בבא בתרא קנג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
סבור מיניה הני מילי לאחר אבל לעצמו לא אמר להו רב חסדא כי אתא רב הונא מכופרי פירשה אבין לעצמו בין לאחרים ההוא דקנו מיניה אתא לקמיה דרב הונא אמר מאי איעבד לך דלא אקנית כדמקנו אינשי ההיא מתנתא דהוה כתוב בה בחיים ובמות רב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע ושמואל אמר הרי היא כמתנת בריא רב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע מדכתיב בה במות אחר מיתה קאמר ליה והאי דכתיב בחיים סימן בעלמא דחיי ושמואל אמר הרי היא כמתנת בריא מדכתיב בה בחיים מחיים קאמר והאי דכתב ובמות כמאן דאמר מעתה ועד עולם אמרי נהרדעי בהלכתא כוותיה דרב אמר רבא ואי כתיב בה מחיים קנה אמר אמימר גלית הלכתא כוותיה דרבא אמר ליה רב אשי לאמימר פשיטא דהא אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה דרב מהו דתימא מחיים מודי רב קא משמע לן ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן לנהרדעא שדריה לקמיה דר' ירמיה בר אבא לשום טמיא אמר הכא אתרא דשמואל היכי נעביד כוותיה דרב ההיא דאתאי לקמיה דרבא עבד לה רבא כשמעתיה הוה קא טרדא ליה אמר ליה לרב פפא בריה דרב חנן ספריה זיל כתוב לה וכתוב בה שוכר עליהן או מטען אמרה ליטבע ארביה אטעויי קא מטעית לי אמשינהו למניה דרבא במיא ואפי' הכי לא איפרק מטיבעא:
מתני' לא כתב בה שכיב מרע הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרים בריא היית צריך להביא ראיה ששכיב מרע היה דברי ר"מ וחכ"א דהמוציא מחברו עליו הראיה:
גמ' ההוא מתנתא דהוה כתב בה כד הוה קציר ורמי בערסיה ולא כתב בה ומגו מרעיה איפטר לבית עולמיה
רשב"ם
עריכהסבור מיניה הני מילי - דאין לאחר קנין כלום שאם כתב וזיכה לראשון וכתב וזיכה לאחר דראשון קנה לגמרי וכגון שמת שכיב מרע אבל לעצמו יכול לחזור בו אם יעמוד מחליו לא קנה ראשון שלא היה קנין אלא מחמת מיתה:
אמר להו רב חסדא - בין לאחר בין לעצמו ולא דמיא לדרב יהודה אמר שמואל דאמר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה דהתם כתב וקנו אבל הכא זיכה וכתב וקנו דכל כך ודאי לייפות את כחו:
ההוא דקנו מיניה - כתב וזיכה וקנו מיניה ורצה לחזור בו כשעמד מחליו:
כדמקנו אינשי - שכיב מרע הנותנין לאחר מיתה לדעת שיחזרו בהן אם יעמדו שכותבין או מקנין או כותבין ומקנין אבל אתה כתבת וזכית והקנית דהא ודאי שמואל מודי בין לעצמו בין לאחר והשתא שמעינן מד' מילי דאמר שמואל בשמעתין דקיימא לן כוותיה בדיני מתנת שכיב מרע בדלא שייר שיש בה קנין בלא זיכה לו את השטר לא ידענא מאי אידון בה ולא קנה מקבל מתנה אפי' מת הנותן דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אבל אם ייפה את כחו בכתיבת השטר או בצוואה דכתב בה וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא קני המקבל מתנה שבזה לא נאמר לא גמר להקנותו אלא בשטר כו' והוא שמת הנותן אבל אם עמד חוזר דבידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ומדרב יהודה אמר שמואל דאוקימנא במייפה את כחו שמעינן ליה להא ושכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת כותבין ונותנין לאחר מיתה כדאוקימנא לשמואל במייפה את כחו אבל בלא ייפוי לא קנה דאין שטר לאחר מיתה ואם כתב וזיכה השטר למסרו לזה לראיה וכתב וזיכה לזה השני קנה והדר ביה מראשון והוא שמת ואם עמד חוזר דכל מתנת שכיב מרע בכל הנכסים בלא ייפוי כח בשטר אם עמד חוזר הלכך שני נמי קנה דהדר ביה מקמא אבל אם כתב וזיכה והקנה קאמר שמואל דקנה קמא לגמרי בין לעצמו בין לאחר ואם עמד אינו חוזר:
ההיא מתנתא - מתנת שכיב מרע במקצת שכתוב בה קנין וקונה לדברי הכל בין עמד בין לא עמד:
דהוה כתוב בחיי ובמותי - מתנה זו אני מקנה לך בחיים ובמות וליכא לאוקמה במתנת בריא דהיכי לימא רב הרי היא כמתנת שכיב מרע למיקני לאחר מיתה והלא אין שטר לאחר מיתה:
רב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע - למיקני לאחר מיתה ואם עמד חוזר וכ"ש אם מתנת שכיב מרע בכל שהוא בלא שיור דלא קני אלא עד לאחר מיתה:
סימנא לחיים - כלומר במות דוקא הוא ומחיים לאו דוקא אלא לסימן טוב לפי שהזכיר מיתתו שלא רצה לפתוח פיו לשטן כלומר המקום יצילני מחולי זה ולא אמות:
הרי היא כמתנת בריא - כאילו לא כתב בה במות ואפי' אם עמד אינו חוזר ואפי' במתנה בלא שיור דהכא לא לימא שמואל לא ידענא מאי אידון בה דנימא אין שטר לאחר מיתה דהא כתב בה מחיים:
מחיים קנה - דמשמע דוקא מעתה התחיל לקנות:
דהא אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה דרב - גבי בחיים ובמות וה"ה היכא דכתב מחיים:
קא משמע לן - דלא שאני לרב בין בחיים למחיים סימנא לחיים:
ההוא דאתא לקמיה דר"נ - דהוה כתוב בשטר דידיה בחיים ובמות:
לשום טמיא - מקום:
אתריה דשמואל - ואע"ג דהלכתא כרב לאו אורחא למידן כרב באתריה דשמואל זיל עביד ליה התם כרב:
כשמעתיה - דהוה כתיב ביה מחיים וקנה בעל השטר והאשה הפסידה:
וקטרדא ליה - לומר לא יפה דנתני:
א"ל לספריה זיל כתוב לה - שהדין עמה וכתוב בסוף השטר משנה השנויה בב"מ בהשוכר את האומנין (דף עה:) שוכר עליהן או מטען וסימן היה בתוך השטר שלדחות האשה ולהטעותה נתכוין להיפטר ממחלקותה והיא הבינה בדברים וקללתו:
ליטבע ארביה - תיטבע ספינתו:
אטעויי קמטעית ליה - בתמיה:
אמשינהו למניה - שראום במים להתקיים קללתה בכך:
לא איתפרק מעונשה - דאל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך ומהא שמעינן דבין בחיים בין מחיים סימנא לחיים:
מתני' לא כתוב בה שכיב מרע - כדקציר ורמי בערסיה וגם לשון מתנת בריא לא נכתב בה כד מהלך על רגלוהי בשוקא שזהו לשון מתנת בריא כדאמרינן בגמרא ובמתנה בלא שיור מיירי דאמרן ביה דאינה מתנה שאם עמד חוזר:
הוא אומר שכיב מרע הייתי - וחוזרני בי:
בריא היית - ולא תחזור:
צריך - הנותן להביא ראיה ששכיב מרע היה באותה שעה וכל זמן שלא יביא ראיה זכה המקבל מתנה דברי ר' מאיר ובגמרא מפרש ראיה במאי וטעמא מאי:
וחכמים אומרים כו' - בתרי גווני מיפרשי טעמייהו דרבנן בגמרא:
המוציא מחבירו עליו הראיה - דהיינו מקבל מתנה ונותן הוי מוחזק בנכסים:
גמ' מגו מרעיה איפטר כו' - כך היו רגילין לכתוב מתנת שכיב מרע הנכתבות לאחר מיתתן להודיע שהנכסים הללו נתונין לזה המקבל בצוואת שכיב מרע ומתוך אותו חולי נפטר שלא עמד בינתים ולא חזר בו:
תוספות
עריכהועוד דמה שפירש דסיפא דמתני' לא מיירי כעין רישא אין נראה כלל דא"כ דקתני רישא שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה אפי' לא שייר נמי כיון דע"י קנין ובסיפא דקתני לא שייר אין מתנתו מתנה אפילו שייר נמי כיון דליכא קנין על כן נראה יותר כדפרישית וגם מה שפירש. ר"ת דמשנתנו מיירי אליבא דרב בלא קנין משמע שרוצה לומר דמתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין היינו אפילו בקנין לחוד וגם פירש דבהא קיימא לן כרב כיון דשמואל אמר לא ידענא מה אידון בה אע"ג דבעלמא קיימא לן כשמואל בדיני וקשה אמאי דפסיק לעיל דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ומשני מתניתין בדקנו מיניה א"כ מאי איריא שייר אפי' לא שייר נמי דאין נראה כלל שיחלוק רב על פסק הלכה שפסקנו לעיל מתנה דשכיב מרע במקצת בעיא קנין ועוד דאמרי' בגיטין פ' התקבל (דף סו.) מכלל דרב הונא סבר מתנת שכיב מרע לא בעיא קנין והא קיימא לן דבעיא קנין ומאי קושיא אי פליג רב הונא על פסק הלכה זה וסבר ליה כרב רביה דהכא דהא בשבת פ' מפנין (ד' קכח.) פריך על רב הונא מרב רביה דקאמר התם והא רב הונא תלמידיה דרב הוה ורב אית ליה מוקצה ועוד דאמרי בי רב הכא ואמרי בי רב היינו רב הונא כמו שמפרש ר"ת בסוף פ"ק דסנהדרין (דף יז: ושם ד"ה אלא) וגם רש"י סובר כן דהיינו רב הונא היכא דלא מוכח שהוא רב המנונא:
לא כתב בה שכיב מרע כו'. וה"ה נמי דלא כתב בה לשון בריא כדמהלך על רגלוהי בשוקא אלא משום דקתני צריך להביא ראיה שהוא שכיב מרע נקט האי לישנא:
ולא כתב ביה מגו מרעיה איפטר לבית עולמיה. והיורשים היו טוענין שעמד ואף על פי שלא היו טוענין שחזר בו דודאי כיון שעמד מסתמא ודאי חזר בו אע"פ שלא אמר בפירוש והכי משמע בגיטין פרק מי שאחזו (דף עב: ושם) דאמר רב הונא התם גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו חוזר ופריך ליה מדתנן הרי זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה והלך ועמד בשוק וחלה ומת אם מחמת החולי הראשון מת הרי זה גט ואם לאו אינו גט ואם אמרת אם עמד חוזר הרי זה עמד ומאי קושיא דנהי דעמד והלא לא חזר בו אלא ש"מ דאפי' לא פירש שחזר בו יש לנו לומר שחוזר בו ועוד קאמר התם (דף עג.) א"ר אלעזר שכיב מרע שניתק מחולי אל חולי מתנתו מתנה ודוקא ניתק אבל עמד אין מתנתו מתנה אע"פ שלא חזר בו:
עין משפט ונר מצוה
עריכהקיח א מיי' פ"ט מהל' זכיה ומתנה הלכה ט"ז, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"נ סעיף י"ב:
קיט ב ג מיי' פ"ח מהל' זכיה ומתנה הלכה י"ט, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"א סעיף א':
קכ ד מיי' פ"ט מהל' זכיה ומתנה הלכה כ"ב, סמ"ג עשין פב, טור (וש"ע) ח"מ סי' רנא (ס"ב):
ראשונים נוספים
הני מילי. דאין לאחר קנין כלום היכא דיהיב לאחר שהקנה לראשון:
אבל לעצמו. דבעי מיהדר ביה לא דודאי מצי למיהדר ביה:
פירשה בין לעצמו בין לאחר. אין לאחר קנין כלום:
ההוא. גברא שכיב מרע דיהב מתנה לחד וקנו מיניה ולאחר קנין בעי למיהדר ביה:
דלא אקנית כדקני אינשי. דלא איבעי לך לאקנויי בקנין והשתא אין לאחר קנין כלום אפי' לעצמו כדאמ' לעיל:
האי מתנה דהוה כתוב בה בחיי ובמותא מקנינא ליה האי מתנתא כלומר בין יחיה בין ימות לאחר מיתה הוא דקני אבל אי עמד חוזר והאי דכתב בה בחיים כדאמר לחיים שלא רצה להזכיר את עצמו מיתה שלא יפתח אדם פה לשטן ולא משום דליקני ליה מחיים. מחיים הוא דקאמר ליה דתיחול למיקני והאי דכתוב ביה כו':
הלכתא כותי' דרב. דהאי דקאמר מחיים סימן לחיים:
אמר רבא אי כתב בה מחיים[2]סימן לחיים. אי כתב בה בחיים ובמות קנה. (והכי) דהכי משמ' מחיים מתחיל להגמר למיקנה אבל אי כתיב בה מחיים ודאי סימן לחיים קאמר. פשיטא דהא אמרי נהרדעי הלכתא כותיה דרב דממילא איכא למישמע מינה דלית הלכתא כותי' דרבא. מהו דתימא בחיים ובמות מודי רב דקנה קמ"ל דלא:
ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן. דהוה כתיב מתנתא בחיים ובמות:
הכא אתרא דשמואל היא. ולא בעינא להתיר דבריו דגברא רבא הוא:
לשום טמיא. מקום דליעבד ליה התם כדרב. דלא קנה [אלא] לאחר מיתה דהאי דקאמר מחיים סימן לחיים הוא:
עבד ליה כשמעתיה. דאי כתוב בה בחיים קנה:
הוה קא טרדא ליה. דקאמרה לי' והא הלכתא כרב דלא קנה והיתה רוצה שיכתוב לה פסק דין שלא קנה:
זיל כתוב לה. בקלף אחד:
שוכר עליהן או מטען. כלומר כתוב לה דברים בעלמא הואיל דמיטרדא לי כדי שתהא סבורה דזכותה אתה כותב לה כדי שתדחה מעלינו משום דהוה עסוק בההיא משנה בבבא מציעא משום הכי נקט האי לישנא דמטען משום דמטעה לה בדברים בעלמא. והרגישה שמטעה אותה וקללתו שתטבע ספינתו וממונו:
אמשינהו. שדא מלבושיו במיא כדי שתתקיים בם קללתה ולא הועיל:
[מתני'] לא כתב בה. באותה מתנה:
שכיב מרע היה שנתנה לה. הוא אמר שכיב מרע הייתי. כשנתתי לך וברשותי לחזור:
והוא. המקבל אמר בריא היית ומתנת בריא נתתה ואי אתה רשאי לחזור:
צריך להביא ראיה לנותן. ששכיב מרע היה דברי ר' מאיר. ואין מתנתו מתנה. וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה ועל המקבל להביא ראיה שבתורת בריא יהבא ניהליה:
כדקציר ורמי בערסיה. יהב פלוני שכיב מרע לפלוני והיו היתומים אומרים לאחר כך עמד מחליו וחזר בו והמקבל אומר מאותו חולי נפטר. ושלי היא דבמתנת שכיב מרע נתנה:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ט (עריכה)
קל. ההיא דכתבינהו לכולה נכסה על ידי זיכוי וקנו מינה, כי קימא בעיא למהדר בה, אתאי לקמיה דרב הונא אמר לה מאי אעביד לך דלא אקנית כדמקנו אינשי. דשמעת מינה דהיכא דזיכה וקנו מידו אפילו בכותב כל נכסיו לא מצי למהדר ביה:
קלא. ההוא דהוה כתיב בה בחיים ובמות. ומתנת שכיב מרע הואי, והוה כתיב בה אידך פלניא אמר לנא נכסי לפלניא בחיים ובמות. רב אמר הרי היא כמתנת ש"מ. דאם עמד חוזר, דכיון דכתיב בה במות לאחר מיתה קאמר והאי דכתיב בה בחיים סימני דחיי בעלמא. ושמואל אמר הרי היא כמתנת בריא דלא מצי למהדר ביה, דכיון דכתיב בה בחיים מחיים קאמר דלא תהוי כמתנת ש"מ דלא קניא אלא לאחר מיתה, דכי מקני ליה מהשתא דקאי בחיים מקני ליה, והאי דכתיב בה במות כמאן דאמר מעתה ועד עולם. דהכי משמע בחיים ובמות, בין בחיי נותן בין לאחר מותו.
אמרי נהרדעי הילכתא כותיה דרב. ורב נחמן עבד עובדא כותיה דרב. אמר רבא ואי כתיב בה מחיים משמע דלא תהוי כמתנת שכיב מרע דלא קניא אלא לאחר מיתה [אלא] כמתנת בריא דקניא מחיים. אמר אמימר לית הילכתא כותיה דרבא א"ל רב אשי פשיטא דהא אמרי נהרדעי הילכתא כותיה דרב. דאלים לה לישנא דבמות למדחא לישנא דבחיים ולאוקמי לסימנא בחיי בעלמא, וכי היכי דאלים למדחא לישנא דמחיים הכי אלים למידחא לישנא דמחיים. ואהדר ליה אמימר מהו דתימא מחיים מודי רב, כדפרישנא לטעמא דרבא, קמ"ל דלא, כדפרישנא לטעמיה דרב אשי. ואע"ג דעבד רבא עובדא כשמעתיה לית הלכתא כוותיה, דהא דחייה אמימר, ורב אשי נמי כאמימר סבירא ליה. וקי"ל כאמימר ורב אשי דבתראי נינהו. וכ"ש הכא דהוה ליה רבא יחיד לגביהו ויחיד ורבים הלכה כרבים.
ואע"ג דליתה להא דרבא שמע מינה דהאי עובדא דאפליגו ביה רב ושמואל על ידי זיכוי הוה, אי נמי ע"י קנין במיפה את כחו, וכי איפליגו לענין אם עמד חוזר פליגי. אי נמי היכא דהדר ביה בפירוש מגו מרעיה, ואע"ג דלא עמד. דאי ס"ד בדלא זכי ליה ולא קנו מיניה ול"פ אי בעי קנין ואי לא בעי קנין פליגי, דלרב דאמר הרי היא כמתנת שכיב מרע היכא דמית קנה ולשמואל דאמר הרי היא כמתנת בריא אע"ג דמית נמי כיון דלא קנו מיניה ולא זכי ליה לא קני ובשטר נמי לא קני דסתמא הואי דאיכא למיחש בה למתנה טמירתא, אי הכי דקאמר רבא אי כתיב בה מחיים קנה, לא קנה מיבעי ליה, דהא לא קנו מיניה.
אלא לאו ש"מ דהאי עובדא דאיפליגו ביה רב ושמואל על ידי קנין או זיכוי הוה, וכי פליגי בחזרה פליגי, דרב דייק במות ושמואל דייק בחיים כדפרישנא. ולפום הנך טעמי דכל חד מיניהו משכחת לה לפלוגתייהו בין בכותב כל נכסיו בין בדשייר. ואידי ואידי בדלא פריש אי מחמת מיתה קא יהיב ואי מעכשיו ולעולם קא יהיב. דאי פריש דמחמת מיתה קא יהיב דכולי עלמא אם עמד חוזר, ואי פריש דמעכשיו קא יהיב דכולי עלמא אפילו עמד אינו חוזר כדבענן לברורי לקמן. אלא השתא דכתיב בה בחיים ובמות בהא פליגי, דלטעמא דרב אלים ליה לישנא דבמות לשוויה מצוה מחמת מיתה, ואפי' שייר וקנו מיניה, דלא גרע מההיא דאמרה ווי דקא מיתה ההיא איתתא, דאע"ג דשייר וקנו מינה שויוה רבנן כמצוה מחמת מיתה, וכל שכן האי דפריש בעיקר מתנתיה דכי קא יהיב במות קא יהיב. ואע"ג דכתיב בה בחיים א"נ מחיים, כיון דאיכא למימר דסימנא לחיי קאמר אלישנא דבמות סמכינן, דאי לאו דמחמת מיתה קא יהיב למה ליה לאדכורי שם מיתה במרעיה, לימא מעתה ועד עולם. תדע דהכותב כל נכסיו היכא דקנו מיניה לטעמיה דרב לענין חזרתו כמאן דשייר דמי, ואפי"ה היכא דכתיב בה בחיים ובמות סבירא ליה לרב מתנת שכיב מרע היא, וה"ה היכא דשייר, דהא תרויהו לטעמיה דרב היכא דקנו מיניה חד טעמא נינהו. ולשמואל דדייק בחיים אפילו בכותב כל נכסיו נמי מתנת בריא משוי ליה, דאלים ליה לישנא דבחיים לאוקומיה שטר מתנה אחזקיה.
מיהו מחורתא דמילתא דהאי עובדא גופיה דפליגי ביה בכותב כל נכסיו הוה, דומיא דהני עובדי ושמעתתא דאיירי בהו מקמיה. ואע"ג דגבי הכותב כל נכסיו בין על ידי קנין בין על ידי זיכוי איפכא שמעינן להו, היכא דכתיב בה בחיים ובמות בתר דוקא דהאי לישנא אזלי לכל חד וחד כדאית ליה.
ושמעינן מינה דכל היכא דכתיב בה בחיים ולא כתיב בה במות, כולי עלמא מודו דאפילו בכותב כל נכסיו מחיים משמע והרי היא כמתנת בריא לכל דבריה, וכל שכן היכא דכתיב בה מחיים. תדע דהא ברירנא האי עובדא דפליגי ביה ע"י קנין או זיכוי כל היכא דלא מוכח לישנא דמצוה מחמת מיתה הוא כגון (מצוה מחמת מיתה הוא כגון) מתנת ש"מ שכתוב בה קנין, אע"ג דלא כתוב בה בחיים קאמר רב דכמתנת בריא דמיא, וכל שכן היכא דכתיב בה בחיים. ועד כאן לא פליג שמואל עליה דרב התם אלא היכא דכתיב בה בחיים, אבל היכא דלא כתיב בה בחיים אפילו שמואל מודה, דהא אפי' היכא דכתיב בה בחיים ובמות קאמר דכמתנת בריא דמיא, וכ"ש היכא דכתיב בה בחיים לחודיה. ועד כאן לא פליג רב עליה דשמואל בהאי עובדא אלא משום דכתיב בה נמי במות כדקאמר טעמא בהדיא כיון דכתיב בה במות לאחר מיתה, משמע מכלל דהיכא דלא כתיב בה אלא בחיים אפי' רב מודה דכמתנת בריא היא, וכ"ש היכא דאמר מחיים. וכ"ש היכא דאמר מעכשיו א"נ מהיום ומאי דדמי ליה דבריר לישנא טפי, דאפי' א"ל במות מתנת בריא היא לכל דבר. דעד כאן לא קאמר רב אלא גבי בחיים וה"ה למחיים דאיכא למימר סימנא לחיי קאמר, דאי אמר מעכשיו או מהיום מודי רב דאע"ג דכתיב בה במות נמי מתנת בריא היא.
אלא דגבי מצוה מחמת מיתה איכא לפלוגיה, דאי לא פריש בהדיא בעיקר מתנתיה דמחמת מיתה קא יהיב אלא מחמת דשמעינן ליה דקאמר מילי דמוכחי עלויה דמצוה מחמת מיתה הוא, כגון ההיא דהוה אמרה ווי לה דקא מיתה ההיא איתתא, אי נמי במסוכן דסתמיה מצוה מחמת מיתה הוא, כל כה"ג היכא דכתיב בה מעכשיו וקנו מיניה בחד מאנפי הקנאות דקנו בבריא קני מיד לגמרי, ואפי' עמד אינו חוזר. דהא עובדא דבחיים ובמות דקאמר רב הרי היא כמתנת שכיב מרע, מטעמא דאיכא לאוקומיה להאי לישנא דבחיים סימנא לחיי בעלמא הוא, דאי כתב בה מעכשיו אע"ג דכתיב בה נמי במות מודה רב דמתנת בריא היא, דמוכחא מילתא דכי כתיב בה במות כמ"ד מעתה ועד עולם. אבל היכא דפריש בעיקר מתנתיה דמצוה מחמת מיתה הוא, אע"ג דאמר מעכשיו וקנו מיניה הו"ל כמעכשיו אם מתי מחולי זה, דקני מעכשיו על מנת שימות מחולי זה. לפיכך אם מת מחליו זה אע"ג (דאמר מעכשיו וקנו מיניה הוה ליה כמעכשיו אם מתי מחולי זה דקני מעכשיו על מנת שימות מחולי זה לפיכך אם מת מחליו זה אע"ג) דהדר ביה בנתים קנה דהא איקיים תנאיה ואיגלאי מילתא למפרע דמשעת הקנאה קנה ואם עמד חוזר דלא איקיים תנאיה. ואע"ג דלא אמרה בלישנא דתימה, כיון דאזלינן בתר אומדן דעתיה כתנאה דמי, דלא גרע מהיכא דאמר (לעיל בבא בתרא קמז,א) דימה שיש לו בן ועכשיו שאין לו בן נכסיו לפלוני ונמצא שיש לו בן דבטלה מתנתו. ומההוא דזבנינהו לנכסיה אדעתא דמיסק לארץ ישראל (קידושין נ,ב), הכא נמי כיון דאמר מחמת מיתה כתנאה הוי.
ודוקא דפריש מחמת מיתה בעיקר מתנתיה, אבל היכא דלא פריש מחמת מיתה, אע"ג דמוכחא מילתא דמחמת מיתה קא יהיב, כיון דפריש דמעכשיו קא יהיב אפי' עמד אינו חוזר. דלא שבקינן הקנאה מפורשת דאקני בהדיא מעכשיו וסמכינן אאומדן דעתא בעלמא, דלא גרע קנין מעכשיו מזיכוי וקנין דלא פריש ביה מעכשיו. ואף על גב דמוכחא מילתא מאומדן דעתא דמצוה מחמת מיתה הוא לא מצי הדר ביה. וכן הלכתא:
קלב. נקטינן השתא מהני שמעתתא בענין מתנת שכיב מרע, בין למי שראוי ליורשו בן למי שאינו ראוי ליורשו, כל היכא דמוכחא מילתא דמחמת מיתה קא יהיב, לא מיבעיא היכא דפריש דמצוה מחמת מיתה היא, אלא אפילו היכא דמשמע בשעת צואה מגו מילי דמסיק אדעתיה דמית מגו מרעיה, כגון ההיא דהוה אמרה ווי דקא מיתה ההיא אתתא, כמצוה מחמת מיתה דאמי, ולא שנא שייר ולא שנא לא שייר לא בעי קנין אלא באמירה בעלמא קני. והוא דמית. ואם עמד חוזר, אע"ג דקנו מיניה. ואי לא אמר מילתא דאיכא למשמע מינה דמצוה מחמת מיתה הוא, חזינן, אי מסוכן הוא כגון שקפץ עליו בין בתוך שלשה ימים בין לאחר שלשה ימים, אע"ג דלא אדכר שם מיתה נמי לא שנא שייר ולא שנא לא שייר מצוה מחמת מיתה הוא. ואי חולה כדרך כל הארץ הוא, שלא קפץ עליו החולי, בהא איכא לפלוגי. דאי לא שייר מידי לנפשיה, לא שנא כתב כל נכסיו לאחר ולא שנא חלק כל נכסיו לכמה בני אדם, היכא דמוכחא מילתא מעיקרא דכי נחית מעיקרא למפלגינהו לכולהו קא נחית, הני כלהו סתמיהו מצוה מחמת מיתה נינהו, דאי הוה מסיק (ד) אדעתיה דחיי לא סגייא דלא הוה משייר מידי לנפשיה. ואי שייר מידי לנפשיה מסתמא לאקנויי מהשתא קא מיכוון ולאו מחמת מיתה קא יהיב, הילכך הויא לה כמתנת בריא ואמטול הכי לא תקינו לה רבנן דליקני באמירה אלא בעי קנין ואם עמד אינו חוזר דהא כמתנת בריא דמיא. והאי דקאמרינן דבעי קנין לאו דקא בעי קנין דוקא, אלא הוא הדין לשאר אנפי הקנאה דמהנו במתנת בריא, וחד אנפא מתרי תלתא נקט.
וכבר ברירנא בפרקין (לעיל בבא בתרא קמח,ב סי' צ) דינא במחלק כל נכסיו, דאיכא לפלוגי ביה בין מחלק לנמלך, דאלו מחלק הוה ליה ככותב כל נכסיו ובכלהו כמצוה מחמת מיתה דמי, ואלו נמלך סתמיה לאו כמצוה מחמת מיתה הוא אלא באחרו' משום דבתרא הוי שיורא לכולהו. ובתרא גופיה היינו טעמא דהוי כמצוה מחמת מיתה, דלגבי בתרא ודאי כותב כל נכסיו הוא. וכבר ברירנא נמי (שם סי' צא) כותב כל נכסיו אי נמי מחלק כל נכסיו היכא דלא אמר בפירוש כל נכסי, דאי מוחזק לן דלית ליה נכסי אחריני אלא הני דפליג, הוה ליה בכולהו כמצוה מחמת מיתה. והוא הדין בדלא איתחזק אי אית ליה במדינה אחרת ואי לא, אלא שהיה מחלק והולך כל נכסיו שהיו לו באותה מדינה ואמר כל נכסי אלו, שמע מינה שאין לו נכסים אלא אלו ומחלק כל נכסיו (ו) הוא וכמצוה מחמת מיתה דמי. ואי לא מיתחזק גבן דאין לו נכסים במדינה אחרת ולא אמר כל נכסי אלו, אף ע"ג דמוחזק לן דלית ליה הכא נכסי אחריני כמתנת שכיב מרע במקצת דמיא דבעיא קנין ואם עמד אינו חוזר.
וכולהו הני דקאמרינן דקנו באמירה בעלמא, לא אמרן דקנו אלא דאמר בלשון מתנה, אי נמי בלישנא סתמא, דלא מכרע אי לשון מתנה הוא ואי לשון ירושה הוא, כגון דאמר נכסי לפלניא, ואידי ואידי בין למי שראוי ליורשו בין למי שאין ראוי ליורשו, והוא הדין בלשון ירושה למי שראוי ליורשו. אבל היכא דאמר בלשון ירושה למי שאינו ראוי ליורשו לא קאני, ואע"ג דקנו מיניה. וכל היכא דקיימא לן דבעי קנין בין למי שראוי ליורשו בין למי שאין ראוי ליורשו (ו) לא מהני בה אלא לשון הקנאה מפורשת דקניא בבריא, אבל אי אמר בלשון ירושה אפילו למי שראוי ליורשו והוא הדין לשאר לישני דלא קנו בבריא לא קנו, ואע"ג דקנו מיניה, כדברירנא בפירקין לעיל.
ברם צריך את למידע דלא שנא כותב כל נכסיו ולא שנא מחלק כל נכסיו, ולא שנא מצוה מחמת מיתה בפירוש ולא שנא מכללא, ולא שנא מסוכן דקיימא לן דכולהו מצוה מחמת מיתה נינהו ומקנו באמירה בעלמא, לא שנא למי שראוי ליורשו ולא שנא למי שאין ראוי ליורשו, ודוקא למי שהורתו ולידתו בקדושה, לא שנא הוי הנותן גר ולא שנא ישראל, אי הוי מקבל מתנה הורתו ולידתו בקדושה דראוי לירש את אביו איתיה נמי במתנת שכיב מרע דרבנן ומצי מקני ליה באמירה בעלמא בין בראוי לירש את הנותן בין שאין ראוי לירשו. ואי ליתיה למקבל מתנה הורתו ולידתו בקדושה, שנמצא שאינו ראוי לירש את אביו, לא מצי מקני ליה באמירה בעלמא אלא למי שראוי לירשו, דכי תקינו רבנן לאקנויי באמירה בעלמא למי שאינו ראוי ליורשו דוקא למי שהורתו ולידתו בקדושה, דאיתיה בירושה לירש את אביו, אבל למי שאין הורתו ולידתו בקדושה, אי הוי אביו גר לא מצי למעקרה לנחלה מבניו ולאקנויי ליה לאבוה במתנת שכיב מרע, אפילו בלשון מתנה, משום דליתיה למקבל בירושה לירש את אביו, הילכך אי אקני ליה בקנין או בחד מאנפי הקנאה דקני בבריא קנה ואי לא לא קנה.
וכלהי הני מתניאתא דשכיב מרע דחשיבנא להו כמצוה מחמת מיתה, אם עמד חוזר, דאי הוה מסיק אדעתיה דקאי לא הוה יהיב, וכל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו מתוך חליו בין לעצמו בין לאחר. מאי טעמא, דכיון דכי קא מקני אדעתא דמאית מגו מרעיה הוא דמקני, אשתכח דלא מכוון לאקנויי אלא לאחר מיתה כדקימא לן מתנת שכיב מרע לאחר גמר מיתה הוא קונה, ואמטול הכי כל כמא דלא מאית מצי למהדר ביה בין לעצמו בין לאחר. אלא מיהו לא דמיא חזרה דשעמד לחזרה מתוך חליו, דאלו חזרה דשעמד דכיון דעמד מחוליו אע"ג דכל גלי אדעתיה דהדר ביה בטלה מתנתיה מימלא ואם מת ממונא דיורשיו הוי. ואלו כל כמא דלא עמד לא הויא חזרה עד דהדר ביה בפירוש ואמר לא ניחא לי בהאי מתנאתא אי נמי דמקני לה לאחר, דאי מסתמא, מתנת שכיב מרע דקניא בשמת היכי משכחת לה, וליחוש דילמא הדר ביה מקמי הכין.
ומנא תימרא דכי עמד אע"ג דלא אמר מידי בטלה לה מתנתיה, דאמרינן בגיטין בפרק מי שאחזו קרדיקוס (עג,א) שכיב מרע שניתק מחלי לחלי מתנתו מתנה, היכי דאמי, אי דהדר ביה בפירוש אפילו לא ניתק מחליו כלל מצי הדר, דכל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו וכל שכן כשניתק מחלי לחלי, אלא לאו בסתמא דלא הדר ביה, וטעמא דניתק מחלי לחלי ולא עמד בנתים, הא עמד אפילו בסתמא נמי אין מתנתו מתנה.
והא דאמרינן דהיכא דחזר בו מתוך חליו הויא חזרה, לא תימא הני מילי בההוא שיעורא דהדר ביה בלחוד, אלא אפילו חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו. לפיכך אם כתב כלן לראשון ומקצתן לשני, שני קנה בדקנו מיניה ואם עמד אינו חוזר, דראשון לא קנה בין קנו מיניה בין לא קנו מיניה בין כשמת בין כשעמד, דהא הדר ביה מיניה, וחזרה במקצת הויא חזרה בכולהו, ושני קנה ההוא מקצת דאקני ליה. והוא דקנו מיניה, דכיון דהויא חזרה בכולהו ולא אקני ליה לשני מיניהו אלא מקצת, אשתכח דמאי דאקני ליה לשני מתנת שכיב מרע במקצת היא דבעיא קנין ואע"ג דמית ואם עמד אינו חוזר.
ברם צריכינן לברורי דכלהי הני מתניאתא דשכיב מרע דקאמרינן דאם עמד חוזר, לא תימא הני מילי היכא דלא אקנו אלא באמירה בעלמא, אלא אפילו קנו מידו, לא שנא בסתם הכותב כל נכסיו ולא שנא במצוה מחמת מיתה במקצת, בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה וחוזר. ואפילו כתב לו את השטר ומסרו לו וזיכה לו את הנכסים על ידי אחר בחזרה, איכא למימר דלא איכוון (אלא) לאקנויי ליה אלא בזיכוי בעלמא ושטר לראיה בעלמא הוא ולא היה זיכוי אלא מחמת מיתה וחוזר, כשמואל דאמר כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה שני קנה. והני מילי בזיכוי בלא קנין או בקנין בלא זיכוי, ואע"ג דכתב ליה שטרא, אבל היכא דאקני ליה בקנין וזיכוי כמתנת בריא דמיא ולא מצי למהדר ביה בין לעצמו בין לאחר, דאין לאחר קנין כלום, לא שנא בסתם הכותב כל נכסיו ולא שנא במצוה מחמת מיתה, ואע"ג דשייר. ודוקא במצוה מחמת מיתה דלא פריש בהדיא דמצוה מחמת מיתה הוא, אבל מחמת אומדן דעתא בעלמא דשמעיה דאמר מילי דמוכחא מילתא מינהו דמחמת חששא דמותא קא מפקיד, דלא שבקינן קנין וזיכוי דמוכחא מילתא דלמתנת בריא קא מיכוין ואזלינן בתר מילי דכדי דלא אמר להו בתורת (צואת) [צואה]. אבל היכא דפריש בהדיא דמחמת מיתה קא מפקיד, אפילו הקנה בכל מילי הקנאות שבעולם בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ואם עמד חוזר, וכיון דאם עמד חוזר אפילו מגו מרעיה נמי חוזר.
וכולהי מתניאתא דשכיב מרע נמי דקאמרינן דחוזר, דוקא היכא דלא גלי אדעתיה דלמתנה חלוטה קא מכוין, אבל היכא דגלי אדעתיה דלמתנה חלוטה קא מכוון דלא למהדר בה, אע"ג דעמד נמי לא מצי למהדר ביה. ואין צריך לומר היכא דכתיב בה מהיום, לא שנא כתיב בה מהיום ולעולם דקני גופא ופירא מהיום, ולא שנא כתיב בה מהיום ולאחר מיתה דקני גופא מהיום ופירא לאחר מיתה, בכולהו אע"ג דהוי מסוכן ואדכר נמי חששא דמותא וכתב כל נכסיו, לאו מצוה מחמת מיתה [הוא], דכולהו הני אומדן דעתא בעלמא הוא ולא שבקינן הקנאה בהדיא וסמכינן (האומדן) [אאומדן] דעתא בעלמא, אלא הכל לפי מה שפירש בשעת הקנאתו. הלכך כמתנת בריא דמיא דבעיא קנין ואם עמד אינו חוזר.
תדע דלא גרע קנין דפריש ביה מעכשיו מזיכוי וקנין דלא פריש ביה מעכשיו, דאפילו היכא דמוכחא מילתא מאומדן דעתא דמצוה מחמת מיתה הוא דקא יהיב, הא פריש דמחמת מיתה קא יהיב, ולא גרע מהיכא דאמר דימה שיש לו בן ועכשיו שאין לו בן נכסיו לפלוני ונמצא שיש לו בן דבטלה מתנתיה, ומההוא דזבנינהו לנכסיה אדעתא דמיסק לארעא דישראל, הכא נמי כיון דאמר מחמת מיתה תנאה הוי. הילכך אע"ג דאמר נמי מהיום נעשה כאומר מהיום אם מתי מחלי זה דאם עמד חוזר, אבל אם מת מחלי זה אף ע"ג דהדר ביה ביני ביני לא הויא חזרה דהא מהיום אם מתי מחולי זה קאמר ליה, וכיון דמית מחליו אגלאי מילתא למפרע דמהיום אקני ליה.
ולא דמי למצוה מחמת מיתה גרידא, דאלו התם לא מיכוון לאקנויי ליה אלא לאחר מיתה, ואמטול הכי כל כמא דלא מאית מצי למהדר ביה, ואלו הכא מהיום קא מקני ליה והאי דקאמר אם מתי תנאה בעלמא הוא, הילכך אם עמד חוזר דהא לא אתקיים תנאיה, ואם מת עד שלא עמד איקיים תנאיה ואגלאי מילתא למפרע דמעיקרא משעת הקנאה קנייה מקבל מתנה לממונא קנין גמור.
והוא הדין היכא דמסריה לממונא למקבל מתנה מחיים מחמת מיתה, אע"ג דלא אמר ליה מהיום כמאן דאמר מהיום אם מתי דמי. ולא תימא דוקא עד דמסר ליה למקבל, אלא אפילו מסריה לאחר לאמטויי למקבל, כיון דאפקיה לממונא מתותי ידי גלי אדעתיה דניחא ליה לאקנויי ליה מהשתא מחמת מיתה. ואפי' מת מקבל בחיי נותן ואחר כך מת נותן, כיון דאיתיה למקבל בשעת מתן מעות קנו ויחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו. ואף ע"ג דקימא לן הולך לאו כזכה, הני מילי בבריא, אבל בשכיב מרע הולך נמי כזכה דמי וכמאן דמטיא לידה דמקבל לאלתר דמי. והיינו דתניא בפרק קמא דגיטין (יד,ב) הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו יחזרו ליורש ואף שנשתלחו לו, ואוקימנא בשכיב מרע ובדאיתיה למקבל מחיים בשעת מתן מעות, ואע"ג דמית מקבל בחיי נותן כדברירנא התם. ואי לא כתב בה מהיום ולא כתב נמי מחמת מיתה מיהו כתב בה מחיים ובמות אפי' כתיב בה מחיים לאו כמהיום דאמי, אלא הרי היא כמתנת שכיב מרע וחוזר בין כשעמד בנן מתוך חליו דקימא לן כרב. ולא תימא הני מילי במתנת שכיב מרע בכותב כל נכסיו וכיוצא בו דסתמיה מצוה מחמת מיתה הוא, אלא אפילו מתנת שכיב מרע במקצת כיון דכתיב בה במות לאחר מיתה קאמר, ופלוגתא דרב ושמואל אפילו במתנת שכיב מרע במקצת מיתוקמא כדברירנא בדוכתא (לעיל סי' קלא).
ברם צריך את למידע דכלהי הני מתניאתא דשכיב מרע דהויאן כמצוה מחמת מיתה ומקנו באמירה בעלמא, הני מילי היכא דליכא למיחש דלא גמר להקנותו אלא בשטר, אבל היכא דאיכא למיחש שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, כגון דאמר כתובו ואין צריך לומר היכא דכתביה איהו לשטרא, ואפילו לא אמר כתבו ותנו לו ולא כתביה איהו נמי לשטרא, אלא דקנו מיניה בחליפין סתמא, כיון דהוה יכיל לאקנויי ליה באמירה גרידתא וטרח למכתב ליה שטרא אי נמי למקנא מיניה, משום דלא גמר להקנותו אלא בשטר, דסתם קנין לכתיבה עומד. הילכך אי מטי שטרא לידיה דמקבל מתנה מחיי נותן, חזינן, אי (מוחא) [מוכחא] מילתא דליפות כחו קא מיכוון, כגון דאתברר דכתב מעיקרא מתנתא אחריתי לאחרינא, אמרינן להכי אמר להו למכתבה להאי בתרייתא אי נמי קנו מיניה דסתם קנין לכתיבה עומד, כי היכי לברורי דבתריתא היא ותבטל לקמיתא מקמי בתריתא, כדרב דימי דאמר (לעיל בבא בתרא קנב,ב) דייתיקי מבטלת דייתיקי וכדברירנא בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קלב,ב סי' קעג), הילכך אע"ג דלא מטי שטרא לידיה דמקבל מתנה מחיי נותן נמי קני. ואי לא אתברר לן דיהב מתנאתא אחריתי מעיקרא מגו מרעיה לאיניש אחרינא מקמי האי, חזינן, אי גלי אדעתיה דליפות כחו הוא דאכוון כגון דאמר להו לסהדי אף כתובו וחתומו והבו ליה דמשמע דלאו בכתיבה קא מקני ליה אלא באמירה גרידתא קא מקני ליהו לאקנויי ליה, דאם כן לימא כתובו וחתומו והבו ליה ותו לא, מאי אף כתובו, אלא מדקאמר להו אף כתובו וחתומו ש"מ דלאו בכתיבה קא מקני ליה אלא באמירה גרידתא קא מקני ליה, וכתיבה מילתא יתירתא היא וליפות כחו קא מכוין למכתב ליה שטרא לראיה בעלמא.
והוא הדין גבי קנין היכא דכתבי סהדי וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דגלי אדעתיה דלאו בשטרא קא בעי לאקנויי ליה אלא לטפויי מילתא אצטריך דלכתבו ליה לשטרא לראיה בעלמא. הילכך כי האי גוונא נמי אע"ג דלא מטי שטרא לידיה מחיי נותן קני ואפי' לא כתבוה לשטרא מחיי נותן נמי דינא הוא דכתבי ליה שטרא לאחר מיתת נותן ויהבי ליה, כדאמרינן בהדייא (לעיל בבא בתרא קלה,ב) הלכה כותבין ונותנין ואוקימנא במיפה את כחו. ואי לא אתברר דיהיב מתנאתא אחריתי מגו מרעיה לאיניש אחרינא מקמי האי ולא אמר נמי לישנא דמשמע מינה דליפות כחו קא מכוון ולאו לאקנויי ליה בשטרא, חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, ואע"ג דכתבוה לשטרא מחיים ולא אספיקו למתביה למקבל מתנה אלא לאחר מיתת נותן, לא קנה, דאין שטר לאחר מיתה.
אלא מיהו הני מילי בכותב כל נכסיו אי נמי במחלק כל נכסיו אי נמי במסוכן ואע"ג דשייר, אי נמי בשכיב מרע בעלמא היכא דגלי אדעתיה דמצוה מחמת מיתה הוא ואע"ג דשייר, דכולהו הני מצי לאקנויי באמירה בעלמא ואמטול הכי כי אמר כתבו אי נמי טרח למיקנא מיניה חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. אבל מתנת שכיב מרע במקצת דלאו מצוה מחמת מיתה, כיון דעיקר הקנאה דידיה בקנין היא אע"ג דלא כתיב בה נמי וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא קני. דכי חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר הני מילי היכא דלא צריך קנין, כגון כותב כל נכסיו ומצוה מחמת מיתה וכיוצא בהן, דכיון דלא צריך קנין וקא טרח למקנא מיניה איכא למימר דלמכתביה לשטרא קא מכוין וחיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. אבל מתנת שכיב מרע במקצת כיון דבעיא קנין ואי לא קנו מיניה לא קני ליכא למיחש בה לשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, דהא ודאי כי קא טרח למקנא מיניה לאו למכתביה לשטרא קא מכוון דלא ליקני אלא בשטרא אלא לאקנויי ליה בגופיה דההוא קנין קא מיכוון, והויא לה כמתנת בריא היכא דקנו מיניה ולא אספיקו למכתבה למתנתיה עד דמית, דליכא למיחש ולא מידי. ואפי' היכא דאמר כתבו בהדייא ומית מקמיה דלכתבוה לשטרא כותבין ונותנין ולא חיישינן שמא לא נתכוון לאקנויי אלא בשטרא, אלא (לימא) [למה] ליה מעיקרא למקנא מיניה, אלא מדקנו מיניה מעיקרא ש"מ משעת קנין הוא דגמר ואקני, ליה ושטרא דאמר להו לסהדי כתובו לראיה בעלמא.
והוא הדין בבריא הכין דיניה, דלא אשכחן דחיישי רבנן לשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר אלא במתנת שכיב מרע דקניא באמירה בעלמא ואיכפל לא קנה מיניה אי נמי למימר כתובו, חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, והאי דאמר מעיקרא תנו משום דלא אפשר לאקנויי בכתיבה בלא אמירה, אבל בבריא אי איתה דלא גמר להקנותו אלא בשטר למה לי למקנא מיניה, על כרחיך כי קנו מיניה לאקנויי ליה בקנין הוא והא דאמר כתובו לראיה בעלמא. ועוד דגבי בריא כיון דעיקר הקנאה דידיה בקנין היא על כרחיך ליכא למיחש ביה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, דהא קיימא לן סתם קנין לכתיבה, הילכך אע"ג דלא אמר כתובו כי דאמי וכי היכי דאיקנו מיניה סתמא אע"ג דלא כתבוה לשטרא מחיים קני, ואע"ג דכמאן דאמר להו כתובו דאמי כי אמר כתובו נמי אע"ג דלא כתבוה לשטרא מחיים נמי קני. ועוד דאפי' גבי שכיב מרע נמי אע"ג דלא גלי אדעתיה דליפות כחו קא מכוון, כי אתברר דכתב דייתיקי אחריתי מעיקרא לאיניש אחרינא מוכחא מילתא דהאי דאמר השתא כתובו ליפות את כחו הוא דאיכוון לברורי דבתריתא היא ותבטל קמיתא מקמה, כל שכן במתנת בריא דאיכא למימר דהאי דאמר כתובו לברורי דקמיתא היא דאי כתב מידי לאחרינא בתר הכי קמיתא זכייה כדברירנא בפ' יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קלה,ב סי' קעג).
