תופעת טבע בתהלים מב ח

תהלים מב ח: "תְּהוֹם-אֶל-תְּהוֹם קוֹרֵא, לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ; כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ, עָלַי עָבָרוּ."

רס"ג: "אד'א לקי אלג'מר לאלג'מר מן צות מראזיבך".

ריש"ט: "עמוק אלא עמוק צאייח לצוט מראזיבך".

אשר לתרגום הפסוק, תרגום המילה תהום אצל רסג הוא "ג'מר" ואילו אצל ריש"ט תרגומו "עמוק".

מסתבר, שכל אחד מהם בחר להשתמש במשמעות אחרת של המילה תהום. המילה "ג'מר", משמעותה שפע מים. כך מובא במילונים לסאן אלערב, מחיט אלמחיט, אלע'ני, אלוסיט, אלקאמוס אלמחיט, תחת הערך "ע'מר".

המילה "עמוק", לעומת זאת, מתייחסת דווקא לעומק התהום ולא לרוב המים שבו.

בפרוש מצודת ציון נכתב: "תהום – מקום כניסת מים רבים", כתרגום רסג. לכאורה, פרוש זה מתאים ללשון הפסוק העוסק במים וכפי שיבואר להלן בהרחבה בדיון בפרושים.

אמנם, מבחינת העברית מקובלים שני התרגומים וכמובא במילון אבן שושן: "תהום: (1) במקרא: מי בראשית, אוקינוס המים ששמש מקור לכל המים שעל הארץ... (2) כנוי למים שבמעמקי האדמה... (3) שפע מים, מעמקי המים...".

המילה "מראזיב" מפורשת על ידי מספר מילונים כ"מיזאב" (לסאן אלערב, אלקאמוס אלמחיט, אלוסיט, ערך "מרזאב") . בספר "אלמנג'ד פי אללע'ה ואלאעלאם" (ערך "מיזאב") מצויין שמקור המילה פרסי ופרושה: ערוץ בו זורמים מים.

המילה "מרזב" במשמעותה זו של מקום זרימת מים חדרה גם לעברית. כך כותב רמבם: "ואסור להניח עלה של הדס וכיוצא בו בתוך הנקב של חבית, כדי שיקלח את היין, מפני שהוא כעושה מרזב בשבת" (משנה תורה, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק כג, הלכה ו) .

במקום אחר הוא כותב:

"השוכר חייב לעשות מעקה ומזוזה, ולתקן מקום המזוזה משלו. וכן אם רצה לעשות סולם, או מרזב, או להטיח גגו--הרי זה עושה משל עצמו". (משנה תורה, ספר משפטים, הלכות שכירות, פרק ו, הלכה ג) .

בשני המקומות, משמעות המילה "מרזב" היא ערוץ (גם אם קטן וצר) לזרימת מים.

בפרוש מצודת ציון נכתב: "צנוריך – מלשון צנור ומרזב שהמים זוחלין דרך בה".

גם בלשוננו היום קיימת מילה זו. כך מפורשת המילה "מרזב" במילון אבן שושן: "צנור בשולי הגג שמי הגשמים מתכנסים ויורדים בו מן הגג דרך המזחילה".

יש להעיר, שמכאן נראה לכאורה כי הצנור היורד מן הגג לרגלי הבניין, לו רבים קוראים היום "מרזב", אינו אלא המזחילה ואילו המרזב הוא דוקא הצינור (או תעלה) בשולי הגג המובילה למזחילה. אמנם, בפרוש המילה "מזחילה" עצמו, כותב אבן שושן: "מרזב, צנור מחובר אל קיר הבנין מתחת לגג, שדרכו זוחלים מי הגשם מן הגג ויורדים למטה (ערובין י, ו)...". כלומר, אף הוא נמשך אחר שגרת הלשון לקרוא מרזב למזחילה.

דיון בפרושים שונים:

בפרוש התופעה הנזכרת בפסוק נחלקו הפרשנים.

יהונתן תרגם:

"תהומא עלאה לתהומא ארעאה קרי לקל זלחי מרזביך". כתוספת לתרגומו ניתן לצטט אמרות במסכת תענית העוסקות בתהומא עלאה ותהומא תתאה ("תהומא ארעאה" בלשון התרגום):

"אמר רבי אלעזר כשמנסכין את המים בחג תהום אומר לחבירו אבע מימיך קול שני ריעים אני שומע שנאמר תהום אל תהום קורא לקול צנוריך וגו' אמר רבה לדידי חזי לי האי רידיא דמי לעיגלא (תלתא) ופירסא שפוותיה וקיימא בין תהומא תתאה לתהומא עילאה לתהומא עילאה אמר ליה חשור מימיך לתהומא תתאה אמר ליה אבע מימיך שנאמר הנצנים נראו בארץ וגו'" (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כה עב. אגדה זו מובאת בספר עין יעקב, הוא לקט אגדות הגמרא (ר' יעקב בר שלמה בן חביב (מלקט), עין יעקב, ירושלים (תשכא), דף עג עב.) . המימרא העיקרית לענייננו היא אמרתו של רבה, המתארת את ירידת הגשמים.

