שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג/דף כח

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כח עמוד א

ובית הבדין: אף על פי שאין מוסק הזתים כי אם פעם אחת בשנה יש לומר דריכתו אינו נגמר עד שנה שיכול אדם להשהות אותם. ועוד שמוסיפין להוציא שמנן מתוך שמתחממים זה על זה ואין פסולת יוצא מהם כל כך. אי נמי יש לומר שכשאין דורכים בבית הבד עושים ממנו ממגורות לתבואה או לכמה תשמישין. ה"ר יהונתן ז"ל.

והעבדים: קשיא לי אמאי תני הכא העבדים דמשמע דדוקא משום דעושים פירות תדיר חזקתן שלש שנים הא לאו הכי לא בעינן שלש שנים ואמאי והא מנפשייהו קאזלן והוו להו כגודרות שאין חזקתם לאלתר אלא לאחר שלש שנים וכדאמרינן בגמרא. ויש לומר דגודרות אין להם חזקה לאלתר אבל לאחר שנה או שתים שדרך הבעלים להקפיד בכך ואינם מניחים אותם ביד אחרים יש להם חזקה ועבדים נמי אי משום האי טעמא לאחר שנה או שתים סלקא להו חזקה אבל משום דעבדי פירות תדיר אין להם חזקה עד לאחר שלש שנים וכי אקשינן בגמרא והעבדים יש להם חזקה והאמר ריש לקיש הגודרות אין להם חזקה ופרקינן אין להם חזקה לאלתר אבל יש להם חזקה לאחר שלש אעבדים קמהדר והכי קאמר העבדים נמי אין להם חזקה לאלתר כגודרות אבל לאחר שלש יש להם חזקה לעבדים ולעולם גודרות לאלתר הוא דאין להם חזקה הא לאחר זמן שדרך הבעלים להקפיד ושלא להניחם ביד אחרים יש להם חזקה. וכן נראה מלשון רבינו חננאל ז"ל שכתב כך שם הא דאמר ריש לקיש אין להם חזקה לאלתר וזה ששנינו העבדים יש להם חזקה לאחר שלש שנים דאמרינן כיון דמשמש לזה שלש שנים והניחו הבעלים ולא מיחו הרי זה קנאו בחזקה עד כאן. אי נמי יש לומר עבדים תרי טעמי אית להו חד משום דאזלי מנפשייהו ועוד משום שעושים פירות תדיר וכיון דעבדים הוקשו לקרקעות תנא להו הכא בהדי חזקת קרקעות הואיל ואית בהו נמי משום שעושים פירות תדיר. הרשב"א ז"ל.

שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום: רבי ישמעאל אומר שלשה חדשים בראשונה ושלשה חדשים באחרונה ושנים עשר חדש באמצע. פירש רש"י ז"ל כיצד רבי ישמעאל אומר כו'. נראה מדבריו דרבי ישמעאל ורבי עקיבא לאו לאפלוגי אתנא קמא אתו אלא פרושי הוא דקא מפרשי כיון דלא בעינן שלש שנים מיום ליום במאי סלקא ליה חזקה. ולדבריו הא דאמרינן לקמן בגמרא אמר רב יהודה אמר רב זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים חזקתן שלש שנים מיום ליום הני חכמים דקאמרינן לאו חכמים דמתניתין קאמר דמתניתין כולה רבי ישמעאל ורבי עקיבא תנו לה. ולדבריו גם כן כללא דמתניתין דכיילינן ומפלגינן בין עושה פירות תדיר לשאין עושה פירות תדיר ליתיה אלא קיימא לן כחכמים דבין כך ובין כך שלש שנים מיום ליום. ורבא דקא מפרש טעמא דתלת שנים דחזקה משום דתלת שנים מזדהר איניש בשטריה לדבריהם דחכמים דפליגי עליה דרבי ישמעאל ורבי עקיבא קאמר והכי סבירי להו ושמואל דקאמר דקל נערה כו' כלומר שעושה דיופרין בשנה אחת שעלתה לו חזקה דשלש גדרות אתיא דלא כהלכתא ולא קיימא לן כותיה אלא כרב דאמר חזקתם שלש שנים מיום ליום דקאי כרבא דאמר טעמא דשלש שנים מזדהר איניש בשטריה וכן כתב ר"ש ז"ל לקמן דכותיה דרב מסתברא דהני חכמים אליבא דרב קיימי כדמוכחא סוגיא דמכלתין דלא אזיל בתר לקיטת פירות של שלש שנים אלא שלש שנים שלימות בעינן בכל דבר ומשום דלא אזדהר בשטריה יותר משלש שנים עד כאן לשונו. ותמוה לי טובא דאם כן כי מהדרינן בגמרא לגלויי טעמא דחזקת שלש ושיילי לרבנן מאי לאו לרבנן דמתני קאמרינן אלא לרבנן דקאמרי רב ושמואל דפליגי עליה דרבי ישמעאל ורבי עקיבא מדקא מפרש רבא טעמייהו משום דתלת שני מזדהר איניש בשטריה ואלו במתניתין תניא חזקתם שלש שנים ואינה מיום ליום ורבי ישמעאל ורבי עקיבא תנו לה וזה מן התימה היכי בעי להדיא לרבנן מאי ואכתי לא נתפרש הכא דפליגי רבנן עליה והכי הוה ליה למימר ולרב דאמר זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים שלש שנים מיום ליום לחכמים מאי. ואפשר לומר דכלפי מאי דאמרי מאן הולכי אושא רבי ישמעאל לרבי ישמעאל הכי נמי קא בעי לרבנן מאי משום דממאי דקאמר לרבי ישמעאל הכי במי שמע מינה דפליגי רבנן עליה ואם כן דרבנן מאי. ואכתי קשיא לי דאם איתא דרב ושמואל נמי פליגי אי בעינן שלש שנים או תלתא פירי דתלת שנים היכי איבעיא להו מאי בינייהו התם דטובא איכא בינייהו דהא מקוטעות איכא בינייהו. ומאן דמהדר נמי דקל נערה איכא בינייהו אמאי דחיק ומוקי במילתא דחיקתא לימא מקוטעות איכא בינייהו דלרב בעינן שלש שנים שלמות מיום ליום ולשמואל בשלש גדרות בלחוד סלקא ליה חזקה. ורוב הפוסקים הביאו משנתנו כצורתה וחלקו בין עושה פירות תדיר לשאין עושה פירות תדיר. וגם הריא"ף ז"ל כן כתב משנתנו כצורתה וגם הביא בהלכותיו דברי שמואל ולא הביא דברי רב משום דהלכתא כשמואל בדיני ונראה שהוא ז"ל סובר דההיא דשמואל לא פליגי אטעמא דתלת שנים מזדהר איניש בשטריה דקאמר רבא וקיימא לן כוותיה. ונראה לי דרב ושמואל חכמים דמתניתין קאמרי לומר דרבי ישמעאל ורבי עקיבא טעמא דנפשייהו קאמרי אבל חכמים דמתניתין דקאמרי ואינם מיום ליום לאו משום דסבירי להו דתסגי להו במפרנס את השדה שלשה חדשים בראשונה ושלשה חדשים באחרונה ואוכל ממנה באותם שלשה חדשים אפילו פירא רבה כגון קישואים ודלועים הנעשים בשלשה חדשים וכל שכן חדש אחד בראשונה וחדש אחד באחרונה ואוכל ממנה פירא זוטא באספסתא אלא במפרנס את השדה ומחזיק בה שלש שנים שלמות ואוכל ממנה פירא רבה הצריך שנים עשר חדש בין עידור וניכוש וזריעה וקצירה והכנסת פירות דשדה הבעל לא לקישואים ודלועים ולאספסתא קיימא אלא לחטים ושעורים שינכש ויעדור ויעבוד את השדה כדרך הבעלים ויאכל ממנה פירא רבה בחטים ושעורים שהיא עומדת לכך ואי נמי אם שדה אילן הוא לא תסגי ליה בשלשה פירות מוחלקים בשנה אחת אלא בשלשה פירות של שלש שנים שצריכים גם כן עבודת שנה תמימה שאף האילנות חורשים את השדה בשבילם ומזבלים ומנכשים אותה ומזהמין אותה וכמו שאמור במועד קטן. ונמצא עכשיו דבין לדברי רב בין לדברי שמואל תבואות הצריכות שלש שנים מיום ליום בעינן ולאפוקי אכילת פירות שאינם צריכים לקרקע אלא שלשה חדשים וכן צריך לעדר ולנכש ולפרנס את השדה כדרך שהבעלים מפרנסים אותה כדי שלא יראה כאוכל דרך גזלה. ואינה מיום ליום דקתני במתניתין אין פירושו כמיום ליום דקאמר רב דאלו אינה מיום ליום דקאמר במתניתין פירושו ואינו צריך לאכול פירותיה תדיר בכל יום כדרך שהוא אוכל בשדה בית השלחין אבל מכל מקום צריך הוא שיחזיק בה שלש שנים בין עידור וניכוש ושאר עבודותיה כמו שאמרנו והיינו פירושא דמיום ליום דקאמר רב והכי איתא בירושלמי דקאמר התם אמר רב עיקר חזקה בהכנסת פירות ולאו מודה רב במנכש ומעדר מהו הדא דאמר רב עיקר חזקה בהכנסת פירות אלא בשראו אותו חורש וזורע וקוצר ומעמר ודש וזורה ולא ראו אותו מכניס פירות אינה עיקרי חזקה אלא אם כן ראו אותו מכניס פירות.