והוא הדין נמי בשכיב מרע שכתב כל נכסיו אי נמי במצוה מחמת מיתה היכא דאקני בקנין וזיכוי אע"ג דאמר כתובו נמי ולא כתבוה לשטרא מחיים קנה, דכיון דחשבינן לה כמתנת בריא על כרחיך כמתנת בריא דמיא לכל מילי. וההיא דפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קלה,ב) בריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין, שאני התם דאפילו מחיים נמי כי האי גוונא אין כותבין ונותנין דהא לא קנו מיניה, ורבותא קמ"ל דלא מיבעיא מחיים דאין כותבין ונותנין אלא אפילו מת נמי, סד"א מצוה לקיים דברי המת, קמ"ל דלא כדברירנא בפרק יש נוחלין (שם סי' קעד):
ט. לא כתב בה שכיב מרע והוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרין בריא היה הוא צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע דברי רבי מאיר וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה. מתני' בכתב כל נכסיו ולא שייר קרקע כל שהוא, ולא כתב בשטר המתנה ששכיב מרע היה, והרי הוא בריא לפנינו ורוצה לחזור בו. הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרים בריא היה רבי מאיר סבר כיון דהשתא בריא הוא מוקמינן ליה בחזקת בריא, ואיהו דקא בעי לאפוקיה נפשיה במתנתיה מחזקת בריא עליו להביא ראיה. וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה, דכיון דנכסי מעיקרא בחזקת נותן קיימי מוקמינן להו בחזקתיה ומקבל מתנה הוה ליה מוציא מחבירו ועליו הראיה. וקיימא לן כרבנן:
ההוא דהוה כתיב ביה מחיים וממות. פירוש כותב כל נכסיו היה וכתב בכתב ידו כל נכסי נתונים לפלוני מטלטלי אגב מקרקעי בחיים ובמות. כבר פירשתי לך כי הלשון הראשון יכול להיות לשון צוואה ולשון מתנה אבל כיון דכתיב ביה בחיים איפליגו בה רב ושמואל דרב סבר לאו מעכשיו משמע וקיימא לן אפילו כתב בה מחיים וממות דכיון דהזכיר בה במות לאחר מיתה היא דאי מחיים ממש למה ליה למימר במות אלא סימני לחיים קאמר ואם עמד חוזר. הראב"ד ז"ל.
(ושמואל) ורב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע. ומפרש טעמא (דשמואל) דרב כיון דאמר בחיים ובמות לאחר מיתה הוא דקאמר ומכל מקום לאחר מיתה הוה קני אם לא חזר בו ובמיפה את כחו דוקא דאי לאו הכי שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואי לא הוה כתיב ביה ובמות הרי הוה מודה (שמואל) רב שהיא כמתנת בריא דעד כאן לא קאמר שמואל בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה אלא בסתם קנין אבל היכא דאקני בפירוש מהיום ודאי קני ואי עמד אינו חוזר.
מתניתין: לא כתב בה שכיב מרע הייתי כו'. יש מפרשים משנתנו כגון שכתוב קנין במתנה זה דאי לאו הכי על מה הם טוענים בריא היה הלא הם אינם קונים בדיבור אם לא היה שכיב מרע ואם היה שכיב מרע אפילו תורת מתנת שכיב מרע אין בה שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה דלא מסתברא לאוקמה במיפה את כחו כגון שכתוב בה וקנינו מיניה מוסף על מתנתא דא שאם כן לא היינו מסתפקים במתנה זו אם היא מתנת בריא שהרי אין דרך לכתוב כן במתנת בריא דכיון דלא קניא מידי בדבור אין ראוי לומר שהקנין מוסף על המתנה כי הקנין עיקר המתנה. וקשיא לי לרב דאמר במתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין שהיא כמתנת בריא תיקשי ליה מתניתין דאי בשכתוב בו קנין עסקינן אפילו אם שכיב מרע היה אינו יכול לחזור בו ואפילו אין כתוב בו קנין אם כתוב בה שאמר להו הנותן לעדים כתבו ותנו מנה לפלוני בשטר זה כיון שזיכה לו השטר אינו יכול לחזור בו כדאמרינן כתב וזיכה לזה כו' רב אמר ראשון קנה. ונראה לי לפרש בשאין כתוב בה קנין וכגון שכתוב בה שנתן פלוני נכסיו לפלוני ופלוני והוא אומר שכיב מרע הייתי ובלא קנין ושטר נתתי דמתנת שכיב מרע בדבור נקראת מתנה ואינה קונה אלא לאחר מיתה והעדים כותבין את דבריו ואין צריך לומר להם כתבו והם אומרים בריא היה הילכך כיון שהעדים מעידים שנתן להם נכסיו ודאי בקנין או בחזקה נתנם להם או בשטר זה והוא צוה לכתבו כדי שיקנו בו את הנכסים. ואיכא דקשיא ליה כיון דשמעינן לרבי מאיר פרק קמא בשילהי דגיטין דסבירא ליה כרבי אלעזר דאמר אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שיש להם אחריות נקנים בכסף ובשטר ובחזקה מה הפרש יש בין בריא ובין שכיב מרע שהרי מתנת שניהם (בה קנה) בקנאה ולא בדברים ואינו יכול לחזור בו לא כמתנת בריא ולא כמתנת שכיב מרע. ונראה לי דאפילו לדברי רבי אלעזר שכיב מרע יכול לחזור בו אף על פי שקנה בכסף ובשטר ובחזקה דלא שמעינן ליה לרבי אלעזר שנחלק על חכמים על ענין אומדנא וכיון דלרבנן מתנת שכיב מרע אף על פי שכתוב בה קנין חוזרת שלא היה הקנין אלא מחמת מיתה הוא הדין לרבי אלעזר ולא אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא לאחר מיתה ואין שטר לאחר מיתה דעל כרחך לא קאמרינן הכי אלא לרבנן שכל מתנת שכיב מרע לאחר מיתה כירושה שויה רבנן הילכך אף כשהוא נותן קנין אמרינן דעתו להקנות לאחר מיתה כשאר שכיב מרע ושמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה ולרבי אלעזר שאין מתנת שכיב מרע קונה לאחר מיתה אלא דהקנאת כל מתנת שכיב מרע מהיום היא שאם לא כן אינה קונה כלל אפילו לאחר מיתה הילכך כיון דאזלינן בתר אומדנא כמי שפירש בה מהיום אם מתי דמיא. עליות.
גמרא: ולא הוה כתיב ביה ומגו מרעיה כו'. ופירש רש"י ז"ל ויש לחוש שמא עמד ושמא חזר. ובחנם פירש ושמא חזר דאם עמד מאותו חולי אף על פי שלא שמענו שחזר בו וניתק לחולי אחר ומת אין מתנתו מתנה. וכן מוכח בפרק מי שאחזו כו' ככתוב בתוספות.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה