שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק א/דף יד


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יד עמוד אעריכה

משום דקאמר רבי אלעזר מחלוקת בשאין חייב מודה הוא דקמתרץ הכי:    פירש הקונטרס הוא גומר תירוצו ואומר דלא פליגי בשחייב מודה דלא היה יכול לומר מילתא אחריתי כיון דכבר אמר דפליגי בשאין חייב מודה. ולא נהירא דהיה יכול לומר דפליגי גם בשחייב מודה ורבנן סברי לא יחזיר דחיישינן לפרעון ולקנוניא ורבי מאיר סבר דלא חיישינן. ואומר מורי הר"פ דהכי פירושו משום דקאמר מחלוקת בשאין חייב מודה הוא דקא מתרץ הכי פירוש בדין הוה ליה לאוקמי רבי אלעזר מתניתין בכל ענין אפילו בשחייב מודה ואם כן אמאי לא מוקי מתניתין רבי אלעזר בשחייב מודה אלא ודאי הטעם כך הוא דמאן דסבר חיישינן לפרעון מצי לאוקומי מתניתין דקאמר לא יחזיר בשחייב מודה ומשום דחיישינן לפרעון ומאן דלית ליה חששא דפרעון לא מצי לאוקומי מתניתין בשחייב מודה דאם כן מאי טעמייהו דרבנן דאמרי לא יחזיר כיון שחייב מודה משום הכי צריך לאוקומי מתניתין בשאין חייב מודה קמתרץ הכי פירוש משום הכי הוצרך לומר אבל בשחייב מודה דברי הכל יחזיר דלא חיישינן לפרעון דאי הוה חיישינן לפרעון אם כן לא הוה לרבי אלעזר לאוקומי מתניתין בשאין חייב מודה אלא בשחייב מודה כדפרישנא תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

וזה לשון תוספות שאנ"ץ: דחד טעמא הוא לאו לגמרי חד טעמא דהוה מצי למימר דפליגי נמי בשחייב מודה אלא לפי שהתחיל לומר מחלוקת בשאין חייב מודה שייך לסיים אבל בשחייב מודה לא פליגי. עד כאן אלמא חיישינן לפרעון. למאי דאוקימנא לעיל שמואל כאביי קא פריך דאי הוה סבר כרב אסי לא הוה קשה ליה מידי דהוה מצינא לפרושי טעמא דברייתא משום דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי אבל לפרעון לא חיישינן והא דחשיב הכא תיובתא בתרתי ודרבי אלעזר לא חשיב אלא חדא.

יש מפרשים דשמואל תרתי שמעתתא אמר. משום הכי קרי להו תרתי. תוספות שאנ"ץ.

ולענין פסק הלכה קיימא לן כרבי יוחנן דחייש לפרעון ולקנוניא. ודוקא בשטרי הקנאה כותבים שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו אבל בשטרי דלאו הקנאה לא דקיימא לן כרב אסי וליתיה לדאביי דרבא פליג עליה לקמן. וכמו שכתב הריא"ף בהלכות הילכך בשטרי דלאו הקנאה לא כתבינן אלא אם כן מלוה עמו.

וראיתי לרש"י ואל שכתב דלרב אסי בשטרי דלאו הקנאה לא כתבינן אלא אם כן מלוה בהדיה ונותן מעות בפניהם. ואין זה מחוור בעיני דאביי לא אתא לחדושי אלא דעדיו בחתומיו וכין לו מניסן ואף על גב דלא מטא שטרא לידיה עד תשרי אבל ביומא דמטי שטרא לידיה זכה מלוה אף על פי שלא לוה שאף על פי ששטר זה על דעת הלואת המעות נעשה כי היכי דאמרינן דלרב אסי בשטרי אקנייתא שאף על פי שהקנין על דעת הלואת המעות נעשה קנה מיד לפי שבקנין עצמו יש בו די לקנות אף בשטר לדידן כיון שנמסר שטר ליד מלוה קנה שבמסירת השטר יש בו די להתחייב וכדאמרינן בההיא דחייב אני לך מנה בשטר בריש הנושא את האשה ולפיכך אפילו בשטרי דלאו אקנייתא אין צריך שיראו העדים הלואת המעות אלא כיון שהגיע שטר ליד מלוה נשתעבד וזהו שכתב הרי"ף בהלכות.

אבל שטר שאין בו קנין אין כותבים ללוה עד שיהא מלוה עמו דכיון דשקיל ליה שטרא מלוה אישתעבד ליה לוה מההיא שעתא וכך הם דברי הרמב"ם בפרק כ"ג מהלכות מלוה ולוה. הר"ן.

אמר שמואל מאי טעמייהו דרבנן:    תימה אי ארבנן דברייתא קאי הא על כרחך לא ידע לה דהא הויא תיובתיה ואי ארבנן דמתניתין מאי דוחקיה למימר דקא סברי אחריות טעות סופר הוא לוקמה בשאין חייב מודה ולא יחזיר משום דלא ליגבי מבני חרי וכי תימא דלעולם ידע לה לברייתא ולא היה חושש לה לפי שהיתה קבלה בידו ההיא דאומר היה רבי מאיר דלעיל מכל מקום תיקשי ליה ההיא דמצא שטר הקנאה. ונראה לי דשמואל משמע ליה מתניתין לאוקמה בכל ענין בין בשחייב מודה בין בשאין חייב מודה והכי פירושו אין בו אחריות נכסים יחזיר אפילו אין חייב מודה דקסבר רבי מאיר אפילו מבני חרי לא גבי יש בו אחריות נכסים לא יחזיר אפילו בשחייב מודה דאף על גב דשמואל לא חייש לפרעון מכל מקום חיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא יחזיר אפילו בשחייב מודה דכולהו גבו אפילו ממשעבדי וחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי.

ומיהו קשה לפירוש זה שהתלמוד מסופק לדעת שמואל כמאן סבירא ליה ודחק ליישב דבריו בין לרב אסי בין לאביי וכאן מוכיח דכרב אסי סבירא ליה. ועוד אמאי איתיתב מההיא דשטר הקנאה דלעיל פירשתי דלמאי דאוקימנא שמואל כאביי הוא דאיתותב וכיון דסבירא ליה כרב אסי אם כן לא הויא תיובתיה דאיכא לפרושי טעמא דברייתא משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ולא משום דפרעון. ונראה לי דשמואל סבר שכך הוא סברא דשטר שאין בו אחריות או יש לו לגבות אפילו ממשעבדי או אין לו לגבות כלל אפילו מבני חרי דלא שדי איניש זוזיה בכדי.

