שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג/דף מו

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מו עמוד א

אומן אין לו חזקה הא אחר אמאי יש לו חזקה: היכי דמי אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה. הא דלא אסיק בה אי דאיכא עדים וראה משום דאתרי לישני דרבה קא בעי לאותובי ממתניתין והכי קאמר אי דאיכא עדים ולא ראה והמפקיד אצל חברו בשטר צריך להחזיר לו בשטר אחר אמאי מהימן ואי בדראה ודוקא בדאיכא עדים נמי אחר אמאי יש לו חזקה אלא לאו דליכא עדים ובדראה וקתני אומן אין לו חזקה משום דכל ראה הוה ליה ככלים העשוים להשאיל ולהשכיר הא אחר נאמן. והא דלא קאמר אי דליכא עדים ולא ראה משום דהא פשיטא להו דכל דליכא עדים ולא ראה אפילו אומן יש לו חזקה ויכול לומר לקוח הוא בידי לכולי עלמא וסלקא הא דרבה בתיובתא.
והלכך לענין פסק הלכה לפי פירוש זה מסר לו בעדים ולא ראה לכולי עלמא נאמן לומר לקוחה היא בידי מגו דאי בעי אמר החזרתיו ובשבועת היסת כאלו אמר החזרתי וכל שכן בדליכא עדים ולא ראה. מסר לו שלא בעדים וראה אינו נאמן דראה הוו להו ככלים העשוים להשאיל ולהשכיר ואלו אחר נאמן וכל שכן בדאיכא עדים וראה שאינו נאמן לומר החזרתיו ולקחתיו דבהא אפילו אחר לא מהימן כדמשמע דאמר רב נחמן היכי דמי אי דאיכא עדים כלומר וראה אחר אמאי יש לו חזקה. זהו שיטת הגאונים ז"ל ולזה הסכימו כולן. ולפי פירוש זה אין לו חזקה דאומן בענין שהוצרכנו לומר באחר שיש לו חזקה והיינו דוקא ביורד לתוך שדה הידועה לחבירו דאלו בשדה שאינה ידועה לחברו אינו צריך לחזקת שלש שנים וכדתנן שדה זו של אביך היתה ולקחתיו ממנו נאמן הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכן באומן שרואים תחת ידו טלית הידוע לבעל הבית אינו נאמן וכן עבד ואף על פי שהחזיק בו שלש שנים הא בשאינו ידוע או שלא ראה דהיינו כאלו אינו ידוע אפילו באומן נאמן ולא בזה דברה משנתינו כן נראה לי. אלא שהריא"ף ז"ל חולק בדבר ואומר כי לעולם אומן אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי ואביי ורב נחמן לית להו נאמנות לקוח לאומן בשום מגו ורבה דאמר דנאמן כל שיש לו מגו הא איתותב. ויש מביאים ראיה קצת לדבריו מדאמר אביי קתני מיהא ראה דלכאורה משמע דלדידיה בין לא ראה בין ראה אינו נאמן לומר אתה מכרתו לי אתה נתתו לי. ואני כבר כתבתי למעלה שאין מביאים ראיה דכלפי דאקשינן רישא אסיפא ואצטריך רבא לאוקמי סיפא באחר אמר אביי רישא מיהא קתני באומן וקתני ראה. עוד יש לדבריו קצת ראיה מדאקשי ליה אביי אי הכי כלומר דנאמן לומר לקוח הוא בידי לכאורה דאביי לית ליה דיהא נאמן בלקוח משום מגו אלא דדחקינן לאידך פירושא דאביי משום דדמו לדברים העשוים להשאיל ולהשכיר אתי בה. ולפי דברים אלו הא דתניא בברייתא ראה הוא הדין דהוה מצי למנקט אפילו בדליכא עדים ולא ראה ובמודה שהוא תחת ידו וטוען שלקחו ממנו אלא דניחא ליה למנקט דאינו צריך להודאתו אלא כל שראה תופס בטליתו והולך. הרשב"א ז"ל.
והרמב"ן ז"ל תירץ דאפשר דלאביי כי קתני ראה לאו משום רישא דאין הכי נמי דברישא אפילו לא ראה כל היכא דמודה דגביה הוא אלא שטוען אתה מכרתו לי אלא דנקטינן משום רבותא דסיפא דלאחר אף על גב דראה יש לו חזקה. ואינו מחוור בעיני דאם כן מאי מותיב ליה אביי לרבה היכי דמי אי דאיכא עדים למה לי ראה לימא ליה לעולם דאיכא עדים ודקשיא לך למה לי ראה משום רבותא דסיפא נקטיה וכדסבירא ליה לאביי גופיה. הר"ן ז"ל.
