פתיחת התפריט הראשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ה · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים.

[עשר מכות הביא הקדוש ברוך הואיא על המצריים במצרים ועשר על היםיב].

עשרה נסיונות נסויג אבותינו את המקום ברוך הוא במדבריד, שנאמר (במדבר יד, כב), וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי.

משנה מנוקדת

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם. עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד,), וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי:

נוסח הרמב"ם

עשרה ניסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים ועשרה על הים עשרה נסיונות ניסו אבותינו את המקום במדבר שנאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי (במדבר יד כב).


פירוש הרמב"ם

אבל הי' נסים שנעשו לאבותינו במצרים הוא הנצלם מן הי' מכות והיות כל מכה ומכה מיוחדת במצרים ולא בישראל ואלו הם נסים בלא ספק ולשון התורה בכל מכה ומכה מהם שהביא הקב"ה על המצריים מלבד מכת הכנים שלא באר זה אלא שהוא ידוע שלא ענש ישראל אבל היו נמצאים אצלם ולא היו מצערים אותם וכן בארו החכמים אבל בשאר המכות התבאר בהם הענין אמר בדם ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור ראיה שהנזק היה משיג אותם לבדם ואמר בצפרדעי' ובאו בביתך ובחדר משכבך וגו' ואומר בערוב והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן וגו'. ואמר בדבר וממקנה בני ישראל לא מת אחד ואמר בשחין כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים. ואמר בברד רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד. ואמר בארבה ויעל הארבה על כל ארץ מצרים ואמר בחושך ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. אבל היו"ד נסים שהיו על הים הם קבלה. הראשון הבקעת המים כפשוטו של פסוק ויבקעו המים. הב' שאחר שבקעו נעשה כקובה עד ששב כדמות גג ולא מקורה ולא משופע והיה הדרך כאילו היה נקב במים והמים מימין ומשמאל וממעל הוא מאמר חבקוק נקבת במטיו ראש פרזיו. הג' שארצו נתקשה ונקפל להם כאמרו הלכו ביבשה ולא נשאר בקרקעיתו שום חומר וטיט כבשאר נהרות. הד' שדרכי מצריים היו בחומר מדובק והוא אמרו חומר מים רבים. והה' שנבקעו לדרכים רבים כמספר השבטים כעין קשת עגול על זאת הצורה והוא אמרו לגוזר ים סוף לגזרים. והו' שנקפאו המים ונתקשו כאבנים ועל זה אמר שברת ראשי תנינים על המים ר"ל שנתקשו המים עד ששבו בענין שישבור הראשים עליהם. והז' שלא נקפאו כקפיאת שאר המים הנקפאים ר"ל חתיכה. אחת אבל היו חתיכות רבות כאילו הם אבנים וסדרו קצתם על קצתם והוא אמרו אתה פוררת בעזך ים. והח' שנקפה כזכוכית או כשהם ר"ל בהיר עד שיראו קצתם אל קצתם בעברם בו והוא אמרו חשכת מים עבי שחקים ר"ל שקבוץ המים היה כעצם השמים לטוהר שהוא בהיר. והט' שהיו נוזלים ממנו מים מתוקים והיו שותים אותם. והיו"ד שהיו נקפים בעת שהיו נוזלים אחר שלקחו מהם מה ששתו עד שלא היו יורדין לארץ והוא אמרו נצבו כמו נד נוזלים ר"ל הדבר הנוזל היה נקפה בלב ים ומצאנו בקבלה ג"כ שהמצריים באו עליהם מכות על הים יותר ממכות מצרים אבל כלם היו מעשרה המינים ההם אשר ירדו במצרים ונחלקו למינים רבים על הים ואל זה רמז באמרו אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר ר"ל במדבר ים סוף. אבל העשרה נסיונות שנסו אבותינו את המקום כולם דברי הכתוב הם. הראשון על ים סוף באמרם המבלי אין קברים במצרים. והב' במרה הוא אמרו וילונו העם על משה לאמר מה נשתה. והג' במדבר סין כשבקשו המן והוא אמרם מי יתן מותנו ביד ה' וגו'. הד' מריתם בהניח המן עד הבקר והוא אמרו ויותירו אנשים ממנו עד בקר. והה' מריתם בבקשם אותו ביום השבת כמו שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט. והו' ברפידים על המים ג"כ. והז' בחורב במעשה העגל. והח' בתבערה בהיותם מסופקים במקום ההוא באמרו התאוננים והוא אמרו ויהי העם כמתאוננים. והט' בקברות התאוה בבקשם הבשר אמרו והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. והיו"ד במדבר פארן בענין המרגלים ושם נאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים - שניצולו מעשר מכות ט. וכולם היו במצריים ולא בישראל:

ועשרה על הים - אחד, ויבקעו המים. שני, שנעשה הים כמין אוהל י ונכנסו ישראל לתוכו, דכתיב [חבקוק ג'] נקבת במטיו ראש פרזיו. שלישי, שנעשה קרקעית הים יבש בלא חומר וטיט, דכתיב (שמות יד) ובני ישראל הלכו ביבשה. רביעי, שקרקעית הים שדרכו בו המצריים שהיו רודפים אחרי ישראל נתלחלח ונעשה חומר וטיט, דכתיב (חבקוק ג) חומר מים רבים. חמישי, שהמים הנקפאים בקרקע הים לא היו חתיכה אחת אלא חתיכות קטנות, כעין לבינים ואבני הבנין מסודרים זה אצל זה, כדכתיב (תהלים עד) אתה פוררת בעזך ים, שנעשה כעין פירורים. שישי, שנתקשו המים הנקפאים ונעשו קשים כסלעים, כדכתיב (שם) שברת ראשי תנינים על המים, והמצריים נקראו תנינים. שביעי, שנגזר הים לשנים עשר גזרים כדי שיעברו כל שבט ושבט בדרך אחד לבדו, והיינו דכתיב (שם קלו) לגוזר ים סוף לגזרים. שמיני, שקפאו המים כספיר ושוהם וזכוכית, כדי שיראו השבטים אלו את אלו, שעמוד האש היה מאיר להם, וזהו שנאמר (שם יח) חשכת מים עבי שחקים, כלומר קבוץ המים היה כעבי שחקים כעצם השמים לטוהר. תשיעי, שהיו יוצאים ממנו מים מתוקים שהיו שותים אותם, וזהו שנאמר נוזלים. עשירי, שלאחר ששתו מהם מה שרצו, הנותרים מהם היו נקפאים ונעשים ערימות, דכתיב (שמות טו) נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים:

עשר מכות הביא הקב"ה על המצריים במצרים - דצ"ך עד"ש באח"ב:

ועשר על הים - הן כנגד עשר נפילות שבשירת ויושע. רמה בים, ירה בים, טבעו בים סוף, תהומות יכסיומו, ירדו במצולות, תרעץ אויב, תהרוס קמיך, יאכלמו כקש, כסמו ים, צללו כעופרת, הרי עשר נפילות. ותבלעמו ארץ אינו בחשבון הנפילות, שזו היא טובתן שזכו לקבורה:

עשרה נסיונות נסו אבותינו להקב"ה במדבר - שנים בים, אחד בירידה, שם נאמר (שם יד) המבלי אין קברים במצרים, ואחד בעלייה, ויבואו מרתה וילונו. אחד ברפידים, וירב העם עם משה. שנים במן, לא תצאו ויצאו, איש אל יותר ממנו ויותירו. שנים בשליו, בראשון בשבתנו על סיר הבשר, בשליו השני והאספסוף אשר בקרבו. אחד בעגל. ואחד במתאוננים. ובמרגלים. והוא עשירי, שם נאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:

פירוש תוספות יום טוב

עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים. פי' הר"ב שנצולו מעשר מכות. ואלו הם נסים בלא ספק. ולשון התורה בכל מכה ומכה מהן מה שהביא הקב"ה על המצריים מלבד מכות הכנים שלא ביאר זה. אלא שהוא ידוע שלא ענש ישראל. אבל היו נמצאים אצלם ולא היו מצערים אותם. וכן בארו החכמים. הרמב"ם:

ועשרה על הים. בנס החמישי שכתב הר"ב שהמים הנקפאים וכו' היו חתיכות קטנות כעין לבנים וכו' [וכך פי' הרמב"ם]. יש לדקדק לאיזה סבה וטעם נעשו כלבנים [ונ"ל שהיה לנוי ולתפארת ישראל כמו הנס השני שנעשה הים כמין אהל. ובלא אהל נמי תסגי להם בהבקעו לבד. ואם להאהיל עליהם מפני החמה או מפני הגשמים הרי בלי ספק הענני כבוד לא סרו מהם אף כאשר הלכו בתוך הים. אלא לכבודן של ישראל בלבד הוא שנעשו להם אלו שני הנסים].

עשר מכות וכו'. ה"ג בס"א. וכן היא גירסת הר"ב). [ומ"ש דצ"ך עד"ש באח"ב. שכך היה נותן בהם רבי יהודה סימנים כמו שהוא בהגדת ליל פסח. ובשנה זו בשבת הגדול פה בקראק"א לפ"ק בדרוש שדרשתי בבית הכנסת הקשיתי שאין בתיבות אלו שום משמעות ולכן נ"ל לקרותן דִצָךְ עָדַשׁ בְאַחַב ומשמעותן כאילו הקב"ה אומר שמחתך כשאדוש באבחת חרב שעי"ן ואל"ף מתחלפין. וכן שתי אותיות בתיבה אחת כמו שמלה שלמה כבש כשב. ועדש על שם פסוק בחבקוק ג' י"א. באף תדוש גוים. ובאחב. ע"ש פסוק ביחזקאל כ"א כ' אבחת חרב ופירש"י שהתי"ו אינה יסוד ולא באה אלא לסמיכה]:

הביא הקב"ה וכו'. לפי שהמכות באו במשפט ובדון על המצריים לכך יחדם התנא להקב"ה שהוא דיין אמת אבל בנסים שנעשו לאבותינו לא יחדום להקב"ה לפי שלא היה שורת הדין נותן שיהיו ראוים לנס כי היו ג"כ עובדי ע"ז. וכמ"ש רש"י בפ' בשלח [בפסוק וילך מאחריהם] הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז וכו'. מד"ש:

ועשרה על הים. מה שהקדים התנא הנסים שבים. תירץ במד"ש שעיקר המכות היו למען ספר שמו בעולם. ועיקר הידיעה זו לא היה ניכר רק מאשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל הלכך בהיותם עיקרים באיכות הפרסום. לכך הקדימם אע"פ שלא היו קודמין בזמן:

עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום [ב"ה] במדבר. ואע"פ שהעגל חטא היה. נקרא נסיון שענין נסיון להקב"ה הוא מיעוט האמונה והסתפקם בו. וכך הוא חטא העגל שלא האמינו ולא בטחו בו שילכו בטח דרכם במדבר אשר הוליכם בה ממצרים ועד הנה. ולא שמר הר"ב סדר זמנים. אלא נקט שנים שנים. אבל קשיא דבעליית הים שכתב הר"ב שהוא ויבואו מרתה. מאי עלייה דים הוה שהרי היה ג' ימים אח"כ וכן הרמב"ם שמפירושו העתיק הר"ב. לא תלי להא דמרה בעלייה מן הים. ובגמ' פ"ג דערכין דף ט"ו ע"א אמרינן חד בעלייה של הים ומפרשים שמיד שעלו מן הים היתה. שאמרו כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר ומייתי ליה מדכתיב (תהלים ק"ו) וימרו על ים בים סוף. וכנגדו לא קא חשיב למתאוננים כלל. ובאמת דקשיא על הש"ס אמאי לא קא חשיב למתאוננים. לפיכך נראה לי דס"ל להגמ' דמתאוננים והאספסוף חד ענינא הוא ואע"פ שהבעיר בהם אש ה' לא שקטו. והאספסוף אשר בקרבו וגו'. והיינו דכתיב וישובו ויבכו ששבו אל תחלת התאוננותם. וכי הא דבפרק כל כתבי דף קט"ז תני רשב"ג אומר עתידה פרשה זו [ויהי בנסוע דעלה קאי התם] שתעקר מכאן ותכתב במקומה ולמה נכתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא ויהי העם כמתאוננים. פורענות ראשונה. ויסעו מהר ה'. ואמר ר' חמא בר חנינא שסרו מאחרי ה'. והקשו בתוס' דאכתי נסמכו שתי פורענות. ונדחקו מאד ליישב. ולדידי אדרבה הכי נמי משני דמתאוננים ואספסוף חדא פורענות הוא ותדע דכיון דפריך שניה מאי האי. ולא פריך תחלה על הראשונה. ש"מ דהראשונה נמי ידע. ולא הוקבע אח"כ בגמ' פורענות ראשונה ויסעו וכו' בדרך שאלה ראשונה מאי היא אלא מסדר הגמ' הודיענו מאי היא אבל השואל שבבית המדרש לא שאל אלא על השניה. דסבר דמתאוננים אנינות לימוד שבהר ה' היא כדלקמן ואין כאן הפסק [בין פורענות דמתאוננים לפורענות דוהאספסוף] ומהדר ליה ויהי כמתאוננים כלומר משם מתחלת השניה וכולה חדא פורענות היא ודלא כפירש"י שמפרש דמתרץ דהאספסוף היא הראשונה שהתחילו בה כשסרו מאחרי ה'. וכבר הקשו עליו בתוס' והביאו מדרש ) ויכלו דפורענות ראשון שסרו מאחרי ה' לפי שלמדו הרבה תורה מסיני כתנוק הבורח מבית הספר כך נ"ל. [ומצאתי און לי במדרש רבה פרשת מצורע שאמרו שם מהיכן נתחייבו ישראל בזיבות וצרעת. ונחלקו כמה אמוראי בטעמא. וחד מינייהו רבי יהודה ברבי סימון שאמר ממתאוננים שנאמר עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא. מאי לזרא רב הונא אמר לזורנא ולביסנא. ופירש בעל מתנות כהונה בשם הערוך מיני שחין ונפוח ע"כ ועוד אמוראי טובא דמפרשים לזרא על ענין הזה. ומעתה אי לאו דמתאוננים והאספסוף חדא מלתא היא היאך קאמר ממתאוננים ומייתי ראיה מוהיה לכם לזרא. שלא נאמר אלא על אספסוף. אלא כולי חדא והוא ראיה גמורה לדברי. ועוד אני אומר שגם פשטא דקרא מוכיח שהכל אחד שהרי נאמר והאספסוף וגו' וישובו ויבכו. ואין משמעות וישובו אלא ששבו למה שהיה בו כבר. וגם אי לאו דלהכי אתא ל"ל למכתב כלל וישובו גם זו ראיה מבוארת]. אבל להרמב"ם והר"ב שפירשו למתאוננים והאספסוף לתרתי יכולני לומר משום דלרבי דס"ל בכל כתבי (שם) דויהי בנסוע במקומה. סבר דהפסקה ליתא וסתם מתני' דס"פ ג' דידים כרבי ומ"מ נראה לי שלא נחשוב עגל כלל מן המנין לפי שאינו נסיון אלא חטא ובמקומו אכניס הא דאמרי' בגמ' דערכין וימרו על הים בים סוף. ושבעים פנים לתורה: נסו אבותינו את המקום במדבר. שעל שהיו במדבר מקום שמם מאין יושב. וחסר אין כל בה חשבו אולי שהוא מחסרון השגחתו יתברך על הגליל ההוא ולפיכך נסוהו. והיינו דדייק למתני במדבר וקא קרי ליה לקב"ה מקום בכאן. להורות כי הוא מקומו של עולם מאין פנוי מהשגחתו כך פירש במד"ש:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ט) (על הברטנורא) ואלו הם נסים בלי ספק. ועתוי"ט:

(י) (על הברטנורא) וזה היה לנוי ולתפארת ישראל. ובלא אוהל נמי תסגי להם בהבקעו לבד, דאין ספק דהענני כבוד לא סרו מהם. וכן נמי הנס החמישי נעשה לנוי:

(יא) (על המשנה) הקדוש ברוך הוא. לפי שהמכות באו במשפט ובדין על המצריים, לכך יחדם התנא להקדוש ברוך הוא שהוא דיין אמת. אבל בנסים שנעשו לאבותינו לא יחדום לו, לפי שלא היה שורת הדין נותן לנס לפי שהללו עובדי כוכבים כו'. מר"ש:

(יב) (על המשנה) הים. מה שהקדים התנא הנסים שבים לפי שעיקר המכות היו למען ספר שמו בעולם. ועיקר הודעה זו לא היה ניכר רק מאשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. הלכך בהיותם עיקרים באיכות הפרסום. לכך הקדימם אע"פ שלא היו קודם בזמן. מד"ש:

(יג) (על המשנה) נסו. ואע"פ שהעגל חטא היה, נקרא נסיון, שענין נסיון להקב"ה הוא מיעוט האמונה והסתפקם בו. וכך הוא חטא העגל שלא האמינו ולא בטתו בו שילכו בטח דרכם במדבר אשר הוליכם בה ממצרים ועד הנה. ועתוי"ט שהאריך ומסיק שאין לחשוב העגל לנסיון ולחשוב במקומו וימרו על ים בים סוף כדאמרינן בגמרא שבעלייתם מן הים אמרו כשם שאנו עולין מצד זה כו'. אבל ויבואו מרתה לאו בעלייה מן הים היה. ובגמרא דחשיב לעגל ג"כ, י"ל דמתאוננים והאספסוף חדא הוא ותליא בפלוגתא דרבי ורשב"ג במסכת שבת דף קט"ז, ע"ש. ובזה ניחא המדרש רבה פרשת מצורע שהביא והיה לכם לזרא [שנאמר על האספסוף] על מתאוננים:

(יד) (על המשנה) במדבר. שעל שהיו במדבר מקום שמם מאין יושב, וחסר, אין כל בו, חשבו אולי שהוא מחסרון השגחתו יתברך על הגליל ההוא, ולפיכך נסוהו. והיינו דדייק למתני במדבר. וקא קרי ליה להקב"'ה מקום בכאן, להורות כי הוא מקומו של עולם מאין פנוי מהשגחתו. מד"ש:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ועשרה על הים עשר מכות הביא הקב"ה על המצריים במצריים ועשרה על הים עשר נסיונות וכו':    כצ"ל ועשר נסיונות שנסו אבותינו וכו' כולהו מפרש להו בגמרא פ' יש בערכין גמרא דוכן מצינו שלא נתחתם גזר דין על אבותינו וקחשיב התם שנים במים במרה וברפידים וכתב הר"ר גרשום מאור הגולה ז"ל וקשיא לי מ"ט לא קחשיב מים דמדבר צין ע"כ ולפי מה שכתוב שם נלע"ד שצריך להגיה ברעז"ל ואחד בעליה ושנים במים א' במרה דכתיב ויבאו מרתה וגו' וילנו העם על משה וגומר ואחד ברפידים וירב וגומר ומלת ואחד במתאוננים לפי זה טעות הוא אבל בפי' הרמב"ם ז"ל נראה שלא נפל טעות רק שיש לו גירסא אחרת או פי' אחר שם בגמרא דוק. והתם מפרש אחד בעליה דכתיב וימרו על ים בים סוף מלמד שהיו ישראל ממרים באותה שעה ואומרים כשם שאנו עולין מצד זה כך מצריים עולין מצד אחר עד שרמז הקב"ה לשר של ים ופלטן ליבשה. והרא"ש ז"ל הקשה אחד בעגל תימא למה קורא עון העגל נסיון והלא כפרו בעיקר ושמעתי מפי' הר"ר יצחק מוורמישא דעשרה נסיונות היינו עשרה כעסים שהכעיסו את הקב"ה והנם זועפים מתרגמינן נסוסין ע"כ. ועיין בפי' דמתניתין לעיל:


פירושים נוספים