ועוד יש לומר דידע לה לברייתא ומסתבר ליה דמתניתין פליגא עלה בכולה מילתא דהא מתניתא לא חייש לפרעון ולקנוניא מדקתני כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר דלא מסתבר ליה לאוקמי בשטרי חלטתא דוקא כדלקמן אלא אפילו בשטר שכתוב בו הנפק ולרב אסי ליכא למימר למיחש אי סבירא ליה כאביי דעדיו בחתומיו וכין לו אי נמי משום דלא חיישי דילמא איקרי וכתיב ומתוך כך צריך להעמיד משנתנו בשאין חייב מודה וכדקאמר לעיל תוספות שאנ"ץ.

וזה לשון תלמיד הר"פ: ואם תאמר שמואל אהי רבנן קאי אי ארבנן דמתניתין לא הוה טעמא משום אחריות אלא אוקימנא בשאין חייב מודה ואי ארבנן דברייתא קאי הא לא ידע לה דהא איתותב מינה יש לומר דלעולם קאי ארבנן דברייתא ובתר דשמעה סברה והדר ביה ממאי דאוקי מתניתין בשאין חייב מודה ומוקי למתניתין בשחייב מורה ומהאי טעמא בעי מאי טעמייהו דרבנן דסברי אם אין בו אחריות נכסים לא יחזיר כיון דחייב מודה. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: אמר שמואל מאי טעמייהו דרבנן. פירוש רבנן דמתניתין דאמרי בהדיא שאף על פי שאין בו אחריות נכסים בית דין נפרעין מהם דאף על גב דלעיל אוקימנא אליבא דשמואל בשאין חייב מודה וטעמייהו דרבנן דאמרי לא יחזיר היינו משום דחיישינן שמא כתב ללות ולא לוה אבל לפרעון לא חיישינן מכל מקום להכי לא יחזיר משום דשמא יבא לגבות בו אף על פי שאין בו אחריות ונמצא גובה שלא כדין כי שמא לא לוה עד תשרי אבל ליכא לפרושי דשמואל אמתניתא דלעיל קאי דהא משמע דלא הוה ידע לה אלא אם כן נאמר בתר דאותביניה מינה סברה ופירשה ואף על גב דלא הדר ביה ממאי דאמר דלפרעון לא חיישינן הא פרישנא דלא אותביניה מינה מיהא אלא אי סבירא ליה כאביי ואיהו לית ליה דאביי ומוקים טעמא דמתניתין משום דחיישינן שמא לא לוה עד תשרי. וזה יותר נכון. עד כאן.

אבל בגליון תוספות כתוב וזה לשונו: ועוד יש לומר דידע לברייתא וסבר שמואל דמתניתין פליגא אברייתא וסבר לא חיישינן לפרעון ולקנוניא מדקתני וכל מעשה בית דין יחזיר ולא מוקי ליה בשטרי חלטאתה כדדחי לקמן ולשמא כתב ללות ולא לוה נמי לא חייש שמואל כאביי או משום דילמא איקרי וכתיב לא אמרינן ולכך על כרחך מוקי פלוגתא באין חייב מודה והוצרך לומר דאומר היה רבי מאיר וכו'. מתוך כך. עד כאן.

וכתוב על זה בגליון וזה לשונו: כתוב בגליון תוספות אי משום דילמא איקרי וכתיב לא אמרינן וכו'. אין להקשות אם כן אמאי נקט שמואל המוצא שטר הקנאה אפילו לאו חקנאה כיון דלא חייש לדילמא איקרי וכתיב דיש לומר דנקט שטר הקנאה משום דהתם בכל ענין יחזיר אפילו אין חייב מודה שטוען לא לויתי דאי לאו הקנאה נהי דלא חיישינן דילמא איקרי וכתיב מכל מקום כיון דנפל אי טעין חיישינן אבל ליתיה קמן חיישינן דשמא קצת שכיח טפי ממזויף. עד כאן.

אחריות טעות סופר הוא:    יש מפרשים שטעה הסופר ולא כתבו אבל הוזכר האחריות בשעת ההלואה ושעת המקח. וטעות הוא פירוש זה דמשמע שאם לא הווכר אחריות בשעת מעשה דכולי עלמא אין בו אחריות ואם כן מאי האי דפרכינן מאידך דשמואל דאמר אימליך וכתוב שבח שפר ושעבוד דהא לרבנן נמי צריך לאימלוכי ולפרש שאם לא פירש אין לו אחריות. אלא הכי פירושו אחריות טעות סופר הוא כי אף על פי שלא הוזכר אחריות בשעת מעשה כמו שפירש דמי והסופר טעה בעיקר הדין כסבור שאין בו אחריות כיון שלא הוזכר בפירוש ולפיכך לא כתב בו אחריות. הריטב"א.

וכן פירש הרשב"א וזה לשונו: אחריות טעות סופר הוא. פירוש אף על פי שלא נזכר שם אחריות כלל ולא הזכירוהו אפילו מלוה ולוה ותדע לך מדאקשינן מאידך דשמואל אימליך וכתוב שופרא שבחא ופירי ואם איתא מאי קושיא הא מודה שמואל דצריך הוא לימלך אלא שאם לא נכתב בשטר מסתמא אנו אומרים שנמלכו בו אלא שטעו ולא כתבוהו. עד כאן. והאמר שמואל שפר שבח ושעבוד צריך לאימלוכי ביה לאו מכלל שאם לא נמלכו בו אין כותבים ואי לא כתב לא אית ליה לא שפר ולא שבח ולא שעבוד דהוה אחריות ואי אמרת אחריות טעות סופר הוא ואף על גב דלא כתב כמאן דכתב דמי אמאי לית ליה שעבוד רבינו חננאל ז"ל.

וזה לשון תוספות שאנ"ץ: שבח שפר ושעבוד צריך להמלך לא שייך שבח ושפר אלא על ידי שעבוד והא קמשמע לן דאף על פי שנמלך על השעבוד צריך לימלך על השפר עד כאן.

כתוב בתוספות בדבור המתחיל שעבוד צריך לימלך וכו'. כדאמר בסמוך אפילו שלא באחריות וכו' ואין להקשות דנימא שפירש בשטר שלא באחריות כדפירש תוספות לקמן ובאחריות היינו בסתם דאם פירש יודע מי יטרוף וכן לקמן קשה להיפך דיש לומר דהכא איירי שהמוכר אדם כשר ואינו ירא שגזל רק שלוה. ולקמן באדם עשיר ואלם ואינו ירא מבעל חוב. גליון.

לימא מאן דאמר הא לא אמר הא:    פירש רש"י ז"ל דאמוראי נינהו אליבא דשמואל. דמאן דאמר הא משמיה דשמואל לא אמר הא. ולא נהירא שהרי לא הווכר שם אמורא באחד מהן. ומורנו פירש לימא הא דרבנן והא דשמואל כלומר דקמייתא פירושא דטעמא דרבנן היא וליה לא סבירא ליה. הריטב"א.

אבל במקח וממכר עביד איניש דזבין ארעא ליומיה:    היינו טעמא דוקא כשבא בעל חוב וטרפה אבל נמצאת שאינה שלו לא כדמוכת לקמן גבי הכיר בה שאינה שלו. ובלא אחריות מיירי מדקאמר רב מעות פקדון ושמואל אמר מעות מתנה ודומיא דהכיר בלא הכיר בה לדברי הכל יש לו מעות דגבי גזלן לא שייך זבין ארעא ליומיה דאפילו לחד יומא לי זבנה כיון שהיתה גזולה והיינו טעמא דכי אמר שמואל לקמן לרב חיננא בר שילא אימליך וכתוב שופרא ופירי דהתם תשיב פירי ולא חשיב שעבוד והכא חשיב שובוד ולא חשיב פירי משום דחשש גזלנותא איירי אפילו לא כתיב שעבוד חוזר הלוקח עליו והכא בחשש בעל חוב הוא ולהכי לא חשיב פירי דבעל חוב לית ליה פירי אבל נגזל אית ליה. והא דאמר שמואל בפרק חזקת הבתים המוכר שדה לחברו שלא באחריות אין מעיד עליה אם רוצה נגזל לנטלה לו מפני שמעמידה בפני בעל חובו ולא קאמר מפני שחוזר עליו. התם פיירי בשפירש שלא יחזור עליו אפילו תמצא שאינה שלו אי נמי במכיר בה שהיא בת חמורו כענין שמצינו בההיא שמעתא. תוספות שאנ"ץ.

וזה לשון הריטב"א: כאן בשטרי הלואה כאן בשטרי מקח וממכר וכו':    פירש ר"י דכי אמר שמואל דבשטרי מקח וממכר אחריות לאו טעות סופר הוא כעין עובדא דמייתינן הכא שטרפה ממנו בעל חובו דמכל מקום עד השתא זכה בה ודידיה היא ועביד איניש דזבין ארעא ליומיה אבל אם שדה גזולה היא לא זכה בה כלל ואפילו ליומיה וטעות סופר הוא והביא ראיה לדבריו מהא דאמר שמואל לקמן המוכר שדה לחברו ונמצאת שאינה שלו שמואל אמר מעות יש לו שבח אין לו ואם הכיר בה שאינה שלו ולקחה וכו' דאלמא דאפילו במקח וממכר נמי כשנמצאת שדה שאינה שלו אחריות טעות סופר הוא אליבא דשמואל נמי ובדין הוא דיכול תלמודא לפלוגי בין מקח וממכר ולאוקומי תרווייהו במקח וממכר אלא דלא חש דממילא שמעינן לה מיהו לענין הלכתא לא נפקא לן מידי דהא קיימא לן דאפילו בשטרי הלואה אחריות טעות סופר הוא. ע"כ.

דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה וכו':    כלומר דאי אזיל לא מצי אידך למימר לאו בעל דברים דידי את אבל לאו דינא הוא דליזיל בעל כרחו כדאמרינן בסמוך דאמר ליה אחוי טירפך ואשלם לך. ואיכא נוסחי ומפקי מילתא מספיקא וגרסי דאי אזיל. הר"ן.

וזה לשון הריטב"א: הכי גרסינן דינא הוא דאי אזיל ראובן לאשתעויי דינא בהדיה לא מצי אידך למימר ליה לאו בעל דברים וכו'. ונוסחי דגרסי דינא הוא דאזיל ראובן לאשתעויי דינא בהדיה ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את הכי נמי פירושא דינא הוא דמצי אזיל ראובן לאשתעויי דינא בהדיה אבל לא גרסינן דינא הוא עליה דראובן דאזיל לאשתעויי וכו' דאם כן הוה משמע דחייב ראובן לעשות כן וזה אינו דהוה מצי למימר ליה אחוי לי טירפך ואשלם לך. ותדע דהא לא פריש הכא טעמא אלא אמאי לא מצי אידך לומר ליה לאו בעל דברים וכו' אבל לא פריש טעמא אמאי אזיל ראובן לאשתעויי דינא בהדיה. והא דאיצטריך לומר דמצי ראובן לאשתעויי דינא בהדיה לא נצרכה אלא אף על גב דלא מנייה לוקח אנטלר דאי בדמנייה אנטלר פשיטא אפילו איניש דעלמא דהא קיימא לן שהנתבע ממנה אנטלר וכדכתבינא במסכת שבועות ריש פרק שבועת העדות וסנהדרין בסייעתא דשמיא. וכן דעת מורי.

ואיכא דמקשה מאי נפקא מינה אי ראובן משתעי דינא בהדי בעל חוב או לוקח. ובשם רש"י פירש דנפקא מינה לענין שבועה דאי איתיה לראובן ואמר ליה פרעתיך אי אמר ליה אשתבע לי משתבע ליה. והקשו בתוספות דאדרבה הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ואף על גב דלא אמרינן ליה אשתבע לן דלא פרעך מה שאין כן בלוה גופיה דאי לא אמר ליה אשתבע לי לא משתבע ליה.

ויש לומר דמרן ז"ל הכי קאמר דלקוחות כיון דלא טעני עליה בברי ולא ידעי לה במילתא דילמא אידך לא דכיר או מעיז פנים ומשתבע אבל כשהלוה טוענו בברי לא יעיז פנים לישבע לו וגם אם אינו זכור מהפרעון יזכירנו הלוה וגם עניינים הרבה יוכל לוה לגלגל עליו בשבועה מתנאים שהיו ביניהם וכיוצא בה עד שיודה או שישבע על כולם מה שאין כן בלקוחות. וכן נראה ממה שכתב כאן בפירושיו לאשתעויי דינא בהדיה דבעל חוב ונסלקו מעל שמעון בכל טענה שיוכל לטעון ולומר פרעתיך כך וכך או כך וכך יש לי עליך תביעה ואני מעכב חוב זה תחתיה. עד כאן.

ובתוספות פירש דנפקא מינה לענין גוביינא כגון דהויא האי ארעא אפותיקי לבעל חוב דלוקח לא מצי מסלק ליה בזוזי. ואין זה מספיק ומשום הא לא צריך לאשתעויי דינא אלא שיתן הלוקח המעות ללוה שיסלק בהם את המלוה ואפילו ארעא נמי מצי יהיב ליה ללוה דליפרעיה ואפילו זיבורית וכדמוכח בפרק קמא דבבא קמא.

ויש שכתבו עוד דנפקא מינה שהעדים שיש על הפרעון קרובים ללוקח ורחוקים ללוה שהם פסולין להעיד ללוקח וכשרים ללוה ואף על גב דבמעשה דאילעא וטוביה שבמסכת מכות אמרינן דהיכא דעדים קרובים לערב ורחוקים ללוה פסולים כיון דמלוה בתר ערבא אזיל. התם הוא דערב שייך בשעבודא אבל הכא אין הלוקח שייך בשעבודא ולמה לא יוכלו להעיד על הפרעון שפרע הלוה ואף על גב דבעדותם מתוקמא ארעא בידא דלוקח פרעון מילתא אחריתי היא. וצריך עיון. עד כאן לשון הריטב"א ז"ל. ועיין בתוספות בריש גיטין ובשבת פרק המוציא יין ובפרק מי שהיה נשוי ובפרק קמא דבבא קמא.

ובגליון תוספות כתוב על מה שכתבו בתוספות ואין לומר דנפקא מינה אם יש לבעל חוב עדים שקרובים וכו'. וזה לשונו: ועוד שלא באחריות אדרבא אפילו ראובן מעיד לשמעון אי אית ליה לראובן ארעא אחריתי כל שכן קרוביו דראובן דכשרים כדאמרינן בפרק חזקת הבתים המוכר שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו אבל אית ליה ארעא אחריתי מעיד לו עליה. עד כאן. ור"י פירש לפי שיש בני אדם פקחים ויודעים לסתור דברי בעלי ריבם. ודקדק רבינו מאיר דאין להביא ראיה מדבריו שלא יוכל גדול למנות אפטרופוס דנפקא מינה כגון שאין שמעון בעיר ויטעון ראובן בלא הרשאת שמעון ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את ואם יתחייב ראובן יצטרך לטעון פעם אחרת עם שמעון כהנהו תרי אחי ותרי שותפי היכא דליתיה במתא. הרא"ש ז"ל.

ולענין פסק כתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ובא בעל חוב דראובן לטרפה עליה דראובן רמי לאשתעויי דינא בהדי מלוה ולסלוקי בזוזי ואף על גב דעבדיה ראובן (לית) ליה כאפותיקי דכתב ליה ושעבדתי לך לחוב זה כל אותו קרקע פלוני שיש לי במקום פלוני אפילו הכי עליה רמי לסלוקי בזוזי. ואי אמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזה נמי לא זביני נינהו מעיקרא אלא הכי קאמר ליה אי תשקול מינאי ארעא בחובך לא תגבה מינאי אלא ארעא פלניא הילכך מצי נמי לסלוקי בזוזי וצריך עיון ואפילו היכא דלית ליה זוזי לראובן המוכר מצי יזיף להו משמעון למפרע להו למלוה. והוא הדין נמי היכא דזבנה ניהליה שלא באחריות אי בעי מוכר לסלקו לבעל חוב בזוזי מצי עביד ואין בעל חוב מונעו ומצי אמר ליה לא ניחא לי דתיהוי לשמעון תרעומת עילואי. עד כאן.

ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין:    פירוש עוררין. אבל אין לפרש אנסין דהא אמרינן בפרק שבועת העדות וכו' ואי אנסין תבא עליו ברכה שמצילו מידם ועוד דקאמר משהחזיק בה וכו' דאמר ליה חייתא וכו' משמע הא באחריות יכול לחזור בו ואמאי לימא ליה מזלך גרם. תוספות שאנ"ץ.

עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו:    פירוש משום מקח טעות. משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו משום מקח טעות. אבל אם מכרה לו באחריות אפילו משהחזיק בה יכול לחזור בו דאמר ליה סוף סוף עלך קמהדרנא. איכא דאמרי וכו' איכא דמוקי בהא מילתא כיון דאמרינן שאם יצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו דהא דאמרינן בבבא בתרא הא דאמור רבנן המוכר שדה לחברו שלא באחריות ויצאה מתחת ידו אינו חוזר עליו אפילו נמצאת שאינה שלו נמי אין חוזר עליו דוקא שיצאה מתמת ידו משהחזיק בה אבל אם יצאה מידו עד שלא החזיק בה חוזר עליו משום מקח טעות. ולאו מילתא היא שאפילו עד שלא החזיק בה אם ראה העסיקין ושהה כדי שיעמוד עליהם אם יש בהן ממש אם לאו ולא חזר בו ויצאה בסוף מתחת ידו שוב אינו יכול לחזור בו. ומה אלו מוכר בהמה לחברו ונמצאת בעלת מום ראה את מומיה או ששהה כדי להראותה ולא חזר בו הלא אינו יכול עוד לחזור בו מפני שהוא כביטול מקח שאם שהה כדי שיראה לתגר שאינו יכול לחזור בו וזהו כמו כן שראה העסיקין ועמד עליהם ולא חזר בו שוב אינו יכול לחזור בו ואם יצאת מתחת ידו אינו חוזר עליו.

ואם תאמרו הרי אמרו שעד שלא החזיק בה יכול לחזור בו אלמא כל זמן שלא החזיק בה יכול לחזור בו ואפילו שהה כמה דהא לא קא יהיב שיעורא אלא עד שהחזיק והא לא החזיק יאמרו לו אם קרית לא שנית ואם שנית לא פירשו לך שאלו אמר עד שיחזיק בה יכול לחזור בו משיחזיק בה אינו יכול לחזור בו היה כדבריך עכשיו שאמר עד שלא החזיק בה משהחזיק בה כך רצה לומר אם יצאו עליה העסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו ולעולם לאלתר או כפי השיעור שאמרנו אבל אם יצאו העסיקים משהחזיק בה כיון שלא המתין לראות אם יצאו עליה עסיקין אם לאו ומיהר להחזיק בה ודש אמצרי וערבה עם שדותיו סבר וקביל כבר חשב בלבו שאפילו יצאו עליה עסיקין אינו חושש ובאמת וברור כל שכן אם משיצאו עליה החזיק שכבר ראה וקביל ואין סבר וקביל אלא ראה וקביל. ראב"ד.

עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו:    ולא שייך כאן עביד איניש דזבין ארעא ליומא שהרי לא חל המקח אפילו שעה אחת. גליון תוספות.

פירש רש"י דסוגיין בשלא נתן מעות דאי נתן הא קרקע נקנית בכסף. ולפי זה צריך לומר דרבותא דשמעתא הוא שאף על פי שנתרצה בדברים כיון שיצאו עליו עסיקין אין כאן משום מחוסרי אמנה אי הדר ביה. שיטה.

ועוד הקשו על רש"י ככתוב בתוספות. לכך נראה לי דמיירי שנתן המעות. וכי תימא היכי קאמר עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו. ויש לומר דמיירי באתרא דלא קנו בכספא אלא בחזקה. ואם תאמר אם כן פשיטא דלא עבד ולא מידי. יש לומר דהא קמשמע לן דמותר לחזור בו ואפילו מי שפרע ליכא שהוא ירא שמא יפסיד הכל. והשתא ניחא דקאמר מאימת הויא חזקה משום דכיון שנתן המעות אף על פי דמעות לא קנו מכל מקום אהני דלא בעינן חזקה גדולה כל כך כמו נעל גדר ופרץ וסגי בחזקה גרועה. והגאון ז"ל פירש אף על גב דקיימא לן קרקע נקנית בכסף בלא חזקה הכא אצרוך רבנן חזקה משום פסידא דלקוחות דכיון דשלא באחריות הוא לא מפסדינן להו לזוזי דיהיב אבל לכל מילי קנה בכסף ושטר בלא חזקה וכן פירש רב האיי. תלמיד הר"פ.

וזה לשון תוספות שאנ"ץ: ופירש רבינו תם עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו אפילו נתן מעות וכו'. וקמשמע לן דמותר ויכול לחזור בו ואפילו מי שפרע ליכא כיון דלא הדר משום יוקרא וזולא אלא מפני שירא להפסידה כדאשכחן בפרק הזהב גבי ההוא דזבן חמרא ובעו למינסיב דבי פרזק רופילא ומסיק ותקנו משיכה ויכול לחזור בו ולא קאמר ליה קביל עלך מי שפרע כדקאמר התם אעובדי אחריני. ואף על גב דמשמע בההיא שמעתא דהיכא דתני יכול לא אמרינן דמותר מצינן למימר דהכא אגב דנקט בסיפא אינו יכול נקט ברישא יכול. עד כאן.

והריטב"א כתב וזה לשונו: פירש ר"ת דמיירי בשנתן מעות ובאתרא דלא קנו בכספא וקאמר כי אף על פי שנתן מעות כל זמן שלא החזיק בה יכול לחזור ואפילו מי שפרע ליכא וכו'. ואינו מחוור חדא דהא במקום שאין כותבין את השטר מעות קונות בלא חזקה ובמקום שכותבים לא קנה עד שיכתוב השטר כדאיתא בפרק קמא דקידושין. ועוד דבקרקעות אין בו מי שפרע כדאיתא בירושלמי בהדיא. ועוד דכיון דאמר ראובן שמכר שדה לשמעון משמע שנתקיימה המכירה כראוי.

לכך הנכון לומר דהכא בשמכר שדה לשמעון כראוי בכסף ושטר וחזקה האמורה כאן אין חזקה קנין אלא שיורד בתוכה כאדם שבא להחזיק בשלו שנקראת בלע"ז פושישיון וקאמר שאם קודם שירד לתוכה יצאו עליה עסיקין יכול לחזור בו ומחזיר שדהו למוכר ומחזיר לו המוכר מעותיו שזה כעין מקח טעות הוא דאנן סהדי דלא לקח זה על דעת שיצאו עליה עסיקין קודם שיחזיק בה אבל משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו דהא כיון שירד בתוכה גליא דעתיה דסבר וקביל והיינו דשיילינן וחזקה זו מאימת הוא ומהדרינן מכי דייש אמצרי.

ואיכא דקשיא ליה הא דאמרינן בפרק חזקת המוכר שדה לחברו שלא באחריות ובא בעל חוב וטרפה אינו חוזר עליו נמצאת שדה שאינו שלו חוזר עליו ורב זביד אמר בין כך ובין כך אינו חוזר עליו והלכתא כרב זביד. יש לומר דהתם מיירי לאחר שהחזיק בה. אי נמי אפילו קודם שהחזיק בה וכגון שנטלו ממנו עוררין שאינו יכול להחזיר שדהו למוכר אלא שבא לתבוע מדין אחריות דבהא ודאי אין לו עליו כלום כיון דשלא באחריות זבין ודייקא נמי דהתם נקט לישנא דאינו חוזר עליו והכא לא נקט לישנא דחוזר עליו אלא דקאמר יכול לחזור בו ואינו יכול לחזור בו. מפי רבינו בשם רבו רבינו הגדול.

אחוי לי טירפך ואשלם לך:    פירוש כשיוציא שטר טירפא שטרפוה ממנו בדין שאלו הפסידה מפני שלא ידע לטעון פסידא דידיה הוא שלא היה לו לטעון כלום אלא שיאמר לוקח וידחה טענותיה. מרבי. וכן פירש רש"י בב"ק. ע"כ.


דף יד עמוד בעריכה

אמר רב יש לו מעות מגזלן ויש לו שבח:    ואף על פי שקבל עליו אחריות סתם דקסבר רב שבח אינו צריך לימלך. הראב"ד ז"ל.

ושמואל אמר מעות יש לו שבח אין לו:    יש מפרשים בשכתב לו אחריות דאי לא אפילו מעות אין לו דהא אמר שמואל דבשטרי מקח וממכר אחריות לאו טעות סופר הוא וקא מיבעיא להו אי טעמא דשמואל משום דכתב לו אחריות סתם ואין בכללו שבח עד שיפרש או דילמא אפילו במפרש לו את השבח ומשום דמחזי כריבית. ויש מפרשים דאפילו לשמואל אף על פי שלא כתב לו אחריות כלל יש לו מעות דעד כאן לא אמר שמואל אחריות לאו טעות סופר בשטרי מקח וממכר אלא כשהיא יוצאה מחמת ידו מחמת בעל חוב דזביני הוו זביני ועביד איניש דזבין ארעא ליומיה אבל בגוזל ונגזל דלא הוו זביני כלל נמצאו המעות ביד הגזלן כמלוה ואחריות טעות סופר הוא במלוה וכן פירש בתוספות והוא הנכון וראיה יש מדאמר שמואל בהכיר בה שאינה שלו אפילו מעות אין לו וכיון דאפילו מעות אין לו על כרחך בשלא כתב לו אחריות היא ודוקא הכיר בה שאינה שלו הא לא הכיר דומיא דהכיר יש לו מעות ואף על פי שיש לדחות זאת הראיה זה הנכון. הרשב"א.

וכן כתב הרמב"ן וזה לשונו: ורבותינו הצרפתים כתבו בתוספות דכי אמר שמואל אחריות לאו טעות סופר הוא במקח וממכר הני מילי כשטרפה בעל חוב וכו'. אבל נמצאת שדה שאינה שלו הוו ליה זוזי הלואה גביה וכו'. וכן עיקר דהא הכיר בה שאינה שלו ולקחה דפליגי רב ושמואל אם יש לו מעות על כרחך בשלא קבל עליו אחריות. שאם קבל ודאי יש לו מעות וטעמא דהכיר הא לא הכיר יש לו אלמא אחריות טעות סופר הוא. אלא שיש לומר התם כיון שהכיר מדינא אית ליה דמעות פקדון וההיא בשלא קבל וכאן בשקבל ומכל מקום כולה שמעתא בחדא גוונא מתוקמא בשלקח סתם. עד כאן.

כתוב בספר המאור ושמואל אמר מעות יש לו וכו'. ואף על גב דלא סבירא ליה לשמואל אחריות טעות סופר הוא במקח וממכר שאני הכא וכו' עד ובשטרי הלואה אמרינן אחריות טעות סופר הוא. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם אני איני אומר כן כי זה הטעם אינו כלום שהרי לא היה יודע שאינה שלו ואדעתא דארעא נחית ועביד איניש דזבין ארעא ליומיה לדעת שמואל. אבל הטעם דבשכתב לו אחריות סתם דברו רב ושמואל ורב סבר אחריות סתם אף על השבח ושמואל אמר על השבח לא כדאמר ליה שמואל לרב שמואל בר שילת אימליך וכתוב שופרא שבחא ופירי כלומר אף על פי שצוה לכתוב אחריות צריך להימלך על השבח. עד כאן.

עוד כתוב בספר המאור ומאי טעמא לא אותביניה מעיקרא ואותביניה לבסוף משום דמעיקרא איכא לאוקמא בנגזל גופיה וכו'. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם אין אנו צריכים לזה הדוחק דמשום דשמואל איירי בשבח קמהדר לאותובי משבח והדר אקשי ליה מפירות. עד כאן.

עוד כתוב בספר המאור וכולה סוגיא דשמעתא אף על גב דאליבא דשמואל אתאמרא וכו'. עד ופסק הלכה בפירוש. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם אני איני אומר כן שלא נאמר כן בפסק הלכתא כרבא דבנמצאת שאינה שלו אמרינן אף על פי שלא פירש לו את השבח אבל בהכיר בה שאינה שלו לא הזכיר רבא אף על פי שפירש לו את השבח וכו' ואם פקדון הם בידו ורצה לתת לו את השבח מה איסור יש בזה ואם אמר לשם הלואה היה כדבריו ועכשיו שאמר לשם פקדון כל מה שהרויחו מעותיו שלו הוא ואף על פי שאין לו קרקע ולא קנו מידו והוא שפירש לו את השבח.

והדעת האמיתי לדעת שמואל נמצאת שאינה שלה מעות הלואוה ואין לו שבח ואפילו פירש אלא אם כן קנו מידו דהוי כמתנה או בשיש לו קרקע דאסמכתיה עליה והוו זביני. ואם הכיר בה ולא כתב לו אחריות מעות מתנה. ואם כתב לו אחריות ופירש לו את השבח כמו שצריך לפרש לדעת שמואל יש לו מעות ואין לו שבח דהלואה נינהו אפילו יש לו קרקע או קנו מידו דלאו זביני נינהו כלל. ולדעת רב נמצאת שאינה שלו אפילו לא כתב לו אחריות יש לו מעות ויש לו שבח דזביני נינהו. ואם הכיר בה ולא כתב לו אחריות מעות יש לו שבח אין לו אפילו יש לו קרקע דפקדון נינהו גביה באחריות לאונסא דאתי מחמתיה בשבחא דפקדון לא קביל עליה אחריות. ואם פירש לו שבח יש לו מעות ויש לו שבח אף על פי שאין לו קרקע ולא קנו מידו דשבחא פקדון לבעל המעות הוא.

ואם תאמר כיון דקביל עליה אחריות חזר להיות מלוה. הא לאו מילתא היא דאחריות לאונסא דאתי מחמתיה לא משוי ליה מלוה דוק ותשכח. ועל כרחך פלוגתא דרב ושמואל בהכיר בה שאינה שלו בשלא כתב לו אחריות שאם כתב היכי אמר מעות מתנה. ומה שהוצרך שמואל לפרש אדם יודע שקרקע אין לו וכו' שלא תאמר הלואה הם ויש לו אחריות בסתם לכך אמר שאינה כי אם מתנה. עד כאן.

יש לו מעות ויש לו שבח:    הקשה רש"י ואם תאמר הנגזל יתן השבח וכו' ואין תירוצו מחוור דאפילו הכי לוקח השביח ושבחיה שקיל מנגזל והדר נגזל ומשתעי דינא בהרי גזלן. ויש לתרץ דהכא בשבח הבא ממילא כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקא שירטון דההוא דנגזל הבא. ואי נמי שבח הבא מחמת הוצאה וכשהשבח יותר על ההוצאה וכו'. הרשב"א.

ויש לו שבח:    פירש רש"י כגון שגזלה מושבחת. וזה אין נראה לתוספות דאפילו גזלה מושבחת צריך ליתן ללוקח היציאה כדין יורד לתוך שדה חברו אחרי שהשביח משלו וכיון דכן אם כן גזלה ריקנית נמי וכן מוכיח שדעת התוספות כן דאם לא כן לקמן שהוכיחו מן ועמליהון דהיינו היציאה לוקמה בגזלה מושבחת אלא שמע מינה דאפילו הכי בעי למיתב היציאה. גליון.

הכי גרסינן איתמר נמי אמר רב נחמן וכו':    ויש אומרים דלא גרסינן נמי מכיון דלא איתמר האי עניינא לעיל ובעיא הוא דהוו בעי לה. ואין צורך דהכי פירושו איתמר נמי דהאי דחייש תלמודא דדילמא איכא לפלוגי בין שפירש לו את השבח או שלא פירש דהא חש לה רב נחמן להאי ספקא נטרח לפרש דלא שנא ודכוותה הא דאמרינן לעיל במתנה היאך קבלה מיניה וכו' כלומר קבל שאלתו שבדין היה שואל ומדקדק. הריטב"א.

מאי לאו בלוקח מגזלן:    פירוש אלמא לוקח גובה שבח מן הגזלן וקשיא לרב נחמן דאי לאו דידיה הוה מוקמינן ליה בשפירש לו את השבח ופרקינן דהכא במאי עסקינן בבעל חוב ובהא מודה שמואל שיש לו שבח דלהכי כתב ליה אנא איקום ואישפי וכו' כדאיתא לקמן ובהא לא מיחזי כריבית דהא קרקע היה לו עד עכשיו. ואם תאמר לוקמה אפילו בלוקח מגזלן והאי שבח היינו שבח כנגד הוצאה דשקיל מנגזל. ויש לומר דאם כן מן הדין אינו גובה אלא מבני חורין דמלוה על פה היא ומאי מפני תקון העולם איכא דאף על גב דאיכא למידחי דכי קתני מפני תקון העולם אשארא ניחא ליה לאוקמי בבעל חוב. ועוד יש לומר דההוא לא איצטריך למתני הכא דין גזלן לנגזל שהרי אינו נוטל אלא מדין יורד לשדה חברו ונטעה. הריטב"א.

שבח אין פירות לא:    לפי מה שפירש הרי"ף דפירות שהגיעו ליבצר דוקא הוא דלא שקיל בעל חוב אבל אי צריכי לארעא שקיל להוו איכא למידק אם כן לישני ליה הכא לעולם בבעל חוב ובפירות הצריכים לקרקע. ויש לומר דהנהו לאו פירות מקרו אלא שבח ובכלל שבח הם. הרשב"א והרא"ש.

שבח אין פירי לא. ולא הוה מצי לאוקומי בשעשאו אפותיקי דאפילו באפותיקי אין בעל חוב גובה פירי. גליון.

ומדרישא בגוזל ונגזל:    מרישא גופה היה יכול לדקדק תחילה אלא אורחא דתלמודא הוא להביא ראיה שיש לדחותה. תוספות שאנ"ץ.

ומדרישא בגוזל ונגזל וכו'. איכא למידק למה ליה למימר הכין ליקשי מגופה דרישא דהא פירי מיהא בגוזל ונגזל אית ליה ואי חיישינן למחזי כריבית היכי גובה דמי פירי והא מחזי כריבית וכדאקשינן לבסוף מלאכילת פירות כיצד. ויש לומר דמגופה דמתניתין לא הוה יכול לאקשויי מאכילת פירות דדילמא רישא לאו במוכר אלא בשגזל שדה מלאה פירות ואכלה וכשבא נגזל לגבות פירות אינו מוציא מנכסים משועבדים אבל שבח על כרחך בשמכרה דאי בשגזלה מושבחת ועדיין היא מושבחת כמות שהיא מאי אין מוציאין מנכסים משועבדים דקתני ואם בשהכסיפה לא הוה ליה למיתני לשבח קרקעות אלא לפחת קרקעות אבל בברייתא דקא פריש לאכילת פירות כיצד וכו' קא סלקא דעתיה דעל כרחך בשמכרה והשביחה לוקח עד דהוו פירות גמורים דאי כדקתני גזלן ממאן גבי מינה הוא דאיכא לאקשויי ואפילו הכי דחאה רב אשי דלצדדין קתני כגון שגזל שדה מלאה פירות ואכל את הפירות. הרשב"א.

והריטב"א כתב וזה לשונו: מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא:    ואם תאמר ולפרוך לרב נחמן מרישא גופה דמיירי לכולי עלמא בגוזל ונגזל דקתני דלוקח שקיל פירות מן הגזלן ולא אמרינן שכר מעותיו עומד ונוטל דמה לי שבח ומה לי פירות לענין זה. ויש לומר דאיכא למימר דרישא בגוזל ונגזל שאין יד לוקח באמצע שהגזלן יש לו לשלם לנגזל פירות שאכל דהדרא ארעא והדרא פירי וכשהנגזל גובה הפירות מן הגזלן גובה אותם מנכסים בני חורין וכי תימא אם כן מאי מפני תיקון העולם איכא דהא מדינא הוא שאין זו אלא כמלוה על פה. יש לומר דכי קתני מפני תיקון העולם אשארא.

ואם תאמר אם כן כי הוו תרווייהו נמי בגוזל ונגזל נימא הכי כגון שגזל שדה מושבחת ומלאה פירות ואכל הגזלן פירותיה והכסיפה שהנגזל גובה הפירות והשבח שאכל זה מנכסים בני חורין. ויש לומר דאם כן אין תיקון העולם לא בשבח ולא בפירות ואי לא קתני מפני תיקון העולם אלא משום מזון האשה והבנות אמאי קתני הכא שבח ופירות אבל כל היכא דבשבח איכא מפני תיקון העולם אפשר לומר דנקט פירות אטו שבח משום דשייכי הדדי וכי היכי דתני בעלמא חליצה אטו גרושה. עד כאן.

וכתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו: תא שמע לאכילת פירות כיצד הרי שגזל שדה מחברו וכו'. איכא מאן דקשיא ליה כיון דהשתא אקשי ליה מפירות למה ליה למימר ברישא ומדרישא בגוזל ונגזל סיפא נמי בגוזל וכו' ואיהו נמי דקא מתרץ ליה מידי איריא הא כדאיתא וכו' דמשמע דמפירות לא קשיא מידי. ולאו קושיא היא דכיון דאתחיל לאקשויי ליה משבח במילתיה דשמואל לא הוה מהדר לאקשויי מיניה וקאמר ליה מדרישא בגוזל ונגזל וכו' ואיהו נמי דקא מהדר ליה מידי איריא וכו' לדבריו קאמר ליה דכיון דלא מקשת ליה מפירות משבח נמי לא מצית לאקשויי ליה דהא כדאיתא והא כדאיתא. והא דלא תני הכי וכו' היה מחזר עדיין להקשות לו משבח ואיהו נמי אהדר ליה כפי דבריו לא תרוצי מתרצת וכו' ולסוף כיון שראה שלא יכול להקשות משבח הקשה עליו מפירות. עד כאן.

