שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח/דף קכט

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קכט עמוד א עריכה

אי לאפוקי מדרבא מוסיף הוא. ואם תאמר ונהי דמוסיף הוא דלמא הלכתא כרבי אבא ולאפוקי מתוספתו של רבא. תירץ רשב"ם ז"ל דלא שמעינן הכי מדרבי אבא דלמא על מה ששאלוהו השיב ואפשר שאף בראשון היה מכשיר. ואם תאמר אם כן אף ממר בר רב אשי לא מפיק דאיהו נמי מוסיף הוא ואפשר דרבי אבא מודה ליה אלא שעל מה ששאלוהו השיב. ותירץ דאין הכי נמי דהוה מצי למימר הכי אלא דעדיפא מינה אקשי ליה. והרמב"ן ז"ל תירץ דודאי קים להו הלכתא כרבא ומשום הכי אקשינן דודאי לא אתא לאפוקי מדרבא מדאמרינן לית הלכתא כמר בר רב אשי משמע דהלכתא כרבא דאם איתא דאפילו דרבא ליתא למאי אצטריכו בו למפסק לא כמר בר רב אשי וכי אפשר שבן בנו יהא פסול לאחיו וכשר לו אלא על כרחך קיימא לן כרבא ולא פליג עליה רבי אבא אלא דרב יוסף בר חמא לא בעא מיניה אלא שלישי בשני אי כשר אי פסול כרבי אלעזר דברייתא דפסל ליה וכדאיתא בסנהדרין ואהדר ליה דכשר ואתא רבא ופריש דהוא הדין לשלישי בראשון דלא סבירא ליה כרב דאמר התם בסנהדרין דשלישי בראשון פסול ואי לאפוקי מדמר בר רב אשי קאמרת לומר דלא מכשרינן אלא דוחקא דשלישי אבל לא דוחקא דשני והא דמר בר רב אשי שני בראשון הוא וכמו שכתבתי למעלה לדעת הריא"ף ז"ל הא אתמר בהדיא דלית הלכתא כוותיה. ולפי פירוש זה נלמוד דדוקא אבא דאבא אבא אבא דאבא דאבא כשר וכדעת הריא"ף ז"ל וכן דעת הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות עדות. ולפי מה שכתבתי למעלה בשם רשב"ם ז"ל דכל יוצאי ירכו פסולים הכי קאמר אי לאפוקי מדמר בר רב אשי ולומר דרבי אבא לא איירי ביוצאי ירכו משום דלא מכשר בהו הא אתמר בהדיא דלית הלכתא כמר בר רב אשי דמכשר ומסקנא דלאפוקי מדרבי יוחנן אתמר כו'. הר"ן ז"ל.

אלא לאפוקי מדרבי יוחנן ומדאתקפתא דמר בר רב אשי. הני תרווייהו דאיירי בהו בשמעתין נקט והוא הדין דאתא לאפוקי ממאן דאמר דהוה מחלוקת במחול לך אבל באתן לך דברי הכל יכול לחזור בו. תוספות הרא"ש ז"ל.

מתניתין: המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד. כלומר שמתוך שריבה לאחד מיעט לאחד ומשום הכי תנן דבלשון מתנה דבריו קיימים שאלו מיעט לאחד בלחוד ואמר לא יטול פלוני בני אלא שדה פלונית אין בדבריו כלום. אלא הכי קאמר ריבה לאחד ומתוך כך מיעט לאחד וכן נמי מתוך שריבה לבניו בלשון מתנה השוה להם את הבכור דבריו קיימים. הר"ן ז"ל.

ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום. פירש ר"ש ז"ל דלא אמר כלום לא במה שהשוה להם את הבכור ולא במה שריבה בלשון ירושה לאחד על אחיו הפשוטים ומתניתין רבנן היא ודלא כרבי יוחנן בן ברוקה ואפילו לא היה שם בכור כן הדין וכן הטעם והויא לה הא מתניתין סתם כרבנן ואידך מתניתין מחלוקת והלכה כמחלוקת דהיינו רבי יוחנן בן ברוקה וכן פירש הרב אב בית דין והראב"ד ז"ל וכן נראה עיקר כמו שאכתוב גבי הא דאמרינן כולה מתניתין רבי יוחנן בן ברוקה היא. ולפי פירוש זה הא דשקלו וטרו בפירושא דהא מתניתין דקתני כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימים ואף על גב דלא קיימא לן כי הא מתניתין אלא כרבי יוחנן בן ברוקה ואפילו אמר בלשון ירושה היינו משום דנפקא מינה כשהשוה להם את הבכור דמודה בה רבי יוחנן משום דכתיב לא יוכל לבכר וכדאיתא בגמרא ואם כן נפקא מינה לבת במקום בנים או לאח במקום בת. ויש מי שהעמיד משנתינו ככולי עלמא ולא אמר כלום אבכור קאי וכן פירשו משם רבינו האיי גאון ז"ל וכן פירש הרא"ם ז"ל דמתניתין רבי יוחנן בן ברוקה היא ומשום שהשוה להם את הבכור אלא שהוא ז"ל פירש דכיון שהשוה להם את הבכור לא עשה ולא כלום אפילו בפשוטין אלא צוואתו בטלה ואין נראה כן מדברי רבינו הגאון ז"ל אלא במה שהשוה את הבכור דוקא אמר שלא אמר כלום וכן פירש מורי הרב ז"ל ולפי זה מקמצין מכולם לפי חשבון ומשלמים לבכור לפי שהבכור עם האחים בזה כדין בעל חוב דאביהם שנוטל מהם לפי חשבון מה שנתן להם אביהם וכן נראה לי עיקר. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: איש פלוני בכור לא יטול פי שנים כו'. לא אמר כלום. דע כי זאת הפיסקא אין בה שום חילוק בין שאמר לאחיו בלשון מתנה בין שאמר בלשון ירושה לא אמר כלום מפני שהוא עוקר ממה שאמר לא יטול ולא יירש וזה לא מחל על עקירת נחלתו. אבל פיסקא השנית שלא אמר בלשון עקירה אלא דרך חלוקה הוא ממעט חלק בכורה או שמרבה לזה וממעט לזה אם אמר בלשון מתנה דבריו קיימים ומני רבנן היא אבל רבי יוחנן בן ברוקה לגבי חלק פשוט דבריו קיימים אפילו בלשון ירושה אבל לחלק בכורה בלשון נחלה לא דהא כתיב גביה לא יוכל לבכר ומשמע בלשון נחלה לא יוכל אבל בלשון מתנה יכול ואף על פי שהוא סתם ואחר כך מחלוקת לענין פשוט הא איקבע הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה. עד כאן.

גמרא: תנתן שדה פלונית לפלוני וירשנה זו מתנה בתחלה. כתב הרא"ה ז"ל דדוקא בוא"ו כגון תנתן לו שדה פלונית לפלוני וירשנה אי נמי יירשנה ותנתן לו דהוי מוסב על ענין ראשון אבל יירשנה תנתן לו תנתן לו יירשנה בלא וא"ו הוה ליה בפלוגתא אי אמרינן תפוס לשון ראשון או לשון אחרון. הר"ן ז"ל.

ירשה ותנתן לו ויירשנה זו היא מתנה באמצע. והא קמשמע לן דלא תימא תחלה ואמצע וסוף דקתני היינו בתחלת השטר בסוף השטר באמצע השטר ולא כתב כלל לשון ירושה אלא כהאי גוונא שתחלה וסוף כתב לשון ירושה ואמצע לשון מתנה הא לאו הכי לא קני קמשמע לן רב דימי פירוש המשנה בלא זו אף זו דמתנה באמצע אף על פי שירושה תחלה וסוף לא בטלו שתי הירושות לשון המתנה ומתניתין נקטה סדר המנין תחלה אמצע וסוף. תוספי הרא"ש ז"ל.

אבל שתי שדות ושני בני אדם לא. פירש הרשב"ם שאף לאותו שאמר בלשון מתנה הוי פלוגתא דלקמן בפרק מי שמת דפליגי בקנה את וחמור הואיל ולשניהם נתן ביחד ודלא כפירוש רשב"ם ז"ל שפירש שאותו שנתן לו בלשון מתנה קנה. תוספי הרא"ש ז"ל.

ירשה ותנתן לו וירשה זו היא מתנה באמצע. פירוש שנמצא אדם עצמו והשדה עצמה שאמר בהם לשון ירושה אמר לשון מתנה. ורבי אלעזר אמר אפילו אדם אחד לשתי שדות זו במתנה וזו בירושה כגון שאמר יירש שדה פלונית ונתתי לו שדה פלונית דקא שייך לשון מתנה בההוא אדם ואף על גב דלא שייך בשדה דכתב בלשון ירושה או שדה אחת ושני בני אדם לזה ירושה ולזה במתנה כגון שאמר שדה פלונית נתתיה לפלוני וירשה פלוני עמו שנמצא ששתפם בה כאחד לזה בירושה ולזה במתנה דקא שייך לשון מתנה בההיא שדה ואף על גב דלא שייך בההוא אדם דכתב לו בלשון ירושה דלא שייך ביה בלשון מתנה כלל. אבל שתי שדות ושני בני אדם לזה בירושה ולזה במתנה שנמצא אותו אדם שכתב לו בלשון ירושה דלא שייך ביה לשון מתנה כלל לא באדם ולא בשדה שכתב לו בלשון ירושה לא קנה דהא לא שייך ביה לשון מתנה כלל. כי אתא רבין אמר תנתן שדה פלונית לפלוני כו' אמר ליה בשלמא דרבי אלעזר אדרבי אלעזר לא קשיא דהא דאמר התם אפילו אדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם קנה משום דשייך לשון מתנה בההוא אדם בענין אדם אחד ושתי שדות וקשייך נמי לשון מתנה בההיא שדה בענין שדה אחת ושני בני אדם והא דאמר הכא לא קנה משום דשתי שדות ושני בני אדם הוא דההוא דכתב ליה בלשון ירושה הא לא שייך ביה לשון מתנה לא באדם ולא בשדה אלא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן קשיא כו'. ורבי שמעון בן לקיש אמר זה שאמר תנתן שדה פלונית לפלוני וירש פלוני שדה פלונית לא קנה אותו שאמר ליה בלשון ירושה אלא אם אמר ליה בלשון הזה פלוני ופלוני ירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה וירשום דקשייך לשון מתנה בכל אדם ובכל שדה אבל אם אדם אחד ושתי שדות זו במתנה וזו בלשון ירושה שדה אחת ושני בני אדם לזה במתנה ולזה בירושה אותו שאמר ליה בלשון ירושה לא קנה לפי שאין בו לשון מתנה והוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה. ואם תשאל וכיון דמתניתין הא קתני בה כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף לשון מתנה דבריו קיימים אמאי קאמר ריש לקיש לעולם לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני ירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה וירשום והא אם כתב לשון מתנה בתחלה או בסוף נמי קנה. תשובתך הא דריש לקיש אכתוב לשון מתנה באמצע דקתני במתניתין קאי והכי קאמר הא דתניא במתניתין כתב לשון מתנה באמצע קנה אם היו שתי שדות לשני בני אדם לעולם לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה וירשום וקנו דהיינו כתב לשון מתנה באמצע דקתני מתניתין ואם אמר נמי פלוני ופלוני נתתי להם שדה פלונית ופלונית ויירשום קנו דהיינו כתב בתחלה לשון מתנה דקתני במתניתין והיינו טעמא דקא מיירי ריש לקיש בכתב לשון מתנה באמצע דקתני במתניתין ולא קמיירי בכתב בתחלה או בסוף משום דכתב לשון מתנה באמצע היכא דהוי שתי שדות ושני בני אדם טפי יש בלישנא מהיכא דכתב לשון מתנה בתחלה או בסוף. נמצא עכשיו לרבין ששלש מחלוקות הביא בדבר רבי יוחנן סבר אפילו שתי שדות ושני בני אדם קנה וכל שכן אדם אחד ושתי שדות או שדה אחת ושני בני אדם וכל שכן נמי אדם אחד ושדה אחת. ורבי אלעזר סבר אדם אחד ושתי שדות או שדה אחת ושני בני אדם הוא דקני וכל שכן אדם אחד ושדה אחת. וריש לקיש סבר לא קנה עד שיהא לשון מתנה באדם עצמו ובשדה עצמה שאמר בהם לשון ירושה דהיינו אדם אחד ושדה אחת ואם היו רבים עד שיאמר לשון מתנה דשייכא בכולהו אדם ובכולהו שדות כגון שיאמר פלוני ופלוני נתתי להם שדה פלונית ופלונית ויירשום דהיינו מתנה מתחלה. או פלוני ופלוני ירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה ויירשום דהיינו באמצע אבל שתי שדות ואדם אחד או שני בני אדם ושדה אחת וכל שכן שתי שדות ושני בני אדם אותו אדם ואותה שדה שנאמר בהם לשון ירושה בלי לשון מתנה לא קנה. אבל לרב דימי אין בדבר אלא שתי מחלוקות שהרי רבי יוחנן וריש לקיש טעם אחד הם אומרים דאדם אחד ושדה אחת הוא שקנה דהוה ליה לשון מתנה כאדם עצמו ובשדה עצמה שאמר בהם לשון ירושה אבל אדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם וכל שכן שתי שדות ושני בני אדם לא קנה ורבי אלעזר סבר בכולהו קנה בר משתי שדות ושני בני אדם משום דהא דכתיב ביה לשון ירושה לא שייך ביה לשון מתנה לא באדם עצמו ולא בשדה עצמה. הרא"ם ז"ל. עיין במגיד משנה פרק ו' מהלכות נחלות.

דף קכט עמוד ב עריכה

הוא מותיב לה והוא מפרק לה בראוי ליורשו ורבי יוחנן בן ברוקה היא. ופירהם שירשו אחרים תחתיהם הבנים האחרים כגון שהוא נותן למקצת הבנים שקל בשבת ואומר שאם ימותו ירשו הבנים תחתיהם ולא ירשו עמהם בני הבנים שצוה להם לתת שקל בשבת אי נמי ירשו אתרים תחתיהם היינו אחיו שהם כאחרים לנחלה במקום בניו וסבירא ליה דאפילו אמר על אח בין הבנים דבריו קיימים דהכי אמרינן לקמן לפום חד לישנא אליבא דרבי יוחנן בן ברוקה. ואם תאמר לוקמה נמי כרבנן וירשו אחרים תחתיהם דקתני היינו היורשין הראויין לירש אחריהם כגון שמתו בניו בלא בנים ואף על גב שלא צוה כלום עליהם כמו כן היו יורשים מכל מקום הוא אומר כן להראות שהוא מקפיד על השיור לפיכך בין שאמר תן בין שאמר אל תתנו אין נותנים להם אלא שקל. לאו מלתא היא דהא לא קתני אם מתו בלא בנים אלא אם מתו סתמא קתני אף על פי שהניחו בנים והיינו דוקא כרבי יוחנן בן ברוקה דלרבנן אינו יכול להעביר בני בנים ליתן הכל לשאר הבנים בלשון ירושה. עליות.

וכי תימא בראוי ליורשו ורבי יוחנן בן ברוקה היא והא שלח רב אחא בריה דרב עויא כו'. מהא שמעינן דהא דרב אחא בריה דרב עויא לאו דוקא באומר נכסי לראובן בני ואחריו לאחר שאינו יורשו של נותן אלא אפילו באומר נכסי לראובן בני ואחריו לשמעון בני מכיון שהחזיק ראובן בנכסיו הוה ליה יורש שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה וכיון שמחזיק בהם מכח ירושתו אף על פי שהוא אומר להפסיקה ולתתה לבנו האחר אינו רשאי שהרי הוא כמצוה על נכסים שאינם שלו דהא כי בעינן לאוקומה ברייתא בנכסי לך בראוי ליורשו בין בשני בין בשלישי בעינן למימר הכי דאם איתא דלא בעי לאוקמה בראוי ליורשו אלא שני בלבד אכתי תיקשי לן שלישי אמאי קנה דכשתי שדות ושני בני אדם הוא אלא ודאי תרווייהו בעי לאוקמה בראוי לירש ואפילו הכי מקשינן מדרב אחא בר רב עויא שמע מינה דהא דרב אחא אפילו כששניהם ראויין לירש הוא. הר"ן ז"ל.

אבל נמצא למקצת המחברים שאמרו בשני ראוי ליורשו יש לה הפסק וקנה שני. עד כאן. משיטה לא נודע שם מחברה.
וכתב הרשב"א ז"ל שאפילו באומר ואחריך מעכשיו לפלוני אין בדבריו כלום שכל שזכה בו הראשון ירושה היא ואין לה הפסק דאי לא תימא הכי רב הונא דאית ליה דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי פליג אדרב אחא בר רב עויא דאמר אחריך לפלוני אם ראשון ראוי ליורשו לא אמר כלום ואם איתא מאי קא מותיב מינה הכא לכולהו דלמא הני נמי כרב הונא סבירי להו באומר אחריך דכאומר מעכשיו דמי ומתוקמא ברייתא בראוי ליורשו ולקמן נמי דהוה סבר רב עיליש דשני נמי שקיל ואמר ליה רבא דייני דחצצתא הכי דייני לאו היינו דרב אחא בר רב עויא ואלו היה רב הונא חולק לא היה קרי ליה דייני דחצצתא. אלא ודאי שמעינן דבראשון ראוי ליורשה אפילו באומר מעכשיו אמרה רב אחא בר רב עויא אלו דברי הרב ז"ל. ולי נראה דזה אפשר לדברי האומרים דמאי דאמרינן נכסי לך ואחריך לפלוני דאם קדם הראשון ומכר דאין לשני אלא מה ששייר ראשון אפילו באומר מעכשיו אבל לדברי האומרים דבאומר מעכשיו אם מכר ראשון שני מוציא מיד הלקוחות לא אמרינן דירושה אין לה הפסק ובסמוך תראה עוד דעתי בזה. הר"ן ז"ל.

שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה כיון שהוא בר ירושה. פירש ר"ש ז"ל שאין לשון זה למי שראוי לירש לשון מתנה אלא לשון ירושה ודייק לה מדקאמר לשון ירושה ולא קאמר שאינה מתנה אלא ירושה אלא לשון זה קאמר אבל אם אמר בלשון מתנה כגון שאמר נתתי נכסי לפלוני בני ואחריו לפלוני אם מת ראשון יחזרו לשני דאין כאן ירושה אלא מתנה וכפירוש הרב רבינו זרחיה הלוי ז"ל דהכי קאמר אין לשון זה לשון מתנה אלא לשון ירושה. הרשב"א ז"ל. ומצינו כיוצא בו פרק בתרא דעבודה זרה שאין טעם כמון אלא ריח כמון ואינו רוצה לומר שאין כמון בעולם אף כאן שאינו לשון מתנה. הר"ן ז"ל.
וכן נראה כפירושם דהא אמרינן במתניתין ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימים ואם אמר משום ירושה לא אמר ולא כלום ואפילו אמר לשון ירושה אם אמר אף לשון מתנה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימים אלמא אף למי שראוי ליורשו אם אמר לו בלשון מתנה אין אומרים שאינה מתנה אלא ירושה.
אבל משם הגאונים ז"ל אמרו דאפילו נתן להם בלשון מתנה גמורה אינה אלא ירושה ואין לה הפסק. והר"י הלוי ז"ל הקשה דהא תניא האומר תנו שקל לבני בשבת כו' ואסיקנא דבין אמר תנו בין אמר אל תתנו אם אמר אם מת יירשו אחרים תחתיהם אין להם אלא שקל ואמאי והא אמרינן נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לאחריך במקום ראשון כלום. ותירץ דהתם במה שנתן להם לא הפסיק שהוא לא זכה בהם אלא שקל בכל שבת ואותו שקל אם לא הפסיקו ליטול שבת בשבתו ומתו יירשו אותו היורשים אבל השאר לא יירשו אותו מעולם. ויש אומרים דשאני התם שלא באו ליד יורש מעולם ושליש שאני. ומכל מקום עדיין קשה בדברי רב אחא דכיון שירושה אי אפשר להיות לה הפסק ואף על פי שמפסיקה האב אם כן מתנת שכיב מרע שקונה היכי משכחת לה והלא מתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר גמר מיתה וכבר קדמו ירושה דאורייתא וכענין שאמרו לקמן גבי נכסי לך ואחריך לפלוני שאם נתנו במתנת שכיב מרע לא עשה ולא כלום ואמרינן דטעמא משום דמתנת שכיב מרע אינה אלא לאחר גמר מיתה וכבר קדמו אחריך ותנו שקל לבני בשבת נמי אף על פי דפירש ואמר תנו או אל תתנו מכל מקום ממילא חלה ירושת הבנים ואין לאחריך במקומן. אלא שבאותה אנו יכולים לומר דהתם משום דביד שליש מסורין כפי התירוץ השני והשליש זכה מעתה בהם לאותם אחרים לכשימותו הבנים אבל לתירוץ הרב הלוי ז"ל קשה. הרשב"א ז"ל.

והראב"ד ז"ל כתב וזה לשונו: ואם מתו ירשו אחרים כו'. קשיא לן הכא הא דאמרינן שלח רב אחא בר רב עויא נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו ירושה אין לה הפסקה. ומתרצינן הא דאמרינן אין נותנים להם אלא שקל לא שירשו אחרים תחתיהם אותו שקל שמה שנתן להם אין לו הפסק אלא כיון דגלי אדעתיה דאשיורא מכוון אף על פי שטעה מצוה לקיים דברי המת ואין נותנים להם אלא שקל ואם לא אמר יירשו אחרים אמרינן דלזרוזינהו איכוון. אי נמי הא דשלח רב אחא בר רב עויא כשהנכסים ביד הראשון שכיון שהוא ראוי ליורשו אין יוצאים עוד מתחת ידו ולא מיד יורשו אבל הכא ביד שליש הן או ביד בית דין וכיון שאמר וירשו אחרים תחתיהם יורשים הם שהרי לא באו הנכסים לידם ומצוה לקיים דברי המת ואפילו השקל שנתן לבניו בשבת כשימותו הם ירשו אותו אחרים תחתיהם. עד כאן.
והר"י ז"ל בעליות פירש דלא קשיא מידי הא דאמרינן ירשו אחרים תחתיהם דאי בירושת כספים ומטלטלים מיירי הרי לא ירשו הבנים כלום בכספים ובמטלטלים המשתיירים אלא בשקלים שהוציאו בכל שבת ושבת והרי הוא כאלו אמר שירשו הבנים אלף שקלים או אלפים וירשו אחרים את השאר. והיכן שייך לומר לשון ירושה אין לה הפסק שנתן לו שדה או חפץ אחר לעשר שנים דכיון שהוא ראוי לירש והחל רש באותה שדה או באותו חפץ ירושה אין לה הפסק ואם במצוה לתת להם שקל בשבת מפירות הקרקעות כיון שלא הזכיר שירשו כלום מעולם בגוף הקרקע לא זכו בפירות המשתיירים לאחר מיתתן ולא דמי לאומר שדה זו לפלוני בני עד עשר שנים דכיון שירש גוף השדה לפירות עשר שנים הרי הוא יורשה לעולם שאין הפסק לירושה. כן נראה בעיני. עד כאן.

ואכתי מקהו קהייתא טובא ודמי כמאן דמחו לה מאה עוכלא ואמרינן הכי אם כן כל מתנת שכיב מרע צריכה שתהא חלה לאלתר עם גמר מיתה דאם לא כן כבר חלה ירושה של יורש ורחמנא אמר אין לה הפסק דאם כן לא משכחת לה מתנת שכיב מרע בתנאי דכל המזכה באם לא זכה מקבל מתנה עד דמקיים תנאיה כל היכא דלא אמר לו מעכשיו כדמוכח פרק מי שאחזו גבי אם מתי אם לא מתי אם תצא חמה מנרתיקה ואם כן כולהו מתנות דשכיב מרע בתנאי לרב אחא בר רב עויא לא מהני ולא מידי ואלו אנן אשכחן בגמרא דמהני וכדאמרינן פרק ב' דביצה הבו ליה ארבע מאות זוזי כו'. ולקמן בפרק מי שמת אמרינן ולימא ליה לכשתלד כו' ובפרק האומר בקדושין נמי אמרינן משל למה הדבר דומה כו' והוה לן למימר דאין לה הפסק. בשלמא לדברי האומרים דדוקא בלשון ירושה הוא דאמרינן אין לה הפסק אבל בלשון מתנה יש לה הפסק משכחת להו לכולהו כגון שאמר הריני נותן כל נכסי לבני על מנת זה שיתנו לפלוני ארבע מאות זוזי ולינסיב ברתאי וכן בההיא דלכשתלד וכן בההיא דפלוני בני יתן מאתים זוז וירש שדה פלונית דכיון דבתחלה זכה אותם בלשון מתנה יש לה הפסק אבל לדברי הגאונים ז"ל שאומרים דכל שראויין לירש אי אפשר שיזכה אלא משום ירושה ואפילו אמר לשון מתנה אם כן כלהו מתנות דשכיב מרע לא מהניא ולא מידי דמקבל לא זכה עד דמקיים תנאיה וכבר חלה ירושה ואין לה הפסק זהו מה שהקשו על הגאונים ז"ל. הר"ן ז"ל.
והרמב"ן ז"ל כתב דאפשר לומר דהתורה נתנה רשות להנחיל מעתה לכל מי שירצה ולהעביר מן היורש ובכלל זה נתנה רשות להנחיל לאחר זמן וירושה עוברת ונפסקת מן היורש ורב אחא בר רב עויא בנכסי לך דוקא אמר כיון דאתחיל בירושה דתורה והנחילו בה שוב אינה נפסקת ממנו אבל בשותק ואומר אם מתו בניו יירש פלוני זכה. ומיהו גם הוא ז"ל סלקא ליה עדיין בצריך עיון. והר"י הלוי ז"ל כתב בזו שאין לה הפסק. ולדידי נמי קשיא לי דהא אמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחד רואים אם ראוי ליורשו נוטלים משום ירושה ואם לאו נוטלים משום מתנה. ופירשה כי ההיא דאמרי ליה נכסי למאן דלמא לפלניא ואמר להו אלא למאן ואמרינן דאם ראוי ליורשו נוטלם משום ירושה ונפקא מינה שאם אמר ואחריו לפלוני לא אמר כלום דירושה אין לה הפסק והתם לא הנחילו בה אלא שהם שאלוהו מי הוא היורש שמא פלוני ואמר כמתמיה אלא למי כלומר מי ראוי ליטלם והרי זה כמניח סתם ליורשו. ויש לומר דאפילו הכי כיון שאמר אלא למאן הרי הוא כאלו פירש נכסי לפלוני. הרשב"א ז"ל.
ונראה לי דלא קשיא ולא מידי דרב אחא בר רב עויא הכי קאמר שכל מי שהוריש בין בלשון מתנה בין בלשון ירושה מי שהוא ראוי לירש ונתן לו כל אותו כח בנכסיו שהיה ראוי לו כיורש גמור אף על פי שהתנה שאחר מיתתו יהא לפלוני אין בדבריו כלום דכיון דלדידיה אוקמיה אדאורייתא הרי הוא כאלו שתק ולא אמר כלום שהרי לא חדש בירושתו שום דבר וכשהוא אומר ואחריו לפלוני הרי הוא כאלו מתנה בנכסים של אחרים ולפיכך כיון דקיימא לן דהאומר נכסי לך ואחריך לפלוני אם קדם הראשון ומכר מה שעשה עשוי נמצא שיורש זה קנה כל הנכסים ודידיה הוו לגמרי ונעשה יורש של תורה שהרי יכול הוא לעשות בכל הנכסים כיורש גמור ובכהאי גוונא אין זו מתנה אלא ירושה וירושה אין לה הפסק אבל שכיב מרע דנותן כל נכסיו לבניו ואמר להם שאם יעשה פלוני כך שיתנו לו שדה פלונית כבר הוציאם מאותה שדה מירושה של תורה שהיורש יכול למכור בשלו ואלו אינם רשאים שאם ישלים אותו פלוני תנאו זכה בה. כללו של דבר אין היורשים נעשים יורשים גמורים דנימא ירושה אין לה הפסק אלא באומר נכסי לך בלחוד שכיון שהיורש יכול לעשות כל מה שהוא רוצה בנכסים כיורש של תורה הוה ליה יורש גמור וירושה אין לה הפסק אבל כל יורש שזוכה בנכסים אלא שעליו לתת מן הנכסים כך וכך לפלוני אם יעשה כך אין זו יעשה אלא מקבל מתנה במה שיש לאחרים זכות ויש לה הפסק. ובזה עולים דברי הגאון ז"ל כהוגן. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות זכייה ומתנה שאפילו באומר בלשון מתנה ירושה היא ואין לה הפסק. ומיהו כתב הרב ז"ל שם שאם פירש ואמר לא משום ירושה אני נותן שאין לה הפסק אלא במתנה יש לה הפסק ומהך ברייתא דתנו שקל לבני בשבת גמר לה. הר"ן י"ל.

אי הכי מת שני קנה שלישי והא שלח כו'. בשלמא מת ראשון וקנה שני לא קשיא לן (דאמר ליה) דאיכא למימר שאין הראשון ראוי ליורשו דהא לא קתני גבי ראשון לשון ירושה כדי שנצטרך להעמידה בראוי ליורשו אלא נכסי לך קתני ואית דגרסי אי הכי מת ראשון קנה שני והא שלח כו' כי היכי דאיירי תנא בשני ושלישי בראוי ליורשו הכי נמי איירי בראשון בראוי ליורשו. עליות.

תיובתא דכולהו תיובתא. כלומר תיובתא דהני אמוראי כלהו דאותביה עלייהו בין הני דסבירי להו דאדם אחד ושדה אחת הוא שקנה אבל אדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם וכל שכן שתי שדות ושני בני אדם לא קנה בין הני דסבירי להו דבכלהו קנו בר משתי שדות ושני בבי אדם תיובתא ולפום דקיימא לן דהלכתא כריש לקיש בהא מלתא אמרינן לימא תיהוי נמי תיובתא דריש לקיש דהא איהו נמי אמר דלא קנה אלא עד דהויא לשון מתנה באדם עצמו ובשדה עצמה שאמר בהם לשון ירושה. הרא"ם ז"ל.

לבר מעכו"ם וקדושין. פירש רשב"ם ז"ל שאם התפיס או הקצה דבר לעכו"ם כו'. קשה לפירושו שהרי אין הקדש לעכו"ם וכי תימא להדיוט שרי ולגבוה אסור מכל מקום קשה מהא דאמרינן בתמורה פרק כל האסורין דאין מוקצה לעכו"ם אלא שהקצוהו שבע שנים. ומיהו לאו פירכא היא דעד כאן לא קאמר התם שלא יהיה מוקצה אלא אם כן עמד בהקצאת עכו"ם שבע שנים דהא אמרינן בפרק ב' דעבודה זרה גבי הא דתניא לוקחים מהם בהמה לקרבן ואין חוששים לא משום רובע ולא משום נרבע ולא משום מוקצה ולא משום נעבד ומוקי לה בפחותה משלש שנים ומשום הכי אין חוששים לא משום רובע ולא משום נרבע דפחותה משלש שנים נעקרת ועכו"ם חס על בהמתו שלא תיעקר ולמוקצה ונעבד נמי לא חיישינן דאם איתא דאקצייה ואם איתא דפלחיה לא הוה מזבין ליה משמע הא אי ידעינן דאקצייה אין לוקחים אף על פי שהיא פחותה מבת שלש שנים. אלא הכי פירושו אין מוקצה אלא שהקצוהו לשבע שנים ומיד שהקצוהו לשבע שנים נאסרת לאלתר ואין יכול לחזור בו אפילו תוך כדי דבור. ונראה לי עכו"ם בעובד כו"ם כגון שקבלו עליו באלוה כו'. וניחא השתא הא דפרק ב' דנדרים דקאמר בר ממגדף כו' ככתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל.

פירש רבינו תם ז"ל הטעם דתוך כדי דיבור כדיבור דמי לפי שפעמים שהתלמיד מוכר או קנה כו'. (יעויין בר"נ נדרים דף פ"ז). ובשם הרב אב"ד אמרו דכיון דאמור רבנן שואל מפני היראה תקנו שלא יהא הפסק בשום דבר. ומשמע לי מדבריהם דרבנן הוא דתקון הכי אבל בעכו"ם וקידושין העמידו אדאורייתא דהפסק הוא ולא כדפירש רש"י ז"ל דחומרא מדרבנן בעלמא הוא. משיטה לא נודע שם מחברה.