שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח/דף קכד


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קכד עמוד אעריכה


מני רבי היא. אעיקרא דברייתא קאי דקתני שהבכור נוטל פי שנים בולדות שילדה פרה אחר מיתת אביהם. ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים לאו דוקא שטר חוב אלא הוא הדין מלוה על פה כיון דחייב מודה ותדע דאמרינן לקמן אמר רב יהודה אמר שמואל אין הבכור נוטל פי שנים במלוה והוינן ביה למאן אי לרבנן פשיטא כו' אלא לרבי ואלא הא דתניא ירשו שטר חוב בכור נוטל בו פי שנים מני לא רבי ולא רבנן ולא מפרקינן לעולם דכי קאמר שמואל דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה על פה כן נראה בעיני. ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי. ואם תאמר פשיטא כלום יתומים חייבים לפרוע חובת אביהם אלא מנכסי אביהם. יש לומר הא קמשמע לן. דבדיבורא בעלמא מסתלק מחלק בכורה וכיון שנסתלק ואמר איני נוטל שוב אינו יכול לחזור בו מה שאין כן בחלק פשיטות אם אמר איני נוטל אין בדבריו כלום אלא צריך להקנות לאחיו הקנאה גמורה. מיהו אין זה מספיק ללישנא דקתני רשאי דהוה ליה למיתני אם אמר איני נוטל אינו יכול לחזור בו. ומקשינן לן בהא דקתני יצא עליהם שטר חוב בכור נותן פי שנים והלא בעל חוב יכול להפרע כל חובו מאחד מן היורשים ואינו יכול לדחותו אצל אחיו ולומר לא אפרע לך מחובר אלא לפי חלקי בנכסים אס שליש ואם רביע כההיא דאמרינן שני אחים שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהן. ויש אומרים התם כגון שלא עכב על הבעל חוב והניח לו לטרוף ממנו אבל הכא מיירי שלא רצה ליתן לו אלא לפי חלקו בנכסים לפי ששעבודו מוטל על כל היורשים ונראים הדברים שהבעל חוב יכול לתבוע כל חובו לאחד מן היורשים אם יש בחלקו בנכסים כדי כל החוב ואינו יכול לדחותו אצל אחיו ולומר לו לאו בעל דברים דידי את אלא בשליש החוב או ברביע אם הם שלשה או ארבעה אחים לפי שכל שדה ושדה משועבדת לו לכל חובו כיון שדינו על אותן שדות בזיבורית או בבינונית ודינו על זו כמו על זו ואף על פי שהלוה היה יכול לפרוע לו חובו במפוזר בכמה שדות מקצת החוב בזו ומקצתו בזו כיון שכל החלק שוה בשיעור חובו אצל אחד מן האחים אינו יכול לדחותו אצל נכסים שאינם שלו ולומר לו כלך אצל אחי ואני אפרע לפי חלקי והם לפי חלקם כל זמן שלא נתרצו אחיו לפרוע לו או שאינן שם. והא דקתני הכא יצא עליהם שטר חוב בכור נותן פי שנים פירוש הדבר שאם אין אחיו בעיר והוא תובע חובו מן הבכור ואין בחלק פשיטותו כשיעור החוב אין הבכור יכול לטעון לאו בעל דברים דידי את אלא על חלק פשיטותו אבל חלק בכורה אינו זוכה בו עד שעת חלוקה דמתנה קריה רחמנא אלא הרי זה דן עמו ואם זכה עמו בדין מגבין לו בית דין פי שנים בנכסים ואחר כך ידון עם האחים על שאר חובו והיינו דקתני ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי כלומר כיון שאמר איני נוטל כבר נסתלק מחלק בכורה ושוב אין בעל חוב יכול לדון עמו אלא על חלק פשיטותו ויכול הבכור להערים על כך כשהוא בטוח באחיו שלא יקחו ממנו חלק בכורתו בשביל שאמר איני נוטל נפקא מינה במה שאינו רוצה לדון עם בעל חובו אלא על חלק פשיטותו כי שמא אחיו יודעים לטעון בדין יותר ממנו או שמא קטנים הם ~אין נזקקים לנכסיהם. כן נראה בעיני דברים ברורים ופשוטים. עליות.
ורשב"ם ז"ל פירש דנפקא מינה להיכא דהלכו האחים למדינת הים אף על פי שהבכור היה כאן אין לבעל חוב בקרקע עד דשמעי בית דין טענת האחים דמה ידעינן איזו טענה יש להם דשמא יטענו פרענו או שטר פרוע הוא. ולפי פירושו אפשר דאפילו לרבא דאמר בפרק הכותב דאפילו בבעל חוב דעלמא נפרעים מן האדם שלא בפניו כדי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו והולך ויושב במדינת הים אפילו הכי נפקא מינה הוא דאלו לא היה בכור זה רשאי לסלק עצמו מחלק בכורתו אומרים לו או פרע או נורידנו לבעל חוב בקרקע כדינו בשומת בית דין מיד אבל עכשיו כל שהאחים קרובים כדי שנשלח לבעל חוב ונודיעם אין יורדים לנכסים עד שנשלת להם תלת איגרין חדא גו תלתין וחדא גו תלתין וחדא גו תלתין וכדאיתא בירושלמי פרק הכותב. הרשב"א ז"ל.

והרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו: אם אמר איני נוטל ואיני נותן כו'. רשאי. כמו המקבל מתנה שאם אמר קודם שתבא לידו המתנה אי אפשי בה רשאי. ושמעינן מינה דיורש שירש נכסים ויצאו על מורישו שטרי חובות בכדי אותן נכסים שאין היורש יכול לסלק ידו מאותה ירושה ולומר לאותם בעלי חובות הרי הנכסים לפניכם אני איני רוצה ליטפל לירש אותן ולא ליתן להם כלום אלא כופין אותו להטפל בדבר ולמכור אותם ולהגבותן או לשומן עליהם דדייקינן דטעמא דמתנה קרייה רחמנא משום הכי מצי אמר איני נוטל ואיני נותן הא אלו היה יורש לא מצי מסלק נפשיה. וטעמא דהא מלתא משום דירושה ממילא קא אתיא מההיא שעתא דמת ליה מורישו מה מורישו לא מצי מסלק נפשיה אף הוא נמי לא מצי מסלק נפשיה דבמתנה הוא דמצי למימר לא ניחא לי בהאי מתנה משום דאכתי לא מטו לידיה אבל ירושה דמכי מית ליה מורישו הא נפלה לידיה והוו להו נכסים דיליה והוי כמאן דמקבל מתנה ומטא לידיה דלא מצי מסלק בתר הכין נפשיה מיניה. עד כאן.

ואני תמה מנין לו וכי כופין בשוטים למי שאינו רוצה להטפל בנכסיו לפרוע. אלא רצה אומר לבית דין איני רוצה להטפל בנכסים שומו לו והורידוהו כל זמן שתרצו לדידן דקיימא לן דשעבודא דאורייתא ואפשר לרב הונא בריה דרב יהושע דאמר פריעת חוב מצוה שכופין אותו כשאומר לא בעינא למעבד מצוה כדאיתא בכתובות בפרק מי שהיה נשוי אבל לדידן אין כופין בשוטים אלא בהורדה לנכסים. הרשב"א ז"ל.
וגם הר"ן ז"ל כתב על דברי הרא"ם ז"ל דאינו מחוור וכי בית דין כופין בשוטי ליורש שאינו רוצה לקבל ירושתו אם אתה אומר כן לקתה מדת הדין. עד כאן.

והראב"ד ז"ל פירש וזה לשונו: אם אמר איני נוטל כו'. קשיא לן הא פשיטא ורבי נמי קרא למה ליה להא מלתא וכי פשוט עצמו אם אמר איני רוצה בירושת אבי ולא אפרע חובותיו אי שקלי ליה אחים אינהו פרעי ולא הוא ואי לא שקלי ליה מכל מקום אתו בעלי חובות וגבו ליה ומאי שנא חלק בכור מחלק פשוט לגבי בעל חוב. ומסתברא לי דלענין חזרה קאמר דאלו לפשיטות כי אמר פשוט לא בעינא להאי ירושה ולא פרענא כי הדר ואמר בתר דפרעוה אחי לבעל חוב בזוזי הבו לי מנתי ואתיב לכו זוזייכו מצי הדר ביה ושקלי מיניה זוזי ומהדרי ליה מנתיה דחלק פשוט משעת מיתת אביו זכה בו והאי דקאמר לא שקילנא ולא פרענא לא זביני הוא ולא מתנה הוא ולא הפקר הוא משום הכי מהדר ומהדרי ליה אבל חלק בכורה כיון דאיהו לא זכי בה עד דמטיא לידיה כי שקלי ליה אחיה ופרעו לבעל חוב זכו בה ותו לא מצי הדר בה דחלק בכורה אשכחן דמחילה קלילא מהניא שהרי בכור שנטל כפשוט ויתר בכל הנכסים מה שאין כן בפשיטות וכל שכן הכא דסליק נפשיה וזכו בה אחוה ולהכי קרי ליה מתנה דבדיבורא מסתלק מינה לבתר דזכי בה אחי כעין מתנה שאם אמר אי איפשי בה דבריו קיימים. עד כאן וזה נכון. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הר"ן ז"ל אלא שכתב שלשון רשאי אינו מתחוור לפי פירושו. עד כאן.

עד דמטא לידיה. פירוש עד דאתיא לידיה דנותן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אף חלק בכורה אינו אלא במה שבא לידי האב ולא בשבח ששבחו נכסים אחר מיתתו ואף על פי שאדם יכול להקנות שדה לשבח העתיד לבא כמו דקל לפירותיו מכל מקום השבח עצמו שלא בא לעולם בלא זכוי בגוף השדה שהוא בעולם אינו יכול להקנות ואפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הא קיימא לן דעד שלא בא לעולם יכול לחזור בו אפילו לרבי מאיר ואין הקנייה קיימת אלא משבא לעולם. ויש מפרשים מה מתנה עד דאתיא לידיה דמקבל מתנה אף חלק בכורה עד דמטו לידיה לפיכך אינו נוטל בשבח נכסים קודם חלוקה ולא אמרינן ארעא דידיה אשבח כמו שאנו אומרים בחלק פשיטות. וקשיא לי להאי פירושא הא דאמרינן לקמן השתא שבחא דאתי ברשותיה אמרי רבנן לא שקיל מלוה מיבעיא מה ענין זה לזה הלא בשעת חלוקה ראוי שיקח הבכור פי שנים במלוה כמו בשאר נכסים שהניח האב מה שאין כן בשבח ששבחו נכסים אחר מיתת האב דלאו ארעא דידיה אשבח. ואפשר לומר דהאי סוגיא פליגא אסוגיא דלקמן וכמו שיש לפרש דמלתא דרב לקמן פליגא אהך סוגיא. ולפירושא קמא דכתיבנא הא דמקשינן לקמן השתא שבחא דאתי ברשותיה כו' משום דמלוה על פה אי אפשר להקנותה כמו שאין אדם מקנה השבח שלא בא לעולם ואפילו הקנאת שטרות אינה מן התורה כמו שפירש הריא"ף ז"ל. עליות.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: מה מתנה דמטיא לידיה. פירוש עד דמטיא לידיה דאב ואי אמרת האי מבכל אשר ימצא לו נפקא. אי מהתם הוה אמינא למעוטי ירושה דנפלה ליה לאביו לאחר מיתה שלא זכה אביו בגוף הנכסים אבל שבח ששבחו נכסים שזכה בגוף הנכסים אימא לישקול כתב רחמנא לתת לו עד דמטיא ליה כוליה לידיה דאב. עד כאן.

ורבנן נמי הא כתיב פי שנים. ולא בעי לשנויי לענין דיקלא ואלים כו' דמלתא דפשיטא היא ולא בעי קרא. ורבי נמי הא כתיב לתת לו פי שנים לא מצי למימר נפקא מינה לשבח שהשביחו יורשים לאחר מיתת אביהם ומוקמינן להכי. תוספי הרא"ש ז"ל.

אמר רב פפא דיקלא ואלים כו'. יש מפרשים דפליג הא דרב פפא אסוגיין דלעיל דרב פפא מפרש פלוגתייהו דרבי ורבנן דרבי סבר כיון דשבחא דממילא הוא קרינן ביה בכל אשר ימצא לו ורבנן סברי כיון דאישתני נמצא כי השבחתה לא היה מצוי לו ואלו לעיל מפרשינן טעמייהו דרבנן משום דכתיב לתת לו וטעמא דרבי משום דכתיב פי שנים וראיה לדבר זה הא דתני רמי בר חמא בשאר ספרי דבי רב בכל אשר ימצא לו פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם ולא דריש ליה מדכתיב לתת לו ואתיא כרב פפא. וניחא לי להאי פירושא הא דאמרינן לקמן השתא שבחא דאתי ברשותיה דלא חשיבא כמוחזק לאב דאלו לפום סוגיין דלעיל מה ענין מלוה לשבח הלא המלוה אתא לידיה דאב ויכול לקנותה בכתיבה ומסירה מה שאין כן שבח שלא בא לעולם. ויש לדחות דמלוה על פה הוא דקשיא ליה לתלמודא דאי אפשר להקנותה. אי נמי אפילו מלוה בשטר קשה ליה משום דהקנאת שטרות אינה מן התורה כמו שכתב הריא"ף ז"ל. עליות.
כי פליגא בחפירה דמר סבר שקיל ואזיל ומר סבר אישתני ולא שקיל בשבחא אלא בקרנא מיהא שקיל משום דשבחא דממילא הוא ואיכא מאן דאמר דבקרנא נמי לא שקיל דהא אישתני קאמר וליתנהו לנכסי דאב בעינייהו והוו דומיא דענבים ודרכות זתים ומסקות תאנים דאמרינן לקמן דאפילו בדמי ענבים שלמים לא יטול אלא אם כן מיחה והאי דאמרי רבנן דבשבח לא שקיל הא בקרנא שקיל התם כגון פרה שילדה שהקרן לא נשתנה. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הרא"ם ז"ל: אמר רב פפא דיקלא ואלים ממילא או ארעא דהות בימי אבוהון מצולה דלא חזיא לזריעה ואסקא השתא שירטון דאתכשרה לזריעה כלומר יבשו המים שהיו עולים בה והעלתה עפר ונעשית שדה ראויה לזריעה כולי עלמא לא פליגי דשקיל בה פי שנים דלאו ראויה היא אלא מוחזקת דהא דיקלא הוה בחיי אבוהון ומרבה בעלמא הוא דרבה ולענין ארעא נמי ארעא הות בחיי אבוהון ואתכשורי בעלמא הוא דאתכשרו כי פליגי בחפירה כו'. פירוש שהיו הזרעים בחיי אביו קטנים בלי שיצמחו בהם השבלים רבי סבר כיון דהאי שבחא לאו מחמת הוצאת אחים הות אלא ממילא הוה ליה ממונא דאביהם אף על גב דבחיי אבוהון לא הוו שבלי כלל והשתא הוא דאשתני והוו שקיל בה פי שנים משום דמוחזק הוי הואיל ואיתיה לגופיה ברשותיה דאביו מחיים ורבנן סברי אף על גב דהאי שבחא ממילא הוא דהוה ליה ממונא דאבוהון כיון דבחיי אבוהון לא הוו שבולי והשתא הוא דאישתני הוו ראוי ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק. עד כאן.


דף קכד עמוד בעריכה


ורב נחמן דידיה אמר מותר לעשות כדברי רבי קסבר הלכה כרבי מחברו כו'. יש מי שפירש דסבירא ליה לרב נחמן דהלכה כרבי אפילו מחבריו ובדין דהוה ליה למימר הלכה כרבי אלא משום דאמרינן לעיל כו' כן כתב רשב"ם ז"ל. ולא מחוור אלא עיקרו של דבר דרב נחמן סבירא ליה דהלכה כרבי מחברו איתמר אבל לא מחבריו איתמר אלא הכל לפי מה שעיני הדיין רואות דאי מסתבר טעמא דרבי מותר לו לעשות כדבריו אף על גב דרבים פליגי עליו דלגבי חבריו לא אפסיקא הלכתא אלא כרבי ולא דלא כוותיה אלא הכל לפי מה שהוא ענין. אמר רבא הלכתא אסור כו' מטי איתמר. פירש רשב"ם ז"ל דמטין בחבריו איתמר ומיהו אם עשה כרבי עשוי. אבל הרא"ם הלוי ז"ל פירש בשם הגאונים ז"ל דהלכה כרבי מחברו איתמר ואפילו במקום חבריו מטין כמותו איתמר כלומר הדעת נוטה לדבריו יותר ממה שהדעת נוטה לחבריו הלכך כיון דלא איתמר בהדיא שהלכה כרבי מחבריו אסור לעשות כדבריו לכתחלה דלא שבקינן דברי רבים ועבדינן כדברי היחיד וכיון דמטין דבריו אל הדעת מי שעשה כדבריו אינו חוזר אלא מה שעשה עשוי שאין לנו ראיה ברורה במה שנחזור את הדין שהרי דבריו נוטין אל הדעת.
ולענין הלכה קיימא לן כרבא הלכך בחפירה והוו שובלי שלופפי והוו תמרי דפליגי בהו רבי ורבנן אסור לעשות כדברי רבי ומיהו אם עשה עשוי וכן פסק רבינו חננאל ז"ל ואף על גב דאמר רב פפא דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה וקיימא לן כוותיה לא פליג אדרבא דאפשר דרב פפא לא אמר אלא במלוה דסבירא ליה דכיון דליתא ברשותיה ראויה גמורה היא ולא מסתבר בה טעמיה דרבי אבל בשלופפי והוו תמרי חפורי והוו שובלי דאיתא ברשותיה אפשר דמודה לרבא דמסתבר טעמיה ואם עשה כדברי רבי עשוי. אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות נחלות שכתב שאין הבכור נוטל פי שנים בכרמל שנעשה שבולין וכפניות שנעשו תמרים וכיון דלא כתב יותר מכלל דסבירא ליה דאפילו עשה אינו עשוי וכדבריו נראה לי דהא סוגיין רהטא דטפי מיקרי מוחזק מלוה משבח דאפליגו ביה רבי ורבנן דהא מוקמינן הא דאמר רב יהודה אמר שמואל אין הבכור נוטל פי שנים במלוה כרבנן ואיצטריך לאשמועינן דלא תימא דמלוה מיקרי טפי מוחזק מחפירה והוי שובלי וכן נמי מוקמינן הא דשלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה אליבא דרבנן דאף על גב דאמרינן חפירה והוו שובלי מיקךי ראוי מלוה הוי מוחזק דכמאן דגביא דמיא וכולה סוגיא בהכי רהטא דשקלינן וטרינן אי הויא מלוה מוחזק אפילו אליבא דרבנן וכיון שבא רב פפא ופסק דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה הדברים מראין דכל שכן שאינו נוטל בשבח. דבההוא גוונא דפלגינן ושקלינן וטרינן אתא רב פפא למפסק הלכה ולפיכך נראים לי כדברי הרמב"ם ז"ל עיקר אף על פי שגדולי האחרונים כתבו בהפך. ומיהו בשאר דוכתי דפליגי רבי ורבנן נקטינן כרבא דאם עשה כדברי רבי עשוי ולא דחינן הא דרבא לגמרי דאף על גב דרב פפא פליג עליה דרבא רבא לא אהא בלחוד אמרה אלא בכוליה תלמודא ולא שבקינן כללין משום חדא דנפקא מכללא דהא גבי חברו איפסיק בתלמודא בכמה דוכתי (דלא) כרבי ולא שבקינן כללין משום הכי אלא דוקא היכא דאיתמר איתמר הכי נמי אמרינן בפרק כיצד מעברין בהנהו כללי דכיילינן התם ודלמא היכא דלא אתמר לא אתמר וזה שלא כדברי רשב"ם ז"ל דדחה הא דרבא מקמיה ההיא דרב פפא ולא נהירא אלא בשאר דוכתי כרבא קיימא לן דמטין כדרבי אתמר וכמו שכתב רבינו חננאל ז"ל. הר"ן ז"ל.

מני לא רבי ולא רבנן. הוה מצי למפרך מההיא ברייתא דלקמן רבי אומר אומר אני בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית אלא ניחא ליה לאסוקי פירכיה מהך ברייתא משום דפריך מינה מעיקרא לרבנן דקאמר אילימא רבנן השתא שבחא דאתיא ברשותיה כו' דהיכא שמעינן להו לרבנן אלא מהך ברייתא ולא בעי לשנויי הא דקאמר רבי נוטל פי שנים היינו דוקא במלוה בשטר ודקאמר שמואל במלוה על פה דלא משמע ליה לפלוגי אליבא דרבי. ועוד אי מימרא דשמואל קא מפליג הוה ליה לפרושי. תוספי הרא"ש ז"ל.

שלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה ולא ברבית. פירוש כגון שהלוה אביהם לעכו"ם ברבית. ודייקינן למאן אילימא לרבנן אמאי נוטל פי שנים במלוה כו'. ואסיקנא לעולם רבנן היא והיינו טעמא דשקיל פי שנים במלוה משום דמלוה כמאן דגביא דמיא הלכך במלוה גופה שקיל פי שנים דהא כמאן דגביא בחיי אבוהון דמיא אבל רבית לא שקיל בה פי שנים דהויא ליה כבהמה שהיא רועה באפר וילדה אף על גב דגופה הא איתיה ברשות דאבוהון מחיים כיון דהאי שבחא לא אתא ברשותיה לא שקיל בה פי שנים הכא נמי אף על גב דהאי מלוה ברשותיה קיימא מחיים דהא כמאן דגביא דמיא כיון דהאי רבית דהיינו שבחא דילה לא מטא ברשותיה מחיים לא שקיל בה פי שנים. ולא תימא הני מילי ברבית דאיחייב עכו"ם לאחר מיתת האב הוא דלא שקיל פי שנים דומיא דבהמה שילדה בחיי אבוהון אלא אפילו נתחייב נמי בה בחיי האב לא שקיל דכי אמרינן מלוה כמאן דגביא הני מילי בקרן גופיה דכי פרע ליה ממונא דשקל מיניה הוא דפרע ליה אבל ברבית דכי פרע ליה ניהליה שבחא בעלמא הוא דפרע ליה ולאו ממונא דשקל מיניה הוא ליכא למימר כמאן דגבוי דמי אלא הוה ליה שבחא דלא אתא לידיה מחיים וכבהמה שלא ילדה בחיי אבוהון דמי דלא שקיל ביה בההוא שבחא פי שנים ואף על גב דהאי שלחו מתם ליתא דהא איפסיק הלכתא לקמן דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה דאלמא לאו כגביא דמיא וראויה היא טרחנא לפרושה ולברורה משום דחזינן פירושא אחרינא דלא דייק גבן והאי פירושא דפרשי טפי דייק ומסתבר. ויש לפרש שבכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית. כגון שהלוה אביו מעותיו לישראל באבק רבית שהוא דרבנן וגבו אותן היתומים לאחר מיתת אביהם שכיון שגבו אותם אין מוציאים אותו מידם וקאמר השתא שהבכור אינו נוטל פי שנים דלאו כמלוה דמיא כיון דאין מוציאים אותה מן הלוה למלוה הוה ליה ראוי ומשום הכי לא שקיל ביה פי שנים והא דרבי דאמר בכור נוטל בו פי שנים בין במלוה בין ברבית סליק בטעמיה דסבר כל מה דזכי האב מחיים נוטל בו פי שנים דמוחזק הוי והא נמי כיון דגבו ליה יתומים בתריה איגלאי מלתא למפרע דזכה ביה ושקיל ביה בכור פי שנים ואף על גב דלא אתא לידיה מחיים ולית הלכתא כוותיה דהא איפסיקא הלכתא לקמן דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה כל שכן ברבית. הרא"ם ז"ל.
והא דשלחו מתם איכא מאן דאמר דלא פליג אדרב יהודה אמר שמואל דאמר אין הבכור נוטל פי שנים במלוה דרב יהודה במלוה ישראל והא דשלחו מתם במלוה דעכו"ם והכין מוכחא מלתא דבדרב יהודה לא אתמר רבים ובדשלחו מתם אמרו אבל לא ברבית דאלמא במלוה דעכו"ם היא. ורבינו חננאל ז"ל לא הכריע בדבר ואמר שהדבר צריך עוד תלמוד. אבל רבינו חננאל ז"ל דחאו ואמר דאדרבה אם איתא למימר דמלוה דעכו"ם טפי ראויה ולא מוחזקת דאלמי נינהו ולא צייתי דינא אלא שאין הפרש בין זו לזו ודרב יהודה לדשלחו מתם פליגן וזה עיקר. הרשב"א ז"ל.

אמר ליה רב אחא בר רב לרבינא איקלע אמימר לאתרין ודריש בכור נוטל פי שנים במלוה כו'. אמר ליה נהרדעי לטעמייהו כו'. פירוש וכולהו אליבא דרבנן קאמרי דאלו לרבי אפילו ברבית נוטל פי שנים ואין צריך לומר במלוה בין בגבו קרקע בין בגבו מעות והכי איתא בפרק ארבעה וחמשה. ונהרדעי לטעמייהו דקאמר רבינא על רב נחמן אמר כן דהוא מנהרדעא וסבירא ליה אליבא דרבנן גבו מעות יש לו ולא שמיע להו לרבנן הא דקאמר רבא לקמן בין לדידי בין לרב נחמן לטעמייהו דבני מערבא קאמרינן ולדידן לא סבירי לן אי נמי שמיע ליה ולא קבל כן על דברי רב נחמן לפי שאין הכרע בדבר לומר דרב נחמן אליבא דבני מערבא קאמר וליה לא סבירא ליה אלא איכא למימר דרב נחמן אליבא דרבנן הכי אית ליה וכדבעינן למכתב. וזה שאמר דרבא אליבא דבני מערבא גבו קרקע יש לו כו' מפורש טעם הדבר בסוף פרק גט פשוט דגבו קרקע יש לו משום דשעבודא דאורייתא והרי קרקע זו כמו שנקנית למלוה מחמת שעבודו שהיא בענין קנייה שטורף מחמתו לקוחות מן התורה אבל גבו מעות אין לו דודאי מעות הללו לא נקנה למלוה דלא הויא אסמכתא אלא על הקרקעות וגם אם התנה לאותובי מעות אין פירושו דלהוי כמוחזק והתם אמר רבא שעבודא לאו דאורייתא ורמינן דרבא ארבא ומסקינן לטעמייהו דבני מערבא קאמר וליה לא סבירא ליה דלדידיה כיון ושעבודא לאו דאורייתא ודאי גבו קרקע נמי אין לו ואביי דהוה סלקא דעתיה דרבא לאו לטעמייהו דבני מערבא קאמר הוה מצי לאקשויי נמי מהא דאמר רבא שעבודא לאו דאורייתא אלא דקושיא אלימא ופשיטא מינה אקשי ליה משום דלא מפרשא מילתא כולי האי דהא דאמרי גבו קרקע יש לו מטעם שעבודא דאורייתא. וקשיא לי כיון דאמרינן התם דמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא גבו קרקע אין לו אם כן צריכים אנו לומר דקסבר רבי דשעבודא דאורייתא כיון דאית ליה דבכור נוטל פי שנים בין גבו קרקע בין גבו מעות ואפילו ברבית ולא אשכחן בשום דוכתא גבי פלוגתא דשעבודא דאורייתא אלא דלא גרע משבח ששבחוה נכסים לאחר מיתת אביהם דשקיל ביה בכור פי שנים אבל ודאי אליבא דרבנן ליכא למימר שנוטל פי שנים בגבו קרקע אלא מטעם שעבודא דאורייתא. ועוד דכיון דאמר רבה גבו מעות אין לו דחשבינן ליה לעיקר מלוה ראוי על כרחך הא דקאמר גבו קרקע יש לו משום דשעבודא דאורייתא הוא. עליות.
דאמר רב נחמן גבו קרקע אין לו משום דאבוהון מעות יהב ולא קרקע ולאו היינו קרקע דשבק אבוהון ונכסי דקנו יתמי נינהו אבל גבו מעות יש לו פירש ר"ש ז"ל משום דכיון דאבוהון מעות יהב ומעות שקל חשבינן להו כמוחזקין ביד האב וכן פירשו רוב המפרשים. ואני מוסיף טעם על דבריהם דרב נחמן סבר כיון דיהב זוזי ודעתו סמוכה עליהם ועיקר פרעון במעות וכל שיש לו מעות אי אפשר לסלקו בקרקע ואפילו תולה מעותיו באחר כופים אותו לטרוח ולמכור ולהביא מעות דאלמא כשם שנתן מעות דעת שניהם להשיב לו מעות לפיכך סבר רב נחמן שאם יש לחלק בדעת דנהרדעי דלא חשבינן מוחזק אלא כנגד מה שנתן דהיינו עיקר המלוה אבל לא הרבית גם בעיקר הגוביינא יש לומר דעיקר חזקתו וסמיכת פרעונו על המעות היה כן נראה לי. ויש מי שהקשה מדאמרינן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה תנו רבנן והמית איש או אשה אמר רבי עקיבא מה בא ללמדנו להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה ואקשינן עלה מדידיה דתניא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי רבי עקיבא ופריק ריש לקיש לא אמר רבי עקיבא דנזקיה ליורשיה ולא לבעל אלא בכופר הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתה והוה ליה ראוי ואקשינן תו ובשאר נזקין לא אמר רבי עקיבא והתניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל ואם אין בעל נותן ליורשיו ואם אין אשה נותן ליורשיה ופרקינן אמר רבה בגרושה וכן אמר רב נחמן בגרושה ואקשינן ונוקמה לרבה כגון שגבו מעות ולרב נחמן כגון שגבו קרקע דאמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו ורב נחמן גבו קרקע אין לו גבו מעות יש לו ופרקינן אמרי הני מילי לבני מערבא אליבא דרבנן הוא דקאמרי כי קאמרינן הכא כרבי דאמר בין גבו מעות בין גבו קרקע יש לו אם כדברי ר"ש ז"ל דטעמיה דרב נחמן הכא משום דמעות יהב מעות שקל מאי קאמר ומאי איכא למפלג התם בין קרקע למעות דהא התם לא שייך הא טעמא דנזקין נינהו ובין גבו קרקע ובין גבו מעות לרב נחמן אין לו לירושת הבעל ואפילו בנשואה ומסתברא לי דלאו קושיא הוא דהתם לא מעייל נפשיה בטעמיה דרב נחמן ולא ידע טעמיה מאי וכדלא ידע ליה אביי טעמא הכא דמקשה ליה לרבה קשיא לרב נחמן קשיא ולכשתמצא לומר דרב נחמן לדידיה בין גבו קרקע בין גבו מעות לית ליה לוקמה לדידיה אפילו בנשואה בין גבו מעות בין גבו קרקע. ועוד דמשום דלרבה איצטריך למנקט דוקא בדגבו מעות אבל גבו קרקע מחזקינן ליה כמוחזק ומשום דשעבודא דאורייתא וכל דגבו קרקע דעיקר שעבודא עליה חשבינן ליה כמוחזק ביד המלוה וכן ביד הניזק משום לתא דידיה דאצטריך לאפוכי אפיך בדרב נחמן ולאו בדוקא כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