וה"ר יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל תלמידו הקשה עליו מדקתני בברייתא דקציצה כל זמן שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה ואוקימנא בדליכא עדים ולא ראה ולפיכך אומן נאמן מגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי. ונראה לי פירוש לפירושו דכיון דאמר רבא בהא דטעמא משום דאי בעי אמר לקוח הוא בידי ואביי לא אהדר ליה דליתיה מהאי טעמא אלא בדליכא עדים ולא ראה ומשום מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם או החזרתיו שמעינן מינה דבין למר ובין למר טעמא משום לקוח הוא בידי. וליתא דאביי הכי נמי קאמר ליה בדליכא עדים ולא ראה וכיון שכן הא איכא להימנו משום מגו דהחזרתיו או לא היו דברים מעולם. ודאמרינן גבי רמאי דפומבדיתא שפיר קאמר ראה תניא כתב הריא"ף ז"ל לאו למימרא דאי לא ראה ואמר ליה זבינתה ניהלאי מהימן אלא דאי אמר לא מפקינא ליה לא אמרינן ליה אפקיה דלחזיוה. והר"ז הלוי ז"ל והרמב"ן ז"ל כדברי הריא"ף ז"ל. ומכל מקום אפילו לדבריהם בלקוח הוא בידי אינו נאמן בשום מגו אבל אם טען החזרתיו נאמן דהא קיימא לן דהמפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים ואפילו בשטר נאמן בשבועה מגו דאי בעי אמר נאנסו ואין הפרש בדבר זה בין אומן לאחר וכל שכן באומר לא היו דברים מעולם שאם לא כן לא שבקת חיי לכל אומן ולפיכך כ"ז שלא ראה והוא דליכא סהדי דמסהדי על הקציצה דמגו במקום עדים לא אמרינן. ואם תאמר ומאי שנא בטענת לקוח הוא בידי שאינו נאמן ואפילו בדליכא עדים ולא ראה. ראיתי בנמוקי הרמב"ן ז"ל דתקנתם של אומנים עצמן היא כדי שיהו בעלי בתים מצויין אצל האומנים. ואם תאמר אם כן למה האמינום על הקציצה מדין מגו. יש לומר דכיון דודאי קצץ אלא שאין אנו יודעים כמה דין הוא שיהא האומן נאמן. ועוד כי לא עביד דמשקר כולי האי בשומא דמלתא ידועה היא ולפיכך לא החמירו עליו כל כך והעמידוהו על דינו ולא עוד אלא שראוי להקל עליו משום כדי חייו וכדאמרינן לעיל גבי הנהו עזי דאכלו חושלא בנהרדעא. וכתב הרב מורי ז"ל בשם גאון ז"ל דכשהטלית בידו אפילו לא משתבע לא מפקינן מיניה וכן בכל הנשבעים ונוטלים שהנטילה מן הדין כו' והשבועה מתקנת חכמים כגון הבא ליפרע מנכסי יתומים והפוגמת כתובתה ועד אחד מעידה שהיא פרועה בכל אלו אם נטלו בלא שבועה לא נחתינן לנכסייהו אלא משמתין להו עד דמשתבעי הלכך כשהכלים ביד אומן כיון שהוא תפוס ועומד אין מוציאים מידו אפילו אינו נשבע להכי תנא על בעל הבית להביא ראיה ללמדנו שהוא מחזיק בה מן הדין עד שלא נשבע ואין מוציאים מידו אבל כשנתנה לו שאם נשבע נוטל ואם אינו נשבע אינו נוטל להכי תנא בה נשבע ונוטל כן כתב מורי ז"ל. מדקתני בברייתא ראה עבדו ביד אומן דאומן אינו נאמן לומר לקוח הוא בידו הא אחר נאמן שמע מינה דאומן אפילו לאחר שלש אינו נאמן דאלו בתוך שלש אפילו אחר אינו נאמן. יש מרבותינו נ"ע שאמרו דאומן אפילו במטלטלים אינו נאמן לעולם מדעריב ותני בברייתא טלית ועבד עבדו ביד האומן וטליתו ביד כובס שמע מינה חדא דינא אית להו דאומן לעולם אינו נאמן. ואיני רואה בזה דבר ברור דאיכא למימר האי כדיניה והאי כדיניה ובשלמא עבד אדם עשוי להניח עבדו אצל אומן ללמדו אומנות שלש וארבע שנים וכן נהגו אבל טלית אי אפשר דמניחו שלש וארבע שנים אצל כובס לכבסו אלא אם תדחוק אני אומר שמא שכחו אצלו ואם כן הגודרות גם כן לא תהא להן חזקה לעולם אני אומר ממתין היה לתבוע ושכח אלא מסתברא שדברים אלו תלויין בראיית בית דין ואין לך בהן אלא מקומן ושעתן ועל כן לא נתנו בהם חכמים שיעור כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וכי אין אדם עשוי לומר לאומן כו': הלכך יש לתלות האומן שטעה ומכר טליתו והאומן נתן לזה טליתו של חליפי טלית שלו שמכר ונתן דמיו לחברו ואם הוא שוה יותר משלו כשיבא חברו יתן לו את העודף או יחזיר לו חברו דמי טליתו ויקח טליתו. והא דתלינן בהכי משום דאמר ליה אומן הילך טלית סתם כדמסיק ואזיל ואם יבא חברו כיון שיש לו עדים שזה טליתו או שיתן לו סימניה נאמן לומר לא צויתי לאומן למכור טליתי ולא לקחתי דמי שום טלית של אחרים מן האומן דנהי דתלינן שאומר לאומן למכור טליתו כל זמן שהדבר בספק אבל היכא דאתי בעל הטלית וטוען ברי נאמן והיינו דקתני עד שיבא הלה ויטול את שלו כלומר כיון שיש לו עדים שהיא שלו.
עלה בידינו אומן אין לו חזקה אף על פי שמסר לו שלא בעדים כיון שראה הכלי בידו ועדים מכירים כי הכלי הזה היה של תובע מתחלה ושאר כל אדם יש לו חזקה. והוא שהכלי אינו עשוי להשכיר ולהשאיל ולפיכך נאמן לומר לקוח הוא בידי שהתפיסה חזקה וראיה על המקח שאין מחזיקים בני אדם בגנבים וגזלנים אבל תפיסת האומן אינה ראיה על המקח לפי שיש לתלות שבאו לידו בשאלה ושכירות ובמה אמרו שהאומן אין לו חזקה בכלים שהוא אומן כגון כלי צבעונים ביד הצבע וכלי עץ ביד חרש עצים וכן כיוצא בזה. והוא שראו עכשיו הכלי בידו ולא נפרדו ממנו עד שבא עם התובע לבית דין שתפס התובע את הכלי כשראהו אבל אם נפרדו העדים ממנו ואחר כך בא לבית דין מתוך שיכול לומר החזרתי לך יכול לומר לקוח הוא בידי. לא ראו עדים את הכלי עכשיו ביד הנתבע אף על פי שמסר לו את הכלי בעדים מתוך שיכול לומר החזרתיו לך יכול לומר לקחתיו אחר שמסרתו לי לתקנו שהמפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים ואם אמר אל תחזיר את הכלי שלא בעדים צריך להחזיר לו בעדים ואם אמר החזרתי לך שלא בעדים הרי זה נשבע ופטור מתוך שיכול לומר נאנסו שהיה פטור בשבועה ואם טען ואמר החזרתיו לך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן אבל כי קא טען החזרתי לך ביני לבינך לא מהימן במגו דאי בעי אמר החזרתיו לך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים לפי שירא לטעון כן פן יבואו ויכחישוהו. ואין הפרש בדין המוסר לחברו בין אומן לשאר כל אדם בסתם ולא פירש למה הוא מוסר לו יכול לטעון במקח או במתנה לקחתיו מידך אלא תולים דסתם המוסר כלי לאומן בסתמא לתקן מסרו לו אבל אם מסר לו בעדים בסתם ולא אמר לו אל תחזיר לי אלא בעדים מתוך שיכול לומר החזרתיו לך יכול לומר מתחלה במקח או במתנה לקחתיו מידך לפי שקודם שמסרת לי אמרת שתתן לי אותו כלי במתנה או מתחלה נתתי לך את דמיו. מסר כלי לחברו בפני עדים ורואים העדים את הכלי בידו אינו נאמן לומר לקחתיו אחר כך. ואף על פי שאינו נאמן אם היה הכלי יוצא מתחת ידי אחר וחברו תובע ואומר כלי זה שלי הוא והעדים רואים אותו ביד הנתבע ומכירים שהיה מתחלה של זה התובע וטען ואמר בפני אמרת לאומן למכרו לי או ליתנו לי במתנה והוא מכרו לי או נתנו לי במתנה נאמן מתוך שיכול לומר ממך לקחתיו שהרי כל אדם נאמן בכל כלי שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר לומר לקוח הוא בידי חוץ מן האומן. ואם טען האומן מכרו לי שאמר שלקחו ממך אף על פי שהוא נאמן לומר שכך אמר לו האומן אין לו להאמין לדברי האומן שאומר לו שלקחו מזה הואיל ויש עדים שהכלי הזה היה של חברו ותפיסת האומן לא היתה ראיה על המקח שהרי יש לתלות שמסרו בידו לתקנו ואין אומרים שהאומן היה נאמן כשמכרו לזה ואמר לו לקוח הוא בידי מתוך שהיה יכול להסתירו. מסר לו כלי לשומרו בפני עדים ואמר לו אל תחזירהו לי אלא בעדים והוא יוצא מתחת ידי אחר ואמר לו בעל הבית מה טיבו אצלך אמר לו אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה ובעלי הכלי טוען ואומר לאיש פלוני הפקדתיו בפני עדים ואמרתי לו אל