ויקיטקסט

שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג/דף ס

< שיטה מקובצת על הש"ס | בבא בתרא | פרק ג

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ס עמוד א

עריכה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.


דף ס עמוד ב

עריכה


מתניתין. לא יפתח אדם לחצר השותפים פתח כנגד פתח. פירש ר"ש ז"ל אלא מרחיק משהו זה שלא כנגד זה וטעמא משום צניעותא ובהרחקת משהו סגי כל שאינו רואה אותו להדיא אינו יכול לעכב עליו דסוף סוף אי בעי קאי בחצר וחזי ליה. ומכל מקום בעלמא דליכא האי טעמא מרחיק ממנו עד כדי שלא יוכל לראות בתוך שלו כלל. ומה שאמרו בפרק קמא בשני גנים בשני צדי רשות הרבים זה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף וזה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף שאני התם דגגין אינם עשוים לתשמיש קבע ולעתים שהן משתמשים בהן יכולים הם להשתמש בצד המעקה שלא יראה חברו. אלא שאני תמה שהרי שנינו ולא חלון כנגד חלון וכיון ששנו אותו בהדי הרחקתו של חלון ובחלון ודאי ליכא למימר הכין שבחצר היה יכול לראות מה שעושה בביתו אבל כשהוא בעלייתו אינו יכול לראות כלום ובחלון מרבה עליו היזק ראייתו. ולולי שאמרה הרב ז"ל היה נראה שצריך להרחיק עד שלא יוכל לראות מפתחו דרך פתחו של חברו כלל לטעמא דאמרן לעיל עד האידנא בחצר בעינא לאצטנועי מינך בבית לא כלומר בעוד שאתה בחצר והשתא אפילו כשאתה בבית בעינא איצטנועי מינך. אבל פותח הוא פתח כנגד פתח ותלון כנגד חלון ברשות הרבים. ודוקא פתח של חצר או של בית אבל פתח חנות לא שבעל חנות יושב שם תדיר ואינו יכול להשתמר ולהצטנועי ממנו ומן הבאים בחנותו. וכן שנינו בתוספתא אבא שאול אומר לא יפתח אדם חנות כנגד חצרו של חברו כדי שלא יהיה יושב בחנותו ורואה בחצרו של חברו. ואיכא למידק למתניתין פתח כנגד פתח במבוי מאי דמדיוקא דרישא משמע שהוא פותח מדקתני בחצר השותפין משמע הא למבוי מותר ומדיוקא דסיפא משמע שהוא אסור דמדקתני אבל פותח הוא לרשות הרבים שמע מינה דבמבוי אסור. ובירושלמי משמע דמקשי ליה דגרסינן התם הכא אתמר פתח כנגד פתח מותר והכא אתמר פתח כנגד פתח אסור. הך דתימא אסור בחצר השותפים והך דתימא מותר במבוי. והא תנא כשם שבני חצר יכולין למחות זה על זה כך בני מבוי יכולין למחות זה על זה במבוי אמר רבי לא כאן שנתן רשות כאן שלא נתן רשות. ונראה פירושו כשנתן רשות מותר ואינו יכול לחזור בו אבל לא נתן רשות אסור כבחצר אבל בחצר אפילו נתן רשות יכול למחות בידו לומר לו סבור הייתי לקבל ואיני יכול לקבל. עור מסתברא לי דבמבוי כל שיש למטה ממנו שלשה בתים הרי הוא כרשות הרבים דאמר ליה סוף סוף הא בעית איצטנועי מן הרבים איצטנע מינאי. ורשות הרבים דקתני לאו דוקא אלא ברשות שרבים בוקעים בו כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לא לשוייה בר תמני דקא שקיל תמני בחצר כו'. כלומר אם היה רחבו של פתח ארבע אמות לא לישוייה בר תמני דכי הוי בר ארבעי שקיל מהחצר ארבע אמות ברוחב הפתח באורך שמונה אמות והשתא אי עביד בר תמני שקיל מחצר שמנה ברוחב הפתח באורך ארבע אמות כדמתברר בפרק השותפין. ואף על גב דמכל מקום בין הכי ובין הכי ארבע אמות של שמונה הוא דקא שקיל זמנין דניחא ליה להאיך למיתן ליה הני שמונה אמות באורך ולא ליתן לו ברוחב כגון דאית ליה איהו פתחא אחרינא בצד האי פתחא דחבריה בקרן זוית דכד שקיל האי ברוחב הפתח לא קא משתייר ליה לההוא פתחא דבקרן זוית רווחא. אבל בר תמנין אמין לישוויה בר ארבעי דמכל מקום ארבעי קא שקיל מקמי הכי ברוחב הפתח וארבעי קא שקיל השתא אמר ליה רבא כו' סבר רמי בר חמא למימר ארבעי לא לישוויה תרי בר תרתי תרתי דמעיקרא שקיל ארבעי ברוחב הפתח והשתא קא שקיל תמניא ארבעי להאי פתחא וארבעי להאי פתחא. אבל בר תמניא לישוויה תרי בר ארבעי ארבעי דמכל מקום מעיקרא תמני שקיל ברוחב הפתח והשתא נמי תמניא שקיל ארבעי להאי פתחא וארבעי להאי פתחא. הר"י ן' מיגש ז"ל.

מתניתין: אלא אם רצה כונס לתוך שלו. ואם תאמר אף על פי שכונס לתוך שלו אמאי מותר לגזור משום אוהל הטומאה כדגזרינן באילן הנטוע ברשות הרבים. יש לומר שאילן שענפיו מרובים ומכסה בענפיו כל הדרך ואי אפשר לאוכלי תרומה להזהר מן האהל אבל בהוצאת זיזין היכא שכנס לתוך שלו שרוב הדרך פנויה משום סכך בעולם מי שהוא אוכל תרומה זריז הוא שאינו הולך בדרכים במקום שיש זיז אלא במקום שהוא אויר לחודיה ומשום הכי אין לחוש. כיסה להזיק בני רשות הרבים שלא יוכל לעבור תחתיו גמל טעון פשתן ולכתחלה לא שרינן למעלה מגמל ברשות הרבים אלא בדיעבד. תדע שהרי באילן סרק קוצצין כנגד המשקולת אפילו בדיעבד משום דגזרינן שמא לא יהיה שם כשיעור גמל טעון פשתן. ה"ר יהונתן ז"ל.

גמרא: אלא בני מבוי מחלין גבאי את ברשות הרבים מאן אחיל גבך. נראה לי דהכי קאמר ליה אנא בני מבוי מחלין גבאי בפירוש את ברשות הרבים מאן אפשר דמחיל לך וכגון שזה לא היה טוען שכונס לתוך שלו היה או שנודע בבירור שלא כנס לתוך שלו אלא שהיה טוען שבני רשות הרבים מחלו ואמר ליה דלא אפשר לבני רשות הרבים למחול דמאן מפייס ומאן מחיל והרשות של כל העולם הוא. והא דאמרינן בפרק לא יחפור גבי שובך ששנינו אם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו מאי קמשמע לן טוענין ללוקח תנינא לקח עליה ובה זיזין וגזוזטראות הרי היא בחזקתה צריכא דאי אשמועינן התם משום דאימר כונס לתוך שלו הוה אבל הכא דליכא למימר הכי אימא לא צריכא ואי אשמועינן הכא גבי יחיד אימא פייסיה בממוניה אם כן אחולי אחיל גביה אבל גבי רשות הרבים דמאן פייס ומאן מחל אימא לא צריכא. ולכאורה היה משמע דהכי קאמר הוה אמינא מאן פייס ומאן מחיל ליה קמשמע לן דאפילו הכי אמרינן דדילמא שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר פייס ומחלו. ולא היא דהתם הכי קאמר אבל ברשות הרבים דודאי ליכא למימר דפייס דמאן פייס ומאן מחיל ולא תהא בחזקתה קמשמע לן דטוענים ללוקח דדילמא מי שמכרה לו כנס לתוך שלו והוציא זיזין שלו. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/בבא_בתרא/פרק_ג/דף_ס"