היכי דמי אילימא כדקתני גזלן ממאן גבי:    פירוש ממאן גובה את הקרן ארעא דידיה הוא דשקל אלא לאו כגון שגזל שדה מחברו ומכרה לאחר והשביחה וכו'. ואם תאמר ולימא ליה דלצדדין קתני ולעולם בלוקח וכו' והכי קאמר שגובה הלוקח הקרן מן הגזלן מנכסים משועבדים וגובה שבח שכנגד הוצאה מן הנגזל מנכסים בני חורין דהא רב אשי תריץ נמי מתניתין דלצדדין קתני. ויש לומר דמשמע לן דכל הגוביינא האמורה כאן ממקום אחד ולא משני מקומות דאלו רב אשי אוקמה לצדדין שהגובין הן שנים אבל ממקום אחר הן גובין וכיון דכן טפי ניחא לן למידחי ולאוקמי בבעל חוב. הריטב"א.

וזה לשון הגליון: ומדרישא בגוזל ונגזל סיפא נמי וכו':    אין להקשות דלוקמא כגון שיש לו קרקע או קנו מידו כמו שהקשו תוספות אסוגיא דהתם. דיש לומר דמשמע ליה דהוי דומיא דמזון האשה והבנות דגבי מבני חורין אפילו אין לו קרקע ולא קנו מידו אבל סוגיא דהתם לא חיישי לכך דהא מוקי לה כרבי מאיר דוקא והאי דמזון האשה והבנות אתי אפילו כרבנן וכיון דסוף סוף לא הוי דומיא לכן מקשים תוספות שפיר.

ואין להקשות דלוקמא בנגזל עצמו כרבא או כרבה בר אבהו והכי קאמר בא נגזל לגבות שבח גבי מבני חורין. דיש לומר דאם כן יקשה כדפריך לקמן מלוה על פה היא ולא נוכל לתרץ כדמשני לקמן בעמד בדין על הקרן ולא על השבח דזה אין רגילות דהכל אחד וכשעומד על זה בדין גם עומד בדין על זה. ולכך פירש רש"י הכא סלקא דעתיה דאיירי בלוקח מגזלן דבגוזל ונגזל גופיה בזה לא מצי איירי רישא כלל כדפירשתי.

ואין להקשות ולוקי לצדדין כרב אשי. דיש לומר לרב אשי בלא זה צריך לומר מה שייך תיקון העולם באכילת פירות תיפוק ליה דמלוה על פה היא אלא צריך לומר דאי לאו תיקון העולם כשהלוקח גובה הקרן אז ישקול גם לפירות אבל לשבח תלי בגוף הקרקע אם גזלה מושבחת וכשהלוקח גובה הקרן גם ישקול לשבח ולא שייך ביה תיקון העולם. עד כאן.

תריץ נמי בבעל חוב:    כתוב בתוספות מדלא טריף בעל חוב ממשעבדי דטריף לוקח. פירוש על כרחך הנך משעבדי דטריף מינייהו לוקח היו בני חורין כשלקח הוא דאם לא כן היאך טריף מינייהו אם נשתעבדו קודם שלקח וכיון דהכי לא לטרוף מינייהו בעל חוב דאינו גובה מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין והנך הוו בני חורין בו בפעם כשלקח ואם כן לימא הנחתי לך מקום לגבות ממנו אלא ודאי איירי כגון שלקח הנך משעבדי אחרי שנתחייב לו ולא משתעבדי ליה.

עוד כתוב בתוספות יעמיד בשעשאו אפותיקי וכו'. ואף על גב דכבר העמדנוהו בעשאו אפותיקי דאם לא כן היאך בעל חוב גובה ממנו ליגבי מהנך דגבי לוקח כדפירשתי. יש לומר הא דקאמר אין מוציאין לשבח קרקעות מנכסים משועבדים דמשמע הא קנו מוציאין ממשועבדים מוקי לה באפותיקי כדפירשתי אבל לעולם הא דקאמר אין מוציאין לשבח קרקעות דמשמע שהבעל חוב נוטל שבח משמע שנוטל בכל ענין אפילו בלא אפותיקי. גליון.

אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שגזל שדה מחברו מלאה פירות וכו':    הקשה רבינו מאיר דלעיל פריך רבא לרב נחמן ולקמן נמי פסיק דלא כוותיה והכא משני תיובתא דפרכינן אמילתיה ואי אליבא דידיה קא משני הוה ליה למימר תרגמה רבא אליבא דרב נחמן. וליכא למימר בתר דשמע מיניה סברה דהא פסיק הלכתא דלא כוותיה. ועוד דפריך מסיפא מקמי רישא. ועוד גדולה מזו דקאמר ומדרישא בגוזל ונגזל וכו' לפרוך מרישא בפשיטות ופירש דמרישא מייתי סייעתא לרב נחמן ותיובתא לרבא מדתני רישא לאכילת פירות כיצד וכו' והדר תני בבבא אחריתי לשבח קרקעות כיצד ואם איתא דלוקח מגזלן אית ליה שבחא ליערבינהו וליתנינהו לאכילות פירות ולשבח קרקעות כיצד אלא מדפלגינהו שמע מינה סיפא בבעל חוב ולהכי לא תני אלא שבח דבעל חוב גובה שבח ולא פירי ורישא בגוזל ונגזל ולהכי לא תני אלא פירי ולא שבח דשבח אין לו משום דמיחזי כריבית שאין השבח ניכר בשדה ונמצא יתרון המעות נראה כריבית אבל פירות שהוא דבר הניכר שקנאה ריקנית והנגזל לוקחה ממנו מלאה פירות לא מיחזי ריבית שהכל יודעין שיתרון המעות הוא בשביל הפירות. ומשני רבא האי דפלגינהו כדי לאשמעינן חדושא אחרינא וכדמסיק בשעמד בדין על הקרן ולא על הפירות וקמשמע לן דהעמדת הדין על הקרן לא מהני על הפירות. הרא"ש.