תחזירהו לי אלא בעדים ולא החזירהו לי והוא נתנו לך שלא במצותי הדין עם בעל הכלי שאין תפיסתו של זה ראיה שהרי יש לומר מיד הנפקד בא לידו הואיל וחושדין את הנפקד שלא החזירו הוא מתחייב מדין לבעל הכלי. זה שאמרנו אומן אין לו חזקה אף על פי שהיה הכלי שלש שנים בידו אין לו חזקה כו' ככתוב הטעם לעיל וכן הדין בכלים העשוים להשאיל ולהשכיר שאינו נאמן לומר לקוחים הם בידי אפילו לאחר שלש שנים. הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת כל זמן שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה וכגון שאין שם עדים רואים את הטלית עכשיו ומכירים שהיא של בעל הבית לפיכך האומן נאמן לומר שתים קצצת לי מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם אבל חייב האומן לישבע כיון שהוא מוציא ממון שכל נוטל נשבע ואם לא רצה לישבע אין מוציאים הטלית מידו אלא משמתין אותו עד שישבע. נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל ואף על פי שלא שכרו בעדים ואין אומרים בעל הבית נאמן מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם חזקה שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו לכפור בכל אבל אם אמר לו בעל הבית פרעתיך כל שכרך נאמן מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם שהרי גם עתה כופר בכל הוא ואם שכרו בעדים שכיר בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו המוציא מחברו עליו הראיה. עליות הר"י ז"ל.

דף מו עמוד ב

אמר רבא שפיר קאמר ראה תניא: ואם תאמר והא רבא כרבה רביה סבירא ליה וכדמקשה מברייתא דקציצה לאביי ואוקמי לה בראה אומן נאמן. יש לומר דרבא לאו כרבה סבירא ליה אלא מילתא דקאמר ליה לאביי לברורה לברייתא היכי מיתרצה לאביי אי נמי יש לומר דמעיקרא סברה כרבה ובתר דשמע תיובתא דרב נחמן בר יצחק דאותיב ממתניתין הדר ביה וברייתא דקציצה נמי לדידיה בדליכא עדים ולא ראה כאוקימתיה דאביי וברייתא דראה עבדו ביד אומן ראה דוקא ואף על גב דליכא עדים ותדע לך דהא קיימא לן בכל דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיעול קג"ם וזו אינה מהם ואנן קיימא לן בהא כאביי דהא איתותב רבא. אי נמי יש לומר הכא בדמסר לו בעדים הוה ואי אפקיה הוי ליה עדים וראה אפילו לרבה אינו נאמן דאפילו אחר לא מהימן אלא דלפי תירוץ זה נצטרך לומר דהאי דלא מחשב בפלוגתא דאביי דעיקרא בפלוגתא אביי ורבה רביה הוה ובכי הא לא כיילו בין אביי ורבא. אמר רבא שפיר קאמר ראה תניא קשיא לי אטו אביי דראה תניא והא איהו הוא דאותיב מינה לרבא ואי לדינא ודאי ידע אביי דשפיר קאמר אלא אמר ליה לרבא תא אחוי לך דפומבדיתאי רמאי טובא וטעני הכא. ונראה לי דלאביי רמאי נינהו כי היה להו לאפוקי דלחזיוה דכיון דאית ליה להאי סהדי דחזיוה גביה ואי טעין אחרינא הוה ולא מפקינן ליה רמאי הוי ואנן סהדי דאיתיה גביה ואי קושטא קאמר לא מפסיד כי מפיק ליה ואמר ליה רבא דשפיר קאמר ואי איכא עדים ומפיק ליה משוי ליה ראה ותו לא מהימן על קציצתו. והא דקאמר דאית ליה סהדי לא הוה כאלו ראה דראה תניא דמשמע ראה עכשיו ממש תחת ידו. ועדיין תמיה לי דהכא משמע דאי מפיק ליה תו לא מהימן ואף על גב דטעין שתים קצצת לי עד דלא אפקיה ואמאי כל מגו הכין הוא דכל היכא דקטעין ומצי טעין טענה אחריתי דלאו קושטא מהימן אף על גב דבתר דטעין תו לא מצי טעין הכי מגו דאי בעי אמר זבינתה מינך כי אמר קמאי דידי זבנה ממך מהימן וכן כולם. וההיא דסבתא דאפקה שטרא בבי דינא דרב נחמן ואמרה ידענא ביה דפריעא הוא ולא הימנה רב נחמן ואמרינן טעמא דכיון דאיתחזק בבי דינא אי בעית קלתיה לא אמרינן התם הכי קאמר כיון דאיתחזק בבי דינא עד דלא אמרה ידענא ביה דפרוע הוא תו לא מהימנא דהשתא לית לה מגו. ויש לומר דודאי אם טען מתחלה שתים קצצת לי היה נאמן אף על פי שהוציאו לאחר מכאן אלא זה שכפר מתחלה בטלית אם הוציאו לבסוף לא היה יכול לטעון עוד עליו שתים קצצת לי דהא איכא עדים דמכירים אותו ואיתחזק כפרן. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

אמאי מעיקרא פלגא והשתא כולה: שהרי עדים רואים שהוא מכניס כל הפירות לביתו ואריס אינו מכניס אלא חצי הפירות שדרך בעלי בתים ליטול חלקם מן הגורן. והעדים שמעידים על החזקה לא על הקצירה והמרוח בלבד הם מעידים אלא צריכים הם להעיד על הכנסת פירות לבית והכי גרסינן בירושלמי רב אמר עיקר חזקה הכנסת פירות ואפילו רואה חורש וקוצר ומעמר ודש וזורה ובורר ולא ראהו מכניס פירות אינה חזקה עד שיראהו מכניס פירות. אמר רבי יוחנן באריסי בתי אבות פירש רבינו חננאל שדרך אריסי בתי אבות להכניס כל הפירות לביתן ואחר כך מביאין לביתו של בעל הבית חלקו מן הפירות לפי שהבעלי בתים בטוחים בהם לפיכך הכנסת פירות שמכניסים האריסין לבית לא הויא חזקה. עליות.

באריסי בתי אבות: פירש ר"ש ז"ל אריסי בתי אבות רגילין לשמור שדה של משפחה זו מעולם הן ואבותיהם באריסות ולא היו יכולים להחליפן באריסין אחרים ואינו נראה מדאמרינן בסמוך אריס אין לו חזקה בן אריס יש לו חזקה ואם כדברי הרב ז"ל אף בנו אין לו חזקה דהוא גופו אריס ואין נראה לפרש בן אריס בחיי אביו אלא נראה דאריסי בתי אבות אין יכולים להחליפן כל ימיהן אבל לאחר מיתה מחלפין את הבנים. הרשב"א ז"ל.

אמר רב נחמן אריס שהוריד אריסין תחתיו: פירוש אותם אריסין שהוריד תחתיו מכניסים כל הפירות לביתן הרי זו חזקה דודאי הוה ליה לבעל הבית למחות דלא עביד איניש דנחתי אריסי לארעיה ושתיק כלומר שירדו שם אריסין שלא במצותו. ואמר רבי יוחנן אריס שחלק לאריסין וחלק בעל הבית הוא נטל מן הגורן והכניס לביתו כבתחלה דבכהאי גוונא אין בעל הבית מקפיד הואיל והאריס שהוריד שם בעל הבית נוטל חלק בעל הבית מן הגורן. הרמנה. מורשה כלומר אפוטרופוס. ור"ש ז"ל פירשה על דרך אחרת. בעליות.

אריס שהוריד אריסין תחתיו: פירוש כגון שלא היו אריסין באותה שדה והוא הורידם בה ומשום הכי יש לו חזקה דלא עביד דנחתי אריסי לארעיה ושתיק אבל חלק לאריסין דהיינו שכבר היו אריסין בתוכה אלא שהוא חלקם מקום פלוני לפלוני דבכהאי גוונא אין לו חזקה דהורמנותא בעלמא קא עביד. וזה יותר מחוור מפירוש ר"ש ז"ל. הר"ן ז"ל. וזהו פירוש הרמב"ם ז"ל עיין שם שלא כדברי הרב המגיד ז"ל.

הא דאית ליה פירא בארעא הא דלית ליה פירי בארעא: פירש ר"ש ז"ל איכא פירי בארעא שעדיין לא נטל האריס חלקו אינו מעיד דניחא ליה דתיקום ביד ראובן דאי שקיל לה שמעון יטול גם הפירות כדין נגזל. דליכא פירי בארעא וגם לא טרח בה האריס כלומר בשנה זו מצי להעיד דלא מרווח בהאי עדות. ותמיה כי איכא פירי בארעא ועדיין לא נטל למה לא יעיד ולמה יטול הנגזל חלק האריס מן הפירות והא ארעא לאריסי קיימא ונותן הוא לזה כשאר אריסין. ועוד דאם איתא אפילו ליכא פירי בארעא ולא טרח בה האריס כלום בשנה זו למה יעיד והרי הוא מעמידו בדין על הפירות שאכל בשנים שעברו ואם תאמר דלא אמרו אלא באריס חדש שלא טרח בשדה זו מעולם אם כן הוה ליה למימר הא דאכיל פירא מארעא הא דלא אכיל. ואיכא מאן דמפרש נמי הכי הא דהוו ליה פירי מארעא מעולם לא יעיד אבל לא הוו ליה פירי מארעא יעיד. וגם זה אינו מחוור דאריס נוטל הוא חלק אריסתו אפילו מנגזל דארעא לאריסותא קיימא ולא כשנטל יותר מחלק אריסותו קאמרינן דסתם אריס דקאמרינן הכא בשנוטל כשאר אריסים הוא. ועוד דאם כן הוו להו למימר הא דהוה ליה פירי בארעא הא דלא הוה ליה פירי בארעא ומדקאמר הא דאית ליה הא דלית ליה השתא משמע דהכי קאמר אית ליה פירי בארעא ועדיין צריכין לקרקע לא יעיד שאם יסתלק הוא לא יטול אלא לפי שבחו ולפי מה שיצטרך הנגזל לתת לאריס אחר עד שעת גמר פירות ולא לפסוד וכענין שאמרו בפרק המקבל בשתלא דמסתלק אבל אי לית ליה פירי בארעא יעיד דמעתה אין לו שום הפסד האריס אם תצא מתחת יד ראובן ותשוב ליד שמעון. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י בעליות: הא דאית ליה פירי כו': יש מפרשים דלית ליה פירי בארעא גם לא אכל פירות אותה שדה מעולם שאם אכל מפירות אותה שדה הרי הוא נוגע בעדות לפי שאם יזכה המערער הדרא ארעא והדרי פירי ולא יהיב ליה להוצאה ולישנא דקאמר הא דלית ליה פירא בארעיה משמע דאף על פי שהיו שם מעיד מדלא קאמר לא היה פירא בארעיה. ויש לומר אף על פי שהוא מודה שאכל מפירות השדה שנה או שנתים הואיל ואין שם עדים שאכל הפירות אי נמי שאין שם עדים שהיו שם פירות לחלק האריס יותר משיעור הוצאה הרי זה מעיד ולא הוי נוגע בעדות דמגו דאי בעי אמר לא אכלי כשמעיד ואומר אכלי ודידי אכלי שהשדה של זה שהורידו לשם נאמן. והשתא נמי דתיקון רבנן שבועות היסת מעיד שאם היה אומר לא אכלתי לא היה המערער יכול להשביעו היסת כיון שאינו יודע אם אכל פירות יותר מכדי הוצאתו דבטענת ספק אינו יכול להשביעו והלכך השתא נמי דמעיד שהשדה של זה נאמן כן נראה בעיני. ואם כן אם המערער תובע בברי את האריס על אכילת פירות הואיל ואפילו אם היה טוען לא אכלתי היה נשבע שבועת היסת הוה ליה בעל דבר ואינו מעיד כדאמרינן בפרק האיש מקדש והשתא דתיקון רבנן שבועת היסת הוה ליה בעלי דבר ואינן מעידים משתבעי הני עדים דיהבי ליה ומשתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה למלוה. עליות.

