שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג/דף לב


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לב עמוד אעריכה


הכא במאי עסקינן דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיניה:    מקצת ספרים יש שכתוב בהן כך. ובספרים דוקני לא גרסינן הכא ואחתיניה דהא כולי עלמא מודו בהא דכי אתי עד אחד ואמר דכהן הוא מסקינן ליה ואפילו הכי הוו בעי לאוקמה לפלוגתייהו במיחש לזילותא ואם איתא היכי מסקינן ליה הכא כיון דאחתיניה אלא לא גרסינן ליה ואי גרסינן ליה לאו הורדה גמורה קאמר אלא חיישינן ליה קאמר. הרשב"א ז"ל.

ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא:    ואם תאמר למה הוצרך לכל זה לימא דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ואתא עד אחד נמי ואמר דכהן הוא. פירש רשב"ם ז"ל דבכהאי גוונא ההוא סהדא קמא כי אתא וקאמר דכהן הוא לאו כלום הוא דעד אחד לאחזוקי כמה דהוה מוחזק לן לא מעלה ולא מוריד ולא משגיחינן ביה כלל אבל כי נפק עליה קלא מעיקרא דבן גרושה ובן חלוצה הוא עד אחד כי אתא מהני הוא לבטולי קלא לאחזוקיה בחזקת אבוה. הרשב"א ז"ל.
ואתו בי תרי ואמרו דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיניה ואתא עד אחד ואמר דכהן הוא מעלינן ולכולי עלמא מצטרפים בעדותם והכא במיחש לזילותא קמפלגי. ואיכא למידק למה לי כולי האי לימא ליה כגון דאתו בי תרי ואמרו בן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיניה ואתו בי תרי ואמרו דכשר הוא ובזילותא דבי דינא קא מפלגי. יש לומר דבעי לאוקמה בדאיכא קלא תחלה ואתא עד אחד ואסקיניה משום דתנן במתניתין מעלים לכהונה על פי עד אחד וקתני בזמן שיש עליו עוררין אין מעלים ורבן שמעון בן גמליאל סבר אפילו בזמן שיש עוררין מעלים על פי עד אחד דאלמא לאחר הערעור אתא עד אחד לסייע את הראשון דאי לא בזמן שיש עוררין שנים היאך מעלים על פי עד אחד. אלא היינו כדאתו בי תרי ואמרו דבן גרושה הוא ואחתיניה ואתא עד אחד דלרבי אליעזר אין מעלים אותו על פי העד השני שבא להצטרף עם הראשון ומשום זילותא ולרבן שמעון בן גמליאל מעלים. אלא דאכתי איכא למידק מתניתין גופה מאי טעמא נסיב לה בהכין והיינו דאקשי ליה רב אשי אי הכי אפילו תרי ותרי נמי ואוקימנא דבלצרף עדותם קא מיפלגי ובפלוגתא דתנא קמא ורבי נתן קמיפלגי. ואיכא למידק אכתי למה להו למתני הכי דאתו הני תרי חד קודם המערער וחד לאחר המערער לינקוט כגון דאתו תרי ואמרו בן גרושה ואחתיניה ואתא חד בניסן ואמר דכהן ואתא עד אחד באייר ואמר נמי דכהן דלרבי אליעזר אין מצטרפין עדותן ולרבן שמעון בן גמליאל מצרפים עדותם והוו להו תרי ותרי ואוקי גברא בחזקת אבהתא. ונראה לי דלרבותא קאמר ולאשמועינן כחו דתנא קמא דאפילו בזמן שבא העד הראשון בתר קלא דעבדינן עובדא על פיו ובעדות גמורה היא אפילו הכי כיון דאתו בי תרי ואחתיניה ואתא עד אחד להצטרף עם הראשון אפילו הכי אין מצרפין אותו וכל שכן כשבאו שני העדים מפוזרים לאחר הערעור דהתם אין לקבלם משום דכשבא הראשון כאלו אין כאן עדות כלל הוא שאין דבריו של אחד במקום שנים והלכך אף כשבא השני לאחר מכאן אין מצרפים אותם דמיקלש קליש ליה לעדותו של ראשון. הרשב"א ז"ל
וזה לשון הר"ן ז"ל: יש לומר דאי מסקינן ליה לא מיקרי על פי עד אחד שהרי על פי שנים העלינוהו אבל כי אתא עד קמא ואחתיניה בתר הכי ואתא עד אחר ומסקינן ליה נראה כאלו העלינוהו על פי עד אחד הלכך לא מצי לאוקמי מתניתין אלא בכהאי גוונא. עד כאן.

דכולי עלמא מצטרפים לעדותם:    ומן הדין ראוי להכשירו דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקת אבהתיה ואף על גב דאיכא קלא דמסייע להני דפסלי ליה ומסתמא הוה חיישינן לקלא אף על גב דאיכא חזקה דאבהתיה להכשירו אפילו הכי במקום שיש עדים שמכשירין אותו אין הקול מסייע לפוסלו דלא עדיף קול משני עדים ואלו יבאו שנים אחרים לסייע לאלו השנים שפוסלים אותו אפילו הכי מכשירין אותו דתרי כמאה ומאה כתרי אבל חזקה ודאי מסייעת לעדות אף על פי שאין שני עדים אחרים המסייעים להם מועילים כלום שאין כח חזקה גדולה מתורת עדות. עליות הר"י.

ורבן שמעון בן גמליאל סבר כו':    ואם תאמר היכי מסקינן ליה אוקי תרי לבהדי תרי ואיכא חזקה וקול פסיל ליה כאשר פסלנו אותו מתחלה. ויש לומר מעיקרא קודם שבאו עדים פסילנא ליה על ידי הקול לפי שלא ידענו ממי יצא הקול אבל כיון שבאו עדים ופסלוהו איגלאי מילתא שהם הוציאו הקול וכיון שבטלה עדותם נתבטל גם הקול. תוספי הרא"ש ז"ל.

עלה בידינו:    זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי הלך זה והביא עדים שהיה של אבותיו ושאכלה שני חזקה וזה הביא עדים שאכלה באותה שני חזקה עצמן שהעדים מעידים לחברו שאכלה בהם והרי שתי כתות אלו הן מכחישות זו את זו באכילת שני חזקה וכיון שאין ראיה לאחד מהם בשני חזקה שהרי העדים מכחישים בהם זה את זה העמיד שדה בחזקתו של זה שהעדים מעידים עליה שהיא של אבותיו שהרי בעדות זו אינם מכחישים שהרי אין הכתות מכחישות זו את זו אלא בשני חזקה ואין העדים המוכחשים נפסלים לא לעדות אמרת ולא לאותה עדות אלא באותו דבר עצמו שמוכחשים. כך אמרו חכמים שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה לפי שמעמידים את האדם בחזקת הכשר ואומרים כל ומן שאחד מן הכתות באה להעיד זו היא הכת הכשרה ואין אחד מכת זו ואחד מכת זו מצטרפים להעיד שהרי דבר ודאי שאחד מהם עד שקר הוא. העדים שהוזמו הרי הם נפסלים משעה שהעידו לפיכך אם העידו על השדה שהיה של אבותיו של ראובן ושאכלה שני חזקה והוזמו בשני החזקה כיון שנפסלו למפרע משעת עדותם גם העדות שהעידו שהשדה של אבות ראובן נתבטלה. ראובן שהיה אוכל שדה ובא בחזקה שהיא שלו ובאו שנים ואמרו שדה זו של אבותיו של שמעון ושנים אומרים שהיא של אבותיו של ראובן מעמידים את ראובן באשר הוא שם. הביא שמעון תחלה עדים שהשדה של אבותיו והוציאו משם ראובן והעמידוה ביד שמעון חזר ראובן והביא עדים שהיא של אבותיו חוזרים ומעמידים אותה ביד ראובן שהיה מוחזק בה בתחילה. כל מקום שיש שם שני כיתי עדים המכחישים זה את זה מעמידים על החזקה הראשונה מן התורה כגון שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי הדבר ודאי שהיתה אשת איש מתחלה ומעמידים אותה בחזקת אשת איש והבא עליה מביא חטאת. שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי היא בחזקת פנויה מן התורה ועשו אותה מדברי סופרים ספק מקודשת כיון שמעידים שנים עליה שנתקדשה שנים אומרים שהוא בן גרושה ובן חלוצה ושנים אומרים שהוא כהן אוכל בתרומת חוץ לארץ שהיא מדבריהם ואסור להקריב על גבי המזבח ולהשיא בתו לכהונה מדברי סופרים. עד כאן לשונו עליות הר"י ז"ל.


דף לב עמוד בעריכה


ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא כו':    על מה שפירש הר"י ן' מיגש ז"ל דמגו להוציא לא אמרינן כתב הרשב"א ז"ל ולדבריו הא דאמרינן בכוליה פרקין מגו אפילו בארעא הני מילי היכן דאחזיק בה תלת שנין דבהכי נפקא ליה מחזקתיה דמוכר וקמה ליה בחזקתיה דלוקח וכדאמרינן בריש פרקין למאן דיליף לה משור המועד. ועל מה שהביא ראיה ממתניתין דשנים אוחזים כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: ויש מקשים לפירוש זה דאם איתא רבה מי פליג אמתניתין דשנים אוחזין. ויש לומר לפי פירוש זה דרבה לא פליג בהא דלדידיה נמי לאפוקי ממונא לא אמרינן אלא דסבירא ליה דארעא כיון דהאי קאי בגווה לאוקמי הוא וזוזי נמי כיון דטעין מעיקרא הא שטרא דאלו שתיק וקאי בטענתיה קמייתא גבי לה השתא נמי לאו לאפוקא ממונא חשבינן ליה דהא מעיקרא הכי טעין ולא אמרינן מגו לאפוקי ממונא לא אמרינן אלא היכא דאיהו לא טעין כלל דהשתא הוא דאמרינן כיון דלא טעין אף על גב דמצי טעין כיון דאפוקי ממונא היא לא אמרינן. אי נמי קסבר רבה כיון דשטרא בידיה ומקיים ליה כמאן דמוחזק דמי. עד כאן לשונו.

וזה לשון הר"י בעליות: ויש לומר דרבה סבירא ליה אף על גב דודאי לא אמרינן מגו לאפוקי ממונא שאני האי מגו דכיון שכבר קדם וטען מינך זבנתה והא שטרא וכבר בטענתו הרי הוחזק בקרקע וכי הדר אודי דשטרא זייפא הוא ושטרא מעליא הוה ליה ואירכס לאו מגו לאפוקי ממונא הוא אלא לאוקמי וכן בדינא דזוזי כיון שטען הב לי מאה זוזי והא שטרא ושטר אמנה המתקיים היה כי הדר אודי דשטרא זייפא הוא ושטרא מעליא הוה ליה ואירכס לאחר שזכה בדין בטענה שטען כבר כאוקמי ממונא דמי ואמרינן ביה מגו כו':    ורב יוסף סבר אמאי קא סמכת לשוויה מוחזק בטעין אהאי שטרא האי שטרא חספא הוא כיון דאודי דשטרא זייפא הוא נתבטלה זכותו בחזקה שלו בממון זה ואיגלאי מלתא שאינו מוחזק בממון זה דחזקה בטעות ושקר הוא כיון דשטרא זייפא הוא וחספא בעלמא הוא הלכך הוה ליה השתא מגו לאפוקי ממונא שהרי הוא בא להוציא בלא שטר ובלא עדים ואינו מוחזק בממון כלל. ופסק רב אידי בר אבין כוותיה דרבה בארעא דלא הוי מגו לאפוקי ממונא כיון דבשעה שטען ואמר מינך זבנתה בהאי שטרא הוחזק ועמד הקרקע בידו אבל בזוזי אין לומר שיהא כמוחזק בממון שהרי הממון מחוסר גוביינא כך נראה שיטה זו בעיני. ואף בלשון רבינו האיי גאון ז"ל מצאתי רב אידי בר אבין שוי לארעא בידיה בההוא שטר דקיימא ארעא היכא דקיימא ועל המוציא להביא ראיה. ומסתברא לי דדוקא בשטר אמנה אבל בשטר זייפא דציוריה צייריה אף על פי שכוון החתימות עד שהיו מתקיימות לא מחזקינן ליה לארעא בידיה מחמת ההיא שטרא כיון שלא הגיע השטר לידו מיד בעל הקרקע דדוקא היכא דכתב בעל הקרקע להאי שטרא ויהביה בידיה דהאי דהוא ניהו דאחזקיה בהאי ארעא אבל על ידי ציור לא חשבינן ליה מוחזק. תדע דמפלגינן בכי האי טעמא בעובדא דההוא ערבא. עד כאן לשונו.

ועל מה שפירש הרמב"ן ז"ל דהך שטרא לא מקיימא בבי דינא כו':    כתב הרשב"א ז"ל ומה ששנינו בברייתא האוכל את השדה מחמת אונו נמצאת אונו פסולה חזקתו בטלה התם הוא שנמצאת פסולה בעדים דמגו במקום עדים לא אמרינן אבל הכא דאינה פסולה אלא מפיו אמרינן בה מגו. עד כאן לשונו.

על מה שתירצו בתוספות אי נמי משום הכי לא אמרינן מגו משום דהוי חוזר וטוען כו':    כתוב בתוספי הרא"ש ז"ל וזה לשונן: ועוד יש לומר דהכי קאמר אמאי קא סמכת אמאי מצית למסמך אהאי שטרא כלומר בטענה ראשונה לא היה יכול לסמוך כי אם על השטר הזה דקאמר והא שטרא ועתה אינו יכול לסמוך על זה שהרי הוא עצמו חזר בו ואמר חספא בעלמא הוא ובהא דקאמר שטרא מעליא הוה לי ואירכס לא מהימנינן ליה על ידי מגו שהרי מתחלה לא אמר שהיה שלו מעולם והוי כמו חוזר וטוען. ועל מה שהקשו בתוספות ועוד דהלכתא משמע דלגמרי פוסק כרבה כתוב בתוספי הרא"ש וזו לשונן: מדלא קאמר והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אוקי ממונא בחזקת מריה כדאמרינן פרק כל הנשבעין השתא דלאו אתמר הלכתא לא כמי ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. עד כאן לשונו.
עלה בידינו בענין מגו לאפוקי ממונא בכל מקום מי שטוען טענה והיה יכול לטעון טענה אחרת שהוא נאמן עליה הרי הוא נאמן על הטענה שהוא טוען עכשיו מתוך שהיה יכול לטעון הטענה האחרת שהוא נאמן עליה. במה דברים אמורים כשבא לזכות בטענה זו להעמיד ממון בידו אבל אם בא להוציא ממון כיון שאין הדין נותן שיזכה בטענה שהוא טוען עכשיו אע"פ שהיה יכול לטעון טענה אחרת ולזכות בה אינו נאמן. מי שהיה אוכל שדה בחזקת שהיא שלו ובא חברו ואמר לו מה אתה עושה בתוך שדה זו והלא יש לי עדים שהיא של אבותי אמר לו ממך לקחתיה והנה שטר המכר בידי והראה השטר לבית דין ונתקיים בחותמיו אמר לו השטר הזה שטר אמנה היא ואמר לו ודאי שטר אמנה הוא אלא שטר מכר היה לי ואבד הרי זה נאמן שהרי מכיון שאמר שיש שטר מכר בידו כבר היה זוכה בדין בשדה זו ולא היה צריך להוציא אחר שהרי היה מחזיק ובא בשדה זו וכשחזר וטען שהיה שטר אמנה אלא ששטר המכר היה בידו ואבד אין השדה יוצאת מחזקתו ונאמן בטענתו שטוען עכשיו שהרי אם היה רוצה היה עומד בטענתו הראשונה. הוציא שטר על חברו שהוא חייב לו מנה ונתקיים בחותמיו אמר לו שטר אמנה הוא זה אמר לו ודאי שהוא שטר אמנה אלא שטר היה לי ואבד אף על פי שכבר זכה במנה בטענתה הואיל ועדיין היה צריך לגבות הממון ועד שלא גבה הודה שהוא שטר אמנה כיון שהוא בא להוציא ממון חברו בלא שטר אינו נאמן. אמר לו הלוה ודאי שלויתי ממך וכתבתי לך שטר שבידך אלא שפרעתיך אמר לו ודאי שפרעת אותי אלא שאחר כך חזרת ולוית ממני ולפיכך עכבתי השטר בידי הרי אף על פי שאם היה רוצה היה עומד בטענתו הראשונה וזוכה בממון כיון שהודה שפרעו ונמחל שעבוד השטר והוא בא להוציא ממון בלא שטר אינו נאמן שהשטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו. עליות הר"י ז"ל.

ההוא ערבא כו':    כתב רשב"ם ז"ל דערב קבלן הוה או שאמר ממי שארצה אפרע. ונראה שפירש כן משום דערב בעלמא מצי לומר לו לא מהימנת לי שפרעתי ושטרא בידך פקדון הוא ואפילו פרעתו אי לאו דתבעני תחלה לא הוה לך למפרעיה כדקיימא לן המלוה את חברו לא יתבע את הערב תחלה וכיון שכן הוה ליה כפורע חובו של חברו שלא מדעתו דפטור אבל לערב קבלן ליכא למימר הכי. משיטה לא נודעה למי.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: והא שטרא. כלומר הא שטרא שנתחייבת לו למלוה ושאני ערב בו וכשכתב לו המלוה התקבלתי ונתן לו זכותו הא לאו הכי אף על פי ששטר החוב יצא מתחת ידי הערב אינו גובה בו וכמלוה על פה דמי שהלוה לא נשתעבד בשטר זה לערב אלא למלוה וכיון שפרע ערב למלוה כבר נמחל שעבודו של שטר וכן כתב מורי הרב ז"ל. עד כאן לשונו.
ויש מי שאומר שאף בערב קבלן יכול למימר ליה לא מהימנת לי דפרעתיה ושטרא בידך פקדון או מכרו לך ואין נקנה במסירה לפיכך צריך להביא ראיה שפרע למלוה. עוד יש אומרים דהאי עובדא דקאמר והא שטרא כגון שכתב לו התקבלתי הוא וכגון שהקנה לי השטר בדרך קנין השטרות וזה עיקר דאי לאו הכי יכול למימר ליה נמי פרעתיך שאינה אלא כמלוה על פה והכי מוכחא סוגיין בפרק גט פשוט. עד כאן משיטה לא נודעה למי.

אבל אמר ליה אהדרתינהו ניהלך מחמת דהוו שייפי וסומקי כו':    נראה לי דהא קמשמע לן דאף על פי שהיו יוצאין על ידי הדחק שלא חייב מן הדין לחזור ולפרעו אלא שיעור פחתא דהנהו זוזי אבל השלחני אפילו הכי כיון שלא סירב זה לחזור ולקבלם ואלו ידע דלא בעי היאך למשקלינהו לא הוה פרע ליה בהנהו זוזי איגלאי מילתא דלאו פרעון היא ולא נמחל שעבוד השטר כלל ואפילו הוו זוזי דנפקי בריוח אלא דהאי קא מוקי אזוזי כיון שלא נתרצה לקבלם וזה לא סירב לחזור ולקבלם אכתי איתיה לשעבודא דשטרא. עד כאן. עליות הר"י ז"ל.

רבא בר שרשום כו':    פירוש רבא בר שרשום לא אכלה בחיי אבוהון דיתמי שני חזקה דאלו אכלה שני חזקה בחיי אבוהון הוה יכול למטען לקוחה היא בידי אלא האי דאכלה שני חזקה לבתר דמית אבוהון הוא דאכלה ומשום הכי כי איכא עליה קלא דארעא דיתמי היא לא קיימא עלייהו חזקה דאין מחזיקין בנכסי קטן מאי טעמא כיון דידיע דקטן לאו בר מחאה הוא איבעי ליה לאזדהורי בשטריה והיינו דקאמר ליה לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא נפק עליה קלא דארעא דיתמי היא וחזקה לא קיימא לך עלה דהא לא החזקת בחיי אבוהון אלא לבתר דמית אבוהון הוא דהחזקת בה דאין מחזיקין בנכסי קטן הלכך זיל אהדר ארעא ליתמי ולכי גדלי זיל אשתעי דינא בהדייהו דהא תנן אין נזקקים לנכסי יתומים אלא אם כן היתה רבית אוכלת בהן. והאי דאמר ליה לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא נפק עלה קלא דארעא דיתמי היא דוקא בכהאי גוונא דידיע דארעא דיתמי היא אבל אי לא ידיע דארעא דיתמי היא אלא רבא בר שרשום הוא דקא מודי דארעא דיתמי היא לא הוה אמרינן בכי הא לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דכי אמרינן אין מחזיקין בנכסי קטן הני מילי היכא דידיע דהך ארעא דאבוהון דיתמי היא וקטעין איהו דזבנה מיניה אבל היכא דלא ידיע דארעא דיתמי היא אלא איהו דקא מודה דארעא דאבוהון דיתמי וקטעין דזבנה מיניה אמרינן בהא מיגו דאי בעי אמר דהאי ארעא דידיה הות מעיקרא ולאו דאבוהון דיתמי והוה מהימן כי אמר נמי דהאי ארעא דאבוהון דיתמי הות וזבינתה מיניה נאמן אף על גב דלא אכלה שני חזקה בחיי אבוהון משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. הר"י ן' מיגש ז"ל.