להבנה מסויימת של מימרות אלה נסתייע בפרוש רש"י (על דרך הפשט. יצויין, כי העניין של תהומא עלאה ותתאה הוא אחד העניינים היסודיים במחשבת היהדות ומוסבר באריכות שלא על דרך הפשט. ר' למשל: מאיר פאפיראש, מאורי אור, ערך "תהום", דף עו עא ובהגהות "יאיר נתיב" שם מראי המקומות בספר הזהר (חג דף לב ע"ב [וח"א דף נא ע"ב]).) , המבאר ש"תהום אל תהום" (תהומא עלאה ותהומא תתאה) אלה הם מים עליונים ותחתונים, ומוסיף לבאר שמים עליונים ותחתונים הם הרקיע, שבו המים, והאוקינוס. לפרושו, רבה ראה את המלאך הממונה על הגשמים ו"רידיא" שמו, העומד באופק במקום בו נושק הרקיע (מים עליונים) לאוקיינוס (מים תחתונים) ואומר לתהומא עלאה חשור (הטף) מימיך למטה לארץ ולתהומא תתאה אבע (הבע, מלשון נחל נובע, נביעת מים, והב' דגושה תחת הנ' השרשית) מימיך (רש"י, תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כה עב (בנוסח המובא בעין יעקב).) . מהרש"א מפרש ש"רידיא" הוא מזל שור (חידושי אגדות, מסכת תענית, דף כה עב) .

באמת, ניתן להתאים את שני הפרושים על פי מה שכתוב במדרש "נור אלט'לאם" לגבי מהות המלאכים:

"וכד'י אלקוי אלפלכיה אלמנבת'ה פי אלוגוד... והי תסמי איצ'א מלאך. לאן כל מנפד' אמר יסמי מלאך".

תרגום קטע זה על פי ר' יוסף קאפח: "וכך הכוחות הגלגליים המתפשטים בכל המציאות... וגם הם נקראים מלאך, לפי שכל מוציא צו לפועל נקרא מלאך" (נתנאל בן ישעיה, נור אלט'לאם, קרית אונו (תשמג), עמ' צח, ובתרגום ר' יוסף קאפח שם) .

לפי קטע זה יתכן שהמלאך אליו התכוון רש"י הוא גורם שמימי, כפי שפרש מהרש"א.

כהשלמה לתאור זה יש לשאול: ברי שתהומא עלאה קשור לירידת הגשמים, שהרי מן הרקיע יורד הגשם. אולם, כיצד קשור לעניין זה תהומא תתאה?

שתי תשובות בדבר:

(א) אפשר לומר, שתהומא תתאה הוא האוקיינוס, כדלעיל, ומדובר במים העולים מן האוקיינוס לשמים, כידוע לגבי מחזור המים.

להלן תאור מתומצת מאד של תפקיד מי האוקיינוס במחזור המים, כפי שהוא מופיע בויקיפדיה:

"... במחזור המים שבו לחות מתאדה מן האוקיינוסים והימים, מתעבה ויוצרת עננים, נופלת חזרה לכדור הארץ כמשקעים, ולבסוף חוזרת לאוקיינוסים ולימים דרך נהרות ונחלים ומתחילה את המחזור מחדש".

(ב) בגמרא מופיע פרוש נוסף לגבי תהומא תתאה: "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר אין לך טפח מלמעלה שאין תהום יוצא לקראתו שלשה טפחים והא תניא טפחיים לא קשיא כאן בעבודה כאן בשאינה עבודה" (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כה עב) . רש"י מפרש על אתר ש"כשנכנסו הגשמים בעומק הקרקע טפח תהום עולה ומתגבר שלושה טפחים".

כלומר, תהומא דהכא הוא תהום הארץ ולא האוקיינוס (להרחבה בעניין זה ר' המשך פרוש רש"י שם שלא צוטט משום שעניינו קושי שאין זה מקומו ועי' תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נג עב.) . משמעות המימרא היא, שכנגד כל טיפת גשם שיורדת מלמעלה ומחלחלת טפח בקרקע, עולים המים שבתהום הקרקע שלושה טפחים למעלה.

לפי המימרות הנ"ל עוסק תרגום יהונתן בירידת הגשם. תימוכין לכך ניתן למצוא גם בתרגומו ל"קול צנוריך": "קל זלחי מרזביך". במילון ג'סטרו משמעות השורש הארמי "ז.ל.ח." היא טפטוף או התזת טיפות (Marcus Jastrow, A Dictionary of the Targumim, the Talmud Babli and Yerushalmi,

and the Midrashic Literature, London (1903), entry "זלח") .

ראבע רואה את הפסוק כמתאר את ירידת המים מן ההרים אל הנחלים (התהומות) באפיקים (צנורות): "תהום אל תהום קורא – שהיו מתחברים מימי הצנורים למטה... בעברו אל ההרים המים יורדים...".

רדק מפרש שתהום הוא ריבוי מים וצנור הוא צנור הגג המקלח מים למטה או ענני שמים: "תהום – רמז לצרות הגלות הנמשלו למים... לקול צנוריך – כמו מים נשפכים מן הגג מן הצנור ומשמיעים קול. ויש לפרש כי העננים יקראו צינורים, לפי שהם שופכים המטר".