שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג/דף לח

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לח עמוד א

מתקיף לה רבא אמאי כיון דמד אילנא הוא ודאי לית ליה קרקע וכיון דלית ליה קרקע לימא ליה עקור אילנך שקול וזיל. אלא אמר רבא בבא מחמת טענה כלומר האי דאמרי נהרדעי דיקנה הקרקע כשטוען ואמר לקחתי ממך אילן זה וקרקע בפירוש והא קמשמע לן דכיון דמדינא הוה אית ליה למימר עקור אילנך שקול וזיל משום דחד אילנא הוא ולא אמר ליה מידי כי טעין האי דזבינתיה לקרקע דאילן ניהליה בהדי אילן בפירוש מהימן משום דהא אחזיק בה ובעל הקרקע הוא דאפסיד אנפשיה דאיבעל ליה למחויי ולימא האי דשבקתיה להאי אילן בארעאי לא בזבינא שבקתיה אלא מחילה בעלמא בדלא קפידנא ולא מצטרכנא לה לארעא וכי מצטרכנא אמינא ליה עקור אילנך שקול וזיל דאי לא תימא הכי כו'. עד כאן לשונו.

מתניתין: בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה: פירוש בסוף השלש אבל היה עמו במדינה בתחלת השלש ולא בסוף השלש לא עלתה לו חזקה משום דתחלת שלש אינו עושה חזקה אלא סוף שלש ובסופן לא היה זה במדינה שיממה ואוקימנא בגמרא דדוקא בשעת חירום ואי נמי בסתם יהודה וגליל דכשעת חירום דמי הא בזמן שיירות מצויות אפילו ביהודה וגליל כארץ אחת ועלתה לו חזקה. הרשב"א ז"ל.

אמר רבי יהודה לא אמרו שלש שנים כו': רבי יהודה בא לחלוק על מה שאמר תנא קמא דהיה ביהודה והחזיק בגליל אינה חזקה וקאמר רבי יהודה והלא כל עיקר אותם שלש שנים שקבעו לחזקה לא קבעוה אלא בשביל שאם היה באספמיא והחזיק בארץ ישראל תעלה לו לחזקה בשלש שנים וכל שכן דהיכא דהיה ביהודה והחזיק בגליל דהויא חזקה וכדי שלא נחלוק השוו חכמים כל זמן שני חזקה בין שהלך בעל הקרקע למקום רחוק בין שהלך למקום קרוב שלא לחלק בשיעורייהו. וגמרינן בגמרא לקמן דרבי יהודה ורבי ישמעאל סברי כל שבפניו לאלתר הויא חזקה והא דאמרינן רבי יהודה ממתניתין נפקא דקאמר לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיא שנה כו' משמע שלא אמרו זה השיעור אלא כדי שתעלה חזקה כשילך בעל הקרקע בארץ רחוקה אבל בפניו לאלתר הויא חזקה. ואם תאמר דלמא לא פלוג רבנן בחזקה בין בפניו בין שלא בפניו כמו שלא חלקו בין הלך בעל הקרקע בדרך רחוקה בין שהלך יום או יומים. יש לומר בכל שלא בפניו לא חלקו אבל ודאי יש לחלק בין בפניו בין שלא בפניו. ועוד נראה לי כי היה ידוע להם דסבירא ליה לרבי יהודה הכי מתוך הברייתא דבתוספתא תניא. עד כאן מעליות הר"י ז"ל.

גמרא : מאי קסבר אי קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה כו': הא דלא שקלינן וטרינן אחזקה ולא אמרינן אי קסבר חזקה שלא בפניו הויא חזקה לפי שבעל הקרקע שואל וחוקר על קרקעותיו ביד מי הן אבל במחאה יש לדון אי הויא מחאה שלא בפניו מחאה או לא שאין מחזיק שואל וחוקר אם מוחה על חזקה שלו ועוד שאין המחאה מפורסמת כמו החזקה. עליות הר"י ז"ל.
וזה לשון תוספות הרא"ש ז"ל. תימה דבכל דוכתא דנקט מחאה כו' ככתוב בתוספות. ויש לומר לפי שבמחאה הטעם תלוי ולא בחזקה דחזקה ודאי נשמעת למרחוק דהמחזיק בקרקעות של חברו מלתא דתמיהא היא ואית לה קלא וגם כל אדם חוקר על קרקעו אבל מחאה אין לו קול וגם אין המחזיק מחזר אם מיחה ולפי שאין המחאה יכולה לישמע באזני המחזיק לא הפסיד המערער בשתיקתו ואין החזקה חזקה דמה יועיל שימחה מאחר שלא ישמע לאזני המחזיק. עד כאן לשונו.

מאי שנא יהודה וגליל דנקט: על מה שפירש רשב"ם ז"ל אפילו שאר מלכיות נמי ומשני סתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי אבל שאר מדינות סתמא לא הוי כשעת חירום הקשה ר"י ז"ל דבסוף פרק קמא דגיטין אמרינן איפכא דאף על גב דממדינה למדינה בחוץ לארץ אינן מצויין לקיימו ממדינה למדינה בארץ ישראל כגון יהודה וגליל מצויין לקיימו אלמא דשכיחי שיירתא טפי מיהודה לגליל משאר מלכיות ובפרק ב' דכתובות לא פירש רש"י ז"ל כן אלא מאי יהודה וגליל דנקט אפילו שאר מדינות נמי. ומה שהקשה ר"ש ז"ל אם כן לימא אפילו יהודה ויהודה הא לא קשיא דסוגית התלמוד כך היא דמעיקרא דייקי אי אמרת להאי גיסא איכא קשיא ואי להאי גיסא איכא קשיא ומשני לעולם כדאמרת והדר פריך אכתי תקשי מאי שנא ולא הדר מפרש בדפריש מעיקרא ולפירושו שפירש אפילו שאר מלכיות נמי הוה ליה לפרושי טפי דהא לא פרכיה לעיל. תוספות הרא"ש ז"ל.

דף לח עמוד ב

הא קמשמע לן דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי: ואיכא למידק דהא תנינן המביא גט בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואוקימנא טעמא התם משום דמצויין לקיימו דשכיחי שיירתא ויש לומר התם בזמן שהיו השיירות מצויות ושהיו ישראל מצויין על אדמתם והכא לאחר מכאן שנתקלקלו המקומות והיינו דקאמר הכא סתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי דאלמא משמע דיש זמנים שידוע שאין שם חירום כלל ויש שלום ואז השיירות מצויות ואינו מחוור בעיני דמשנת המביא ומשנתנו זאת בזמן אחד נשנו והיאך שנאן רבי סתם זו בזמן אחד וזו באחר. ויש מפרשים דגבי גיטין כל מאן דאית לה גיטא לבי דינא קאזלה לקיומיה ואינהו דקו במילתא ומשכחי דשכיהי שיירתא קצת עד שמצויים לקיימו על ידי חקירת בית דין אבל לגבי חזקה כל מאן דאית ליה חזקה במקום אחד לא אזיל לבי דינא לחקור אם בא אדם להודיעו מי עומד בקרקעו וגם המחזיק אינו חוקר אם יש מגיד שיערער אדם עליו. רב לטעמיה דתנא קמא קאמר וליה לא סבירא ליה. כלומר אלא כרבי יהודה דאמר וילכו ויודיעוהו שנה ויבא לשנה אחרת וקסבר דרבי יהודה דוקא בא קאמר כסברא קמא דרבא דאותיב מינה לריש לקיש בסמוך ולהכי נקט רב בורח משום דסבירא ליה נמי בהא כרבי יהודה דצריך הוא לבא דאף על גב דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה לא מצי טוען להכי לא מחינא משום דמחאתי לא הויא מחאה ולא הוה ליה למיתי וכדסברי רבנן כשהוא במקום חירום אלא צריך הוא לבא ולמחות והלכך דוקא בורח דאינו יכול לבא ואפילו בורח מחמת ממון אבל איניש בעלמא דאינו עמו במדינה מחזיקים עליו דהיה לו לבא ולמחות. והא דפירש טעמיה דתנא קמא דסבירא ליה מחאה שלא בפניו הויא מחאה ולא אוקים ליה נמי לתנא קמא כותיה דמחאה שלא בפניו אינו מחאה ולא פליג תנא קמא אדרבי יהודה אלא כיון דאיכא חירום או דהוי סתמיה כשעת חירום לא נצריכהו לבא ולמחות ובמקומו אינו יכול למחות דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה אבל יהודה ויהודה צריך לבא ולמחות ורבי יהודה סבר שצריך למחות ואפילו מיהודה וגליל ויבא לשנה אחרת וכסברתיה קמייתא דרבא דלקמן דאקשי לרב נחמן וכדבעינן למכתב קמן בסייעתא דשמיא. יש לומר דרב מתניתין קשיתיה דאם כן מאי שנא יהודה וגליל דנקט דמשמע הא יהודה ויהודה עלתה לו חזקה דהיה לו למחות במקומו לימא אין מחזיקים בנכסי בורח והיה הכל בכלל ורבא דלא אקשיתיה לקמן לא דייקינן בה כולי האי כיון דלא קמה ולאפוקי הלכתא מיניה דרב נחמן הוה מקשי ואזיל וכששמעה מרב נחמן רביה הדר ביה ותו ליכא לאקשויי עליה. הרשב"א ז"ל.
ובעליות תירצו דלהכי לא אוקי רב טעמיה דתנא קמא כוותיה משום דאי איתא דאמרינן הוה ליה לבא ולמחות בפניו ומשום הכי הויא חזקה ביהודה ויהודה אפילו יהודה וגליל הוה לן למימר הכי וכמו שאמר רבי יהודה ויבא לשנה אחרת לפי שאי אפשר שלא ימצא שיירא לבא עמה מעיר לעיר אף על פי שאין השיירות מצויות מיהודה לגליל וכיון דאית ליה לתנא קמא דאינה חזקה עד שיהא עמו ביהודה אלמא לא אמרינן הוה ליה לבא ולמחות הלכך ביהודה ויהודה דהויא חזקה לתנא קמא על כרחך משום דקסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה וזה שהוצרך רב להעמיד דברי תנא קמא שלא כדבריו עצמו. עד כאן לשונו.
קמשמע לן דאפילו מיחה בפני בני אדם שאינם יכולים לומר לו הויא מחאה יש לפרש דהכי קאמר שאפילו בורח מחמת מרדין שהוא מתיירא מלמחות בפני בני אדם שיכולים להגיד לו כדי שלא ידע גואל הדם וירדוף אחריו ואינו מוחה אלא בפני בני אדם זקנים וכיוצא בזה או שאינם מכירים אותו שהם בעצמם אינם יכולים להגיד לו אף על גב דאמרינן חברך חברא אית ליה אפילו הכי אינו נמנע מלמחות בפני אלו האחרים שיגידו להם שאלו שמיחה בפניהם אינם יודעים היכן הוא וגם גואל הדם אינו קם אחריו מן הספק ולפיכך מוחה בפניהם של אלו ומחאתו מחאה. ושמואל סבר דכל שהוא מוחה בפני בני אדם שהם בעצמם אינם יכולים לומר לו אינו מחאה. ולפי פירוש זה לית הלכתא כרב אלא כשמואל חדא דהלכתא כשמואל בדיני. ועוד דקם ליה רבא כוותיה דקאמר הלכתא אין מחזיקין בנכסי בורח ומחאה שלא בפניו הויא ממאה ואוקימנא כאן בבורח מחמת ממין כאן בבורח מחמת מרדין. אלא דקשיא להדין פירושא דאם כן מאי קשיא להו אדרבא דאמר אין מחזיקים בנכסי בורח ומחאה שלא בפניו הויא מחאה דאקשינן עלה תרתי הא שמואל נמי הכי קאמר וכי היכי דניחא להו ההיא דשמואל תינח להו הא דרבא. ויש לומר דבורח