תנו רבנן ערב מעיד ללוקח והוא דאית ליה כו': מלוה מעיד כו'. ואף על פי שזו שיוצא עליה ערעור בינונית ואחרת זיבורית לא חשבינן ליה משום הא נוגע בעדות ולא חיישינן שמא המלוה יודע שיש עליו על הלוה בעל חוב אחר מוקדם ממנו ולפיכך רוצה שיהיו ביד הלוה שתי שדות לא חיישינן לפסול לזה לעדות מחמת חששא זו. וקשיא לי הא דאמרינן המוכר שדה לחברו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו אלמא חיישינן לחוב שאינו ידוע ופסלינן ליה לעדות מחששא זו. ואיכא מאן דאמר ההוא דוקא בשידוע לנו שיש עליו חוב. ולא מחוורא לי שאם כן כו' ככתוב לעיל בחדושי הרשב"א ז"ל. ונראה לי דהיינו טעמא דחיישינן גבי מוכר שדה לחברו שלא באחריות שמא יש עליו חוב אף על פי שאין ידוע אצלנו משום דאיכא למיחש לודאי נגיעת עדות שאם יש עליו חוב ולית ליה ארעא אחריתי ודאי מעיד על עצמו הוא שהרי יפרע חובו מאותה שדה כאלו הוא שלו ולא יתחייב לשלם כלום ללוקח כיון שלקח שלא באחריות אבל הכא לענין מלוה מעיד ללוה אפילו אם יש על הלוה חוב מוקדם ידוע אצלנו אין כאן ודאי נגיעת עדות לפי שהמלוה עיקר כי קא מוזיף על אמונת הלוה מלוה הוא ומקנקנו יפרע או מעות הלכך אין כאן אלא ספק נגיעת עדות שמא חושש המלוה אולי לא תמצא יד הלוה לפרעו וחפץ שיהא ללוה אחריות נכסים הלכך כיון שאפילו אם ישנו ללוה חוב ידוע אין כאן אלא ספק נגיעת עדות עכשיו שאין עליו חוב ידוע אצלנו אין לחוש מספק על כך. לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי. ואי לית ליה חושש לוקח ראשון שמא תמצא שדה שלקח שהיתה גזולה ביד המוכר ורצה שיהא לו אחריות למקחו לגבות משם. אבל אין לפרש שחושש לוקח ראשון שמא יש חוב עליו כו' כן פירש ר"י ז"ל בתוספות וטעמא של דבר שחושש לוקח ראשון לגזלת שדה ואינו חושש לחוב שאינו ידוע לפי שאומר בלבו אפילו אם יש על המוכר חוב מוקדם אולי יפרענו במטלטלים או מעות דסתם הלוואה עומדת לאיפרועי בזוזי. עליות.

וזה לשון הרשב"א: ואיכא למידק ולמה יעידו דילמא חוששים לבעלי חוב מרובין כו': ויש לומר דשאני התם דשותף ומוכר יודעים מה שהן חייבים כו' אבל לוקח ומלוה אין חוששים לכך שאם כן לא יצאו לעולם מידי חששא זו ולא ילוה אדם את חברו ולא יקנה שדה ממנו אלא דרך המלוין ודרך הלקוחות להקפיד שיש ללוה ולמוכר קרקע כנגד החוב וכנגד המקח הלכך סופן כתחלתן כל שישאר ללוה או ללוקח קרקע אחר שוה כסף ההלואה או כסף הקרקע של לוקח ראשון מעידים ואין אנו חוששים בהם משום נגיעת עדות עד כאן לשונו.
ולוקח שני מעיד ללוקח ראשון והוא דאית ליה ארעא אחריתי למוכר שיחזור עליו לוקח ראשון אם נמצאת שדהו גזולה ולא לחזור על הלוקח שני אבל לית ליה למוכר ארעא אחריתי אין מעיד לו כי מה לועיל לו אי אית ליה ללוקח ראשון ארעא אחריתי הלא אם תמצא אחת מהם גזולה יחזור על לוקח שני. והא דלא נקט לוקח שני מעיד ללוקח ראשון משום דלא הויא דומיא דלוקח ראשון מעיד ללוקח שני שדינו על דרך השאר שהוא מונה והולך ערב וקבלן דאמרינן בכולהו והוא דאית ליה ארעא אחריתי ופירושו בכולן והוא דאית ליה ארעא אחריתי למי שמעידין לו וכן לוקח ראשון מעיד ללוקח שני דהיינו דאית ליה ארעא אחריתי ללוקח שני אבל לוקח שני שמעיד ללוקח ראשון בעינן שלא יהא ארעא אחריתי למוכר ולא איכפת לן אי אית ליה ארעא אחריתי ללוקח אי לא. ועוד דלהכי לא נקט לוקח שני מעיד ללוקח ראשון והוא דאית ליה ארעא אחריתי