אמר ליה אביי לרבה לדידך קשיא לרב נחמן קשיא לדידך מאי שנא מעות כו'. לא הוה מסתבר ליה לאביי לחלק בין קרקע למעות ואפילו סבירא לן שעבודא דאורייתא אין לנו לחשוב את קרקע הלוה למוחזק למלוה גם נראה לי דסבירא ליה לאביי שעבודא לאו דאורייתא והלכך אין לחלק ביניהם דשמעינן לרבה דאמר שעבודא לאו דאורייתא כדאיתא בסוף פרק גט פשוט והיינו דקמקשה ליה כי היכי דמעות לאו מוחזקים נינהו קרקע נמי אינה מוחזקת דשעבודא לאו דאורייתא והיינו דכי אמר ליה רבה אנן לטעמייהו דבני מערבא קאמרינן איפריקא ליה ממילא הך קושיא והא איכא למימר דסבירא להו לבני מערבא שעבודא דאורייתא ולפיכך גבו קרקע יש לו ואיפריקא לן בהך סברא מה שיש להקשות מאי טעמא לא אקשי ליה אביי לרבה מהא דקאמר רבה גופיה שעבודא לאו דאורייתא כיון דלא הוה סלקא דעתיה דלטעמייהו דבני מערבא קאמר וניתא לן בהכי דהיינו מאי דמקשה דהוה סלקא דעתיה דאביי דאף על גב דאית ליה לרבה שעבודא לאו דאורייתא סבירא ליה דקרקע מוחזקת כיון דמכל מקום בעל חוב למפרע הוא גובה דהכי אית ליה לאביי בפרק כל שעה ולכך הקשה לו מאי שנא מעות כו' קרקע נמי לאו האי קרקע כו' ועוד הא את הוא דאמרת כו' הכי נמי כו' לאו מוחזקת היא כיון שהיה שם צד הפקעה שהרי היה הלוה רשאי לסלקו במעות ואדרבה מלוה לאיפרועי בזוזי קיימא ונראה דלאו לגמרי דמיין להדדי דבמעשה סבתא הרי היתה הסבתא יכולה להפקיע זכותא דברתא מן הנכסים לגמרי. אבל לענין גבו קרקע נהי דהוה מצי לסלק ליה למלוה מקרקע מדמי לא הוה מסלק ליה הלכך כיון דקרקע זו משועבדת למלוה וגם אי אפשר לסלקו אלא או בקרקע שני או בזוזי מוחזקת היא. אלא נראה לי דאביי אקושיא קמייתא סמיך מאי שנא מעות כו' קרקע נמי לאו האי קרקע שבק אבוהון דכיון דשעבודא לאו דאורייתא אין כאן קרקע קנוי למלוה ועוד דכיון דצד הפקעה גמורה משוינן לנכסים ראוי אף על פי שקנויה לו מעכשיו הוא הדין דצד הפקעה דגביית קרקע משויא ליה לקרקע ראוי אצל מלוה אף על גב דמדמי לא מצי מסתלק ליה שהרי אין עיקר הקרקע קנוי לו כלל כיון דשעבודא לאו דאורייתא ולאו האי קרקע שבק אבוהון והיינו דכי שני ליה רבה לאביי אנן טעמא דבני מערבא קאמרינן איפרקא לה אידך קושיא דהא איכא למימר דאית להו לבני מערבא שעבודא דאורייתא וכיון שקנוי הקרקע למלוה וגם אין שם צד הפקעה גמורה דמדמי לא מסלק ליה לאו ראוי הוא ולא דמי למעשה דסבתא כדכתיבנא. והעמדנו בזה דברי רשב"ם ז"ל כדבעינן למכתב. עליות.

