משנה אבות ה ה

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ה · משנה ה | >>

[עריכה]

עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש^טו:

1. לא הפילה אשה מריח בשר הקדש^טז,
2. ולא הסריח בשר הקדש^יז מעולם,
3. ולא נראה זבוב בבית המטבחים^יח,
4. ולא ארע קרי לכהן גדול ביום הכפורים^יט,
5. ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה,
6. ולא נצחה הרוח את עמוד העשן^כ,
7. ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים,
8. עומדים צפופים ומשתחוים רווחים,
9. ולא הזיק^כא נחש ועקרב בירושלים מעולם,
10. ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים.

משנה מנוקדת

[עריכה]

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ:

לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ,

וְלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם,

וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבַּחַיִם,

וְלֹא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים,

וְלֹא כִּבּוּ גְשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה,

וְלֹא נִצְּחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן,

וְלֹא נִמְצָא פְּסוּל בָּעֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים.

עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים,

וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם,

וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ:

צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

עשרה ניסים - נעשו בבית המקדש.

לא הפילה אשה - מריח בשר הקודש.

ולא הסריח בשר הקודש - מעולם.

ולא אירע קרי לכוהן גדול - ביום הכיפורים.

ולא נראה זבוב - בבית המטבחים.

ולא נמצא פסול - בעומר, ובשתי הלחם, ובלחם הפנים.

ולא כבו הגשמים - את עצי המערכה.

ולא נצחה הרוח - את עמוד העשן.

עומדים צפופים - ומשתחווים רווחים.

ולא הזיק נחש, ועקרב בירושלים - מעולם.

ולא אמר אדם לחברו: צר לי המקום, שאלין בירושלים.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

כבר ידעת שהמזבח היה באמצע העזרה, ואנו עתידים לבאר זה במקומו, והיה מגולה לשמים, ועם כל זה לא היו מכבין הגשמים אש המערכה, ולא היה מפזר הרוח את עמוד העשן העולה מן הקרבנות, אבל בעת ההקרבה היה האויר צח.

והיו עומדים בעזרה כל אחד בצד חברו, ובעת ההשתחויה לא היו לוחצים זה את זה, לרוב מוראם וישובם במקום ההוא:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

ולא אירע קרי לכהן גדול - לפי שהיא טומאה היוצאה מגופו, היה הדבר מגונה ומכוער יותר משאר טומאות:

ולא כבו גשמים אש עצי המערכה - ואף על פי שהמזבח במקום מגולה היה:

ולא נצחה הרוח את עמוד העשן - שלא יהא מתמר ועולה:

ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים - שאם היה נמצא בהם פסול קודם מצותן לא היה אפשר להקריב אחרים תחתם. שהעומר נקצר בלילה ולא היו מרבים לקצור. ושתי הלחם נאפים מערב יום טוב ואין אפייתן דוחה יום טוב. וכן לחם הפנים נאפה מערב שבת:

צפופים - לשון צף על פני המים. מרוב הקהל היו נדחקים איש באחיו עד שהיו רגליהם נטולות מן הארץ ועומדים באויר:^[1]

ומשתחוים רוחים - בשעת השתחויה נעשה להם נס ומשתחוים בריוח כל אחד רחוק מחברו ארבע אמות, כדי שלא ישמע את חברו כשהוא מתודה ומזכיר עונותיו:

צר לי המקום שאלין בירושלים, גרסינן - לפי שהיה המקום מזמין להם פרנסתן ולא הוצרך אחד מהם לצאת משם ולומר פרנסתי [דחוקה] ואיני יכול לדור בירושלים. ויש ספרים שכתוב בהן כשאלין. ועל העולים לרגל נאמר, שלא היה אחד מהם מיצר כשהיה לן בירושלים מחמת דוחק המקום. כמו צר לי המקום גשה לי ואשבה (ישעיהו מט):

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. וקא מני להו דלא רמיזו בקרא כלל:

לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. מתאות בשר הקדש. א"נ מריח אברים של המערכה שאילו הריחה ובאת לטעום מהן אין שומעין לה להאכילה בשר קודש. רש"י.

ולא הסריח בשר הקודש. כשלא היה לו פנאי להקטיר בלילה כל האברים שנתעכבו מבערב מעלין אותן בראשו של מזבח ועומדים שם ב' ימים או ג' עד שיהיו פנוים להקטירן שאין לינה פוסלת בהן בראשו של מזבח. ונעשה בהן נס ולא היו מסריחין כל זמן עכבתן. רש"י. והא דתנן הכא מעולם כתב במד"ש שאפשר דאתא לאתויי דנס זה היה אפי' שלא בבית המקדש. כגון בבמות. אי נמי בשילה נוב וגבעון ע"כ. ויש להוסיף משכן שבמדבר ג"כ:

ולא נראה זבוב בבית המטבחים. שבעזרה במקום שהיו שם השלחנות של שיש שמדיחין עליהם את האימורים ולא היה יורד שם זבוב משום מיאוס. רש"י:

ולא אירע קרי לכ"ג ביום הכפורים. יש מי. שהקשה ולמה יארע לו קרי אחר שהיה מזרזין אותו כל שבעת הימים והוא בטהרה כל היום ההוא וזקני העם כל הלילה לא יחשו מלזרזו. והתשובה כי יצר הטוב ויצר הרע מתקוטטים זה עם זה כשני אויבים. וכשאחד מהן קרוב להיות מנוצח יתחזק על עמדו בראותו כי כלתה אליו הרעה והרבה מן האנשים בעת פטירתן יתחזקו וידברו דברים טובים כאילו הם בריאים. ולזה היה קרוב מאד להיות הכהן בעל קרי. כ"כ במד"ש בשם החסיד ז"ל. ועמ"ש בריש דמאי בדבור והחומץ שביהודה וכו' לתרוצי הא דמתקנים לו כהן אחר. דתנן בריש יומא ופירש הר"ב שם משום קרי:

ולא כבו גשמים וכו' ולא נצחה וכו'. ה"ג להו הר"ב והרמב"ם. אבל רש"י כתב דל"ג להו במשנה דבפ"ק דיומא (דף כ"א) מייתי לה למתני' ולא קתני להו ומייתי ברייתא דקתני לה והנך עומר ושתי הלחם ולחם הפנים בתלתא חשיב להו והוו נמי עשרה ע"כ. והכי איתא התם דף כ"א דמותיב בסיפא [צ"ל אסיפא] דמתני' דתנן תרתי בירושלים פתח במקדש וסיים בירושלים. ומשני איכא תרתי אחרנייתא במקדש דתניא מעולם לא כבו כו': עמוד העשן. העולה מן הקרבנות. אבל בעת ההקרבה היה האויר נח. הרמב"ם:

ולא נמצא פסול בעומר. כתב הר"ב שהעומר נקצר בלילה ולא היו מרבים לקצור אלא לפי השיעור של עשרון מנופה בי"ג נפה. רש"י דיומא דף כ"א:

ולא הזיק נחש ועקרב. לא תנן לא נשך. אלא אפי' אם אירע לפעמים שהיה נושך לא היה מזיק. והא דתנן בירושלים. פי' בדרך חיים דאילו בבית המקדש אין חדוש כל כך שלא היו שם דברים מזיקים כאלו ועמ"ש לעיל משמא דגמ' דיומא. והא דתנן מעולם פירש במד"ש שאפשר דאתי לאתויי דאפי' שלא בזמן שבהמ"ק קיים היה נס זה כי כדאית קדושת הארץ לבדה להציל מהיזק נחש ועקרב:

שאלין. כתב הר"ב יש ספרים שכתוב בהן כשאלין ועל העולים לרגל נאמר וכו'. שלא היו דרים שם בתמידות והיינו לישנא דכשאלין. כשיהיה זה שאלין כי לא היה תמיד שם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(טו) (על המשנה) עשרה כו'. וקא מני להו דלא רמיזו בקרא כלל:

(טז) (על המשנה) מריח כו'. מתאות בשר הקודש. א"נ מריח אברים של המערכה. שאלו הריחה ובאת לטעום מהן אין שומעין לה להאכילה בשר קודש. רש"י:

(יז) (על המשנה) ולא הסריח כו'. כשלא היה לו פנאי להקטיר בלילה כל האברים שנתעכלו מבערב מעלין אותו בראשו של מזבח ועומדים שם ב' או ג' ימים עד שיהיו פנוים להקטירם שאין לינה פוסלת בהן בראשו של מזבח ונעשה בהן נס ולא היו מסריחין כל זמן עכבתן. רש"י. ותני מעולם, י"ל דאתא לאתויי להבמות ונוב וגבעון ומשכן שבמדבר:

(יח) (על המשנה) בבית המטבחיים כו'. שבעזרה במקום שהיו שם שולחנות של שיש שמדיחין עליהם את האימורים, ולא היה יורד שם זבוב משום מיאוס. רש"י:

(יט) (על המשנה) ביום הכפורים. אף שהוא התגברות קטרוג היצר. ועתוי"ט:

(כ) (על המשנה) עמוד כו'. העולה מן הקרבנות. אבל בעת ההקרבה היה האויר נח. הר"מ:

(כא) (על המשנה) הזיק. לא תנן לא נשך, אלא אפילו אם אירע לפעמים שהיה נושך לא היה מזיק. ותני מעולם, פירש במד"ש, שאפשר דאתא לאתויי אפילו שלא בזמן שבהמ"ק קיים. שכדאית היא קדושת הארץ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

עשרה נסים וכו':    פ"ק דיומא דף כ"א:

ולא הסריח בשר הקדש מעולם:    כתב הריטב"א ז"ל בספ"ק דיומא אם לא היה פנאי להקטיר אברי התמיד בע"ש מעלין אותן בליל שבת לראש המזבח ואינן נפסלין בראש המזבח בלינה אפילו עד כמה ימים וזהו שאמרו לא הסריח בשר קדש מעולם אפילו היו בראש המזבח כמה ימים עכ"ל ז"ל. ואיתה להאי בבא בתוס' פ' שתי הלחם (מנחות דף צ"ז:)

ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים ולא נראה זבוב בבית המטבחים ולא כבו וכו':    כך הגיה הרי"א ז"ל. עוד כתב שאלין בירושלים ברוב הספרים גרסינן כשעולין לירושלים וצ"ע ע"כ:

ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה:    התם ביומא משמע דלא גרסינן ולא כבו גשמים וגם לא ולא נצחה הרוח דפריך התם פתח במקדש וסיים בירושלים ומשני איכא תרתי אחרנייתא במקדש דתניא מעולם לא כבו גשמים וכו' ותו פריך התם ותו ליכא והא תני רב שמעיה בקלנבו שברי כלי חרס נבלעים במקומם ואמר אביי מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה נבלעים במקומם ומשני פסולי תלתא הוו חשבינהו כחד אפיק תרי ועייל תרי ובלועים נמי כחד חשבינהו להו ואיכא נמי אחריתי דאמר ר' יהושע בן לוי נס גדול היה נעשה בלחם הפנים סלוקו כסדורו שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו. עוד פריך התם והא איכא הא דאמר ר' לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה ואמר רבנאי אמר שמואל כרובים בנס היו עומדין ותו פריך התם ותו ליכא והא אמר רב הושעיא בשעה שבנה שלמה את בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירותיהן בזמנן וכשהרוח מנשבת בהן נושרין שנאמר ירעש כלבנון פריו וכשנכנסו עו"ג להיכל יבש שנאמר ופרח לבנון אומלל ועתיד הקב"ה להחזירם שנאמר פרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון נתן לה ומסיק ניסי דקביעי לא קחשיב כגון פירות וארון וכרובים שהן קבועים ועומדים תמיד במקומם:

ולא נמצא פיסול בעומר וכו':    בתשובת הרשב"א ז"ל סימן נ"ב הרבה פסולין יש ואם באתי לכתוב את כולן יארך הענין אלא הריני כותב לך קצרן שאם ריבה מדת עשרונו או מיעט בו פסל וכן אם קמצן זר אונן ט"י וכולהו דבפ"ק דמנחות וכן אם עלה בידו צרור או גרגר מלח וכן אם ריבה שמנה או חסר שמנה וכן יש אחרים מלבד אלה ויש לך נס גדול מזה ושלא יערע אחד מכל אלו לעולם ודאי שאין לך פלא ונס גדול מזה שיהיה כן לעולמים ע"כ בקיצור:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

עשרה נסים נעשו לאבותינו:    לטובת אבותינו. ושאר נסים שנעשו שם (כיומא דכ"א ב') לא חשיב להו תנא, מדלא היה בהן טובה, רק עדות ששכינה שורה שם:

בבית המקדש:    ומדלא כתובים או רמוזים בתורה כהנך דלעיל, להכי אצטריך תנא לפרשן:

לא הפילה אשה מריח בשר הקדש:    אע"ג דאילו הריחה היו רשאין להאכילה, דלא עדיף בשר קודש יותר מיו"כ שהוא בכרת, ואפ"ה בהריחה ביו"כ האכילוה [כיומא פ"ב ע"א]. אעפ"כ אילו היה אפשר שתתאוה להבשר שם ע"י הריח מבשר שעל אש המזבח, היו נזהרות המעוברת מלכנס לביהמ"ק, שמא תריח, ונמצאות מצטערות שנמנעו מלכנס למקדש:

ולא הסריח בשר הקדש מעולם:    לא מבעייא אברי עולה שהן להקרבה, וכשהעלן לראש המזבח אין לינה פוסלת בו, ואפילו מונח שם ב' וג' ימים אפ"ה לא הסריח ביני ביני. אלא אפילו בשר *)שלמים שנאכל לכל אדם לב' ימים רצופים, גם הוא לא הסריח:

ולא נראה זבוב בבית המטבחים:    אף דדרך זבובים להמצא במקום דמים ובני מעים. אפ"ה כדי שלא יצטערו הכהנים המתעסקים שם, לא נראה שם זבוב:

ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים:    מדהיה עי"ז נפסל לעבודה ביו"כ, ועי"ז יהיו כל העם יודעים המקרה שאירע לכה"ג, ויתבייש בצבור:

ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה:    שאילו כן, לא היו יכולין להקטיר אימורי חטאת ואשם, ולא היה מותר הבשר לאכילה לכהנים [פסחים נ"ט ב']:

ולא נצחה הרוח את עמוד העשן:    שלא דחק הרוח לעשן למטה [כיומא כ"א ב'] שלא יצטערו הכהנים העובדים בהעשן:

ולא נמצא פסול בעומר:    דכשלא יקריבוהו בט"ז ניסן, יאסרו כל ישראל לאכל חדש בשנה זו. ואע"ג דבדיעבד גם בנקצר ביום כשר, וכשנפסל הנקצר בלילה היו יכולין לקצור אחרת ביום ולהקריבה, עכ"פ עי"ז יתעכבו בהקרבתו, ויכשלו הרחוקים שיאכלו החדש מיד אחר חצות על סמך שלא יתעכבו מלהקריבו [מנחות דס"ח]:

ובשתי הלחם:    שמקריבין בעצרת כדי להתיר חדש למנחות במקדש. ואין אפייתן דוחה יו"ט או שבת. וא"כ כשיפסלו אלה, א"א להביא אחרות. ולא יוכלו להביא מנחות מתבואה חדשה שנה תמימה:

ובלחם הפנים:    שג"כ אין אפייתן דוחה יו"ט או שבת, ואילו נפסל היתה מתבטלת המצוה שבוע שלימה. והנך ג' שהנס שנעשה בהן הוא משום שכשנפסלו אין להם עוד תיקון, להכי חדא חשיב להו תנא [ויש שאין גורסין גשמים ורוח במשנה, וחושבי' לעומר ושתי לחם ולחה"פ, לג']. [ועי' יומא דכ"א ב']:

עומדים צפופים:    כשמתכנסין בעזרה ברגלים וכדומה היו עומדין דחוקים מפני רבוי עם:

ומשתחוים רווחים:    עד שהיה באותה שעה ד' אמות בין זל"ז. כדי שלא יתבייש כל אחד מחבירו כשיתוודה או כשיתפלל אז על נגעי לבבו שאינו רוצה שיתגלו לשום אדם רק אליו ית' היודע מכאוביו:

ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם:    אף שמצויין שם, לא הזיקו:

[וספרו לי ב' בני תורה דאתו מהתם זה שלא בפני זה. דגם עכשיו לא נשמע שניזק אדם שם מאלה, רק לעתים רחוקים והדא הוא דתנינן והשמותי את מקדשיכם. בקדושתן הן אף כשהן שוממין [מגילה כ"ח א]:

ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים:    אע"ג שרבו הנוסעים לשם, ובפרט ברגלים אפ"ה לא היה שם דוחק מקום או דוחק פרנסה, כי שם צוה ה' את הברכה חיים עה"ע:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

• כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
• דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
• מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מגן אבות (רשב"ץ)

מגן אבות לרשב"ץ

[עריכה]

הפירוש כך היה גירסא זו בסדורי תפלות וכן היא כתובה בספר רבי' משה ז"ל. ורבינו שלמה ז"ל כתב כי כמדומה לו שבשבוש נכתב במשנה ולא כבו גשמים ולא נצחה הרוח לפי שבראשון מיומא הביאו משנ' זו בגררא ולא קרינא להו להני תרתי ומוסיפין להו בברייתא ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים הם ג' ומשלימין לעשרה כשיסתלקו אלו השנים כי כשמנינו אחד בג' ניחוה שנים ונפרש אותה על פי מה שהיא כתוב בספרים:

לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. ואף על פי שבשר העולה הנאכל על המזבח היה נותן ריח בשר צלי וכן הכהנים היו מבשלים בשר החטאת והאשם ובשר חזה ושוק מהשלמים ובשר קדשים אסור בהנאה ואלו היתה אשה מעוברת ומצטערת מאותו ריח היו צריכין לתחוב לה כוש ברוטב או אפילו להאכילה מהבשר עד שתשוב נפשה מפני פיקוח נפש שנא' וחי בהם ולא שימות בהם כמו שנזכר באחרון מיומא היה הקב"ה שומר הנשים שלא הפילו מאותו ריח וזה היה נס תדיר בכל עת ובכל שעה והיה גדול מאד מפני קדושת המקדש בקדשים הנעשי' בו שלא תארע תקלה ממנו כי לא היו הקרבנו' אלא שלום בעולם:

ולא הסריח בשר הקודש מעולם. קדשים קלים הם הנאכלים לשני ימים ולילה א' ובפחות מזה הזמן הבשר הוא מסריח בזמן הקיץ ויש ימים שהחמה יוצאה מנרתיקה ונעשה נס שלא הבאיש ורמה לא היתה בו וזה הנס היה מפני קדושת הקדשים:

ולא נראה זבוב בבית המטבחים. מקום היה סמוך למזבח שמו בית המטבחים שהיו בו עשרים וארבע טבעות קבועות בקרקע להכניס שם ראש הבהמות בעת השחיטה אחת לכל משמרה מעשרי' וארבע משמרות כהונה והיו שם גם כן שמנה ננסין הם עמודי' קצרים ובכל אחד יש אונקלי של ברזל כמין ו"ו שבו תולין את הבשר בשעת הפשט והיו שם ח' שלחנות של שיש לרחוץ שם הקרבים כמו שנזכר במסכת מדות ובששי משקלים והיה נס גדול שלא נראה שם זבוב והיה נס שאפילו בבשר שאינו מסריח מתכנסים עליו זבובים וזה הנס היה מפני קדושת המקדש וקדושת הקדשים:

ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. זה היה מפני כבודו של כהן גדול שלא יצטרכו למנות סגן תחתיו ותעשה העבודה בשני כהנים ואם היה מפני קרי שהיא טומאה היוצאה מגופו היה הדבר יותר מגונה ומכוער משאר טומאות וכבר נמצא שנטמא כהן גדול ונכנס אחר תחתיו כגון בשני בניה של קמחית כמו שנזכר בילמדנו בפרש' אחרי מות וכן בגמרא ביומא פרק הוציאו לו וכן ביוסף בן אילס בראשון מיומא בבלי וירושלמי ותוספתא זה היה מפני טומאה אחרת כגון מחמת שרץ או נתזה צנורא של עם הארץ עליו שהיא מטמאה כרוקו של זב כמו שנזכר בפרק בנות כותים בכהן גדול שסיפר עמו בדיוקי ונתזה צנורא מפיו על בגדיו של כהן גדול אבל מפני קרי שהיא טומאה היוצאה מגופו דבר זה לא אירע דרך נס מפני כבודו של כהן גדול ומה שהיו מתקנין לו כהן גדול אחר כמו שנזכר בראשון מיומא לא היה מפני קרי אלא מפני טומאה אחרת כמו שכתבנו. ויש מפרשים כי הנס היה במקדש ראשון ומה שהיו מתקינין במקדש שני. ובירושלמי אמרו כן בפירו' וכן שם נראה במעשה דיוסף בן אילס דבטומאת קרי היה וגם שם נתנו טעם אחר בדבר שאע"פי שהיו יודעים שלא יארע בו קרי דרך נס היו מתקינין לו אף מפני קרי כדי שלא יסמכו על הנס שנא' לא תנסו את ה' אלהיכם שאם מפני טומאת שרץ וצנורא של עם הארץ לא היו צריכין להתקין כהן גדול אחר שזה הוא דבר שאיפשר לו לכהן גדול לשמור את עצמו ממנו ולא יבוא לידי טומאה אבל טומאת קרי היא טומאת אונם ולפי זה לא היו מאכילין אותו דברים המרגילין את הטומאה כמו שנזכר בראשון מיומא ועליה היו מתקינן כהן גדול אחר אע"פי שהיה שם נס שלא יארע לו קרי לפי שאין סומכין על הנס:

ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה. זה היה נס גדול שהמזבח היה בעזרה כמו שהי' בחצר המשכן והוא מקום מגולה כמו שנזכר במסכת מדות ואפי' רבו הגשמים על האש לא היו מכבים אותה דומה לנס אליהו זכור לטוב שנא' ואת המים אשר בתעלה לחכה וזה הנס היה מפני קדושת המזבח:

ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. לא גברה הרוח ואפי' רוח סערה שהיא מצויה לנצח העמוד של עשן שלא יהא מתמר ועולה כתמרות עשן בדקל ובעמוד זה היה נס גדול מפני קדושת הקרבנות שאע"פי שהעזרה היתה רחבה הרבה שהיתה מאה ושמנים ושבע אמות אורך על מאה ושלשים וחמש כמו שנזכר במסכת מדות וביומא פרק א' ובפרק שתי הלחם רוח סוער מסער לא תנצח העמוד וזה נס גדול היה ואע"פי שהקטרת היתה מתמרת ועולה לא נחשב נס מפני שהיו נותנין בה עשב הנקרא מעלה עשן כמו שנזכר בכריתות פרק ראשון וביומא פרק אמר להם הממונה ובמדרש חזית ועוד שהיתה בפנים במקום מכוסה ולא היה העמוד גדול אבל במזבח החיצון נחשב נס גדול ובפרק מי שמת אמרו שבמוצאי יום טוב האחרון של חג היו צופין הכל בעשן המזבח אם היה נוטה לצפוץ או לדרום או למזרח או למערב והיו יודעין אותה שנה אם היו פירותיה משתמרין או מרקיבין וזה היה באותו נס בלבד מפני שבאותו זמן היה העולם נידון על המים כמו שנזכר בראש השנה בפרק א' אבל כל השנה לא היה נוטה כלל אפי' ברוח גדול וחזק ובא' מיומא הזכירו זה ואמרו שאינו קשה למה ששנינו לא נצחה הרוח דכאיף ופשיט כדיקלא ואבדורי לא הוה מבדר:

ולא נמצא פיסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים. אלו שלשה הם קרבן צבור ודרך נס לכבודן של ישראל וקדושת קרבנותיהם לא נמצא פיסול יוצא ולא פיסול לינה ולא פיסול טומאה ואע"פי שכבר נעשית מצותן נעשה להם נס שלא נפסלו שהיה גנאי הדבר שימצא פסול במה שהוא קרבן צבור וכן אע"פ ששנינו בפרק כיצד צולין שהעומר ושתי הלחם ולחם הפנים היו באין בטומאה כיון שאינן נאכלין בטומאה כמו ששנינו שם לכבודן של צבור נעשה בהם נס שלא נפסלו כדי שיהיו נאכלין וכל זה למי שסוב' שנעשין בטומא' וכל שכן למי שאומר שם שאין נעשין בטומאה כיון שאין נאכלין שהיו צריכין אל הנס וגם מפני יוצא ולן היו צריכים אל הנס. ורבינו שלמה ז"ל פירש במסכת יומא שטעם הנס היה שאם נמצא בהם פסול קודם מצותן לא היה אפשר להביא אחרים תחתיהם שהעומר נקצר בלילה ולא היו מרבין לקצור ושתי הלחם נאפין מערב יום טוב ואין אפייתן דוחה יום טוב וכן לחם הפנים נאפה מערב שבת והעומר היה של שעורים והיה קרב בששה עשר בניסן ובא להתיר החדש לישראל ושתי הלחם הובאים מן החטים והיו חמץ ובאין להתיר חדש למזבח למנחו' ולחם הפנים היה נערך על השולחן ביום השבת ונשאר שם עד שבת אחרת והיה מתחלק לכהנים כל זה הוא במנחות בפרק שתי הלחם ולא אירע בכל אלה תקלה להפסל:

עומדים צפופים ומשתחוים רווחים. מפני רוב הקהל כשהיו עולים לרגל היו עומדים בבית המקדש דחוקים הרבה שהיו נדחקין איש באחיו וזקוף כקורה ורגליו נטלות מן הארץ עד שהיה כל אחד צף על חבירו כן פירש רבינו שלמה ז"ל במסכת יומא פרק ראשון. ויש לפרש אותו לשון מערכה כמו שתרגם יונתן צפה הצפית סדר מערכתא דומה ללשון ערב"י שהיו מערכה מול מערכה בדוחק גדול עד שהיו נמשכין עד אחת עשרה אמה של אחורי הכפרת מתוך דוחק ויוצאין ממקום דריסת רגליהם בין צידי ההיכל ונמשכים משם למערב עד אחורי הכפרת ואע"פי כן כשהיה כהן גדול מזכיר את השם ביום הכפורים והיו הכהנים והעם נופלים על פניהם ומשתחוים נעשה להם נס והיו רווחי כלומר משתחוים בריוח וכל אחד רחוק מחבירו ארבע אמות כדי שלא ישמע וידוי חבירו ותפלתו שלא יכלם כמו שנזכר במדרש חזית ובאבות דרבי נתן ובבראשית רבה פרשת יקוו המים וזה היה נס גדול מפני שהיתה השכינה שם שכל מקום שיש בו גילוי שכינה מועט מחזיק המרובה וכמו שאמרו בפרק המוכר את הפירות ובראשון מיומא ובראשון ממגילה מקום ארון אינו מן המדה וכן אמרו בילמדנו פרשת צו את אהרן כי בהרבה מקומות החזיק המועט את המרובה דרך נס ואמרו בגמ' שבשעת השתחויה לא היו נמשכין אחורי בית הכפרת אלא כולן באין למזרח העזרה ומשתחוים לפני ההיכל ובריוח שהנס היה כל כך גדול שלא היו צריכין להמשך אחורי בית הכפורת. ורבינו משה ז"ל כתב כי מפני היראה לוחצים זה את זה. ולא ישר בעינינו זה הפירוש שאין זה נס ואם יקשו עלינו מאין כל חדש תחת השמש כמו שהקשו בגמ' בשבת פרק שני על האומר עתידה אשה שתלד בכל יום ועתידין אילנות שבארץ ישראל להוציא פירות בכל יום ועתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת והוצרכו להראות דוגמא בעולם הזה והם תרנגולת שיולדת בכל יום וצלף שמוציא פירות בכל יום וכמהין ופטריות ונברא בר קורא שהוא דוגמת גלוסקאות וכלי מילת ולולי זאת הדוגמא לא היה אפשר אף אנו נשיב בכאן כי אע"פי שאין מקום אחד מחזיק שני גופים יחד ואם כן איך אפשר לומר שהמועט יחזיק המרובה כאלו היה רחב מאד והכתוב אומר אין כל חדש תחת השמש גם בזה יש דוגמא בעולם הזה והוא שכלי מלא אפר יחזיק מים כאלו היה ריקן מאפר וכן זכרו זאת חכמי הטבע וכיון שיש לו דוגמא לא נאמר על נס זה אין כל חדש תחת השמש ומכל מקום נס הוא:

ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים. זה היה לעולם ואע"פי שהנחש בירושלים הוה ממית כמו שנזכר בפרק כל כתבי זה היה מפני השכינה שהיתה באותו מקום מפני זכותן של ישראל:

ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים. פירש רבינו שלמה ז"ל לפי שכל הדרים בתוכה היה המקום מזמין להם פרנסתן ולא הוצרך אחד מהם לצאת משם דקדק הרב ז"ל מהלשון שאמר שאלין בירושלים כלומר שאע"פי שישיבת כרכין קשה שאין פרנסתן מצויה כמו בכפרים ולזה אמר ויברכו כל העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים כמו שנזכר באחרון מכתובות מפני כבוד ירושלים הקב"ה היה מזמין פרנסה דרך נס לדרים בתוכה כדי שלא יאמר צר לי המקום ודחוקה לי פרנסתי שאלין ואדור בירושלים. ורבינו יונה ז"ל פירשה לעולים ברגל כאלו אמר כשאלין בירושלים שהשם ית' היה מרויח להם המקום ולא היה אחד מיצר כשהיה לן בירושלים מחמת דוחק המקום כמו שאמר הכתוב צר לי המקום גשה לי ואשבה וכן פי' בערוך וגרסתו כשאלין בירושלים. וכן היא בבראשית רבה פרשת יקוו המים. ונראה לי פירוש רבינו יונה ז"ל יותר נכון אף ע"פי שלשון שאלין נופל יותר טוב. כי לפי זה הפירוש הכל הוא מין נס אחד עם עומדי' צפופים ומשתחוים רווחים. והגידו לי כי בבית הכנסת של ירושלים הם נכנסים כל הקהל והוא מתמלא מהם וכשעולין לרגל מכל הסביבות נוספים יותר משלש מאות והכל נכנסים שם בלא דוחק ועדיין נשארה הקדושה בה. ונסים אחרים היו בבית המקדש ששברי כלי חרס היו נבלעין במקומם שלא תהיה ירושלים אשפתות וכן מוראת העוף והנוצה ודישון מזבח הפנימי והמנורה היו נבלעים במקומן כמו שנזכר ביומא ובזבחים בפרק דם חטאת. וכן נר מערבי שהיה נותן בו שמן כמדת חביריו ובו היה מתחיל ובו היה מסיים הוא עדות שהשכינה שורה בישראל כמו שנזכר בשני משבת וביומא ובפרק כל קרבנות צבור. וכן לחם חום ביום הלקחו שהיה לחם הפנים חם כל ימות השבוע כמו שנזכר בפרק הקומץ רבה במנחות וביומא ובסוף חגיגה. וכן מקום הארון אינו מן המדה וכן כרובים בנס היו עומדים כמו שנזכר בפרק המוכר פירות וביומא פרק א'. וכן לשון של זהורית שהיה אדום ומלבין ביום הכפורים כמו שנזכר בסדר יומא. וכן אש של מעלה שהיתה רבוצה כארי על גבי המזבח כמו שנזכר שם. אבל במשנה זו תנא ושייר ואם הם יותר גם עשרה היו שם שיש בכלל הרבה מועט. ושם בגמרא הקשו מכל זה ותירצו הכל בראשון מיומא. ובאבות דרבי נתן ג"כ מונה נסים אחרים. ויש נוסחאות ישנות בגמרא שכתוב בהם לא הפילה אשה מריח בשר הקודש מעולם שאין דבר שמחיה ממית. ולא הסריח בשר הקודש מעולם מפני ריחה של גן עדן. ולא נראה זבוב בבית המטבחים מפני שמלאכי השרת הולכין וחוזרין. ולא אירע קרי לכהן גדול שנעשה הוא כמלאכי השרת. ולא פיסול בעומר אפילו שעורה אחת נשופה. ובשתי הלחם שלא היתה אחת יתירה על חברתה אלא שתיהן שוות כאחת. ובלחם הפנים שלא נפרך ולא נסדק ולא נכפלו קרנותיו. עומדים צפופים ומשתחוים רווחים שהיה ריוח לכל אחד מהם ארבע אמות לכל רוח. ולא הזיק נחש ועקרב מפני אימת השכינה. ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים לא אמר אדם לא מצאתי מטה לישן עליה ולא כסא לישב עליו ולא תנור לצלות פסח. ופי' שעורה נשופה כחושה כמו שנז' בפ' המוכר פירות:

דרך חיים (מהר"ל)

דרך חיים למהר"ל מפראג

עשרה נסים נעשו בבית המקדש וכו'. יש לשאול למה מנה התנא אלו עשרה נסים וכן עשרה דברים נבראו בין השמשות, מפרש מה הם אלו עשרה דברים שנבראו בין השמשות, ולא מפרש הניסים שנעשו לאבותינו על הים ולא מפרש הנסיונות שנסו אבותינו למקום. אבל מה שהוצרך למנות עשרה דברים שנבראו בין השמשות, היינו משום שיש מוסיפים עליהם ולכך הוצרך לפרש. ומה שלא אמר ויש אומרים שלשה עשר ויש אומרים ארבעה עשר משום שרצה לפרש במה הם חולקים. אבל במשנה זאת שמפרש הנסים שנעשו במקדש קשה למה הוצרך לפרש. ויש לתרץ דאותם שלא מנה אותם היינו שמבוארים בכתוב, כי העשרה נסים שנעשו על הים לפירוש רש"י ז"ל אשר אמרנו למעלה וכן לפירוש הרמז"ל ז"ל נרמזו בכתוב, ואפילו אם לא נרמזו כלם נרמזו מקצתן וסוף סוף נרמזו בכתוב, אבל אלו לא נרמזו אף אחד בכתוב ולכך הוצרך לפרש כי לא ידענו אותם, וכיון שנרמזו בכתוב לא חש לפרש אותם אבל הנסים שבמקדש ועשרה דברים שנבראו בין השמשות לא נזכרו אף אחד בכתוב הוצרך לפרש אותם בפירוש:

ופירוש אלו עשרה נסים שנעשו במקדש ולמה נעשו נסים במקדש. יש לך לדעת כי אי אפשר שלא יהיה עשרה נסים במקדש, כי מאחר שהמקדש הוא קדוש ושמו יתברך במקדש אם לא נעשו בו הנסים אם כן היה שוה בית המקדש לשאר מקומות, ודבר זה א"א שיהיה בית המקדש שוה לשאר מקומות, שהרי לכך נקרא מקדש שהוא קדוש ונבדל מן הטבע, ומפני שהיה קדוש לכך נעשה בו עשרה נסים. שכבר אמרנו למעלה כי מספר עשרה בפרט מורה על המדריגה הנבדלת מן עולם הטבעי, ולכך עשרה נסים היו במקדש. וכל הדברים שהיה בהם מספר ששנה התנא כלם הם דברים עליונים נבדלים מן הטבע, ולכך היה להם מספר עשרה כמו שהתבאר. גם מורה מספר עשרה כי היה שם קדושה לגמרי בכל לא קדושה פרטית בדבר מה מיוחד, לכך נעשו עשרה נסים שמספר עשרה היא מספר כללי שהיתה קדושת בית המקדש קדושה עליונה. ויש לשאול הנסים האלו שנעשו בבית המקדש, למה דוקא אלו נסים נעשו בבית המקדש. יש לך לדעת כי העולם הזה הוא עולם הויה והפסד, ובית המקדש יש לו מעלה נבדלת מן עולם הויה והפסד, ראוי שיהיו כל מעלותיו והנסים שנעשו שם הרחקה מן ההפסד. שכבר בארנו פעמים הרבה כי ההעדר הזה אשר אמרנו הוא דבק בחומר בלבד, אבל דברים הנבדלים אינם בעלי הפסד, ולפיכך בית המקדש שהיה בו קדושה ראוי שיהיה לו הרחקה מן ההפסד שנמשך אחר הדברים הטבעיים החמריים ואינו במחיצת הנבדלים. ויותר מזה כי בית המקדש שהוא עיקר מציאות העולם והוא נקרא אור העולם כמו שאמרו ז"ל בפרק קמא דבבא בתרא (דף ד.) הוא כבה נרו של עולם ילך ויעסוק באורו של עולם, וכבר התבאר כי האור הוא המציאות והוא הפך ההפסד ולכך כל הנסים שנעשו בבית המקדש ההרחקה מן ההפסד, מתחיל בגדול ומסיים בקטן שלא היה שם הפסד והעדר מה. והנה היה הנס הראשון שלא הפילה אשה מבשר זבח הקודש, כי הפלת האשה הוא הפסד גמור שיהיה נפסד הולד שהוא אדם פרטי, ואמר שלא היה הפסד בזה ודבר זה ענין בפני עצמו מפני שהוא הפסד האדם שהוא הפסד גמור, ואחר כך זכר עוד הפסד שלא הסריח בשר זבח ובשר קדשים, ואף כי אין דבר זה נחשב הפסד גמור כמו שנחשב הפסד כאשר האשה מפלת שהוא ההפסד של אדם ואפי' דבר זה לא היה במקדש. ויותר מזה שלא היה הפסד עפוש מן הבשר עד שהיו נמשכים אחר זה זבובים, אף כי אין נקרא הפסד גמור אפילו הכי לא היה הפסד עיפוש, עד שלא נראה זבוב בבית המטבחים מחמת עיפוש שדרך להיות נולדים זבובים בבית המטבחים מן העיפוש ודבר זה הפסד פחות נקרא גם זה לא היה במקדש. ואחר כך לא אירע לכהן גדול קרי ביום הכפורים, כי דבר זה הפסד זרע והדבר הזה אינו כל כך הפסד כמו הראשונים, כי העיפוש שנולד בבית המטבחים סוף סוף הוא עיפוש שהוא הפסד, אבל שלא אירע לכהן גדול קרי ביום הכפורים דרך להיות רואה ואין זה הפסד נקרא כמו הראשונים שכולם נחשבים הפסד, ומ"מ גם זה הוא הפסד מה ולא היה בבית המקדש. אבל שלשה שנזכרו אחר כך ולא כבו גשמים אש של עצי מערכה ולא נצחה הרוח ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים אין אלו דברים של הפסד כאשר לא בא ההפסד מעצמו רק מצד הגשמים והרוח והטומאה הנוגעת, אין זה הפסד בעצמו, כי ההפסד בעצמו מורה על הפסד גמור מעצמו שאין לו קיום כלל, אבל כל אלו שלשה אין ההפסד מצד עצמו. כי מה שלא כבו גשמים עצי מערכה וכן הרוח שלא נצחה עמוד העשן הכל הפסד הוא מבחוץ ואין זה הפסד בעצמו כלל, ובזה נבדלים שלשה הראשונים מן אלו שלשה. וגם אלו שלשה אין זה כמו זה, כי כבוי אש של מערכה הוא כבוי לגמרי, והסברא שלא יהיה דבר זה בבית המקדש כמו שהתבאר, אבל לא נצחה הרוח דלא היה מפזר הרוח העשן דבר זה אינו רק פזור העשן ואינו בטול לגמרי, אף זה לא היה בבית המקדש. ולא נמצא פסול בעומר ושתי הלחם אע"ג שלא היה זה בטול כלל, כי אין דבר זה ניכר כלל ואפילו דבר זה לא היה גם כן, ואלו הם שלשה האמצעים ושלשה האחרונים אף על גב שאין כאן בטול רק דוחק וצער בלבד, כי שלשה האמצעים סוף סוף הם בטול והפסד ואין חדוש כל כך אם לא היה בבית המקדש, אבל אלו שלשה אחרונים אינם בטול כלל כי אם לא היו משתחוים רוחים היו דוחקים זה את זה ואי אפשר שלא יגיע היזק זה מזה. ואחר כך ולא הזיק נחש ועקרב דבר זה היזק בלבד גם כן שלא אמר ולא המיתו נחש ועקרב רק ולא הזיקו, ר"ל אפי' צער נשיכה לא היה. ולא אמר צר לי המקום וכו' דבר זה גם כן כאשר צר לו המקום אין זה רק דוחק והיזק מה. וגם אלו האחרונים כל אחד פחות היזק, כי אם היו משתחוים כאשר היו עומדים צפופים היה מזיק זה את זה בהיזק גדול כיון שהיו עומדים צפופים היו מזיקין זה את זה, וזה היזק יותר ממה שהזכיר אחריו ולא היה מזיק נחש ועקרב, שהנחש הוא נושך ברגל ואמר שלא הזיק אפילו היזק קטן לגמרי, ולא אמר נחש ועקרב רק מפני כי היזק נחש ועקרב שכיח, ומשום כך היה צורך הנס כמו שיתבאר לקמן שהנסים האלו בדבר הרגיל להיות ומכל מקום ר"ל היזק קטן כל מה שהוא לא היה. ודע כי היזק נחש ועקרב כיון שבתחלת הבריאה אמר הקב"ה ואיבה אשית בינך ובינו כאלו היה דבר זה בסדר העולם, שכך נתן הש"י סדר העולם ולא היה נחשב דבר זה הפסד כלל מאחר שכך הוא לפי הבריאה, ועם כל זה לא היה זה בבית המקדש, ואח"כ אמר ולא אמר אחד צר לי המקום שאין זה היזק רק שהיה צר לו המקום גם זה לא היה:

הנה התחיל בראשון ולא הפילה אשה כי דבר זה הפסד לגמרי הפלת יצירת האדם והוא הפסד לגמרי, וסיים ולא אמר צר לי המקום שאינו רק צר בלבד. ומה שזכר לא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים ולא בשאר קרבנות וכן שאר הנסים למה דוקא אלו. כי כל דברים שנעשו בהם הנס היה יותר צורך אליהם, וזה אם היתה האשה מפלת מריח בשר הקודש היה זה כל השנה, וכן מה שלא ימצא זבוב בבית המטבחים היה זה כל השנה, ולא אירע קרי לכ"ג ביום הכפורים אע"ג שלא היה רק פעם אחת בשנה הלא יום זה שייך לכל השנה לכפר עון כל השנה, לפיכך אם אירע קרי לכהן ביום הכפורים שהוא מכפר על כל השנה נחשב זה קלקול לכל השנה, וכן מה שלא כבו הגשמים אש של עצי המערכה ולא נצחה הרוח מפני כי שייך דבר זה תמיד כי לא פסק האש מן המזבח שנאמר (ויקרא, ו) אש תמיד תוקד בו, וכן העומר ושתי הלחם אע"ג שלא היו רק פעם אחת בשנה מכל מקום כיון שהעומר בא להתיר תבואה של כל השנה הרי נחשב שהוא דבר שייך לכל השנה, וכן שתי הלחם להתיר מנחה מן החדש למקדש כל השנה ולפיכך דבר שהוא שייך לכל השנה נעשו בו נס, וכן לחם הפנים שנאמר בו תמיד שאין השלחן בלא לחם אף לשעה אחת שהיו אלו מושכין ואלו מניחין, וכן עומדים צפופים ומשתחוים רוחים וכן לא הזיק נחש ועקרב וכן לא צר לי המקום כל אלו דברים שכיחים ורגילים היה וצריך לנס בהם. אבל שאר דבר היה הנס שלא לצורך כך יש לפרש והוא נכון מאוד. ובשביל כי אלו הנסים כסדר לכך הזכיר אותם התנא בפירוש:

אמנם כאשר תרצה לעמוד על אלו עשרה נסים תדע כי סדר שלהם על פי החכמה, כי אלו נסים החל מן המדריגה התחתונה עד המדריגה העליונה על כל. וזה כי התחיל באשה לומר ולא הפילה אשה מריח בשר הקדשים, וסיים ולא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים, הרי שסיים במקום שהוא כולל מקיף הכל. כי אלו עשרה נסים נגד עשר ספירות בלי מה, החל באחרונה לכך אמר לא הפילה אשה מריח בשר הקדשים כי האשה היא אחרונה שהיא מקבלת מאחר, ועם כל זה היה לה כח ולא הפילה ודבר זה ידוע. אמר אחר כך ולא הסריח בשר קדשים רק מקוים מקבל העמידה והקיום במקדש, ולא היו הדברים אשר במקדש בעלי הפסד רק היו מקבלים הקיום והיסוד והבן זה. ואמר אחר כך לא היה נראה זבוב במטבחים, דע כי הזבוב הוא מאוס ומגונה וזהו ענין אחד שהוא הוד ויופי בית המקדש, ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים היא הטומאה שיהיה עומד בטהרתו לנצח וזהו ענין שני. ואלו שני דברים כל אחד ואחד בפני עצמו שאין לך דבר יותר מגונה כמו הזבוב, ואין לך יותר טומאה כמו הקרי. ור"ל כי לא היה נוטה מעלת בית המקדש לא לימין ולא לשמאל חוץ ממדריגת הקדושה, כי הדבר הזה המאוס והטומאה הוא הרחקה מן הקדושה לשמאל ולימין כמו שהוא ידוע למי שהעמיק בחכמה. ובארנו זה בברכות (דף י:) אצל איש קדוש עובר עלינו דפליגי רב ושמואל חד אמר שלא נראתה זבוב על שולחנו וחד אמר שלא ראתה קרי על מטתו, ולפיכך אחר שאמר לא הסריח בשר הקודש אמר ולא נראה זבוב בבית המטבחים ולא אירע קרי לכהן גדול כי במקום זה הוא התחלת נטייה לשמאל ולימין, לכך אמר על זה כי לא היה מעלת בית המקדש נוטה ממדריגת קדושתו ולא נמצא זבוב בבית המטבחים שהוא המאוס ולא נראה קרי לכ"ג ביום הכפורים שהיא הטומאה אבל היה עומד בית המקדש בקדושתו. ואחר כך אמר ולא נצחה הרוח לעמוד העשן, לפי שהוא נמשך בשווי עולה ומתמר כמקל בקו ההולך ביושר ובאמצע ולא נצחה הרוח לעמוד העשן הזה וגם דבר זה ידוע. ואחר כך אמר ולא כבו גשמים אש המערכה כי כח האש היה כח גדול וחזק מכח האש של מעלה ולפיכך לא כבו אותו, וגם כן לא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם כי אלו שתים הם התחלה וראשית קציר התבואה, כי העומר ראשית קציר שעורים ושתי הלחם ראשית קציר חטים, וכדכתיב (דברים, טז) מהחל חרמש בקמה, ולכך אחר שהזכיר אש של מערכה הוא האש העליונה אמר ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם נגד ראשית והתחלת העולם. וזה לפי גרסת ספרים שלנו, אבל לפי מה שמוכיח בפרק קמא דיומא (דף כא.) לא גרסינן לא נצחה הרוח ולא כבו גשמים רק גרסינן ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, והם שלשה דברים העומר חלה אחת ושתי הלחם שתים, ולחם הפנים שנים עשר חלות. ואלו דברים ידועים למי שהעמיק בחכמה, וידוע כי אברהם לא העמיד רק בן גבירה אחת ויצחק שנים ויעקב שנים עשר, ולפיכך העומר עשרון אחד ושתי הלחם שני עשרונים ולחם הפנים שנים עשר, ולפיכך היה שנים עשר חלות שש חלות המערכה האחת והבן זה. ואמר שהיו עומדים צפופים ומשתחוים רוחים, דבר זה ידוע גם כן ממה שכתוב מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה, שמזה תדע כי השם יתברך הוא מרחיב בצרה, וההשתחויה היא לשם י"ה כמו שאמרו (סוכה דף נג:) לי"ה אנו משתחוים לי"ה אנו מודים וכיון שהשתחוו לשם י"ה יתברך ושם זה מרחיב בצרה לכך היו משתחוים רוחים, כי היו מביאים ההרחבה ממקום רחובות. ואחר כך אמר ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים כי עור הרחיב הש"י לפני המזיקים לאדם עד שלא נכנסו בגבול האדם, וגם דבר זה הרחבה מן הש"י כאשר לא היו להם צוררים מצירים ומעיקים הם הנחש ועקרב שהם מצירים לאדם והרחיב הש"י להם ואלו דברים לא הזיקו בירושלים. ואחר כך אמר ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים פירוש כי לא היה מקום בירושלים שהוא מקום לישבים שם צר, כי המקום לפי מדריגתו היה די מספיק להקיף כאשר ראוי למקום, ודבר זה היא מדריגה עליונה כוללת הכל. והנה בקטן החל ובגדול כלה אשר הוא מקיף כולל הכל ונזכר הכל כסדר כאשר תבין:

ויש לך להבין כי אלו נסים האחרונים דהיינו עומדים צפופים ומשתחוים רוחים וכן לא הזיק נחש ועקרב ולא אמר צר לי המקום, כלם הם הרחבת הדברים שהם מעיקים זה לזה כמו כאשר היו שנים עומדים צפופים והם מעיקים זה את זה ומשתחוים רוחים שלא היו מעיקים ומצירים זה את זה, וכן הנחש ואדם מצירים ומעיקים זה את זה שהם שונאים צרורים ומעיקים זה את זה, וכן לא היה צר זה את זה במקום בירושלים הרי ג' עליונים כולם שהי' הנס שהש"י הרויח. כי מצד ג' ספירות העליונות אין צרות ומעיקות כלל רק הכל בהרוחה, לכך היו אלו ג' נסים העליונים. ומפני זה יתורץ לך מה שמפרש התנא אלו עשרה נסים שהם כנגד עשר ספירות בלי מה ודברים אלו ברורים מאוד. ויש לשאול כי לא הזיק נחש ועקרב ולא אמר צר לי המקום בירושלים לא היה בבית המקדש דוקא רק בירושלים, ולפי הדברים אשר אמרנו תוכל להבין גם כן כי הספירות העליונות יש שם התפשטות יותר כמו שהתבאר למעלה, ולפיכך היה התפשטות הנס של לא הזיק נחש ועקרב בירושלים ולא בבית המקדש בלבד וכן שלא היה צר המקום בכל ירושלים:

ומכל מקום י"ל לפי פשוטו כי לא שייך נחש ועקרב בבית המקדש ובודאי הנס ראוי לפי מה שאמרנו בנחש ועקרב כמו שהתבאר, ולכך צריך היה שיהיה בירושלים, וכן לא אמר אחד צר לי המקום גם כן ראוי שיהיה הנס בדבר זה ולא שייך זה בבית המקדש ולכך היה בירושלים:

מדרש שמואל (אוזידא)

פירוש מדרש שמואל

יש להבין ענין אלו י' נסים שנעשו לאבותינו כי לכאורה רובם הם צורך גבוה כענין שלא הסריח בשר הקודש או שלא נראה זבוב בבית המטבחיים הוא כבוד גבוה וכן ענין כיבוי הגשמים את אש של עצי המערכה וא"כ הכי הו"ל למתני עשרה נסים נעשו בבית המקדש ולמה ייחד אותם לאבותינו. אמנם אפשר כי עיקר הנסים האלה היו כדי שיראו אבותינו ויקחו מוסר כי מכל נס ונס ישמע חכם ויוסיף לקח כדי ליראה את ה' אלהיו ע"כ ייחד אותם לאבותינו:

ואמר לא הפילה אשה מריח בשר הקדש השמיענו שלא רצה השי"ת לעשות הנס באופן אחר והוא שלא יצא הריח לחוץ וכיון שלא תריח לא תפיל לפי שעיקר הנס היה כדי שיבינו אבותינו כי מדבר של קדושה אין רע נמשך ממנו ובזה יובן האדם לעבוד את ה' מבלי פחד ואימה שיוזק משום דבר כי שלוחי מצוה אינם נזוקין ואדם דן ק"ו מעצמו ומה אם הריח של בשר הקדש דריחא לאו מלתא היא לא נמשך היזק ממנו כלל ק"ו למצות גופי כי שלוחי מצוה אינן נזוקין. הנס הב' הוא ולא הסריח בשר הקודש מעולם הודיע בזה כי ביד האדם הוא לגרום שלא יסריח ולא יבאיש ורמה לא תהיה בו אחר מותו וכמעשה דר"א בר רבי שמעון שהיה מוציא בכל שתא דיקלי דתרבא ולא הבאיש וקרא על עצמו אף בשרי ישכון לבטח ואבותינו בבית המקדש בכל יום ויום רואים זה הנס בעיניהם כי בשר הקדש לא הסריח מעולם ואפי' בתקופת תמוז ואפי' הקדשים שנאכלין לשני ימים ולילה אחד ומזה הנס יעשה כל אחד ק"ו לעצמו ויאמר אם בשר הבהמה שהקדושה לא חלה עליה רק בדרך מקרה ע"י דבור אחד שאמר זו עולה זו שלמים ובשביל אותה הקדושה קלה לא נתן לשרות סרחון בבשר אנו שנשמותינו חוצבו מתחת כנפי השכינה עאכ"ו שאף בשרנו ישכון לבטח ולא יסריח מעולם אם נתנהג בחסידות ובקדושה. הנס הג' הוא ולא נראה זבוב בבית המטבחים צורך הנס הזה כי אם יאמר האומר ממה שבשר הקדש לא הסריח שאינו ראיה כי האדם אחר אשר יבקע כרסו מתוך לחלוחית הפרש והדם הזבוב מתדבק בו ויבאיש ויסרח ע"כ היה נעשה הנס הג' הזה לאמת הענין כי הנה בית המטבחים הוא מקום קבוע לדם ובשר הבהמות ומדרך טבע היה ראוי שיהיו שם זבובי מות ויבאישו אותו המקום ועם כל זה לא נראה זבוב בבית המטבחים כ"ש בבשר האדם אם יקדש את עצמו. הנס הד' הוא ולא אירע קרי לכהן גדול ביוה"כ רצה להודיענו בנס הזה כי האדם יעשה ק"ו ממנו יתברך כי הנה אע"פ שישראל היו מתקנין כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פיסול קרי וכיוצא הקב"ה חס על כבוד הכהן הגדול ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים כדי שלא לזלזל בכבודו ק"ו שצריך לאדם שלא יזלזל בכבוד חבירו כי גדול כבוד הבריות. הנס הה' הוא לא כיבו הגשמים את אש של עצי המערכה הודיענו שהנה המים והאש הם ב' הפכים זה מזה ושונאים זה לזה וכדי לעשות רצונו ית' עשו שלום ביניהם ולא כיבו הגשמים את אש של עצי המערכה וכיוצא בזה אז"ל במכות הברד כי היה ברד ואש מתלקחת בתוך הברד ולא היה זה מכבה את זה א"כ ידון האדם ק"ו מעצמו אם המים והאש שאינם מקוים שכר עם כל זה הם מבטלים רצונם וטבעם מפני רצונו יתברך אנו שאנו מצפים לתגמול עאכ"ו שצריך שנבטל רצון יצרנו מפני רצון יוצרנו. הנס הו' הוא ולא נצחה הרוח את עמוד העשן הודיענו כי הנה הרוח הוא דבר חזק מפרק הרים ומשבר סלעים והעשן הוא החלש שבחלשים וכמעט אין בו ממשות ועם כל זה לא נצחה הרוח את עמוד העשן מפני שהיה קדש א"כ האדם שיקדש עצמו בתורה ובמצות ואף אם יהיה היותר חלש שבעולם יאמר גבור אני ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו ואין גבור בעולם שיכול לעמוד כנגדו. הנס הז' הוא ולא נמצא פיסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים הודיע כי כמו שעשה השי"ת שלא נמצא פיסול באלו הדברים לפי שאם היה נמצא לא היה להם תמורה ולא אפשר להקריב אחרים תחתיהם שהעומר היה נקצר בלילה ולא היו מרבים לקצור ושתי הלחם נאפים בערב י"ט וכן לחם הפנים נאפה מערב שבת ועל כן עשה השי"ת נס זה. כן אתה האיש הזהר בדבר שאין לו תמורה כמו אם בא לידך שום מצוה עוברת עשה אותה ולא יעבור הזמן כענין עבר יומו בטל קרבנו וכן הזהר באבידת הזמן בדברי בטלה שאין לו תמורה שאם תעסוק בתורה למחר הוא חיוב היום עצמו ומה שהיית חייב ביום שנתבטלת אין לו תשלומין כי אין לך זמן שראוי לפרוע חוב זה כי אין אבידה כאבידת הזמן גם הודיע לאדם כי שלש אלה הנזכרים במשנה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים כלם רומזים על המזונות ובסבתם מתברכים המזונות ולא נמצא בהם פיסול לעולם כן במזונות האדם ובמאכלו יזהר שלא ימצא בו פיסול ולא יאכל דבר שאסור ואליו רמז שלמה המע"ה שאמר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו שמי ששומר את פיו מלאכול דברים האסורים ומקדש עצמו אף במותר לו כמו סעודת הרשות וכיוצא וגם שומר לשונו מדבר כל רע שומר מצרות נפשו כלומר משתי צרות אחד עונש המאכל והאחד צרת עונש הדבור הרע. הנס הח' עומדים צפופים ומשתחוים רווחים הודיע בנס הזה כי כמו שהעומדים בעזרה היו עומדין צפופין כלומר זה בצד זה דוחקין ולוחצין זה את זה וכשהיו משתחוין היו רווחין כן ישראל כאשר יהיו הצרות לוחצין אותם ישובו בתשובה בעת צרתם ויקדו וישתחוו לאלהים ותכף יצאו מצרה לרוחה כי תשועת ה' כהרף עין ובמה שפירש"י ז"ל צפופין מלשון צף על פני המים שמרוב הקהל היו נדחקים איש באחיו עד שהיו רגליהם נטולות מן הארץ ועומדין באויר ירמוז לדבר אחר כי בהיות שהרשע אין לו ישיבה בעולם כמ"ש הכתוב כשבת המלך אחשורוש וכאלו רגליו נטולות מן הארץ ואם ישוב אל אלהיו וישתחוה אז יהיה לו ישיבה בעולם. הנס הט' הוא ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם רצה להודיע שאם יאמר האדם שהוא מוכרח במעשיו להשחית ולהתעיב עלילה לפי שנחש כרוך בעקבו הלא הוא היצה"ר כי לפתח חטאת רובץ הנס הזה היה סיבה להוציא הטעות הזה מלבות בני אדם שהרי ירושלים מקום מעותד לנחשים ועקרבים כי ירושלים הרים סביב לה ודרך נחש עלי צור ועם כל זה לא הזיק נחש ועקרב בירושלים כי ה' סביב לעמו ומצילם כך הנחש העליון שהוא השטן לא יהיה לו כח להזיקך כי ה' לא יעזוב אותך בידו אם לא שאתה בבחירתך תבחר דרכו וכשיסתכל האדם בנס הזה יהיה הסיבה להכניע את יצרו את הנחש הנתון בלבו. הנס העשירי הוא ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים הודיענו שלא יחשוב האדם שיד חרוצים תעשיר להמציא להם מזונותיהם ולכן יהיה מרבה בעסק ולא יעסוק בתורה כי מן הנס הזה יודע לו שאין הדבר בידו כי הנה לא אמר אדם לחברו בירושלים אין אני יכול לפרנס את עצמי במקום הזה כי צר לי המקום ואיני מרויח בו כלום ואי אפשר שאלין ואשכון בירושלים לא אמר אדם כן מעולם מפני ששם צוה ה' את הברכה וכולם היו מרויחין וזה בדרך נס ובהשגחה פרטית להודיע לאדם כי הוא יתברך הזן ומפרנס לכל פותח את ידו ומשביע לכל חי רצון ולכן גם אתה בטח בה' ועשה טוב והוא יכלכלך:

והרב ר' משה אלשקאר ז"ל כתב עשרה נסים נעשו לאבותינו וכו' כנגד עשרת הדברות. לא הפילה אשה וכו' כנגד אנכי ה' אלהיך והוא כמו שבמעמד הר סיני אע"פ ששמעו קולות וברקים ועם כל זה לא הפילה אשה שאם הפילה היתה טמאה וראויה שתהיה נפרשת ממחנה ישראל והכתוב אומר ויחן שם ישראל נגד ההר ואומר כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים. ולא הסריח בשר הקדש אפי' בזמן הקיץ מעולם לא בא לידי סרחון וזה כנגד לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אשר הם נקראים תועבה דוגמת הדבר הנתעב והנסרח. ולא נראה זבוב בבית המטבחים והוא הדין בעזרה ומ"ש מטבחים לרבותא לפי שהוא יותר מוכן לזבוב שהוא מקום הבשר והדם אשר משם תבא להם הנחה מצד הלחות שבו ועם כל זה היו בורחות משם והנה זה הנס כנגד דבור לא תרצח אשר הוא זבובי מות ומצד זה זכר בית המטבחיים. הנס הד' והוא שלא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים וזה נס עצום והטעם לפי שהיו אחיו מזרזין אותו שבעה ימים קודם יום הכפורים והיה בטהרה ולא היה ישן ומצד זה ראוי ליצר הרע להתגרות בו מצד שהוא בא כנגדו ומזה אז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו והיצר הרע כוונתו להפיל מי שהוא גדול ומזה אמרו שהיצה"ר דומה להם כהר גבוה ותלול והנה מצד זה היה ראוי שיתגבר יצרו ולפחות יבא לידי קרי לפי שראה כי כלתה אליו הרעה והוא דומה לנר שהוא רוצה להכבות שבאותה שעה הוא מוסיף אור ומצד הנס לא אירע קרי לכ"ג וזה היה בזכות שקיים דבור לא תנאף שכל אלו הענינים הם נמשכים מהניאוף. הנס הה' שלא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם והטעם לפי שאי אפשר לקצירתו ולקיטתו אלא בי"ו בחדש ניסן והיו בטוחין בחזקת ב"ד שהם זריזין בהקרבת העומר ואלו קרה מקרה ואירע בעומר שום פסול באופן שלא יוכלו להקריבו קודם חצות היו נכשלים ואוכלים מן החדש קודם הקרבה ומהשגחת השי"ת על יראיו מעולם לא אירע פסול בעומר וכן בשתי הלחם שלא היו מקריבין מנחה מן החדש עד שהיו מביאין שתי הלחם וכן בלחם הפנים שאם היה נפסל ביום אחד מימי השבוע לא היה להם תקנה שמצות הנחתו ביום השבת והנה אלו היה נפסל היה השלחן ריקם מן הלחם. והנה כלל כל אלו הג' בנס אחד להיותם מענין אחד ועוד שעל ידם משתלחת ברכה לישראל וכמו שאמר הביאו לפני עומר ושתי הלחם כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו פירות האילן וג"כ לחם הפנים שעל השלחן בסבתו היתה משתלחת ברכה וזהו סוד השלחן ולחם הפנים. והנה בא כנגדו דבור זכור את יום השבת כמ"ש זכרהו על היין בכניסתו ואין קידוש אלא במקום סעודה ועיקר הסעודה הוא בלחם משנה והנה צריך שלש סעודות שש המערכת ועוד לחם משנה כנגד שתי הלחם. הנס הו' הוא שלא כבו הגשמים את אש של עצי המערכה עם היותם מקריבין בקיץ ובחורף והנה זה כנגד לא תשא שבעון השבועה שמים נעצרים מטל ומטר. הנס הז' שלא נצחה הרוח את עמוד העשן להטותו ימין ושמאל ולפעמים מהטיית העשן מעט היו יודעים במוצאי יו"ט האחרון אם השנה שחונה או גשומה וזה ענין עצום להורות השגחת השם יתברך איך כל העולם מתפרנסים על ידו יתברך והנה זה בא כנגד דבור לא תגנוב שהשי"ת יתן לך הפרנסה בהיתר ולא באיסור. הנס הח' שהיו עומדין צפופין פירוש דחוקים ומצד הנס כשהיו משתחוים היה להם לפשוט ידים ורגלים וכל אחד היה רוצה לשאול שאלתו וכדי שלא יתבייש היה עושה השם ית' ריוח בין הדבקים ארבע אמות ובא זה הנס כנגד לא תחמוד. הנס הט' לא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם כי השם ית' היה משגיח על בריותיו ולא היו מזיקין להם כלל והנה זה בא כנגד לא תענה ברעך עד שקר שלשון הרע בא מצד הנח"ש והוא שהתחיל בלשון הרע ובעדות שקר וכל המעיד עדות שקר הוא נותן כח לכחות הטומאה אשר הם נחש שרף ועקרב. הנס העשירי שלא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים ויש מפרשים שמדבר כנגד הרגלים שעם היות שכל ישראל מדן ועד באר שבע היו עולים שלש פעמים בשנה ומהם היו שם מפסח ועד עצרת והיו צריכין יושבי ירושלים לתת להם בית ומקום ללון ועם כל זה לא אמר אחד מהעולים צר לי המקום שאלין וכו'. מצורף לזה שהיו הבעלי בתים מאכילין אותם מכל מיני מגדים ומעדנים כמו שאז"ל בפ"ק די"ט והנה זה בא כנגד כבד את אביך וכאמרם ז"ל שענין הכבוד מאכילו ומשקהו ולא יקוץ בו ויקח ק"ו מאנשי ירושלים שהיו עושין לעולי רגלים עם היות שלא היו מצווים כל שכן הבן לאב הנה לך מבואר שענין הנסים נמשך מעשרת הדברות עכ"ל:

והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב עשרה נסים נעשו לאבותינו ולא אמר עשה הקב"ה לאבותינו בבית המקדש יורה על אמיתת פירושנו למעלה כי לא יתואר ולא יכונה הנס אליו יתברך רק במעשה שעושה בעצם וראשונה בשימת משים ולא מצד הדבר הנמשך ושלילת ההיזק כאמור ועל כן נמצא שכל העשרה נסים אשר זכר בעל המשנה הם כולם שלילות הנזק כאמור ולא מציאות תועלת בעצם וראשונה אשר על כן אמר שהם העשרה נסים שנעשו לאבותינו מאליהם שנמשך היות נס להם עם היות שלא היו הנסים האלה פועל מיוחד להם רק העדר ושלילת הנזק כאמור. הנס הב' שלא הסריח בשר הקדש מעולם וזהו מבואר היות גם הוא הפך הטבע כי עם היות שיש בשר שכפי טבעו אינו מסריח מהרה הנה בהיות זה הבשר שמן ורך שהוא סבת העיפוש והיו נאכלין לשני ימים עם כל זה לא הסריח מעולם כי גם שיקרה שלא יסריח לפעמים הנה לא יקרה זה לעולם אך במה שהיה זה תמיד כי לא נמצא מעולם שהסריח ועל כן הוסיף מלת לעולם. הנס הג' שלא נראה זבוב בבית המטבחים והיה הנס הזה לאבותינו שבהיות שלא היה קרב אל בשר הקדש שום שקץ ולא היה מסריח היה מורה על שהיה השי"ת מקבל קרבנותם בסבר פנים יפות והוא הטעם עצמו במה שלא אירע קרי לכ"ג כי עם היות לכאורה שאין אלה דברים שיגיע מהם תועלת לכללות ישראל עד שיצדק בהם שהם נסים נעשו לאבותינו הנה אחר ההשקפה הצרופה יראה באמת שכולם הם נעשים לאבותינו אם בענין הקרבן אם בהמצא הכ"ג בקדושה ובטהרה ביוה"כ שהוא מורה על שלמות האומה בהיות הכ"ג עומד ביניהם ובינו ית'. הנס הח' שהיו עומדים צפופים והיה הנס בזה שמדרך העולם הוא שהעומדים כאשר ישבו יתרחבו ירכיהם ויצטרכו למקום יותר ממה שהיו צריכים בהיותם עומדים בכאן היה הפך הטבע כי בהיותם עומדין היו צפופין ודוחקים וכשהיו משתחוים שהיתה ההשתחויה בפישוט ידים ורגלים שאז יצטרכו כפי הטבע למקום יותר רחב אז היו מרווחין וזה נס גדול בלי ספק. הנס הט' שלא הזיק נחש ועקרב לא אמר שלא נשכם נחש ועקרב כי זה אינו נס שאפשר לאדם להתרחק ממקום מושבם ושומר נפשו ירחק מהם אך אמר שאף שהיו נושכים לפעמים במקרה לא היה נמשך נזק כלל מנשיכתם וז"א ולא הזיק נחש ועקרב אשר בזה האופן היה נס גדול בלי ספק. והנס העשירי שלא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים יש לדקדק שלא אמר צר לי המקום שלנתי בירושלים להגדיל הנס והוא כי במקום שנמצאים אנשים רבים בבית אחד הנה יראה אל הלן שם שהמקום צר ללון שם ואחר שלן שם לא יראה לו המקום צר כמו שהיה נראה לו קודם אך בירושלים שרוב השנה היה כל יושב בירושלים ביתו מלא אורחים מהעם העולים לרגל אמר שלא די שלא אמר אדם לחבירו אין לי מקום ללון אלא אפי' צר לי המקום לא אמר ולא די שלא אמר צר לי המקום שלנתי כי אחר שלן אינו כל כך מצוי שיאמר צר לי המקום שלנתי בו אלא אפי' צר לי המקום שאלין בו קודם הלינה לא אמר מעולם אדם לחבירו אפי' דבר זה וזה היה בלי ספק בדרך נס שעם היות כל הבית מלא אורחים היה נראה לכל אחד ואחד שהמקום רחב ומרווח ללון בו כיש לעמוד שם ביום והוא דקדוק נכון עכ"ל:

ולי נראה דמאי דלא קאמר עשרה נסים עשה הקב"ה לאבותינו ולא ייחד הנסים אליו יתברך אפשר שהוא על דרך מה ששמעתי בפסוק רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו וגו' הכוונה כי אם הנסים יקראו נסים הוא בערכנו וז"ש רבות עשית וגו' כלומר נפלאות רבות עשית אתה אלינו אמנם בערכך אינם נפלאות שאם הם יקראו נפלאות הוא אלינו ובערכנו וז"ש נפלאותיך אלינו כי אתה ה' אין ערוך אליך ובערכך אין דבר קשה אליך כדי שיקרא נס ופלא ולכן כשהזכיר התנא ואמר עשרה נסים לא אמר הקב"ה עשה כי בערכו אינם נסים ואם הם נסים הם בערך אבותינו לכן לא ייחד הנסים רק שנעשו לאבותינו. ומ"ש ולא הסריח בשר הקדש מעולם אפשר דנקט מלת לעולם להודיע כי אף אם רוב כל הנסים לא היו אלא בבית המקדש הנס הזה שלא הסריח בשר הקדש היה אפי' קודם בנין ביהמ"ק שהיו מקטירין בבמות או במשכן נוב ושילה מעולם לא הסריח בשר הקדש. וכן אפשר בענין היזק הנחש ועקרב אמר שלא הזיק בירושלים מעולם כלומר ואפי' בזמן שלא היה ביהמ"ק קיים לא הזיק כי קדושת הארץ לבד היתה כדאי להציל מנזק נחש ועקרב ולז"א מעולם ולפי שכל שאר הדברים היו בבית המקדש לבד על כן כלל את כלם ואמר עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש:

והחסיד ז"ל כתב ולא אירע קרי וכו' יש מי שהקשה ולמה יארע לו קרי אחר שהיו מזרזין אותו כל שבעת הימים והוא בטהרה כל היום ההוא וזקני העם כל הלילה לא יחשו מלזרזו ואמרו בגמרא שלא היה ישן כל הלילה. והתשובה כי יצר הטוב ויצר הרע מתקוטטים זה עם זה כשני אויבים וכשאחד מהם קרוב להיות מנוצח יתחזק על עמדו בראותו כי כלתה אליו הרעה והרבה מן האנשים בעת פטירתם יתחזקו וידברו דברים טובים כאלו הם בריאים ולזה היה קרוב מאד להיות הכהן בעל קרי. ולא אמר אדם לחבירו צר לי וכו' זה היה פלא עצום שתחזיק העיר הקדושה ההיא כל ישראל עם רבויים, ולז"א ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו ששם עלו שבטים יאמר היתה בנויה בנס שמועט מחזיק את המרובה כאלו היתה עיר אחרת מחוברת לה ששם עלו כל השבטים והחזיקה את כלם ולא זו בלבד כי תמיד היו שם אוכלוסים רבים כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד והוא הב"ד הגדול והחזיק את הכל. עכ"ל:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב י"מ שלא הסריח בשר הקדש יוצא לשני כלומר שלא הסריח ידי הכהנים כשאר בשר חולין שידי הטבחים מסריחות הימנו, עכ"ל. ולי נראה כי יפה דקדק רק שקשה ממה שאמרו בהרוגי ביתר הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה ושם לא שייך לפרש שיוצא לשני:

וה"ר יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב ולא הסריח בשר הקדש נ"א ולא התליע בשר הקדש, עכ"ל:

ורשב"ם ז"ל כתב כי הנס הזה היה שאע"פ שארץ ישראל חמה ביותר לא הסריחו ולא התליעו, עכ"ל:

וה"ר אפרים ז"ל כתב ולא הסריח בשר הקדש כשלא היה לו פנאי להקטיר האברים אז העלום לראש המזבח שאין לינה מועלת בראש המזבח והיו עומדים שם ב' או ג' ימים עד שיהיה פנאי ואעפ"כ מעולם לא הסריח. ומפרשים אחרים פירשו הנאכלין לשני ימים ולילה אחד לא הסריח. ולא כבו הגשמים וכו' ולא נצחה הרוח וכו' לפי מה שמקשין בפ"ק דיומא ותו ליכא והא איכא וכו' למדנו שאין ראוי לגרוס שתי חלוקות הללו. ונראה דעומר ושתי הלחם ולחם הפנים חשובין כג' והרי אתה מוצא עשרה שם בענין זה ואלו הג' לפי שלא היה להם תשלומין אם היו נפסלין היו משמרין אותם מן השמים יותר משאר הקרבנות, עכ"ל:

ורביינו יונה ז"ל כתב ולא נמצא פסול בעומר דיוצא חוץ לחומה. ובשתי הלחם דיוצא חוץ לעזרה. ובשניהם פיסול דלינה ולחם הפנים לא נשאר לשבוע אחר שנפסל בכך. ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום וכו' וכן אמר דוד המלך עליו השלום ירושלים הבנויה וגו' רוצה לומר כשבנו אותה שיערו שכל ישראל יכילו בה ופירוש לה כמו בשבילה כי בשביל כנסת ישראל שהיתה נקבצת יחדו חוברה, עכ"ל:

1. סרטון להמחשה