שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג/דף מב


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מב עמוד אעריכה


התם לקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו:    כלומר עדים לית להו קלא ושאני התם דלקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו דהוה להו למידק אי איכא עליה שעבוד ממון אבל לענין חזקה כיון דעדים לית להו קלא והמערער לא הוה ידע דכולהו מחמת חד קאתי כי היכי דלמחי לא הויא חזקה וליכא למימר הכי בכי הא איבעי ליה למידק דכי אמרינן הוה ליה למידק היינו גבי לוקח דיהיב ממונא אבל במערער דלא יהיב ממונא לא אמרינן. הר"י ן' מיגש ז"ל.

מאן דיזיף בצנעא יזיף אבל מאן דזבין בפרהסיא זבין:    כתב רבינו חננאל ז"ל דמתנה עבידי אינשי דיהבי מתנה בצנעא. ונראה מדבריו שהנותן שדהו בעדים וקבל עליו אחריות אינו גובה מנכסים משועבדים. ואני תמה במה שכתב כאן וזה לשונו: וקיימא לן בהא כרב דאם הן מתנה בשטר מצטרפים בלא שטר אין מצטרפים דעבדי אינשי דיהבי מתנה בצנעא עד כאן. ונראה מדבריו דמוכר אפילו בעדים מצטרפים דלוקח אפילו בעדים יש לו קול אפילו לגבי חזקה. וזה תימה חדא דשלשה לקוחות אמרינן ועלה אמר רב וכולן בשטר ובמוכר שדהו בעדים דגובה מנכסים משועבדים קאמרינן טעמא משום דלקוחות אפסידו אנפשייהו משום דאית ליה קלא קצת ויגיע לדבר ברור על ידי חקירה וכי אקשינן לרב מיניה לדידיה למימר דעדים לית להו קלא והאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים עלה הוא דפרקינן מלוה אזביני קא רמית וצריך עיון בדברי הרב ז"ל שהוא רב מובהק. הרשב"א ז"ל.

הא דאקשינן למימר דלוקח אית ליה קלא ורמינהו אכלה בפני האב כו':    פירש הראב"ד ז"ל דאכתי אדרב מקשה דאמר המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים משום דבפרהסיא זבין אם כן בפני לוקח שנה אמאי הוי חזקה ואפילו לא מכרה אלא בעדים מחאה גדולה היא ונראה שהזקיקו להרב ז"ל לפרש כן מפני שהוצרך אביי לאוקמה במוכר שדהו סתם אלמא לא אשכח לה פיתרי אלא בהכין ואי אברייתא דאכלה האב שנה והבן שנה ולוקח שנה קא פריך ומברייתא לברייתא אמאי דחיק נפשיה אביי כולי האי לימא הא בעדים הא בשטר. ואפילו הכי אין פירושו מחוור בעיני דאם כן למה הביא אותה ברייתא ראשונה ואחריה הקשה למימרא דלוקח אית ליה קלא והפסיק בין דברי רב לקושיא זו בהבאת אותה ברייתא אלא ודאי לא על רב בלבד הקשה כאן אלא אף מברייתא לברייתא קא מקשה דאלו התם קתני אכלה הלוקח שנה הרי זו חזקה אלמא לוקח אית ליה קלא ואלו הכא קתני בפני לוקח שנה הרי זו חזקה אלמא לוקח לית ליה קלא. ואם תאמר מכל מקום הרי יכול להקשות מהא דבפני לוקח שנה לרב וכיון שהתחיל להקשות על רב למה נסתלק מרב לקושיות אחרות מברייתא לברייתא. ונראה לי מפני ששתי ברייתות אלו לא שתים הן אלא רישא וסיפא הן וכן שנויה בתוספתא כאן בפרק תחלתו כל שאינו עושה פירות תדיר ולפיכך לא הקשה ממנה לרב עד שנדע שאינה משובשת דהא משמע דסיפא פליגא ארישא וכשתירץ אביי והעמידה במוכר שדותיו סתם שוב אין להקשות ממנה לרב דתירוצו של אביי עולה לכאן ולכאן. ובזה גם כן עלה לנו תירוץ למה שאמרנו מפני מה לא העמיד אביי סיפא בלוקח בעדים דודאי רישא וסיפא בחד גוונא מתניין דאי לא לפלוג וליתני בדידה ואי סיפא בעדים ובלא שטר רישא נמי בעדים ובלא שטר ואם כן למה הויא חזקה ואי רישא בשטר אף סיפא בשטר ולמה לא תהיה מחאה. ועל כרחנו לא מצא בה אביי תירוץ אלא במוכר שדותיו סתם ואפילו הכי ברישא הרי זו חזקה דכל שמכר בשטר קלא אית ליה ואף על פי שלא מכר לו זו בפירוש מכל מקום כיון שיצא קול שהראשון מכר לזה כל שדותיו והרי לוקח זה אוכל כמו שאוכל כל שדותיו האחרים היה לו לבעל השדה לדעת כי מכח קנייתו הוא אוכל ובא. אבל בסיפא כל שהוא אוכל שדהו ולא ערער עליו אדם מימר אמר שאר שדות מכר לו ולא זו שאין זו בכלל שדותיו שכבר מכרו לו. ומכל מקום לדידי קשיא לי אשמעתין מאי קא מקשה ממחאה לחזקה דבמחאה לא צריכא קלא דשטרא דהא לכולי עלמא מחאה בפני שנים או בפני שלשה ואף על פי שלא כתב ובהא לא אשכחן מאן דפליג. וכי תימא הני מילי מחאה מפורשת דעלמא אבל מחאה שעל ידי מכירה לא אנן אדרבה איפכא אמרינן דאין לך מחאה גדולה מזו וטעמא רבה איכא דאלו במחאה בעלמא אף על גב דאמר למחר תבענא ליה בדיני אכתי לא נפיק שפיר מלישנא בישא שמא לבזותו נתכוון ומחזיקו כגזלן בעיני השומעים כשהוא מראה בעצמו שיעמידנו בדין עליו אבל כאן שעושה מעשה ומוכרה ודאי אין לך מחאה גדולה מזו. ומכאן למוכר אפילו בעדים שלא תעלה לו למחזיק חזקה ואנן לדידן דקיימא לן דמחאה שלא בפניו ובפני שנים דסהדותא בעינן וכדפסק רבא משמיה דרב נחמן דלאו גלוי מילתא בעינן. ונראה לי שהמקשה הזה אינו אלא כשואל מפני שאמרנו דמחאה אינה צריכה בפניו וכן אינה צריכה קול גדול כקולו של שטר אלא פירסום בפני שנים למאן דאמר בפני שנים או בפני שלשה למאן דאמר בפני שלשה והרי כאן דאפילו מיחה בשטר אינה מחאה ובדין הוא דליקשי מהא לעיל למאן דאמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ובפני שנים אבל למאן דאמר בפני שלשה לא קשיא כולי האי דאפשר דשטרא לית ליה קלא ואינו אלא כמוחה בפני שנים ואף על פי שיש כאן שלשה לוקח ושני עדים אפשר שנעשה שטר שלא בפני לוקח וכאותה ששנינו כותבים שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו ולפיכך הקדים כאן תחלה להקשות מרישא לסיפא ומסיפא לרישא דמרישא משמע דלוקח אית ליה קלא ובשטר כדרב דאמר שלשה לקוחות מצטרפים וכולן בשטר ואם איתא דלוקח אית ליה קלא אין לך מחאה גדולה מזו ותקשי רישא לסיפא וכן למאן דאמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה בין בשנים בין בשלשה ובפירוקא דאביי סלקא פירוקא דכולהו כן נראה לי. ומכל מקום נראה לי דאפילו מוכר בעדים אין לך מחאה גדולה מזו ואפשר דאפילו למאן דאמר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה הכא מודה דטעמא התם משום דמימר אמר מחזיק כל שאינו מוחה בפני בוש הוא לשקר בפני אבל מוכר ודאי מחאה גדולה היא לכולי עלמא ומעשה כההוא דאמר הא נקיטא לי שטרא דזבינה ליה מיניה הא ארבע שנים כולי עלמא מודו ביה. הא דתניא אכלה האב שנה והבן שתים יש מפרש דוקא בנו גדול דומיא דאכלה בפני הבן שתים דההיא על כרחך בבנו גדול הוא דאין מחזיקים בנכסי קטן ואפילו הגדיל ורישא נמי בגדול אבל בקטן לא דקטן לאו בר מחויי ביה הוא דהא לאו בר אזהורי שטרא הוא והילכך כל שאינו בר מחאה אין לו חזקה דחזקה מכח מחאה קא אתיא והויא ליה כמו שהוא בשכוני בראי ובמקום חירום שאי אפשר לו למחות. והרמב"ן ז"ל כתב דאפילו בקטן עלתה לו חזקה דריע ליה טענת מערער דהוה ליה למחויי ולא ישתוק וקטן נמי לאו בר אזדהורי הוא טפי משלש בשטריה. ונראה לי עוד לרחק טענה זו דכל שהוא יכול למחות ולירד בשדהו אינו מניחו יותר דטעמא דתלת שנין מזדהר בשטריה מיגד אגוד בטעמא דתלת שנין קפיד וכמו שכתבתי שם והכא אף על פי שהוא כאלו אינו כאן הרי מקבלים עדים שלא בפניו בכל כי האי ונזקקים לו וכדאמרינן בכולהו אין נזקקים לבר מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן וכדאמרינן נמי בריש פרק הגוזל גבי עובדא דבר חמוה דרבי ירמיה אמר רב חמא בריה דרב יוסף אמר רב הושעיא תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חברו ואומר שלי הוא אין אומרים נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין מידו ולכשיגדל אם יש לו עדים יביא עדיו. ונראה אף על פי שאמרו שם דדוקא בדלא קיימא בחזקה דאבוה אבל קיימא בחזקה דאבוה לא הכא נמי כל שלא אכלה אבוה תלת שנין לא קיימא בחזקתיה אלא בחזקת דמרא קמא. הרשב"א ז"ל.

ואי סלקא דעתך לוקח אית ליה קלא אין לך מחאה גדולה מזו:    ואם תאמר אמאי לא משני כאן בשטר כאן שלא בשטר. ויש לומר דודאי לעיל המערער אין לו לחקור כי היה שמח שלא היו מחזיקין בדין חזקה אלא שמטי ואכלי כל אחד שנה אבל המחזיק יש לו לחקור מי קונה שדהו ודומה למוכר שדהו בעדים שיש להם לחקור הלקוחות. ולי נראה לתרץ דמשמע ליה דומיא דבן דאית ליה קלא כשיוצא מיד האב ליד הבן הכי נמי בלוקח דאית ליה קלא והיינו בשטר ומשני ודאי אית ליה קלא למכירה אלא שמכר כל שדותיו בסתם. תוספות הרא"ש ז"ל.

מתניתין : האריסים והשותפים:    נראה דלא גרסינן השותפים דבין לוי ובין שמואל לא תנו במתניתין השותפים דלוי תני במתניתא דידיה שותף ושמואל לא תני כלל שותף. ותימה אמאי לא תני במתניתין שותף הא לכולי עלמא יש שותף שאין לו חזקה אף על פי שיש שותף שיש לו חזקה והכי נמי תני מתניתין אריסים ומוקי לה בגמרא באריסי בתי אבות. ויש לומר אריסים דאיירי בהו מתניתין לכולהו אין להם חזקה אבל השותפים החילוק תלוי בקרקע בין נחית לכוליה בין נחית לפלגא הילכך לא בעי למתני השותף אין לו חזקה דאיכא שותף שיש לו חזקה. תוספות הרא"ש ז"ל.


דף מב עמוד בעריכה


אבוה דשמואל ולוי תנו שותף אין לו חזקה:    פירוש שאף על פי שאין לו לירד אלא לחציה בלבד והא חזינן דקא נחית לכולה אפילו הכי כיון דאית ליה בה פלגא לא הויא ליה חזקה בכולה דאיכא למימר כיון דאית ליה בה פלגא לא קפיד עליה חבריה ושבקיה למיחת לכולה ושקיל בכל שתא פירי דפלגא דיליה וכל שכן אומן שאין לו חזקה שהרי יש לו דרך להיות הכלי כולו בידו ולא מצי אומן למימר ליה אי לאו דזבינתה מינך מאי בעי גבאי. שמואל תני אומן הוא דאין לו חזקה לפי שיכול בעל הכלי לומר לו לתקנו נתתיו לך אבל שותף יש לו חזקה לפי שיכול לומר לו כיון שאין לי בה אלא חציה למה הנחת אותי שארד לכולה אלא שלקחתיה ממך שמואל לטעמיה דאמר שמואל השותפים מחזיקים זה על זה. ואקשינן ומי אמר שמואל שותף אין לו חזקה והאמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי וכיון דכיורד ברשות דמי אמאי מחזיק והא אמרת כי דרכו של שותף לירד בחלקו של חברו וכיורד ברשות דמי. לא קשיא הא דנחית לכולה הא דנחית לפלגא. אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא. אמרי לה להאי גיסא הא דנחית לכולה מחזיק דאמרי ליה להאיך אמאי שבקתיה למיחת לפלגא דידך אלא משום דזביני זבנתיה ניהליה ואי משום דהוה שותפך הוא דשבקתיה למיחת לפלגא דידך איבעי לך למחולי הא דנחית לפלגא לא מחזיק ביה ולא מצי אמר ליה כבר פלגינא בהדך ושקילנא ליה להאי חולקא דבידי בחולקאי ואחזיקנא ביה משום דאמר ליה חבריה אכתי לא פליגא ולא אתברר חולקא דידי מחולקא דידך והאי דאכלת את הך חולקא משום דאכילנא אנא נמי חולקאי חולקא אחרינא וקמה לה אכילה כנגד אכילה אבל חולקאי דארעא אכתי לא ברירנא להו ואכתי שותפי אנן בהו. ואמרי לה להאי גיסא הא דנחית לפלגא מצי אמר ליה מדשקלת את פלגא ושקילנא אנא פלגא שמע מינה דקפדינן אהדדי הילכך האי דשקילנא אנא להאי פלגא ושקילת את להך אינך פלגא בתר דפלגינא להו לחולקי ודקדיקנא להו לחושבנא ואתברר כל חולקא מינייהו ושקילנא אנא האי חולקא ואחזיקנא ביה ושקלת את האי חולקא ולא מצי האיך למימר אכתי לא פלגינא בהדך ולא אתברר חולקי מחולקך אבל אי נחית לכולה מצי אמר ליה האי דנחתת לכולה לאו משום דזבנת ליה מינאי היא אלא משום דלא קפידנא אהדדי ולא הויא ליה חזקה. רבינא אמר הא והא דנחית לכולה ולא קשיא הא דאית בה דין חלוקה הא דלית בה דין חלוקה היכא דאית בה דין חלוקה אית ליה חזקה דמדהוה ליה למפלג בהדיה ושבקיה למיחת בכולה שמע מינה זבוני זבבה ניהליה ואחזיק בה והא דלית בה דין חלוקה לית ליה חזקה דמצי אמר האי דלא פלגינא בהדיה משום דלית בה דין חלוקה ולהכי שבקתיה למיחת בכולה ובכל שתא ושתא הוה שקילנא מיניה פלגי פירי ומשום הכי לית ליה חזקה עד דמפיק שטרא או ראיה דזבנה מינה. עד כאן לשון הר"י ן' מיגש ז"ל.

שותף כיורד ברשות דמי לאו למימרא דאין לו חזקה:    ואם תאמר מנא לן דילמא בשאר אריסי קאמר שיש להם חזקה ולא באריסי בתי אבות ולפי הספרים דגרסי למימרא ולא גרסי לאו למימרא ניחא דסלקא דעתך דמילתא דשמואל לא אתמר אלא לענין זה ולא אצטריך לאשמועינן אלא חזקה ומשום חזקה נקט כיורד ברשות ומדמה שותף לאריסי בתי אבות. תוספות הרא"ש ז"ל.
לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע נראה שרבינו חננאל ז"ל פירש לצדדין נוטל השותף האחד בשבח שהשביח זה בכתפיו ובעמל ידיו ונוטל זה היורד בה בשדה שאינה עשויה ליטע. וזה לשון הרב ז"ל: חולק השותף האחר במה שיגע זה והשביח בגופו ובכתפיו בשדה השותפות ואף על פי שהוא לא טרח כלום. וכן אם נטע שדה שאינה עשויה ליטע והוציא הוצאות אין יכול שותפו למחות על ידו ולומר לא הייתי רוצה ליטע דהא אינה ראויה ליטע אלא כשם שנוטל בשבח כן משלם בהוצאה דקא חשיב כיורד ברשות ליטע אפילו בשדה שאינה עשויה ליטע. עד כאן. ור"ש ושאר המפרשים ז"ל לא פירשו כן. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון תוספות שאנץ בפרק קמא דמציעא: ומכל מקום קשה דבכל הספרים גרסינן ובשדה כו':    ככתוב כאן בתוספות. ושני הלשונות שפירשתי פירש שם רבינו חננאל ז"ל כמו כן ודקדק ליישב הא דאצטריך למימר תרווייהו דחד קאי לאותו שירד בשדה אחר וחד קאי לחברו שלא ירד ולא טרח בו וזה לשונו: מדלא קאמר שמואל אין לו חזקה אלא אמר שותף כיורד ברשות דמי שמע מינה שחולק השותף היורד עמו אפילו בשבח המגיע לכתפים כמו הענבים העומדות ליבצר וכיוצא בזה דאמר חולק השותף היורד עמו במה שיגע זה והשביח בגופו וגם בכתפו בשדה השותפות אף על פי שהוא לא טרח כלום ואם נטע שדה שאינה עשויה ליטע והוציא הוצאות אין יכול שותפו למחות שלא לומר לו לא הייתי רוצה ליטע דהא אינה עשויה ליטע אלא שנוטל בשבת בו משום יציאה דחשיב כיורד ברשות ליטע אף על פי שאינה עשויה ליטע. עד כאן לשונו. ואין לדקדק שיסבור כפירוש רש"י דשמעתין ממה שפירש כמו בשבח ענבים העומדות ליבצר המגיע לכתפים דלא פירש בו משום דלא צריכי לארעא אלא מטעם אחר מפרש למה קורא אותם מגיע לכתפים אפילו הם פגים או בוסר לפי שסופן ליבצר כשיתבשלו אז ישאם בכתפיו. עד כאן.
וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: גופא אמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי מאי קמשמע לן דשותף אין לו חזקה משום דכיורד ברשות חברו לשם שותפות דמי ולימא שותף אין לו חזקה. אלא אמר רב נחמן הא קמשמע לן שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע. פירוש קיימא לן היורד לשדה של חברו שלא ברשות ונטעה אם היתה שדה העשויה ליטע שמין לו את ההוצאה וידו על העליונה ואם היתה שדה שאינה עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה והכא כיון דכיורד ברשות דמי שמין לו ההוצאה וידו על העליונה וגם נוטל בשבח המגיע לכתפים עם ההוצאה שכיון שברשות ירד נוטל ההוצאה וידו על העליונה ואם היה שם שבח שכבר הגיע לכתפים נוטל גם מן השבח שהשביח בחלק שותפו כמו שנוטל האריס אבל אם לא הגיע לכתפים אין לו אלא הוצאה וידו על העליונה אבל שבח לא לפי שאינו כיורד ברשות לשום אריסות אלא כיורד ברשות לנטעה וליקח ההוצאה שהוציא בחלקו של שותפות הוא וזה הפירוש בשבח המגיע לכתפים עדיין לא נתברר אצלנו כהוגן וגם הפירוש שפירשה רבינו חננאל ז"ל אינו נכון אצלנו. ע"כ.

הא דאקשינן מעידים זה על זה אמאי נוגעים בעדותם הן:    קשיא לי לשון נוגעים בעדותם דקאמר דהכא בעלי דבר הן ומעיד לעצמו הוא ולא נוגע בעדות. ויש לי לומר דאורחא דתלמודא הוא דמרגיש בתירוץ שיכול לתרץ המתרץ דהיינו שמסתלק ממנה ונותנה לחברו ולפיכך מקשה ואזיל בלשון נוגע בעדות וכשמקשה לבסוף והלא מעמידה בפני בעל חובו כן נראה לי. הכא במאי עסקינן דכתב לה דין ודברים אין לי על שדה זו. והוה מצי למימר כגון שנתנה לו במתנה ממש אלא להגדיל תורה ולהאדיר ולאשמועינן דאפילו בכותב לו דין ודברים אין לי על שדה זו אי קנו מידו קנה דלא מדין ודברים קנו אלא מגופה של קרקע קנו מידו וכדמפרש בהדיא בריש פרק הכותב. הרשב"א ז"ל.