משנה אבות ה ה

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ה · משנה ה | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדשטו:

  1. לא הפילה אשה מריח בשר הקדשטז,
  2. ולא הסריח בשר הקדשיז מעולם,
  3. ולא נראה זבוב בבית המטבחיםיח,
  4. ולא ארע קרי לכהן גדול ביום הכפוריםיט,
  5. ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה,
  6. ולא נצחה הרוח את עמוד העשןכ,
  7. ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים,
  8. עומדים צפופים ומשתחוים רווחים,
  9. ולא הזיקכא נחש ועקרב בירושלים מעולם,
  10. ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים.

משנה מנוקדת

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ:

לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ,
וְלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם,
וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבַּחַיִם,
וְלֹא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים,
וְלֹא כִּבּוּ גְשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה,
וְלֹא נִצְּחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן,
וְלֹא נִמְצָא פְּסוּל בָּעֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים.
עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים,
וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם,
וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ:
צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם:

נוסח הרמב"ם

עשרה ניסים נעשו בבית המקדש לא הפילה אישה מריח בשר הקודש ולא הסריח בשר הקודש מעולם ולא אירע קרי לכוהן גדול ביום הכיפורים ולא נראה זבוב בבית המטבחיים ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים ולא כבו הגשמים את עצי המערכה ולא נצחה הרוח את עמוד העשן עומדים צפופים ומשתחווים רווחים ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים.


פירוש הרמב"ם

כבר ידעת שהמזבח היה באמצע העזרה ואנו עתידים לבאר זה במקומו והיה מגולה לשמים ועם כל זה לא היו מכבין הגשמים אש המערכה ולא היה מפזר הרוח את עמוד העשן העולה מן הקרבנות אבל בעת ההקרבה היה האויר צח והיו עומדים בעזרה כל אחד בצד חברו ובעת ההשתחויה לא היו לוחצים זה את זה לרוב מוראם וישובם במקום ההוא:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ולא אירע קרי לכהן גדול - לפי שהיא טומאה היוצאה מגופו, היה הדבר מגונה ומכוער יותר משאר טומאות:

ולא כבו גשמים אש עצי המערכה - ואף על פי שהמזבח במקום מגולה היה:

ולא נצחה הרוח את עמוד העשן - שלא יהא מתמר ועולה:

ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים - שאם היה נמצא בהם פסול קודם מצותן לא היה אפשר להקריב אחרים תחתם. שהעומר נקצר בלילה ולא היו מרבים לקצור. ושתי הלחם נאפים מערב יום טוב ואין אפייתן דוחה יום טוב. וכן לחם הפנים נאפה מערב שבת:

צפופים - לשון צף על פני המים. מרוב הקהל היו נדחקים איש באחיו עד שהיו רגליהם נטולות מן הארץ ועומדים באויר:‏[1]

ומשתחוים רוחים - בשעת השתחויה נעשה להם נס ומשתחוים בריוח כל אחד רחוק מחברו ארבע אמות, כדי שלא ישמע את חברו כשהוא מתודה ומזכיר עונותיו:

צר לי המקום שאלין בירושלים, גרסינן - לפי שהיה המקום מזמין להם פרנסתן ולא הוצרך אחד מהם לצאת משם ולומר פרנסתי [דחוקה] ואיני יכול לדור בירושלים. ויש ספרים שכתוב בהן כשאלין. ועל העולים לרגל נאמר, שלא היה אחד מהם מיצר כשהיה לן בירושלים מחמת דוחק המקום. כמו צר לי המקום גשה לי ואשבה (ישעיהו מט):

פירוש תוספות יום טוב

עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. וקא מני להו דלא רמיזו בקרא כלל:

לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. מתאות בשר הקדש. א"נ מריח אברים של המערכה שאילו הריחה ובאת לטעום מהן אין שומעין לה להאכילה בשר קודש. רש"י.

ולא הסריח בשר הקודש. כשלא היה לו פנאי להקטיר בלילה כל האברים שנתעכבו מבערב מעלין אותן בראשו של מזבח ועומדים שם ב' ימים או ג' עד שיהיו פנוים להקטירן שאין לינה פוסלת בהן בראשו של מזבח. ונעשה בהן נס ולא היו מסריחין כל זמן עכבתן. רש"י. והא דתנן הכא מעולם כתב במד"ש שאפשר דאתא לאתויי דנס זה היה אפי' שלא בבית המקדש. כגון בבמות. אי נמי בשילה נוב וגבעון ע"כ. ויש להוסיף משכן שבמדבר ג"כ:

ולא נראה זבוב בבית המטבחים. שבעזרה במקום שהיו שם השלחנות של שיש שמדיחין עליהם את האימורים ולא היה יורד שם זבוב משום מיאוס. רש"י:

ולא אירע קרי לכ"ג ביום הכפורים. יש מי. שהקשה ולמה יארע לו קרי אחר שהיה מזרזין אותו כל שבעת הימים והוא בטהרה כל היום ההוא וזקני העם כל הלילה לא יחשו מלזרזו. והתשובה כי יצר הטוב ויצר הרע מתקוטטים זה עם זה כשני אויבים. וכשאחד מהן קרוב להיות מנוצח יתחזק על עמדו בראותו כי כלתה אליו הרעה והרבה מן האנשים בעת פטירתן יתחזקו וידברו דברים טובים כאילו הם בריאים. ולזה היה קרוב מאד להיות הכהן בעל קרי. כ"כ במד"ש בשם החסיד ז"ל. ועמ"ש בריש דמאי בדבור והחומץ שביהודה וכו' לתרוצי הא דמתקנים לו כהן אחר. דתנן בריש יומא ופירש הר"ב שם משום קרי:

ולא כבו גשמים וכו' ולא נצחה וכו'. ה"ג להו הר"ב והרמב"ם. אבל רש"י כתב דל"ג להו במשנה דבפ"ק דיומא (דף כ"א) מייתי לה למתני' ולא קתני להו ומייתי ברייתא דקתני לה והנך עומר ושתי הלחם ולחם הפנים בתלתא חשיב להו והוו נמי עשרה ע"כ. והכי איתא התם דף כ"א דמותיב בסיפא [צ"ל אסיפא] דמתני' דתנן תרתי בירושלים פתח במקדש וסיים בירושלים. ומשני איכא תרתי אחרנייתא במקדש דתניא מעולם לא כבו כו': עמוד העשן. העולה מן הקרבנות. אבל בעת ההקרבה היה האויר נח. הרמב"ם:

ולא נמצא פסול בעומר. כתב הר"ב שהעומר נקצר בלילה ולא היו מרבים לקצור אלא לפי השיעור של עשרון מנופה בי"ג נפה. רש"י דיומא דף כ"א:

ולא הזיק נחש ועקרב. לא תנן לא נשך. אלא אפי' אם אירע לפעמים שהיה נושך לא היה מזיק. והא דתנן בירושלים. פי' בדרך חיים דאילו בבית המקדש אין חדוש כל כך שלא היו שם דברים מזיקים כאלו ועמ"ש לעיל משמא דגמ' דיומא. והא דתנן מעולם פירש במד"ש שאפשר דאתי לאתויי דאפי' שלא בזמן שבהמ"ק קיים היה נס זה כי כדאית קדושת הארץ לבדה להציל מהיזק נחש ועקרב:

שאלין. כתב הר"ב יש ספרים שכתוב בהן כשאלין ועל העולים לרגל נאמר וכו'. שלא היו דרים שם בתמידות והיינו לישנא דכשאלין. כשיהיה זה שאלין כי לא היה תמיד שם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(טו) (על המשנה) עשרה כו'. וקא מני להו דלא רמיזו בקרא כלל:

(טז) (על המשנה) מריח כו'. מתאות בשר הקודש. א"נ מריח אברים של המערכה. שאלו הריחה ובאת לטעום מהן אין שומעין לה להאכילה בשר קודש. רש"י:

(יז) (על המשנה) ולא הסריח כו'. כשלא היה לו פנאי להקטיר בלילה כל האברים שנתעכלו מבערב מעלין אותו בראשו של מזבח ועומדים שם ב' או ג' ימים עד שיהיו פנוים להקטירם שאין לינה פוסלת בהן בראשו של מזבח ונעשה בהן נס ולא היו מסריחין כל זמן עכבתן. רש"י. ותני מעולם, י"ל דאתא לאתויי להבמות ונוב וגבעון ומשכן שבמדבר:

(יח) (על המשנה) בבית המטבחיים כו'. שבעזרה במקום שהיו שם שולחנות של שיש שמדיחין עליהם את האימורים, ולא היה יורד שם זבוב משום מיאוס. רש"י:

(יט) (על המשנה) ביום הכפורים. אף שהוא התגברות קטרוג היצר. ועתוי"ט:

(כ) (על המשנה) עמוד כו'. העולה מן הקרבנות. אבל בעת ההקרבה היה האויר נח. הר"מ:

(כא) (על המשנה) הזיק. לא תנן לא נשך, אלא אפילו אם אירע לפעמים שהיה נושך לא היה מזיק. ותני מעולם, פירש במד"ש, שאפשר דאתא לאתויי אפילו שלא בזמן שבהמ"ק קיים. שכדאית היא קדושת הארץ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

עשרה נסים וכו':    פ"ק דיומא דף כ"א:

ולא הסריח בשר הקדש מעולם:    כתב הריטב"א ז"ל בספ"ק דיומא אם לא היה פנאי להקטיר אברי התמיד בע"ש מעלין אותן בליל שבת לראש המזבח ואינן נפסלין בראש המזבח בלינה אפילו עד כמה ימים וזהו שאמרו לא הסריח בשר קדש מעולם אפילו היו בראש המזבח כמה ימים עכ"ל ז"ל. ואיתה להאי בבא בתוס' פ' שתי הלחם (מנחות דף צ"ז:)

ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים ולא נראה זבוב בבית המטבחים ולא כבו וכו':    כך הגיה הרי"א ז"ל. עוד כתב שאלין בירושלים ברוב הספרים גרסינן כשעולין לירושלים וצ"ע ע"כ:

ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה:    התם ביומא משמע דלא גרסינן ולא כבו גשמים וגם לא ולא נצחה הרוח דפריך התם פתח במקדש וסיים בירושלים ומשני איכא תרתי אחרנייתא במקדש דתניא מעולם לא כבו גשמים וכו' ותו פריך התם ותו ליכא והא תני רב שמעיה בקלנבו שברי כלי חרס נבלעים במקומם ואמר אביי מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה נבלעים במקומם ומשני פסולי תלתא הוו חשבינהו כחד אפיק תרי ועייל תרי ובלועים נמי כחד חשבינהו להו ואיכא נמי אחריתי דאמר ר' יהושע בן לוי נס גדול היה נעשה בלחם הפנים סלוקו כסדורו שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו. עוד פריך התם והא איכא הא דאמר ר' לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה ואמר רבנאי אמר שמואל כרובים בנס היו עומדין ותו פריך התם ותו ליכא והא אמר רב הושעיא בשעה שבנה שלמה את בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירותיהן בזמנן וכשהרוח מנשבת בהן נושרין שנאמר ירעש כלבנון פריו וכשנכנסו עו"ג להיכל יבש שנאמר ופרח לבנון אומלל ועתיד הקב"ה להחזירם שנאמר פרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון נתן לה ומסיק ניסי דקביעי לא קחשיב כגון פירות וארון וכרובים שהן קבועים ועומדים תמיד במקומם:

ולא נמצא פיסול בעומר וכו':    בתשובת הרשב"א ז"ל סימן נ"ב הרבה פסולין יש ואם באתי לכתוב את כולן יארך הענין אלא הריני כותב לך קצרן שאם ריבה מדת עשרונו או מיעט בו פסל וכן אם קמצן זר אונן ט"י וכולהו דבפ"ק דמנחות וכן אם עלה בידו צרור או גרגר מלח וכן אם ריבה שמנה או חסר שמנה וכן יש אחרים מלבד אלה ויש לך נס גדול מזה ושלא יערע אחד מכל אלו לעולם ודאי שאין לך פלא ונס גדול מזה שיהיה כן לעולמים ע"כ בקיצור:

תפארת ישראל

יכין

עשרה נסים נעשו לאבותינו:    לטובת אבותינו. ושאר נסים שנעשו שם (כיומא דכ"א ב') לא חשיב להו תנא, מדלא היה בהן טובה, רק עדות ששכינה שורה שם:

בבית המקדש:    ומדלא כתובים או רמוזים בתורה כהנך דלעיל, להכי אצטריך תנא לפרשן:

לא הפילה אשה מריח בשר הקדש:    אע"ג דאילו הריחה היו רשאין להאכילה, דלא עדיף בשר קודש יותר מיו"כ שהוא בכרת, ואפ"ה בהריחה ביו"כ האכילוה [כיומא פ"ב ע"א]. אעפ"כ אילו היה אפשר שתתאוה להבשר שם ע"י הריח מבשר שעל אש המזבח, היו נזהרות המעוברת מלכנס לביהמ"ק, שמא תריח, ונמצאות מצטערות שנמנעו מלכנס למקדש:

ולא הסריח בשר הקדש מעולם:    לא מבעייא אברי עולה שהן להקרבה, וכשהעלן לראש המזבח אין לינה פוסלת בו, ואפילו מונח שם ב' וג' ימים אפ"ה לא הסריח ביני ביני. אלא אפילו בשר *)שלמים שנאכל לכל אדם לב' ימים רצופים, גם הוא לא הסריח:

ולא נראה זבוב בבית המטבחים:    אף דדרך זבובים להמצא במקום דמים ובני מעים. אפ"ה כדי שלא יצטערו הכהנים המתעסקים שם, לא נראה שם זבוב:

ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים:    מדהיה עי"ז נפסל לעבודה ביו"כ, ועי"ז יהיו כל העם יודעים המקרה שאירע לכה"ג, ויתבייש בצבור:

ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה:    שאילו כן, לא היו יכולין להקטיר אימורי חטאת ואשם, ולא היה מותר הבשר לאכילה לכהנים [פסחים נ"ט ב']:

ולא נצחה הרוח את עמוד העשן:    שלא דחק הרוח לעשן למטה [כיומא כ"א ב'] שלא יצטערו הכהנים העובדים בהעשן:

ולא נמצא פסול בעומר:    דכשלא יקריבוהו בט"ז ניסן, יאסרו כל ישראל לאכל חדש בשנה זו. ואע"ג דבדיעבד גם בנקצר ביום כשר, וכשנפסל הנקצר בלילה היו יכולין לקצור אחרת ביום ולהקריבה, עכ"פ עי"ז יתעכבו בהקרבתו, ויכשלו הרחוקים שיאכלו החדש מיד אחר חצות על סמך שלא יתעכבו מלהקריבו [מנחות דס"ח]:

ובשתי הלחם:    שמקריבין בעצרת כדי להתיר חדש למנחות במקדש. ואין אפייתן דוחה יו"ט או שבת. וא"כ כשיפסלו אלה, א"א להביא אחרות. ולא יוכלו להביא מנחות מתבואה חדשה שנה תמימה:

ובלחם הפנים:    שג"כ אין אפייתן דוחה יו"ט או שבת, ואילו נפסל היתה מתבטלת המצוה שבוע שלימה. והנך ג' שהנס שנעשה בהן הוא משום שכשנפסלו אין להם עוד תיקון, להכי חדא חשיב להו תנא [ויש שאין גורסין גשמים ורוח במשנה, וחושבי' לעומר ושתי לחם ולחה"פ, לג']. [ועי' יומא דכ"א ב']:

עומדים צפופים:    כשמתכנסין בעזרה ברגלים וכדומה היו עומדין דחוקים מפני רבוי עם:

ומשתחוים רווחים:    עד שהיה באותה שעה ד' אמות בין זל"ז. כדי שלא יתבייש כל אחד מחבירו כשיתוודה או כשיתפלל אז על נגעי לבבו שאינו רוצה שיתגלו לשום אדם רק אליו ית' היודע מכאוביו:

ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם:    אף שמצויין שם, לא הזיקו:

[וספרו לי ב' בני תורה דאתו מהתם זה שלא בפני זה. דגם עכשיו לא נשמע שניזק אדם שם מאלה, רק לעתים רחוקים והדא הוא דתנינן והשמותי את מקדשיכם. בקדושתן הן אף כשהן שוממין [מגילה כ"ח א]:

ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים:    אע"ג שרבו הנוסעים לשם, ובפרט ברגלים אפ"ה לא היה שם דוחק מקום או דוחק פרנסה, כי שם צוה ה' את הברכה חיים עה"ע:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

מגן אבות (רשב"ץ)


הפירוש כך היה גירסא זו בסדורי תפלות וכן היא כתובה בספר רבי' משה ז"ל. ורבינו שלמה ז"ל כתב כי כמדומה לו שבשבוש נכתב במשנה ולא כבו גשמים ולא נצחה הרוח לפי שבראשון מיומא הביאו משנ' זו בגררא ולא קרינא להו להני תרתי ומוסיפין להו בברייתא ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים הם ג' ומשלימין לעשרה כשיסתלקו אלו השנים כי כשמנינו אחד בג' ניחוה שנים ונפרש אותה על פי מה שהיא כתוב בספרים:

לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. ואף על פי שבשר העולה הנאכל על המזבח היה נותן ריח בשר צלי וכן הכהנים היו מבשלים בשר החטאת והאשם ובשר חזה ושוק מהשלמים ובשר קדשים אסור בהנאה ואלו היתה אשה מעוברת ומצטערת מאותו ריח היו צריכין לתחוב לה כוש ברוטב או אפילו להאכילה מהבשר עד שתשוב נפשה מפני פיקוח נפש שנא' וחי בהם ולא שימות בהם כמו שנזכר באחרון מיומא היה הקב"ה שומר הנשים שלא הפילו מאותו ריח וזה היה נס תדיר בכל עת ובכל שעה והיה גדול מאד מפני קדושת המקדש בקדשים הנעשי' בו שלא תארע תקלה ממנו כי לא היו הקרבנו' אלא שלום בעולם:

ולא הסריח בשר הקודש מעולם. קדשים קלים הם הנאכלים לשני ימים ולילה א' ובפחות מזה הזמן הבשר הוא מסריח בזמן הקיץ ויש ימים שהחמה יוצאה מנרתיקה ונעשה נס שלא הבאיש ורמה לא היתה בו וזה הנס היה מפני קדושת הקדשים:

ולא נראה זבוב בבית המטבחים. מקום היה סמוך למזבח שמו בית המטבחים שהיו בו עשרים וארבע טבעות קבועות בקרקע להכניס שם ראש הבהמות בעת השחיטה אחת לכל משמרה מעשרי' וארבע משמרות כהונה והיו שם גם כן שמנה ננסין הם עמודי' קצרים ובכל אחד יש אונקלי של ברזל כמין ו"ו שבו תולין את הבשר בשעת הפשט והיו שם ח' שלחנות של שיש לרחוץ שם הקרבים כמו שנזכר במסכת מדות ובששי משקלים והיה נס גדול שלא נראה שם זבוב והיה נס שאפילו בבשר שאינו מסריח מתכנסים עליו זבובים וזה הנס היה מפני קדושת המקדש וקדושת הקדשים:

ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. זה היה מפני כבודו של כהן גדול שלא יצטרכו למנות סגן תחתיו ותעשה העבודה בשני כהנים ואם היה מפני קרי שהיא טומאה היוצאה מגופו היה הדבר יותר מגונה ומכוער משאר טומאות וכבר נמצא שנטמא כהן גדול ונכנס אחר תחתיו כגון בשני בניה של קמחית כמו שנזכר בילמדנו בפרש' אחרי מות וכן בגמרא ביומא פרק הוציאו לו וכן ביוסף בן אילס בראשון מיומא בבלי וירושלמי ותוספתא זה היה מפני טומאה אחרת כגון מחמת שרץ או נתזה צנורא של עם הארץ עליו שהיא מטמאה כרוקו של זב כמו שנזכר בפרק בנות כותים בכהן גדול שסיפר עמו בדיוקי ונתזה צנורא מפיו על בגדיו של כהן גדול אבל מפני קרי שהיא טומאה היוצאה מגופו דבר זה לא אירע דרך נס מפני כבודו של כהן גדול ומה שהיו מתקנין לו כהן גדול אחר כמו שנזכר בראשון מיומא לא היה מפני קרי אלא מפני טומאה אחרת כמו שכתבנו. ויש מפרשים כי הנס היה במקדש ראשון ומה שהיו מתקינין במקדש שני. ובירושלמי אמרו כן בפירו' וכן שם נראה במעשה דיוסף בן אילס דבטומאת קרי היה וגם שם נתנו טעם אחר בדבר שאע"פי שהיו יודעים שלא יארע בו קרי דרך נס היו מתקינין לו אף מפני קרי כדי שלא יסמכו על הנס שנא' לא תנסו את ה' אלהיכם שאם מפני טומאת שרץ וצנורא של עם הארץ לא היו צריכין להתקין כהן גדול אחר שזה הוא דבר שאיפשר לו לכהן גדול לשמור את עצמו ממנו ולא יבוא לידי טומאה אבל טומאת קרי היא טומאת אונם ולפי זה לא היו מאכילין אותו דברים המרגילין את הטומאה כמו שנזכר בראשון מיומא ועליה היו מתקינן כהן גדול אחר אע"פי שהיה שם נס שלא יארע לו קרי לפי שאין סומכין על הנס:

ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה. זה היה נס גדול שהמזבח היה בעזרה כמו שהי' בחצר המשכן והוא מקום מגולה כמו שנזכר במסכת מדות ואפי' רבו הגשמים על האש לא היו מכבים אותה דומה לנס אליהו זכור לטוב שנא' ואת המים אשר בתעלה לחכה וזה הנס היה מפני קדושת המזבח:

ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. לא גברה הרוח ואפי' רוח סערה שהיא מצויה לנצח העמוד של עשן שלא יהא מתמר ועולה כתמרות עשן בדקל ובעמוד זה היה נס גדול מפני קדושת הקרבנות שאע"פי שהעזרה היתה רחבה הרבה שהיתה מאה ושמנים ושבע אמות אורך על מאה ושלשים וחמש כמו שנזכר במסכת מדות וביומא פרק א' ובפרק שתי הלחם רוח סוער מסער לא תנצח העמוד וזה נס גדול היה ואע"פי שהקטרת היתה מתמרת ועולה לא נחשב נס מפני שהיו נותנין בה עשב הנקרא מעלה עשן כמו שנזכר בכריתות פרק ראשון וביומא פרק אמר להם הממונה ובמדרש חזית ועוד שהיתה בפנים במקום מכוסה ולא היה העמוד גדול אבל במזבח החיצון נחשב נס גדול ובפרק מי שמת אמרו שבמוצאי יום טוב האחרון של חג היו צופין הכל בעשן המזבח אם היה נוטה לצפוץ או לדרום או למזרח או למערב והיו יודעין אותה שנה אם היו פירותיה משתמרין או מרקיבין וזה היה באותו נס בלבד מפני שבאותו זמן היה העולם נידון על המים כמו שנזכר בראש השנה בפרק א' אבל כל השנה לא היה נוטה כלל אפי' ברוח גדול וחזק ובא' מיומא הזכירו זה ואמרו שאינו קשה למה ששנינו לא נצחה הרוח דכאיף ופשיט כדיקלא ואבדורי לא הוה מבדר:

ולא נמצא פיסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים. אלו שלשה הם קרבן צבור ודרך נס לכבודן של ישראל וקדושת קרבנותיהם לא נמצא פיסול יוצא ולא פיסול לינה ולא פיסול טומאה ואע"פי שכבר נעשית מצותן נעשה להם נס שלא נפסלו שהיה גנאי הדבר שימצא פסול במה שהוא קרבן צבור וכן אע"פ ששנינו בפרק כיצד צולין שהעומר ושתי הלחם ולחם הפנים היו באין בטומאה כיון שאינן נאכלין בטומאה כמו ששנינו שם לכבודן של צבור נעשה בהם נס שלא נפסלו כדי שיהיו נאכלין וכל זה למי שסוב' שנעשין בטומא' וכל שכן למי שאומר שם שאין נעשין בטומאה כיון שאין נאכלין שהיו צריכין אל הנס וגם מפני יוצא ולן היו צריכים אל הנס. ורבינו שלמה ז"ל פירש במסכת יומא שטעם הנס היה שאם נמצא בהם פסול קודם מצותן לא היה אפשר להביא אחרים תחתיהם שהעומר נקצר בלילה ולא היו מרבין לקצור ושתי הלחם נאפין מערב יום טוב ואין אפייתן דוחה יום טוב וכן לחם הפנים נאפה מערב שבת והעומר היה של שעורים והיה קרב בששה עשר בניסן ובא להתיר החדש לישראל ושתי הלחם הובאים מן החטים והיו חמץ ובאין להתיר חדש למזבח למנחו' ולחם הפנים היה נערך על השולחן ביום השבת ונשאר שם עד שבת אחרת והיה מתחלק לכהנים כל זה הוא במנחות בפרק שתי הלחם ולא אירע בכל אלה תקלה להפסל:

עומדים צפופים ומשתחוים רווחים. מפני רוב הקהל כשהיו עולים לרגל היו עומדים בבית המקדש דחוקים הרבה שהיו נדחקין איש באחיו וזקוף כקורה ורגליו נטלות מן הארץ עד שהיה כל אחד צף על חבירו כן פירש רבינו שלמה ז"ל במסכת יומא פרק ראשון. ויש לפרש אותו לשון מערכה כמו שתרגם יונתן צפה הצפית סדר מערכתא דומה ללשון ערב"י שהיו מערכה מול מערכה בדוחק גדול עד שהיו נמשכין עד אחת עשרה אמה של אחורי הכפרת מתוך דוחק ויוצאין ממקום דריסת רגליהם בין צידי ההיכל ונמשכים משם למערב עד אחורי הכפרת ואע"פי כן כשהיה כהן גדול מזכיר את השם ביום הכפורים והיו הכהנים והעם נופלים על פניהם ומשתחוים נעשה להם נס והיו רווחי כלומר משתחוים בריוח וכל אחד רחוק מחבירו ארבע אמות כדי שלא ישמע וידוי חבירו ותפלתו שלא יכלם כמו שנזכר במדרש חזית ובאבות דרבי נתן ובבראשית רבה פרשת יקוו המים וזה היה נס גדול מפני שהיתה השכינה שם שכל מקום שיש בו גילוי שכינה מועט מחזיק המרובה וכמו שאמרו בפרק המוכר את הפירות ובראשון מיומא ובראשון ממגילה מקום ארון אינו מן המדה וכן אמרו בילמדנו פרשת צו את אהרן כי בהרבה מקומות החזיק המועט את המרובה דרך נס ואמרו בגמ' שבשעת השתחויה לא היו נמשכין אחורי בית הכפרת אלא כולן באין למזרח העזרה ומשתחוים לפני ההיכל ובריוח שהנס היה כל כך גדול שלא היו צריכין להמשך אחורי בית הכפורת. ורבינו משה ז"ל כתב כי מפני היראה לוחצים זה את זה. ולא ישר בעינינו זה הפירוש שאין זה נס ואם יקשו עלינו מאין כל חדש תחת השמש כמו שהקשו בגמ' בשבת פרק שני על האומר עתידה אשה שתלד בכל יום ועתידין אילנות שבארץ ישראל להוציא פירות בכל יום ועתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת והוצרכו להראות דוגמא בעולם הזה והם תרנגולת שיולדת בכל יום וצלף שמוציא פירות בכל יום וכמהין ופטריות ונברא בר קורא שהוא דוגמת גלוסקאות וכלי מילת ולולי זאת הדוגמא לא היה אפשר אף אנו נשיב בכאן כי אע"פי שאין מקום אחד מחזיק שני גופים יחד ואם כן איך אפשר לומר שהמועט יחזיק המרובה כאלו היה רחב מאד והכתוב אומר אין כל חדש תחת השמש גם בזה יש דוגמא בעולם הזה והוא שכלי מלא אפר יחזיק מים כאלו היה ריקן מאפר וכן זכרו זאת חכמי הטבע וכיון שיש לו דוגמא לא נאמר על נס זה אין כל חדש תחת השמש ומכל מקום נס הוא:

ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים. זה היה לעולם ואע"פי שהנחש בירושלים הוה ממית כמו שנזכר בפרק כל כתבי זה היה מפני השכינה שהיתה באותו מקום מפני זכותן של ישראל:

ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים. פירש רבינו שלמה ז"ל לפי שכל הדרים בתוכה היה המקום מזמין להם פרנסתן ולא הוצרך אחד מהם לצאת משם דקדק הרב ז"ל מהלשון שאמר שאלין בירושלים כלומר שאע"פי שישיבת כרכין קשה שאין פרנסתן מצויה כמו בכפרים ולזה אמר ויברכו כל העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים כמו שנזכר באחרון מכתובות מפני כבוד ירושלים הקב"ה היה מזמין פרנסה דרך נס לדרים בתוכה כדי שלא יאמר צר לי המקום ודחוקה לי פרנסתי שאלין ואדור בירושלים. ורבינו יונה ז"ל פירשה לעולים ברגל כאלו אמר כשאלין בירושלים שהשם ית' היה מרויח להם המקום ולא היה אחד מיצר כשהיה לן בירושלים מחמת דוחק המקום כמו שאמר הכתוב צר לי המקום גשה לי ואשבה וכן פי' בערוך וגרסתו כשאלין בירושלים. וכן היא בבראשית רבה פרשת יקוו המים. ונראה לי פירוש רבינו יונה ז"ל יותר נכון אף ע"פי שלשון שאלין נופל יותר טוב. כי לפי זה הפירוש הכל הוא מין נס אחד עם עומדי' צפופים ומשתחוים רווחים. והגידו לי כי בבית הכנסת של ירושלים הם נכנסים כל הקהל והוא מתמלא מהם וכשעולין לרגל מכל הסביבות נוספים יותר משלש מאות והכל נכנסים שם בלא דוחק ועדיין נשארה הקדושה בה. ונסים אחרים היו בבית המקדש ששברי כלי חרס היו נבלעין במקומם שלא תהיה ירושלים אשפתות וכן מוראת העוף והנוצה ודישון מזבח הפנימי והמנורה היו נבלעים במקומן כמו שנזכר ביומא ובזבחים בפרק דם חטאת. וכן נר מערבי שהיה נותן בו שמן כמדת חביריו ובו היה מתחיל ובו היה מסיים הוא עדות שהשכינה שורה בישראל כמו שנזכר בשני משבת וביומא ובפרק כל קרבנות צבור. וכן לחם חום ביום הלקחו שהיה לחם הפנים חם כל ימות השבוע כמו שנזכר בפרק הקומץ רבה במנחות וביומא ובסוף חגיגה. וכן מקום הארון אינו מן המדה וכן כרובים בנס היו עומדים כמו שנזכר בפרק המוכר פירות וביומא פרק א'. וכן לשון של זהורית שהיה אדום ומלבין ביום הכפורים כמו שנזכר בסדר יומא. וכן אש של מעלה שהיתה רבוצה כארי על גבי המזבח כמו שנזכר שם. אבל במשנה זו תנא ושייר ואם הם יותר גם עשרה היו שם שיש בכלל הרבה מועט. ושם בגמרא הקשו מכל זה ותירצו הכל בראשון מיומא. ובאבות דרבי נתן ג"כ מונה נסים אחרים. ויש נוסחאות ישנות בגמרא שכתוב בהם לא הפילה אשה מריח בשר הקודש מעולם שאין דבר שמחיה ממית. ולא הסריח בשר הקודש מעולם מפני ריחה של גן עדן. ולא נראה זבוב בבית המטבחים מפני שמלאכי השרת הולכין וחוזרין. ולא אירע קרי לכהן גדול שנעשה הוא כמלאכי השרת. ולא פיסול בעומר אפילו שעורה אחת נשופה. ובשתי הלחם שלא היתה אחת יתירה על חברתה אלא שתיהן שוות כאחת. ובלחם הפנים שלא נפרך ולא נסדק ולא נכפלו קרנותיו. עומדים צפופים ומשתחוים רווחים שהיה ריוח לכל אחד מהם ארבע אמות לכל רוח. ולא הזיק נחש ועקרב מפני אימת השכינה. ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים לא אמר אדם לא מצאתי מטה לישן עליה ולא כסא לישב עליו ולא תנור לצלות פסח. ופי' שעורה נשופה כחושה כמו שנז' בפ' המוכר פירות:


  1. ^ סרטון להמחשה