למוכר משום דבעינן דתהוי למוכר ארעא כנגד דמי השדה של לוקח ראשון ושדה לוקח שני כדי שאם יזכה זה המערער בשדה של לוקח ראשון לוה ויקח דמי שדהו מן המוכר תשאר לו עוד קרקע לאחריותו של לוקח שני ומשום דלא הוי דומיא לאידך כולהו דסגי ליה בדאית ליה ארעא דשיעור זו הקרקע שהוציא עליה ערער להכי לא נקטיה כן נראה לי. ודברים הללו הם על דרך אחרת בפירוש ר"ש ז"ל ואינם מחוורים. וקשיא לי כי אית ליה ארעא אחריתי אכתי אמאי מעיד והלא חיישינן שמא יחוש לוקח ראשון שמא היא גזולה כמו שחושש על שלו שהיא גזולה ולפיכך אומר בלבו זו שמערערים עליה לא תמצא גזולה אחר שתשאר ביד הלוקח השני. ויש לומר כי לכולי האי לא חייש ולא הוי נוגע בעדות מחמת חששא זו לפי שכך הוא בנוהג שבעולם שהלוקח מדקדק שתהיה למוכר קרקע לאחריות מקחו שמא תמצא שדה שלקח גזולה ואינו חושש שמא אף זו גזולה ולפיכך הקפדה שרגילים הלוקחים להקפיד ולדקדק חשבינן ליה נוגע בעדות. והא דאמרינן מלוה מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתי אלמא אין המלוה חושש אפילו לגזלת שדה אחת. התם משום דעיקר בטחון המלוה על אמונת הלוה דלא היה מלוהו אלו הלה חושש שיזקיקנו לטרוף קרקע לפיכך די לו באחריותו שדה אחת ואינו חושש עליה שמא היא גזולה אבל הלוקח אינו לוקח על אמונת המוכר שישלם לו אם היא גזולה לפיכך מדקדק שיהא לו אחריות בנכסי המוכר על ספק גזל שדה שלקח כן נראה לי. עד כאן מעליות הר"י ז"ל.
וזה לשון הר"ן ז"ל: ערב מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתי. ואם תאמר מאי הוי נחוש דשמא ערב חושש שיש לו חובות מוקדמין דלגבי נגיעת עדות לכל מאי דאפשר למיחש חיישינן כו'. יש לומר דהני מילי לגבי מוכר עצמו כו'. ואם תאמר אם כן לוקח ראשון אמאי אינו מעיד ואף על גב דלית ליה ארעא אחריתי כיון שאין אנו חוששים אלא על מה שהיא כבר ידוע יש לומר כיון דהאי לוקח באחריות לקח רוצה הוא שיהא אחריותו קיימת דחייש לנמצאת שדה שאינה שלו הלכך כל היכא דאית ליה ארעא אחריתי כנגד חובו סגי דעל הספק אינו מעיד עדות שקר שאם בא לחוש אפילו כשמעיד יש לו כמה שדות אינו יוצא מידי חשד. וזה שלא כדברי רשב"ם ז"ל שכתב דבלוקח ראשון שלא באחריות עסקינן וכי בעינן והוא דאית ליה ארעא אחריתי כדי שימצא בעל חוב מקום לגבות את חובו ומשום הכי דוקא היכא דלוקח ראשון מעיד בעינן דלהוי ליה ארעא אחריתי ללוקח שני אבל לוקח שני מעיד ללוקח ראשון אף על גב דלית ליה ארעא אחריתי דמאי נפקא ליה לשני כיון דראשון שלא באחריות לקח. ולפי דבריו ז"ל נראה לי דדוקא כגון דאיכא חוב ידוע דאי ליכא הך ארעא אחריתי במאי משערינן ליה. ומכל מקום מה שדקדק הרב ז"ל דמדנקט לוקח ראשון מעיד ללוקח שני בלוקח ראשון שלא באחריות עסקינן דאי לא מאי איריא דנקט דבלוקח ראשון בעינן ארעא אחריתי בלוקח שני נמי בעינן ליה מסתברא לי דאי מהא לא איריא דלעולם באחריות ומשום חשש נמצאת שאינה שלו וכדכתיבנא ואין הכי נמי דבלוקח שני כי מעיד ללוקת ראשון בעינן נמי ארעא אחריתי והאי דלא תנא הכי משום דלא הוה מצי למנקט בההוא גוונא דנקטינהו לכולהו אחריני דכולהו אחריני כי אית ליה ארעא אחריתי לההוא דמסהיד גביה מצי מעיד לו אבל לוקח שני ללוקח ראשון כי אית ליה ארעא אחריתי ללוקח ראשון מאי הוי הרי לעולם אינו מעיד עד דהויא ליה ארעא אחריתי למוכר ולא בכהאי גוונא עסקינן כלל ומשום הכי לא נקט לה כן נראה לי. עכ"ל.