שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג/דף לד

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לד עמוד א

לישתבע הוה ליה גזלן וכו': כן נוסחת הגאונים. ואל תטעה לפרש הוה ליה כגזלן כיון שהוא מודה שחטף הרי הוא כגזלן שפסול לשבועה ואינו יכול לישבע דדידיה חטף דודאי אם אין עד שגזל והוא אומר גזלתי והחזרתי אינו חשוד על השבועה כלל שהרי מעיד על עצמו שעשה תשובה ונאמן על כך מתוך שיכול לומר לא גזלתי כל שכן זה שטוען שלא גזל אלא שנטל את שלו מיד זה דודאי אינו נפסל לשבועה על פי טענתו ועל פי עד אחד גם כן אין אדם נפסל מן השבועה. עד כאן מעליות הר"י ז"ל.

על מה שתירצו בתוספות כך נראה כפירוש ריב"ן וכו': כתוב בתוספות הרא"ש ז"ל וזה לשונו: ולא דמי לההיא דלקמן דהמפקיד אצל חברו בשטר דכל זמן שלא טען נאנס עדיין לא נתחייב שבועה הילכך יש להאמינו במיגו. עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"י בעליות וגבי מפקיד אצל חברו בשטר לא שייך למימר מתוך שאינו יכול לישבע שנאנסו משלם שהרי אין חיוב שבועה חל על הנפקד עד שיטעון שאבד הפקדון ואז יחול עליו שם שבועה לישבע שאבד באונס. עד כאן לשונו.
וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: אבל ריב"ם ז"ל כתב דשבועת עד אחד תשלומין נינהו דכי איכא תרי לא מפטר מידי תשלומין בשבועה אלא שלומי משלם וכי ליכא אלא חד פטריה רחמנא מתשלומי ממון ובלבד שישבע והילכך או ישלם ממון או שבועה ועד דמשתבע שבועה דעד אחד לא מפטר מיניה וזה נכון. עד כאן לשונו.

על מה שכתב הריא"ף ז"ל והיכא דליכא אפילו חד סהדא וכו': משתבע מרי ארעא וכו' משתבע שבועת היסת דליכא כו' כתב ה"ר יהונתן ז"ל וזה לשונו: וצריך עיון איך שניהם נשבעים הרי בא אחד מהם לידי שבועת שוא כיון שבעל הקרקע נשבע שלא מכרו לו מעולם וזה נשבע שבדין אכל הפירות שמע מינה שקנאו ממנו בדמים. ויש לומר אף על פי שטען זה המחזיק מעיקרא דמינך זבינתה אפשר שעתה נשבע באמת דשמא לפירות הורידהו מתחלה ולא למכירת גוף הקרקע. עד כאן לשונו.

ואמר רב יהודה אכלה ערלה הרי זו חזקה תניא נמי הכי אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה: כן היא גירסת רבינו חננאל ז"ל. ופירושו כגון שאכל הזמורות דאכילת הזמורות אכילה היא כלומר בשאסף לביתו הזמורות ונהנה מהן או שמכרן וזו אכילת היתר היא שאין ערלה נוהגת בעצים דלא אסרה תורה אלא הפרי והטפל לפרי וכדאמרינן את פריו לרבות את הטפל לפריו וזו היא ששנינו תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם הא בקשין של ערלה לא ושביעית נמי אינה נוהגת בעצים דכל שאינו פרי אינו מופקר בשביעית ששנו שם במסכת ערלה ובבבא קמא פרק הגוזל אמרו עצי שביעית מותרין. וכלאים נמי בזורע בין הגפנים והוסיפו הפירות ולא הוסיפו הזמורות באחד ומאתים ויש מי שאומר שאפילו הוסיפו הזמורות אינו נאסר אלא התוספת אבל עיקרן של גפנים שהיו שם קודם לכן לא נאסר. ויש לעיין בפרק כל הבשר דאמרינן התם אמר רב אדא בר אהבה זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסר והיתה להם שעת הכושר קודם השרשה. ויש לומר דהתם בזרוע מעיקרו שנאסר בהשרשה. ויש מי שגורס אינה חזקה ומיירי באכילת הפירות. ואינו מחוור דתנן בכתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים המוציא הוצאות על נכסי אשתו בין שאכל הרבה והוציא קמעא בין שאכל קמעא והוציא הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואמרינן עלה עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות רב יהודה לטעמיה דאמר רב יהודה אכלה ערלה הרי זו חזקה ואפילו תאמר דרב יהודה תרתי אמר וההיא באוכל זמורות והכא באוכל פירות ממש אפילו הכי לא הוה שתיק גמרא לאקשויי מדידיה לדידיה הכי ותרצינהו הכין. ועוד דעל כל פנים לא הוה שתיק מלאתויינהו הכא ולימא אמר רב יהודה אכלה ערלה אינה חזקה ואמר רב יהודה אכלה ערלה חזקה ולא קשיא כאן באכילת פירות כאן באכילת זמורות. וגירסת רבינו חננאל ז"ל יפה ממנה. וכן גירסת הגאונים.

תפתיחא לא הוי חזקה: פירש רבינו חננאל ז"ל (לא הויא חזקה) תפתיחא שדה שלא חרש אותה אלא הוגשמה ונשבה הרוח וזרח השמש ונתבקעה כגון פתחי חרישה וזרע בה כגון זו לא הויא חזקה. ורבינו האיי גאון ז"ל פירש בספר המקח תפתיחא זה פתיחת צינורי המים לתקון השדה כדכתיב יפתח וישדד אדמתו לא הויא חזקה לפי שאין הנאה למחזיק באותה עבודה ולעולם לא עלתה לו חזקה אלא כשהוא נהנה מאותה עבודה ואף על פי שנהנה בעל הקרקע באותה עבודה וכדאמרינן ניר לא הוי חזקה. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: תפתיחא מלשון יפתח וישדד אדמתו וגו' ותחלה פותחין השדה והוא חרישה שאינה עמוקה אחר כך פעם אחרת חורשים אותה עמוקה יותר ואם הוא לא חרש פעם אחרת וזרע שם באותה הפתיחה הראשונה שאין אותה הזריעה כי אם הפסד הזרע. ויש מפרשים תפתיחא שהארץ נבקעת מאליה והוא משליך שם. עד כאן לשונו. דבי ריש גלותא לא מחזקי בן ולא מחזקינן בהו. פירש רשב"ם ז"ל לפי שעשירים ואלמים ואין חוששים למחות לפי שבזרוע כו' ויש שפירש לפי שעוסקים בצרכי צבור כו'. ולא נהירא. עד כאן. וכן נראה בעיני דפירוש ראשון עיקר דלפירוש שני אין טעם אמאי לא מחזקי בן. עד כאן משיטה לא נודעה למי.

פיסקא: והעבדים כו'. תימה דלעיל מייתי מתניתין דחזקתם שלש שנים והך דהעבדים מוקדמת לאותה משנה ושמא אגב דאיירי לעיל באומר לפירות ירדתי בהנהו עובדי דחזקה אייתי מתניתין דתזקתם שלש שנים משום דבעי לאיתויי עלה הא דרב זביד דקאמר אי טעין ואמר לפירות הורדתיו. תוספי הרא"ש ז"ל.

דף לד עמוד ב

רב הונא אמר תפסינן: ואפילו אי סביר לן דאי תפסינן לא מפקינן יש לחוש למה שזה אומר תפסוה עד דמייתי סהדי כי אולי יביא עדים וכו' ככתוב בתוספות ורב יהודה אומר לא תפסינן דשמא אין ממש במה שזה אומר שיביא עדים ונמצא שאנו מבטלים דינא דכל מאן דאלים גבר דקא סלקא דעתא דרב יהודה דאי תפסינן לא מפקינן. ואין לומר דהא דרב הונא דאמר תפסינן מכרעת כדרב פפא דאמר מפקינן דאם כן גבי הא דאמרינן מפקינן או לא מפקינן הוה ליה להזכיר רב הונא ורב יהודה ולא היה לו להניח רב הונא ולהזכיר בה רב פפא שהיה מן האמוראים האחרונים. עליות הר"י ז"ל.

והלכתא לא תפסינן: פירוש בין שתפסו ברשות וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. ומי שחולק בזה ואומר דדוקא היכא דתפסי ברשות אבל שלא ברשות מפקינן דהוה ליה כטועה בדבר משנה וחוזר אין בדבריו כלום. הר"ן ז"ל.

אמר רב נחמן כל דאלים גבר: על מה שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו כל מי שתגבר ידו בפעם ראשונה כו' כתוב בשיטה לא נודעה למי ואלו הדברים אינם ברורים אצלי שהטעם שאמר כל דאלים גבר מפני שאין בית דין זקוקים ליזקק לדינם כיון דליכא דררא דממונא לתרווייהו וליכא למיקם עלה דמילתא וכיון שכן נוח להניחם לעשות כרצונם ולא נעשה אנו דין שיכול לבוא לידי טעות הילכך כל מי שמתגבר ידו בכל פעם הרי היא ברשותו עד שתגבר יד האחד או בזרוע או בראיה. עד כאן.

פירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו: פירש רבינו חננאל פירא רבא דלועים וקישואים. ופירא זוטא שאר ירקות. וכן פירש הראב"ד ז"ל ור"ש ז"ל פירש פירא זוטא שחת וכבר כתבתי בפירוש משנתנו ראשונה דפירקין דאלן קשה לפירושם לפי דעתי מהא דאמרינן בריש פירקין אכל תלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא לרבי ישמעאל הכי נמי דהויא חזקה ושם כתבתי בסייעתא דשמיא. והא דבעי רבי ישמעאל ורבי עקיבא חדשים לפירא רבא ולפירא זוטא ולא אמרינן שאם מצא שדה בקמתיה וקצר והכניס פירות לבית שתעלה לו חזקה מיד כתב הרמב"ן ז"ל דלדידהו בכי האי הכי נמי דהויא הזקה אלא האי דנקט הדשים משום דבשלמא בראשונה אפשר ביום ראשון אבל באחרונה אי אפשר אלא בשלשה חדשים או בחדש אחד משום הכי תני חדשים דחזקה דראשונה דומיא דאחרונה בעי מיתני ואי נמי חדשים דנקיט לאו למעוטי קמה וקצרה דכל שכן דהויא חזקה אלא לרבותא נקט לומר דשתי אכילות של פירי זוטא הויא חזקה וכל שכן קמה וקצרה שאכילה גמורה היא.

ניר לא הוי חזקה: פירש ר"ש ז"ל שאין יום אחד בשנה שנרה בה חשוב להחשב שנה שלימה לחשבון שלש שנים. ורבי אחא וכל גדולי הדור שאמרו דניר הויא חזקה יש לומר דסבירי להו כרבי ישמעאל ורבי עקיבא דלית להו טעמא דתלת שנין מזדהר אינש בשטריה והלכך כיון דסבירא להו דניר נמי הוי חזקה חד יומא מהני ליה לחזקת שנה כדמהני אכילת שנה אחת לרבי ישמעאל ורבי עקיבא לחזקת שנה והא דאמר רבי נחמן דטעמא דמאן דאמר ניר הרי זו חזקה משום דלא עביד איניש דכריבי ליה לארעיה ושתיק ואי ביום אחד קאמר כדברי ר"ש ז"ל בחזקת יום אחד היאך שמע. נראה לי דהכי קאמר כיון שנרה שנה וזרעה שתים או שנרה שתים וזרעה שנה כבר שמע בעל הקרקע בחזקתו של זה ואי משום דאמר כיון דלא אכל אלא שנה לא איכפת ליה לא היא דלא עבדי אינשי דכריבי ליה לארעיה ושתיק משום דנראה מתוך מעשיו שהוא בעליו שאין אדם עשוי לחרוש שדה חברו. ועוד שאכלה שתים או שנה אלמא כשנרה נמי הרי זה ניר שדה שלו ולפיכך ניר נמי עולה לו דכדרך בעלים הוא נוהג בה. נראה כי לפי פירושו של ר"ש ז"ל לא גרסינן גבי ההיא דרב מאי לאו למעוטי ניר דלא דהא ודאי כיון שאמר דבשלש שנים מיום ליום ממילא ממעט ניר דלאו כלום (וממילא ממעט ניר ליום אחד דלא מכלל דבריו) ואף לגירסת הספרים נראה לי ליישבו כן דהא מאי לאו לאו דוקא אלא הכי פירושו מי לא מימעט ניר דלא. ובזה מיתרצא לי קושיא אחרינא דמקשו בתוספות מאי קאמר מאי לאו למעוטי ניר דלא דלמא משום דטעמא דהזקה דתלת שנין מזדהר אינש בשטריה ולאו למעוטי ניר אתא ובמה שפירשתי אתי שפיר דהכי קאמר אף על גב דטעמיה דרב משום דתלת שנים מזדהר אינש בשטריה מי לא ממעיט ניר דלא. והרמב"ן ז"ל פירש דלמאן דאמר דניר לא הוי חזקה היינו שאפילו אותם ימים שנר בה אינם עולים לו להשבון ימים שלש שנים של חזקה שאין מונין לו אלא משעת זריעה ואילך לפי שבשעה שהיה ניר לא היה נהנה מן הקרקע אלא מהנה ואין חזקה למהנה אלא לנהנה וכמו שכתבתי למעלה משמו של רבינו האיי גאון ז"ל וכדגרסינן בירושלמי ראוהו חורש וקוצר ומעמר ודש וזורה ובורר ולא ראוהו מכניס פירות אינה חזקה שאין חזקה אלא הכנסת פירות. וגם הרב ז"ל בעצמו הביא ראיה מכאן לפירושו ומדברי רבינו חננאל ז"ל שכתב על הירושלמי זה דשמע מינה דאין חזקה אלא לנהנה ומי שאמר ניר הרי זו חזקה הכי קאמר שאם ירד לתוכה בתחלת השנה ונטר אותה כדנטרי אינשי ועמד כל השנה בהזקתו ונטר לה כדנטרי אינשי עד שזרעה בשנה הבאה אותה שנה של ניר חשיבא ליה כשנה שלימה מיום ליום שהרי למאן דאמר ניר לא הוי חזקה והתחלת חזקה משיכנס בשדה ויזרענה מכל מקום מאחר שחרשה קודם זמן הזרע של שנה שניה הרי לא נשתמש בה כשדה הבעל ואף על פי כן עולה לו מאחר שבחזקתו היא עומדת והא אכל כדאכלי אינשי וניר נמי לא שנא אלו דבריו ז"ל. ואינם מחוורים בעיני כלל חדא דאם איתא דאפילו נרה וזרעה באותה שנה אין מונים לו אלא משעת זריעה ואילך מפני שאינו נהנה אלא מהנה ומימר אמר אידך כל שיבי דכרבא ליעול בה אם כן אף אנו נאמר דאין מחשבים לו אלא משעת הכנסת פירות לבית שעד כאן נמצא מהנה ולא נהנה וכדברי הירושלמי בעצמו שהוא מסתייע ממנו וכל שכן דמימר אמר מארי ארעא כל תבואה שבביתו של מחזיק ליעול בה דאף הוא נוטל פירות דארעא דידיה אשבחה. ועוד דלכאורה במאי דאמר רבי אהא ניר הוי חוקה אמרי רבנן דלא הוי חזקה וכגוונא דאיירי רבי אחא איירי רבנן ורבי אחא נרה אחת וזרעה שתים נרה שתים וזרעה אחת קאמר דבשעת הניר לא זרעה כלל ובכהאי גוונא הוא דאמרי רבנן דלא עלתה לו חזקה אבל נרה וזרעה הא אחזיק כדמחזיק אינשי ואכל תלתא פירי ואזדהר בשטריה תלת שנין ומאי הוה ליה למעבד ומערער נמי מכי חזי דכריב וזרע ואכל הוה ליה למחויי דאי אמרת בזמן הניר שמהנה לא חשש למחות והלא אין המחאה בתחלת שלש אלא בסוף שלש וכיון שעמד זה שלש שנים כדרך הבעלים היה לו למחות תוך שלש שנכנס זה לשדה ונרה ופרנסה כדרך הבעלים מאי אמרת מכל מקום אותו זמן שנהנה לא עלו לו לזה שמהנה ולא נהנה אם כן אפיל~ ימי הניר שבשנה שניה לא תעלה לו וכל שכן ימים שעמדה בלא ניר ואפילו אם תמצא לומר כיון דהכי עבדי אינשי סלקה לה חזקה וכענין שאמרו באתרא דמוברי באגי מכל מקום לא יעלו לו ימי הניר כמו שאינה עולה לו שנת ההוברה אלא ודאי נראה דאפילו למאן דאמר ניר לא הוי חזקה הני מילי שנת הניר אבל שנת של זרע משנכנס לתוכה וחרש ופרנס כדרך הבעלים ולא יצאתה מחזקתו הרי היא חזקה ומונים לו משעת הניר דלא עביד איניש דכרבי ליה לארעיה וזרעי ליה באותו ניר ושתיק וכן פירשו מקצת המפרשים וזה נראה לי עיקר. הא דאמר רב יהודה אמר רב חזקתם שלש שנים מיום ליום נראה מדברי ר"ש ז"ל שהוא מפרש דלרב לא אזלינן בתר אכילת פירות כלל שאלן הכל תלוי אלא בחזקת שלש שבים כלומר שתעמוד בידו שלש שנים דתלה שנין מזדהר אינש בשטריה טפי לא מזדהר. וכבר הקשיתי לפירושו לעיל בריש פרקין דאם כן מאי קא בעי הכא מאי איכא בין רב ושמואל ואוקי פלוגתייהו בדקל נערה הא טובא איכא דלרב בעי תלת שנין דוקא מיום ליום ולא חיישינן לאכילת פירות ולשמואל לא אזלינן אלא בתר תלת אכילות ואף על גב דלא מחזיק תלת שנים מיום ליום. ועוד דלרב תפתיחא אמאי לא הויא חזקה דמכל מקום לא נפקי מידו תלת שנין וכבר אזדהר בשטריה תלת שנין וכן אפיק כורא ועייל כורא ומחזיק מגודא דערודי ולבר אלא ודאי בין לרב בין לשמואל תלת שנין או ארבע ולא אכל פירות לא הויא חזקה ואף על גב דטעמא דחזקה משום תלת שנין מזדהר איניש בשטריה על כרחך תלת שנין דאכילה קאמר וכמו שכתבתי בריש פרקין והיינו דבעינן הכא מאי בינייהו ולא אשכחן מידי דנוקי ביה פלוגתייהו אלא בדקל נערה. ופירש רבינו חננאל ז"ל וכן הראב"ד ז"ל דקל נערה שמוציא דיופרין בשנה דלשמואל דאמר עד שיגדור שלש גדרות הא נמי הויא חזקה שהרי אכיל שלשה פירות גמורים שכנגדן בדקל אחר אינן נאכלים אלא בשלש שנים ומכיון שאכל זה שלש אכילות גדולות היה לו למחות וזה שראה שהבעלים לא מיחו לא נזהר בשטרו יותר ורב סבר דאכילת שלש שנים ממש בעינן ואף על פי שאמרו בירושלמי אמר שמואל זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים שלש שנים בציר שלש שנים מסיק לאו למימרא דבעינן שלש שנים דוקא אלא כלפי מאי דאמר רבי ישמעאל דבוצר ומסיק ואורה בשנה אחת עלתה לו חזקה דבצירה הויא חזקה לכולהו וכן מסיקה וכן גדירה קאמר שמואל דלחכמים שלש מסיקות בעינן ולאו דוקא שלש שנלם אלא מפני שדרכן של אילנות שלא להמציא דיופרים אמר כן ומכל מקום אפילו לרב נמי לא בעינן אלא שיאכל שלש אכילות שלימות כלומר שיעדור ויחרוש ויפרנס השדה מתחלת השנה ויאכל פירות וכן שלש שנים מיום ליום דקאמר רב וכן פירש רבינו חננאל ז"ל חזקתן שלש שנים מיום ליום פירוש צריך לאכלה שלש שנים פירות גמורים בשלש שנים. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"ן ז"ל: ותסברא לרבי עקיבא מאי איריא חדש אפילו יום אחד נמי. לאו למימרא דכל מאן דסבר דניר הויא חזקה דביום אחד סגי ליה דהיכי אפשר דחזקת ניר מהניא טפי מאכילות פירות אלא לרבי עקיבא דוקא הוא דפריך הכי דאי איתא דרבי עקיבא דאמר דבחדש אחד סגי משום ניר הוא דקאמר כיון דאיהו לא בעי שנה שלימה מאי איכא לענין ניר בין יום אחד לחדש אחד אבל לרבנן דאזלי בתר שנים אפילו סבירי להו דניר הוה חזקה שנה שלימה בעי ועוד יתבאר לפנינו בסייעתא דשמיא. עד כאן לשונו.

מאן יש אומרים אמר רב חסדא רב אחא: אף על גב דסתם יש אומרים היינו רבי נתן בכמה מקומות בתלמוד איכא יש אומרים שאינו רבי נתן כדאשכחן בפרק קמא גבי איוב דפליגי יש אומרים ורבי נתן וכן בסוף פרק קמא דגטין וכן מצינו דפליגי אחרים ורבי מאיר גבי איזהו עם הארץ. תוספות הרא"ש ז"ל.

ילמדנו רבינו ניר הוי חזקה או לא הוה חזקה: פירש רש"י ז"ל דאי הוה חזקה ביום אחד סגי ליה לכולי עלמא ואפילו לרבנן. ולא מחוור דמאי אולמיה דניר מאכילה פירות אדרבה גריע מיניה וכיון שכן היכי אפשר דמאן דבעי באכילת פירות שנה אחת ליסגי ליה ביום אחד של ניר. ואי משום דלעיל פרכינן מאי איריא חדש אפילו יום אחד נמי לא איריא דלחבריו דרבי עקיבא דוקא פרכינן וכמו שכתבנו למעלה ותו קשיא עליה מדאמרינן לקמן אבל חכמים אמרו חזקתם שלש שנים מיום ליום למעוטי מאי לאו למעוטי ניר דלא הוי חזקה ואם איתא דכל מאן דסבירא ליה דניר הוי חזקה ביום אחד סגי ליה היכי אמרינן כי האי לישנא דלמא מכללא ממעיט והא כיון דאמרינן דחכמים שלש שנים בעו בהדיא ממעיט דאי ניר הוי חזקה בשנים עשר חדש ושני ימים ליסגי. אלא ודאי הכי קא מבעיא להו אי ניר הוי כאכילת פירות או לא ולמאן דבעי באכילת פירות שנה שלימה בניר נמי אי הוי חזקה שנה שלימה בעינן ולמאן דאזיל בתר אכילות בניר נמי במד יומא סגי. ופשטינן דרב נמי סבירא ליה דניר לא הוי חזקה מדאמר אבל חכמים אומרים חזקתם שלש שנים מיום ליום דמדקאמר מיום ליום דהוה לישנא יתירה דייקינן דשנת ניר אינו עולה מן המנין דהכי קאמר שלש שנים מיום ליום כלומר שיהו שוים בחזקתם דכי היכי דלכולי עלמא בתרי שתא בעינן באכילת פירות דודאי ניר שלש לא הוי חזקה והיינו דנקטינן פלוגתייהו דרבי אחא ורבנן בניר שתים וזרע אחת דאלמא דלכולי עלמא בלא אכילת פירות לא סגיא הכי נמי בעו רבנן שיהו שלשתם שוות באכילת פירות זה נראה לי.

ולענין הלכה קיימא לן כרב ושמואל דניר לא הוי חזקה: מיהו הני מילי לענין ששנה אחת שלמה של ניר אינו עולה מן המנין אבל היורד לשדה וחרש וזרע וקצר בשנה ראשונה בודאי מונים לו משעת נירו וכן דעת הרשב"א ז"ל ועיקר אף על פי שהרמב"ן ז"ל חולק בדבר. הר"ן ז"ל.

אבל חכמים אומרים חזקתם שלש שנים מיום ליום: ואם תאמר והא תנן במתניתין שדה הבעל חזקתם שלש שנים ואינה מיום ליום. יש לומר דמתניתין הכי קאמר דלא בעינן שתהא עושה פירות תדיר כבית השלחין וכי קתני ואינה מיום ליום אאכילת פירות קאי ומיהו בעינן שיעמוד בתוכה שלש שנים שלימות כדי שיאכל ממנה שלשה פירות שהן צריכים בין חרישתן ועבורתן ולקיטתן שלש שנים.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כשמואל הלכך בשלש אכילות סגי אף על פי שאינם שלש שנים וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות טוען ונטען. אבל ר"ש ז"ל פסק כרב דאמר דשייכא כדרבא דאמר לעיל דעד תלת שנין מזדהר איניש בשטריה הלכך בבציר מתלת שנין לא סגי דאמרינן ליה אחוי שטרך דסבירא ליה ז"ל דרב דאמר שלש שנים מיום ליום דוקא קאמר. ואין דבריו מחוורין דאי הכי בין רב לשמואל טובא איכא והיכי בעי מאי בינייהו. ועוד דודאי ליכא מאן דפליג בטעמיה דרבא דעד תלת שנין וכו' ואפילו רבי עקיבא ורבי ישמעאל מודו בה דכי אמרינן עד תלת שנין תלת שנין לאו דוקא אלא מכיון שהוא רואה שאכל שלש אכילות ולא ערער אדם בדבר כלום תו לא מזדהר בשטריה דאם איתא דתלת שנין דוקא קאמר אם כן בכולהו תלת שנין תסגי תפתיחא ואפיק כורא ועייל כורא אמאי לא הוי חזקה אלא על כרחך אין הולכים אחר שנים אלא אחר אכילות וטעמיה דרבא אליבא דכולי עלמא איתמר ושמואל נמי מודה ביה הלכך קיימא לן כשמואל. ומיהו בין רב לשמואל ליכא אלא דקל נערה וכמו שפירשתי למעלה. הר"ן ז"ל.

למעוטי מאי תימה לרשב"א דהיכי מוכח מהכא דלמעוטי נירא קאתי כו': ככתוב בתוספות. ויש לומר מדקאמר זו דברי רבי עקיבא ורבי ישמעאל כו' אבל חכמים אומרים משמע כל מה דלא הוה חזקה לרבי ישמעאל ורבי עקיבא גם לרבנן לא הוי חזקה ועוד מחמרי רבנן טפי דבעינן שנים שלימות. תוספות הרא"ש ז"ל.

שלשים אילנות ממטע עשרה לבית סאה: בנטיעות קאמר שאפשר להם בבית סאה וכדתנן עשר נטיעות המפוזרות בבית סאה חורשים כל בית סאה בשבילם אבל אילנות גדולים בשלשה אילנות סגי וכדתניא שלשה אילנות והם של שלשה בני אדם הרי אלו מצטרפים וחורשים כל סאה בשבילם. ושלשים דקאמר ואכל עשרה דקאמר לאו דוקא אלא עשרה בבית סאה ואכל שלשה בשנה זו ושלשה בשנה זו וארבעה בשנה זו הויא חזקה וממטע עשרה דקאמר לאו למעוטי מקורבים יותר דאפילו היו שם מאה בבית סאה שעומדים ליעקר עלתה לו חזקה כדאמרינן לקמן שאפילו אכלן רצופים הויא חזקה מידי דהוה אמשרי דאספסתא ולא עוד שאפילו כשמכרן דקיימא לן מכרן רצופים אין לו קרקע אפילו הכי עשר לאו דוקא דאפילו יש אחד או שנים עשר בבית סאה יש לו קרקע דהא קיימא לן כמאן דאמר כמה יהיו מקורבים ארבע אמות כדאיתא בפרק הספינה דפסיק רבא התם מארבע אמות עד שש עשרה. אלא הכא לאפוקי מפוזרים יותר קאמר שאלו היו ממטע תשעה לבית סאה אינו נקרא שדה אילן ואין הקרקע נגרר אחריהם ולפיכך לא עלתה לו חזקה בקרקע באכילת האילנות. הרשב"א ז"ל.

והא דתניא בפרק המוכר את הבית הקדיש שלשה אילנות ממטע עשרה לבית סאה הרי זה הקדיש את הקרקע כו': פחות מכאן או יותר על כן או שהקדישן בזה אחר זה לא הקדיש את הקרקע כו'. נראה לי דפחות דקתני ארישא דברייתא קאי ותלמודא לא אייתי אלא סיפא דברייתא והכי פירושו תניא בתוספתא קנה שלשה קנה קרקע וכמה יהיו רחוקים זה מזה כדי שיהא בקר עובר בכליו וכמה יהיו קרובים זה לזה ממטע עשרה לבית סאה פחות מכן או יתר על כן או שקנאן זה אחר זה לא קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהם פחות מכן או יתר על כן כו' כדמסיים לה בברייתא דפרק המוכר פירות פחות מכן פחות מכדי שיעבור בקר בכליו דהיינו שיעור הקרבת האילנות הנזכר ברישא דברייתא ורישא דתוספתא זו הביאה התלמוד בפרק המוכר את הספינה אלא הכי גרסינן לה התם כמה יהיו מקורבים ארבע אמות וכמה יהיו מרוחקים שש עשרה אמה על שש עשרה אמה כו' פחות מכאן או יותר על כך כו' ושיעורא דארבע אמות היינו כדי שיעבור בקר בכליו כדאיתא התם. עליות הר"י ז"ל.
והא נמי דנקט אביי הכא ממטע עשרה לבית סאה לאו למימרא שאם היתה שם קרקע יותר קצת מבית סאה דמפוזרים נינהו דהא דקן פסיק רבא כמה יהיו מקורבים ארבע כמה יהיו מרוחקים שש עשרה ושש עשרה אמה על שש עשרה מאתן וחמשין ושית הוו ואלו מטע עשרה לבית סאה לא מטי להו לכל חד אלא מאתן וחמשין אלא אביי לאפוקי ממטו תשעה לבית סאה קאמר. ואם תאמר היאך קנה כל בית סאה באכילת עשר הנטיעות והא שש עשרה אמה דיניקת קרקע בעיגולא נינהו כדאמרינן בשילהי לא יחפור ואלו בית סאה ברבוע הוא ומרובע יתר על העיגול רביע. תירץ מורי הרב ז"ל דאימא דאזלינן בתר עיגולא לענין הבאת בכורים משום דכל שיש לו שיעור יניקתו בצמצום לא הוי גזלן אבל לענין מכירה שתלוי בדעת מוכר ולוקח אזלינן בתר דרך בני אדם שמרבעין שדותיהם ונוטעין שורות שורות ואין נוטעים בעיגול ולפיכך לענין קניה כיון שדרכם בכך קנה לוקח קרקע שביניהם. הרשב"א ז"ל.
אמר אביי מדרבי ישמעאל נשמע לרבנן שאם היו שלשים אילנות בתוך שלש סאין שהוא ממטע עשרה לבית סאה דהוה ליה שדה אילן וכולו שם אחד יש לו אם אכל עשרה בשנה זו ועשרה בשנה זו כאלו אכלן כולן שלש שנים הוא חשוב וכיון שאכל מקצתם כאלו אכלם כולם לאו מי אמר רבי ישמעאל חד פירא הוי חזקה לכולהו הכי נמי הני הוו חזקה להני והני הוו חזקה להני דהא כאילן אחד הן חשובין כולן דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי ישמעאל אלא בתבואה וזיתים וקיץ דכיון דתלתא מיני נינהו לא הוי האי חזקה להאי אבל עשרה אילנות כיון דכלהו חד מינא נינהו הני הוי חזקה להני והני הוו חזקה להני. הר"י ן' מיגש ז"ל.