וכן פירש הר"ן ז"ל וזה לשונו: ועוד הא את הוא דאמרת מסתברא טעמא דבני מערבא כו'. כלומר ומשום הכי מקרי ראוי הכי נמי כיון דאי בעי לוה מזבין ליה ההוא קרקע ומסלק למלוה בזוזי דינא הוא דאפילו גבו קרקע ליקרי ראוי. ואיכא למידק מאי קשיא התם אי קדים סבתא וזבין זבינה פקע ליה זכותא דברתא לגמרי כו' אלא ודאי הכי פירושו דלטעמיה דרבה מקשה דסבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא כדאיתא בסוף מכלתין ולדידיה כל היכא דזבין לוה מלוה מדאורייתא לא מצי טריף ופקיע ליה שעבודא דמלוה מהאי ארעא לגמרי הלכך דמי למאי דאמרינן גבי ההיא סבתא שבשניהם אי קדים וזבין פקע זכותא דאידך לגמרי והוה ליה לרבה למימר בהא דליהוי ראוי כי היכי דאמר בעובדא דסבתא. וכי תימא אכתי לא דמי דהתם פקע ליה זכותא דברתה לגמרי והכא נהי דמדאורייתא פקע מדרבנן מיהא מצי טריף. לאו קושיא היא דמשום שעבודא דרבנן לרבה לא מיקרי מוחזק וראיה לדברי מדפרכינן ~ליה דרבה בסוף מכלתין דקאמר שעבודא לאו דאורייתא ואמרינן נמי ומי אמר רבה הכי והאמר רבה גבו קרקע יש לו אלמא שעבודא דאורייתא דאי לאו דאורייתא כיון דאי קדים וזבין מדאורייתא זבינא זביני ולא מצי טריף ראוי הוא דשעבודא דרבנן לא משוי ליה מוחזק והיינו פירכא דאביי לרבה בשמעתא דהכא ומשום דאביי ורבה ידעו דאית ליה לרבה שעבודא לאו דאורייתא לא חש אביי לאהדורי הכי אלא ברבה ממאי דאמר איהו גופיה בעובדא דסבתא והכי קאמר ליה כי היכי דהתם משוית ליה ראוי משום טעמא דאי קדם וזבין הכי נמי אית לך לשויו ראוי משום האי טעמא גופיה דלדידך דאמרת שעבודא לאו דאורייתא שוין הן לגמרי. ומפרקינן לטעמייהו דבני מערבא קאמרינן ולן לא סבירא לן כלומר דלרבה אליבא דנפשיה סבירא ליה דבין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו כיון דאית ליה שעבודא לאו דאורייתא ומאי דקאמר גבו קרקע יש לו לטעמייהו דבני מערבא קאמר דכיון דקאמרי דבכור נוטל פי שנים במלוה שמע מינה דאית ליה שעבודא דאורייתא ומשום הכי אמר לטעמייהו דדוקא גבו קרקע דשעבודא דמלוה אקרקע רמיין אבל גבו מעות דלא רמיין שעבודא עלייהו אין לו. עד כאן. וכן פירש הרמב"ן ז"ל עיין בחדושיו שבדפוס.