סתם אפילו בורח מחמת ממון משמע והיינו דקשיא להו עליה דרבא דמשמע דלפיכך אין מתזיקים בנכסי בורח משום דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה והדר אמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ולפיכך הקשו עליו טפי מדשמואל. ואינו מחוור. וריא"ף ז"ל פסק במיחה בפני בני אדם שאין יכולים לומר לו כרב ואמר דהא דרב כההיא דרב פפא היכא דאפילו אמר להם לא תימרו ליה הויא מחאה דהכי קאמר להו לדידיה לא תימרו אבל לאחריני תימרו חברך חברא אית ליה וקיימא לן כרב פפא. ולפי דבריו נצטרך לפרש דהא דאמר רב ממזיקים בנכסי בורח ואוקימנא דקמשמע לן שאף על פי שאינו יכול למחות בפני בני אדם שיכולים לומר לאו בבורח מחמת מרדין קאמר דההוא אפילו בפני בני אדם שאינם יכולים לומר לו אינו מוחה דמתיירא הוא פן ירדפו אחריו אלא בבורח מחמת ממון קאמר שהוא מתיירא שם שמא יגלו באיזה מקום הוא ולפיכך אינו מוחה אלא בפני בני אדם שאינם יכולים להגיד לו ומיהו בפני בני אדם שאינם יכולים לומר לו הוא מוחה שאין דרכם של בעלי הלוואות לרדוף על הספק ולשוטט אחריו כדי שלא יוציא מאתים על מנה ובהא קיימא לן כרב משום חברך חברא אית ליה לומר למחזיקים שבורח זה מיחה עליו בפני עדים. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י בעליות: הא קא משמע לן שאפילו מיחה בפני בני אדם: יש מפרשים דהכי שמעינן ליה מיניה דמסתמא בורח אף על פי שאינו בורח מחמת נפשות אלא מחמת ממון אינו רוצה לגלות עצמו לבני אדם שיכולים ללכת לאותה העיר שברח משם ומכל מקום הוא מוחה בפני בני אדם שאין יכולים לילך שם אף על פי שהן אומרים לאחרים וחברך חברא אית ליה. ואין הפירוש הזה נכון דכיון דאמרינן דבורח מחמת ממון אינו ירא למחות אף על פי דחברך חברא אית ליה ויודע מקומו מאי שנא דאינו מוחה אלא בבני אדם שאינם יכולים לומר לו. ויש מפרשים דממילתא יתירה אשמועינן רב הכי דתרי זימני לא הוצרך ללמרנו דמחאה שלא בפניו הויא מחאה. ואם תאמר היכי שייך לומר דשמעינן לה בכלל הא דקאמר מחזיקין בנכסי בורח אף על גב דהויא מימרא יתירה דאלו אידך דרב דאמר גבי מתניתין לעולם מחאה שלא בפניו הויא מחאה לא הויא יתירה דהא אצטרכינן ליה לפרושי מתניתין. יש לומר בבי אדם שאין דרכם לעולם ללכת מאותה העיר קרו בני אדם שאין יכולים לומר לו ואשמועינן רב מחזיקין בנכסי בורח בכל ענין אף על פי שאין יכולים לומר לו ואף על פי שאין שם בני אדם שרגילים לבא באותה העיר. והלכתא כרב דמחאה בפני בני אדם שאינם יכולים לומר לו הויא מחאה דסוגיין כוותיה כו' וכן פסק הריא"ף ז"ל. עד כאן.
וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: הא קמשמע לן דאפילו מיחה בפני בני אדם שאינם יכולים הם עצמן לומר לו כיון שיכולים לומר לאחרים הויא מחאה דחברך חברא אית ליה. וזה הטעם אינו מפורש מדברי רבא אלא ממשנה יתירה הוא דשמעת ליה שאנו אומרים שזה שאמרה פעם אחרת לא אמרה אלא להוסיף בה טעם כדאמרינן במציעא שמע מינה ממשנה יתירה קמגביה מציאה להברו קנה הברו דהתם ודאי לא מפרש במתניתין מהיכא שמעת מינה אלא ממשנה יתירה בעלמא הוא דשמעת לה. ויש לפרש דמדקאמר מחזיקים בנכסי בורח הוא דשמעת דאפילו מיחה בפני בני אדם שאינם יכולים לומר לו שאלו אמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ולא אמר מחזיקים בנכסי בורח הוה אמינא דוקא עד שיהא עמו במדינה שילכו העדים עצמם ויאמרו לו מה שאמר להם ואפילו שלא בפניו הויא מחאה אבל היכא דמיחה בפני בני אדם שאינם יכולים לומר לו שהרי אינו עמהם במדינה לא קמשמע לן מחזיקין בנכסי בורח והא ודאי אין יכולים לומר שהרי אינו עמהם במדינה ואפילו הכי קאמר מחזיקים משום דהוה ליה למחות ולא מיחה אלמא מיחה בפני אדם שאינם יכולים לומר לו הויא מחאה. עד כאן לשונו.

לא קשיא כאן בבורח מחמת ממון כאן בבורח מחמת מרדין: ואם תאמר ולעיל דאמר רב בלישנא קמא אין מחזיקים בנכסי בורח וכי אתמר קמיה דשמואל אקשי וכי למחות בפניו הוא צריך ומקשינן נמי מדרב גופיה דאמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה אמאי לא משנינן כי הכא דכי אמר רב אין מחזיקים בנכסי בורח מחמת מרדין קאמר. יש לומר דהתם אינהו הוה קים להו במילתיה דרב דאפילו בבורח מחמת ממון קאמר ומשום הכי משני דכי אמר רב מחאה שלא בפניו הויא מחאה טעמא דתנא קמא מפרש וליה לא סבירא ליה אבל במילתיה דרבא ליכא למימר הכי דאיהו גופיה פסיק ואמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה. הר"ן ז"ל.