. הרי זה אבק רבית:

לא יאמר לו דע כי בא איש וכו'. נראה בעיני שהם דברי הלוה למלוה שמודיעו שבא איש פלוני וכו'. וכל לא יאמר דמתניתין בלוה הם אמורים. ואיירי שמבשרו בכך והיינו דתנן דע. וטעמא כדתניא ר' שמעון בן יוחאי אומר מנין לנושה בתבירו מנה ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום. ת"ל (דברים כ"ג) כל דבר אשר ישך. אפילו דבור אסור. אבל הטור סימן ק"ס כתב וז"ל ולא יאמר המלוה ללוה הודיעני אם בא איש פלוני וכו'. ונראה שגירסתו היתה דע אם וכו' ומפרש מלת דע כלומר שיחקור וידע להודיע לו אם בא וכו'. וגם גרסת הרמב"ם הוא דע אם בא וכו'. ומפרש על המלוה. שכ"כ בפ"ה מה"מ [הי"ב] . המלוה את חבירו לא יאמר לו דע אם בא וכו'. כלומר שתכבדו ותאכילו ותשקהו כראוי. ע"כ. והקשה ב"י וכי זה רבית דברים והרי ממון מחסרו. ותירץ דר"ש תרתי קאמר. חדא. דיש רבית דברים. כלומר שלא יקדים לו שלום או דברי כבוד יותר ממה שהיה עושה קודם שהלוהו: ותו קאמר דלא יאמר לו דע אם בא וכו'. דסלקא דעתך אמינא כיון שאינו מהנה למלוה כלל וגם לא התנה כן מעיקרא שרי. קמ"ל. ע"כ. ושוב מצאתי בנוסח משנה שבירושלמי דגרס דע אם בא:

משנה יא עריכה

המלוה. כתב הר"ב עובר בכולן. גמרא. ופירש רש"י בכל הני דחשיב במתניתין דהוא נותן בנשך בשעת הלואה. והוא לוקח בשעת פרעון. והוה לו כנושה כשתובעו ודוחקו והוא שם עליו נשך בשעת פיסוק התנאי. ונותן מכשול. לפני הלוה להעבירו על לא תשיך לאחיך שהיא אזהרה ללוה. ע"כ. ומ"ש והוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו. דחיקא מלתא לפרושי הכי דהא משמע דלעולם עובר. ולדבריו אינו עובר אלא כשדוחקו. והמגיד בפ"ד מהלכות מלוה פירש שלאו זה כולל כל שדרך הנושים לעשות והוא שאין מלוין ממונם בחנם. וכשמגיע זמן פרעון רוצים מעותיהם ונוגשים בחזקה. ועל שניהם הזהירה התורה. ובודאי שלא אסרה [הנגישה] בלוה עשיר אלא בעני. אבל הרבית נאסר בכל. ע"כ. [וכן יש לפרש ל' רש"י שכן רגילות שכשתובעו דוחקו].

והלוה. כתב הר"ב משום בל תשיך לא תשיך לאחיך:

והערב והעדים. כתב הר"ב על לא תשימון בלבד. גמ'. וכתבו התוס' זמנין דעברי נמי אלפני עור לא תתן מכשול כגון שלא היה מלוה בלא ערב ועדים. אבל לא תשימון פסיקא ליה. אבל לפני עור זמנין דלא עברי. כגון שהיה מלוה לו בלאו הכי וכו':

אף הסופר. פירש הרמב"ם משום לא תשימון. ע"כ. ונ"ל דה"ה בלפני עור כשלא הלוהו בלא שטר:

לא תתן. את כספך לא תתן לו בנשך: