שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג/דף נא


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נא עמוד אעריכה

דל זוזי מהכא תקני שטרא. מכאן דקדק הרב בעל העיטור ז"ל דשטרי ראיה שאדם כותב מכרתי שדה פלונית לפלוני יש בהן משום קניה כאלו כתב בהן שדי מכורה לך דאי לא מאי קושיא דלמא בשטרי ראיה שמכר לה את השדה בכך וכך דמאן אמר לן דשדי מכורה לך כתב לה. ואיכא למידק מאי קאמר דל זוזי תקני בשטרא דשטרא נמי לגלויי זוזי הוא דכתב לה. ומסתברא לי דמקומם מקום שנותנים מעות ואחר כך כותבים את השטר ומשום הכי אקשינן ליה דל זוזי מהכא דאף על גב דכי שקול זוזי לאו בתורת דמי מקח שקלינהו מכל מקום כיון דהדר וכתב לה שטר לא מחמת גלויי זוזי הוא אלא להקנאה גמורה איכוון וכאותה שאמרו בפרק שני דייני גזירות גבי מוכר שדה לחברו והוציא עליו שטר חוב שהוא חייב לו. כתב לו על הנייר או על החרס ואם תאמר על החרס שטר שיכול להזדייף הוא ואינו שטר יש לומר בחוקק על החרס. הרשב"א ז"ל.

אף על פי שאין בו שוה פרוטה. תימה דמאי רבותא הוא שוה פרוטה כו' ככתוב בתוספות. ויש לומר משום דכתיב ביה נתינה אחריתי כו ככתוב בתוספות פרק קמא קדושין (דף ט' א'). אי נמי משום דכתיב ואקח את ספר המקנה סלקא דעתך אמינא נילף קיחה קיחה ונבעי שוה פרוטה קמשמע לן. תוספות הרא"ש ז"ל.

רב ביבי מסיים בה משמיה דרב נחמן במתנה בקש ליתן לו. אמוכר שדהו מפני רעתה קאי ולאו למימרא דבמתנה בקש ליתנה לו בלא דמים דאף על פי שהשדה רעה בעיני אדוניה רוצה לקבל במכירתה כל הנמצא בדמיה אלא הכי קאמר בלשון מתנה בקש ליתן לו כדי שיקנה הלוקח מיד בשטר ולא יוכל לחזור בו ולמה כתב לו בלשון מכר כדי ליפות את כחו מפני האחריות. ואי נמי שאין הלוקח מתפייס שיתן דמים ויצא עליו שם שקבלה במתנה. ושמע מינה דבמכר נמי אף על פי שאינו מוכר שדהו מפני רעתה היכא דכתב לו לשון מתנה קנה בשטר בלא דמים דהוה ליה כמאן דפריש ואמר תקנה בשטר כדין מתנה כיון שכתב לשון מתנה. כן נראה לי. עליות. וכן פירש הרשב"א ז"ל.

כתוב בתוספות ועוד יש לומר דאפילו כתיבי תרווייהו בשטר אחד יפה כחו כו'. כלומר ופירכא קמייתא לאו פירכא היא. תוספות הרא"ש ז"ל.

לוה מן האשה וגרשה מן העבד כו'. ואם תאמר ואמאי והא אשה נאמנת במעות שבידיה לומר נכסי מלוג הן וכמו שנכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא וזו כיון שנתגרשה הרי הם שלה לגמרי. איכא למימר הני מילי בשישנן ביד האשה אבל הכא כגון שהבעל טוען ברי וכיון שתופס נאמן אי נמי יש לומר דכיון דמשני שאני התם דלא ניחא ליה לאיניש לשוויי נפשיה עבד לוה לאיש מלוה היינו טעמא משום דאמרינן אנן סהדי שלא לוה ממנו עד שידע בבירור שאותם מעות שלו הן שאין לאשתו זכות בהן שאם לא כן ודאי לא נעשה עבד לאשתו שהיא משועבדת לו. הר"ן ז"ל.
שאני התם דלא ניחא ליה דלהוי עבד לוה לאיש מלוה ושמעינן מינה דלוה מאשתו או מעבדו מעות שאינם טמונים וגרש את האשה ושחרר את העבד חייב לפרעם דכל שלוה מהם מעות שאינם טמונים. אודויי אודי ליה דשלהם הם שנתנו להם בענין שאין לו בהם כלום כגון שנתנו לעבד על מנת שאין לרבו בהם כלום אלא שיפדה בהן את עצמו ולאשה על מנת שאין לה בהם אלא מה שהיא נושאת ונותנת לפיה. אי נמי שיחד לה דבר אחד. מדקתני נתגרשה האשה ונשתחרר העבד אין להם עליו כלום וטעמא משום דלגלויי זוזי הוא דעבד משמע שהמוכר שדה לאשתו במעות טמונים ואסיקנא דלא קנתה דלגלויי זוזי הוא דבעי. וכל שבאו מעות ליד הבעל אין לה עליו כלום וגוף ופירות שלו דמחזיקים להו בחזקת הבעל דמשלו גנבתם. ויש אומרים דכמעות נכסי מלוג מחזיקים להו ואין לבעל בהם אלא אכילת פירות וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות והתם כשהבעל טוען ברי דמשלו גנבו וכיון שהוא תופס וטוען ברי עליהם להביא ראיה אבל כל שלא תפס אפילו טען ברי אינו נאמן ואי נמי בשתפס ולא טען ברי אין לו בהם אלא אכילת פירות בלבד שכל מה שיש תחת יד האשה כנכסי מלוג מחזיקים להו שנפלו לה מבית אביה או שנתנו לה במתנה וגוף שלה ופירות לבעל והכין מוכח בירושלמי דכתובות בפרק מציאת האשה גבי מציאת האשה לבעלה אמר רבי ייסא לא אמרי כן אלא כדי שלא תהא אשה מברחת זהובים משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי. הגע עצמך שנתן לה אחר במתנה קול יוצא במתנה ואין קול יוצא למציאה. הגע עצמך במציאה בעדים זו מפני זו שמע מינה מן הדין יכולה היתה לומר מצאתי ולא היה לבעל בהם אלא אכילת פירות בלבד אלא שחשו לה חכמים לתקנה שתהא אף הגוף מציאתה לבעל אבל במתנה לא תקנו שקול יוצא למתנה ואינה מעיזה פניה לומר נתנו לי במתנה ומשקרא אלמא נאמנת היא בכך. ויש מרבותי נ"ע שאמרו שכל שהם תחת ידה או תחת יד הנפקד שלה היא נאמנת לומר של אחרים הם והפקידם אצלי או שנתנו לי במתנה על מנת שאין לבעלי בהם כלום אלא מה שאני נושאת ונותנת לתוך פי וכן העבד ודוקא בשטוענים כן אבל אם לא טענו אין טוענים להם וכמו שאכתוב בסמוך. במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ומיהו אם מתה הבעל יורשה הא למה הדבר דומה לאב שנתנו לבנו מתנה שאין לאב בהן אכילת פירות ואם מת הבן האב יורשו. ואפילו מכרה היא או נתנה לאחר ומתה בעל מוציא מיד הלקוחות אלא אם כן פירש לה שתוכל למכור וליתן לאחר. ואפשר שעוד צריכה שיכתוב לה בפירוש שאם מכרה או נתנה לאחר שלא יהא הוא מוציא מיד הלקוחות הא לאו הכי לא שלא אמר לה שתוכל למכור וליתן אלא שלא יוציא הוא מיד הלקוחות בחייה אבל לאחר מיתה הוא מוציא מיד הלקוחות עד שיפרש וכן דעת גאון ז"ל ואין דעתי נוטה לכך. הרשב"א ז"ל.


דף נא עמוד בעריכה


הא דאמרינן הכא הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות. קשה לן עלה הא דאמרינן בפרק הזורק בגיטין בההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו בפניא דמעלי שבתא כו' והקשו על חצרה מהו שקנתה אשה קנה בעלה ומאחר שאין הבעל אוכל פירות מאי מקשי ואיכא למימר דבתר דשמעה מרב ומרבי אלעזר סברה. הראב"ד ז"ל.

ואין הבעל אוכל פירות. טעמא דבמכר היה לה לפרש ובמתנה לא היה לה לפרש לפי שמתביישת ממנו אין לה כל כך מצח לשאול ממנו על מנת כן אתה נותן אותה קרקע לי שלא יהא לך שום זכות בפירותיו אבל על דעת כן קבלה ממנו אבל במכר שקנתה אותו במעותיה שהיו לה שלא יהיה לבעלה רשות בהם היתה יכולה לפרש לבעל ולומר לו על מנת כן אני קונה ממך זה הקרקע שלא תאכל מפירותיה ומדלא פירשה דבריה שמע מינה דעל מנת כן קנתה אותו שיזכה הבעל בפירותיו כמו שזוכה בפירות נכסי מלוג שלה. רבינו יהונתן ז"ל.

קבל מן האשה יחזיר לאשה. שמעינן מהכא שאם יש מעות ביד האשה אין הבעל יכול להוציאם מתחת ידה בדין ואינו נאמן לטעון שלי הוא אלא נאמנת היא לומר שהן נכסי מלוג שלה או מירושה הן או שנתנו לה במתנה ואין לבעלה בהן אלא פירות אי נמי נאמנת לומר שאחר נתנם לה על מנת שאין לה בהם אלא מה שנושאת ונותנת לפיה ובענין זה אין לבעל בהם כלום דהכי קיימא לן בפרק קמא דקידושין אי נמי נאמנת לומר פקדון הן בידי דאי סלקא דעתך נאמן הבעל לטעון על מעות שביד האשה שלי הן להוציאם מידה בדין אמאי יחזיר לאשה ולא לבעל הלא בעל נאמן להוציאה מיד האשה הילכך כשטוען הבעל שלי הן ואין האשה יכולה להביא ראיה שהן שלה למען לא יחזיר לבעל והא דתניא לוה מן האשה וגרשה כו' וכן לענין מכר אם היה סבירי לן לגלויי זוזי הוא דבעי הוה אמרינן שאין לאשה עליו כלום שיכול להחזיק בהם בתורת שלו התם אמר שתפס הבעל יכול להחזיק בהן בתורת שלו אבל אין יכול להוציא מידה כיון שמוחזקת בהן וכן פירש ר"י ז"ל ואם תרצה לדחות הא דאמרינן שלא יחזיר לבעל דוקא כל זמן שאין הבעל בא לערער ולטעון שלי הן דאין לזה ללכת אצלו ולשאול את פיו אם הם שלו. הנה עוד ראיה שהאשה נאמנת לומר שלי הן כל זמן שאין הבעל תופס מדאמרינן וכולן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הם יעשו כפרושן ואם לא היתה תפיסתם תפיסה לא היו נאמנים בשעת מיתתם וכדבעינן למכתב. ונראה לי דהא דתניא לוה מן האשה וגירשה כו' דהא היכא דקא טעין טענת ברי ואמר דידי אינון אבל אי טענה איהי טענת ברי שהן שלה והוא טוען טענת שמא יש לו להחזיר לאשה וכי אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי היינו אם יטעון ברי לי שיש לה משלי כך וכך. קבל מן העבד כו' דאמרינן פקדון הם בידו של אחרים אי נמי נתנו לו על מנת שיפדה בהן את עצמו והיינו נמי פקדון. קבל מן העבד יחזיר לעבד נראה לי טעמו של דבר לפי שיש לחוש שמא הן פקדון ביד העבד מיד אחר ואלו היו ביד העבד נאמן העבד לומר פקדון הם בידי מחמת פלוני שאם תאמר אין העבד נאמן לומר של פלוני הם אם כן למה יחזיר לעבד ולא לרבו שהרי מה שקנה עבד קנה רבו ואפילו אם נתן לו על מנת שאין לרבו רשות בו קנה רבו דקיימא לן כרבי אלעזר ורב נמי הכי סבירא ליה במסכת נדרים אנא דנסיב לה לסברא דידיה כרבי מאיר. וכן פסק הגאון ר"י ז"ל. מאי אמרת נאמן לומר אחר נתנה לי על מנת שאין לי בהם אלא מה שאני נושא ונותן כיון שנאמן בכך אף על פי שאינו מחזיקים בשלו לגמרי הוא הדין שנאמן לומר של איש פלוני הם והאי דלא חשבינן נמי חזקת העבד שהם ברשות רבו ובחזקתו ויהא נאמן לומר שלי הן דאף על פי שיד עבד כיד רבו דמיא הרי היא חצר מהלכת וחצר המשתמרת שלא לדעתו הילכך כשקבל מן העבד לא הוי כמו שקבל מיד הרב שיהו המעות בחזקתו. מת יחזיר לרבו ואף על פי שיש לחוש שמא היה פקדון מיד אחר אפילו הכי יחזיר לרבו דבשלמא בחיי העבד כיון דאיכא לספוקי שמא הן פקדון ביד העבד מיד אחר או שמא הן משל רבו אמרינן יחזיר למקום שנטל משם שהרי בחזקת העבד הם דכל פקדון ברשותא דמאריה קאי אבל כשמת העבד ושוב אינם בחזקת אדם לא שבקינן רבו דאמר שלי הן כי אין נכסים מצוין ביד העבד אלא משל רבו ואין לחוש שמא הן מאיש אחר ולא נחזירם מספק זה. עליות.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: וכתב מורי בשם רבינו יצחק ז"ל הידוע בעל התוספות דמהא שמעינן שאם יש מעות ביד האשה נאמנת לומר נכסי מלוג שלי הם שירשתים או שנתנו לי במתנה או שנתנו לי על מנת שאין לבעלי בהם כלום אלא מה שאני נושאת ונותנת לפי וכן העבד שכל זמן שהם בידו הם נאמנים וזהו ששנינו וכולן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הם יעשה כפירושן אלמא נאמנים הם. ותדע לך עוד מדקתני יחזיר לאשה ויחזיר לעבד ואם איתא שכל שהן ביד האשה וביד עבד הבעלים מוציאין מידיהם למה יחזיר לאשה ולעבד ולא לבעלים דאפוכי מטרתא למה לן יחזיר הנפקד לאשה ולעבד ובעלים באים ומוציאין מידם וכן הדין במוכר במעות טמונים לאשתו משבאו ליד הבעל הוא שיכול להחזיק בהם הא קודם שבאו לידו הם נאמנים. כן כתב מורי ז"ל בשם ר"י ז"ל. ואם תאמר אם כן כשמתה למה יחזיר לבעלים וכל שכן לאיכא דאמרי יעשה פירוש לפירושן. יש לומר דכל שהן בחיים הנכסים בחזקתם ויד נפקד נמי כידן אבל כל שמתו אין הם בחזקתם אלא בחזקת היורש דהיינו הבעלים וכיון שרוב הנכסים המצוין בידם הן משל בעליהן אף על פי שאמרו קודם מיתה של פלוני הם ולא הספיק הנפקד להחזיר בחייהן כבר יצאו מרשותן ומטילין אותם אחר הרוב והמצוי דהיינו בעלים וכמאן דאמר יעשה פירוש לפירושן אבל למאן דאמר יעשה כפירושן לא קשה מידי שהרי הן נאמנים ונותנים אפילו לאחר מיתה וכל שלא צוו דין הוא שנחזיר לבעלים שהן היורשים ונכסים בחזקתם. והא דאמרינן וכולן שאמרו בשעת מיתתן לאו דוקא אלא הוא הדין בחייהן בבריאותם אלא אורחא דמילתא נקט שאלו בבריאותם מה להם לגלות ולומר של פלוני הן יטלו זה מזה ויחזירו למפקיד. וכן פירש ר"ש ז"ל.
והרמב"ן ז"ל כתב דאינם נאמנים לומר שלנו הם שנתנו לנו על מנת שאין לבעלים בהם כלום אלא מה שאנו נותנים לפינו שאם כן למה עושים פירוש לפירושן ואפילו לאחר מיתה כיון שהיו הם יכולים ליתן בחייהם נעשה פירושו אפילו לאחר מיתה וכדאמרינן בפרק יש נוחלין גבי בכור אלו בעי למיתן ליה מתנה לא מצי יהיב ואף על פי שהירושה באה לאחר מיתה ומה שאמרו אי אמידן יעשה כפירושן כבר פירשו בירושלמי פרק הגוזל משום שאין עשוי לשקר בשעת מיתה. ולפי דבריו ז"ל הא דקתני יחזיר לאשה ויחזיר לעבד לאו דוקא קאמר כלומר להם ולא לבעלים אלא כלפי שאמרו שאין מקבלים מהם פקדונות אלמא חוששים להם שמא משל בעלים גנבום הוה סלקא דעתך אמינא אם קבלום ניחוש להם השתא נמי ולא נחזירם אין מקבלים מהם לכתחלה ומיהו אם קבלום למקום שנטלו יחזירו. ואין זה מחוור בעיני כל הצורך דלמאן דאמר יעשה פירוש לפירושן ומחזירין לבעלים אלמא עד שלא מתו אין מחזירים לבעלים. וכל שכן למאן דאמר יעשה כפירושן דאי אמרת שהן אינם נאמנים להוציאן מרשות בעלים ויד בעלים עדיפא מידם והן כמוציאין מיד בעלים ואין הבעל כמוציא מידן אם כן אפילו מהשתא יחזיר נפקד ליד בעלים וכל שכן לאדון שאין לחלק בו בין גוף לפירות שאם יש בהן לאדון אכילת פירות אף הגוף שלו דאין יד לעבד בלא רבו מה שקנה עבד קנה רבו. ואם תאמר אין הכי נמי אם כן מאי קאמר וכולן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הן יעשה כפירושן ואי משום שאמרו בירושלמי לפי שאין אדם עשוי לשקר בשעת מיתה הא ליתא דלפום גמרין משקר ועושה קנוניא אפילו בשעת מיתה. ור"ש ז"ל כן פירש דבשעת מיתה לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט וכמו שכתבנו. ומה שהקשה רבינו ז"ל ובא לדמותה לאומר בשעת מיתתו איש פלוני בני בכור דנאמן ואמרו שם פשיטא לא יהא אלא אחר אי בעי למיתן ליה מתנה מי לא מצי יהיב. שאני התם שהנכסים בבירור שלו הן אבל כאן שיש לספקן בשל בעלים ורוב נכסים שתחת ידן והמצויין להם משל בעלים כשמתו ויצאו מרשותן אנו מטילין אותם אחר רוב ומצוי וכמו שכתבנו למעלה משמו של מורי ז"ל. ואם נפשך לומר שאין הטעם זה מספיק ובאת לדמותה לההיא דבכור בא ונסמוך עליה לפסוק כאן כלישנא דאמר יעשה כפירושו וכלישנא בתרא דרב דאמר אי אמידא ברתא עשה כפירושה. כן נראה לי להעמיד דברי מורי ז"ל שאמר משום רבינו יצחק ז"ל שהוא רב מובהק. גם כן נראה מדברי ר"ש ז"ל שהוא ז"ל פירש יחזיר לאשה ולא לבעל דאין לנו להחזיקה בגנבתה מתה יחזיר לבעלה ואפילו אם נתן לה ממון על מנת שאין לבעלה רשות בו מכיון שמתה יורשה בעלה שהבעל יורש בקבר והלכך יחזיר לבעלה דממה נפשך הרי הוא יורשה בעלה. עד כאן.
אלא שאני תמה בדבריו שהוא ז"ל כתב בעבד מת יחזיר לרבו דמסתמא כל מה שקנה עבד קנה רבו עד כאן. ואם כן אפילו מעתה למה יחזיר לאדון מאי שנא אשה ומאי שנא עבד דמדקאמרינן יחזיר לאשה ולא לבעל אלמא אין לבעל בהם אפילו אכילת פירות ומחזיקים אותה במתנה על מנת שאין לבעלה רשות בהן אלא מה שהיא נותנת בפיה ואם כן אפילו בעבד נאמר כן. ועוד כתב ז"ל דהוא הדין אם נשתחרר העבד ואחר כך מת יחזיר לרבו שהרי היה עבד כשהפקיד לוה וסתם עבדים גזלנים הם אבל נתגרשה האשה ואחר כך מתה יחזיר ליורשיה ולא לבעלה דמשנתגרשה אין הבעל יורשה עד כאן. ואיני יודע מאי שנא עבד מאי שנא אשה דכאן וכאן אמרו יחזיר לאשה יחזיר לעבד וכולן שאמרו בשעת מיתתם של פלוני הן יעשה כפירושן והוא ז"ל פירש דלאו דוקא אלא אפילו בחייהן. וצריך לי עיון בדבריו.

וכולן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הן יעשה כפירושן ואיכא דאמרי יעשה פירוש לפירושן. כלומר יבדוק ויחקור על הדבר אם מוכח שיש רגלים לדבר יתן לאותו פלוני ואם לאו חיישינן שמא להבריח אותו מבעליה כדי שלא ירש אותו ממנה שאמרה כך. ודוקא שאמרו בשעת מיתה לפי שכיון שמתה וזכה הבעל בירושתה נמצא שהוא הנותן אותו פקדון לאותו פלוני ומרשותו הוא יוצא לפיכך אינו מתחייב ליתן אותו לאותו פלוני אלא לאחר שיבדוק ויפשפש הואיל ויש לחוש שמא שקרה ולסלק ירושתו מאותו דבר הוא שכוונה אבל בחייה מכי קתני יחזיר לאשה כשתתן אותה האשה לאותו פלוני אין לבעל לערער עליה בכך שהרי היא עצמה הנותנת אותו ולא הבעל והוא הדין נמי לעבד וקטן. הר"י ן' מיגש ז"ל.
וזה לשון הר"י בעליות הכי גרסינן וכולן שאמרו בשעת מיתתן של איש פלוני הם יעשה כפירושן ואיכא דאמרי יעשה פירוש לפירושן. ונראה לי דהנך תרי לישני פליגן בפלוגתא דאינך תרי לישני דאתמר משמיה דרב בעובדא דדביתהו דרבה בר בר חנה מאן דאמר יעשה כפירושן סבר כיון דאמיד אותו פלוני שאומרת שהפקדון שלו מהימנא וכלישנא בתרא דרב ומסתברא לפי מה שהגאונים פוסקים בכל מקום דאיכא דאמרי בתר לישנא בתרא דאתמר אברייתא אזלינן ואמרינן דהכין הוה נקיטא בעל הגמרא גרסא דברייתא ולא אזלינן בתר לישנא בתרא דאתמר משמיה דרב לומר אי אמידא ברתא יעשה כפירושה דאי נמי אמר רב הכי נקטינן כלישנא דברייתא דהיינו כלישנא בתרא דנקיט בה תלמודא. עד כאן.

כי הא דביתהו דרבה בר בר חנה כי קא שכבה אמרה הני כיפי דמרתא בני אתא לקמיה דרב אמר ליה אי מהימנא עלך דביתך כו'. איכא דאמרי הכי אמר ליה אי אמידא לך ברתך כו' כך היא נוסחת רבינו אלפסי ז"ל והיא ישרה בעיני. ופירוש כיפא נזמים שבאזנים ואמרה אשתו של רבה בר בר חנה שהיא מרתא ששמה מרתא בני. אבל איכא נוסחא אחרינא של מרתא ובני ברתא וכן פירש ר"ש מרתא שם חכם אחיו של חנה ובני ברתא של מרתא ואין זה מתיישב לי יפה. עד כאן משיטה לא נודעה למי.