וכן כתב רבינו חננאל ז"ל וקיימא לן דלית הלכתא כרבי ישמעאל ורבי עקיבא אלא כסתמא דמתניתין דקתני חזקתה שלש שנים דאינה מיום ליום (פירות) אלא צריך לאכלה שלשה פירות גמורים בשלש שנים עד כאן לשונו. ומעתה הא דאמרינן בגמרא לרבנן מאי אתי שפיר דלרבנן דמתניתין קאמר ובין לרב ובין לשמואל שלשה פירות גמורים הצריכים שלש שנים בין עבודותיהן ולקיטתם בעי ומשום הכי קא בעי מאי בינייהו ולא אשכח דאיכא בינייהו אלא דקל נערה שעושה שני פירות בשנה אחת ומיהו שמואל נמי כטעמיה דרבא דתלת שנים מזדהר איניש בשטריה סבירא ליה אלא דסבירא ליה דמספר שני תבואות גדולות מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר דהא על כרחך טעמא דשמואל עיקרו בלקיטת פירות תלוי והיינו דאמרינן דניר לא הוי חזקה ותפתיחא לא הוי חזקה וכן נמי אפיק כורא ועייל כורא. ודקל נערה לא דמי לשדה העומדת לאספסתא דאמרינן בגמרא דאם אכלה תלת פירי בתלתא ירחי לרבנן אינה חזקה דהכא שאני שדקל זה משובח ועומד ומוציא בטבעו מחמת שבחו בשנה אחת מה ששאר דקלים מוציאים בשתי שנים ולפיכך בוטח לוקח בעצמו ואומר כיון שזה לא מיחה באכילתו שלשה פירות גמורים שוב לא ימחה ולפיכך לא נזהר בשטרו. והלכתא כשמואל דקיימא לן בדיניה כוותיה. ומה שאמרנו דבין לרב ושמואל אכילת שלשה פירות גמורים הצריכים עבודת שלש שנים בעיא מסתברא דהיינו דוקא בשדה העומדת לחטים ושעורים אבל בשדה העומדת לאספסתא בשלשה אספסתות של שלש שנים סגיא ליה והוא שלא היה ביד אחרים בכל אותם שלש שנים ודלא כרבי ישמעאל דאמר דשדה העומדת לאספסתא בתלתא פירי בתלתא ירחי בחדא שתא סגי משום דגמר לה לחזקה משור המועד כדאמרינן בגמרא אבל לרבנן דלא גמרי משור המועד כדאמרינן בגמרא אלא משום דתלת שנים מזדהר איניש בשטריה לא סלקא לה חזקה אלא בשלש שנים והוא דאכיל מינה תלתא אספסתא בתלת שנים. ומיהו בהכי סגיא דאי לא תימא הכי שדה העומדת לאספסתא במאי קני לה וכי תימא לזרע וליזיל כל תלתין יומין אם כן הויא לה כבית השלחין ואפילו לרבי ישמעאל דבעי תלת שנים ופירי תדירי דבדבר שעושה פירות תדיר ליכא מאן דפליג שלש שנים מיום ליום בעינן אלא משמע דאפילו לרבנן אספסתא בתלת שנים סלקא לה חזקה ולא דמי לשדה בית השלחין דשדה העומדת לאספסתא ודאי משמע דמתוך שהוא קרקע כחוש ואינו מוסיף לתת כח מעמידים אותו לאספסתא ואלו זרעו תמיד נמצא מכחישו ומפסידו ומי שמובירו משביחו וכדרך הבעלים הוא כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י בעליות: ונראה בעיני דלשמואל נמי שלש שנים שלמות בעיא ולא הויא חזקה במקוטעות אף על גב דגדר שלש גדרות מדלא קאמר מקוטעות איכא בינייהו אלמא לא פליג שמואל על מה שמצריך רב שלש שנים מיום ליום בין בשדה האילן בין בשדה בית הבעל והא דפשיטא ליה לתלמודא דלא פליגי רב ושמואל במקוטעות משום דבעל כרחין כיון דבעי שמואל שלש גדרות ושלש בצירות ושלש מסיקות אלמא לא גמר לה לחזקה משור המועד דאי משור המועד הוה גמר לה כיון שאסף את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו הויא חזקה שהרי החזיק בשלש שנים מוחלקות כדאיתא בגמרא דבתלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא הויא חזקה למאן דיליף משור המועד הילכך כיון דבעי שמואל שלש גדרות ושלש בצירות ושלש מסיקות על כרחך סבר דהיינו טעמא דחזקה שהיא לשלש שנים משום דעד תלת שנים מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר. ומעתה כיון דמן הטעם הזה בעינן שלש שנים לא שנא שדה בית השלחין ולא שנא שדה בית הבעל ובית האילן כולן חזקתם שלש שנים מיום ליום וכדרב ולא פליג עליה שמואל אלא בדקל נערה. ואשתכח השתא דהאי כללא דתנן כל דבר שהוא עושה פירות תדיר חזקתם שלש שנים מיום ליום חכמים חלוקים עליו והלכתא כחכמים שאין הפרש בין דבר עושה פירות תדיר לשאינו עושה פירות תדיר אלא כולן חזקתם שלש שנים מיום ליום דטעמא דחזקה שהיא שלש שנים משום דעד תלת שנים מזדהר איניש בשטריה ותנא דמתניתין דקא מפליג בין דבר שעושה פירות ובין שאינו עושה פירות תדיר יליף חזקה משור המועד כדאיתא בגמרא. וראיתי לרבים מרבותינו שכתבו כל השנוי במשנתנו דכל דבר שעושה פירות תדיר חזקתו שלש שנים מיום ליום דמשמע שיש הפרש בין דבר שעושה פירות תדיר כגון בית השלחין ובין דנר שאינו עושה פירות תדיר כגון שדה בית הבעל וגם הריא"ף ז"ל כתב בהלכותיו הא דאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים עד שיגדור שלש גדרות כו' ולא כתב דברי רב שיש ללמוד מהם דשלש שנים שלמות בעינן ואיכא לקיומי הדין סברא לפום נוסחא דכתיב בהון בגמרא מאי בינייהו אמר אביי דקל נערה איכא בינייהו פירוש שעושה פירות שתי פעמים בשנה דלשמואל סלק ליה לשתי שנים דאזיל בתר שלש גדרות ובדין הוא דהוה ליה למימר איכא בינייהו מקוטעות אלא דעדיפא מיניה קאמר דאפילו שתי גדרות בשתא אחת עולות לשתי שנים ואף על גב דטעמא דחזקה שהיא שלש שנים משום דתלת שנים מזדהר כו'. ואי קשיא לך הא דמשמע בגמרא אליבא דרבנן אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי לא הוי חזקה ומשום הכי מדקל נערה לא קשה כיון דשאר דקלים אין עושים פעמים בשנה זו שעושה פעמים בשנה הרי הוא עומד במקום שתי שנים ואי קשיא לך הא דקאמר שמואל זו דברי רבי עקיבא ורבי ישמעאל דמשמע שחלוקים חכמים על מה שאומר רבי ישמעאל בשמנה עשר חדש דלא הויא חזקה ואם איתא דהיכא דגדר לא בעינן מיום ליום מאי שנא דבשמונה עשר חדש לא הוי חזקה בשדה בית הבעל כיון שאסף שלש תבואות לא קשיא דהתם אין התבואות שוות דפירא דסוף ראשונה מן התבואות הנזרעות בסוף הקיץ ושל אחרונה מן הנזרעות בתחלת החורף ובשדה העומדת לחטים ולשעורים בעינן חזקה דשלש שנים תבואות דחטין ושעורים ולא מצטרפי לענין חזקה מינין הנזרעים בסוף הקיץ וסברא קמייתא נהירא וברירא ועולה כהוגן. עד כאן לשונו.

שלשה חדשים בראשונה כו': ואמרינן בגמרא דפירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו פירש רש"י ז"ל דרבי ישמעאל בעי פירא רבא כגון חטים ושעורים ושבולת שועל וכיוצא בהן שגדלים בשלשה חדשים ורבי עקיבא סבר פירא זוטא כגון ירק דגדל בחדש אחד. והקשו עליו בתוספות מדאמרינן עלה בגמרא דלרבי ישמעאל אספסתא שגדלה בחדש אחד הויא חזקה ורחקה בזה הרבה. ולי נראה דאינו כלל דהאי דאמרינן בגמרא דתלתא אספסתי בתלתא ירחי דהוי חזקה היינו דוקא בשדה העומדת לאספסתא אבל בשדה לבן שאינו עומד לכך פירא רבא בעי. ותדע לך דאם כן שמונה עשר חדש למה בשלשה חדשים ואפילו בחדא שתא תסגי ליה אלא דכל חדא וחדא כדרכו הוא צריך לאכלו שדה בית השלחין בפירות תדירין ושדה בית הבעל לרבי ישמעאל בפירא רבא שלשה פירות בין שמונה עשר חדש ולרבי עקיבא אפילו פירא זוטא ושדה העומדת לאספסתא אפילו בתלתא אספסתי בתלתא ירחי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י בעליות: רבי ישמעאל סבר דוקא פירא רבא כגון תבואה שאינה גדלה אלא בשלשה חדשים ורבי עקיבא סבר אפילו פירא זוטא כגון אספסתא והוא מין עשב הנזרע למאכל בהמה וגדל בשלשים יום כדמוכח בגמרא רבי ישמעאל דבעי פירא רבא דוקא בשדה העומדת לתבואה אבל בשדה העומדת לאספסתא כיון דאכלה תלתא פירי בתלתא ירחי הויא חזקה כדאיתא בגמרא וטעמיה דרבי עקיבא דאמר אפילו בשדה העומדת לפירא רבא הויא חזקה בפירא זוטא בראשונה ובאחרונה לפי שדרך מקצת בני אדם שזורעים שנה ראשונה אספסתא בשדה העומדת לתבואה אבל בשדה העומדת לאספסתא כיון דאכלה תלתא פירי בתלתא ירחי הוי חזקה כדאיתא בגמרא וטעמיה דרבי עקיבא דאמר אפילו בשדה העומדת לפירא רבא הויא חזקה בפירא זוטא בראשונה ובאחרונה לפי שדרך מקצת בני אדם שזורעים שנה ראשונה אספסתא בשדה העומדת לתבואה וקוצרים אותה לשלשים יום ואינה מכחשת את הקרקע ובשנה שניה זורעים שם תבואה ובשלישית אספסתא כדרך הנוהגים לעשות ניר בראשונה ולזרוע בשניה. ומיהו ניר לא הוי חזקה כדאיתא בגמרא אבל פירא הויא חזקה והיינו טעמא דלא הויא חזקה אם אכלה תלת פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא העומדת לפירא רבא אפילו בשדה העומדת לפירא זוטא אלא כדרך ניר כן נראה בעיני. והא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא מיירי כגון שלא זרעוה בעלים הראשונים בתחלת שנה ראשונה דאלו זרעוה איכא למימר דלא אכפת ליה במה שזה זורע אותה בסוף השנה. עד כאן לשונו.

כנס את תבואתו כו': על מה שתירצו בתוספות. דתאנים מתאחרים אחר ענבים קשה דבפסחים אמרינן סופי תאנים ומשמר שדהו מפני ענבים משמע דכשאין כבר תאנים בשדה עדיין השדה מלאה ענבים. עוד שם על פירוש רבינו תם. ואין נראה לריצב"א ולכאורה הענבים מתאחרים באילן יותר מתאנים כדתנן ומייתי במקום שנהגו אוכלים בענבים עד הפסח בזתים עד עצרת בגרוגרות עד חנוכה ומסתמא לפי מה דקודם באילן הויא לקיטתו כמו ענבים וזתים. ונראה לי דכסדר חשיבות נקט להו ולא כסדר לקיטתם. עד כאן מגליון תוספות.

דף כח עמוד ב

גמרא: אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תיהוי חזקה. כיון דאמרינן דנפק ליה מרשות מוכר וקמה ליה ברשות לוקח אלמה תנן כל חזקה שאין עמה טענה כו'. וקשה דהא קא מפרש ואזיל בסיפא דמתניתין חזקה שאין עמה טענה מאי היא דקתני אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי שלא אמר לי אדם דבר מעולם אינה חזקה וכיון שטען זה שלא אמר לי אדם דבר מעולם הרי אינה שלו הוא ואינו מחזיק בה אלא מחמת שלא מצא מי שימנענו מלירד בה והא ודאי ליכא למילף משור המועד דבתלת שנים אחיל ליה אחולי ולתלות בשתיקתו ותהוי כמאן דאמר ליה לך חזק וקנה במתנה אלא כך אנו לומדים משור המועד דבתלת שנים קמה ליה ברשות לוקח ומחזקינן ליה שלקחה מן הראשון ועוד דלקמן בפרקין מקשינן בגמרא על מתניתין פשיטא וכיון דבשמעתין מתמהינן אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה למאן דיליף משור המועד ואצטריך תלמודא לפרושי בה טעמא היכי מקשינן עליה פשיטא דהא מתניתין משור המועד יליף. לא קשיא דהכי פירושא דמתניתין כל חזקה שאין עמה טענה כגון שאמר לו מה אתה עושה בתוך שלי ושתק או שאמר לו לא אשיבך דבר ולא בעל דברים דידי את אינה חזקה ומורידין את התובע לתוכה כיון שיש לו עדים שהיתה של אבותיו דלא מהניא חזקת שלש שנים אלא אם כן יש עמה טענה שיטעון לקחתיה ממך או מאבותיך והיינו דקתני סיפא אתה מכרתו לי אתה נתת לי במתנה הויא חזקה אלמא לא גמרה לה חזקה עד שיטעון כן וסיפא דקתני אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי כו לאו לפרושי רישא אתיא דהא לא קתני כיצד והא דנקט תנא שלא אמר לי אדם דבר מעולם אף על גב דאי שתיק נמי אינה חזקה אתא לאשמועינן דלא טענינן ליה אנן דלמא שטרא הוה ליה ואירכס והכי איתא לקמן בהדיא דמקשינן עלה פשיטא ואמרינן מהו דתימא כו' ומרישא לא שמעינן ליה דהיכא שאינו רוצה להשיב דבר לא שייך למימר דטענינן ליה אנן אם שתק או שאמר לו לאו בעל דברים דידי את ודאי יכול לטעון אתה מכרת לי או אתה נתת לי במתנה מיהו כל זמן שאינו טוען כן מורידים את המערער לתוכה לפי שאין כחה של חזקה אלא בטענה וכל חזקה שאין עמה טענה קרקע בחזקת בעלים הראשונים עומדת והיינו דמקשינן עלה אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה כיון דנפקא ליה מרשות מוכר אף על פי שלא רצה המחזיק להשיבו דבר למה מורידים את המערער לתוכה תהוי כמי שתובע את חברו כלים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר שאם לא רצה הנתבע להשיבו דבר אין יורדים לנכסיו אלא הרי הכלים בחזקתו ומשמתינן ליה עד דקאי בדינא בהדיה כדין התובע את חברו מנה. כך נראה בעיני פירוש שיטה זו. ומפרקינן טעמא מאי דאמרינן דלמא כדקאמר איהו לא טעין כו'. פירוש דלא ילפינן משור המועד אלא דמהניא חזקה למהוי ראיה למה שהוא טוען שלקחה הימנו דכיון דשייכא בה טענה אינה חזקה עד שיטעון דאי איהו לא טעין אנן ניקום ונטען ליה לפיכך כל זמן שאינו טוען כלום קרקע בחזקת בעלים עומדת והא דלא אמרינן הכי במטלטלים אלא הרי הם בחזקת התופס בהם ואף על פי שאין עם התפיסה טענה התם לפי שכבר יצאו מרשות הראשון שהרי הוא תופס בהם ועוד דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן וכיון דאינם עשוים להשאיל ולהשכיר ודאי מיד הראשון באו לידו. עוד יש לומר דלהכי מקשינן אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה לפי שיש להסתפק במה שטען זה שלא אמר לי אדם דבר מעולם הוא כמודה שאינו מחזיק בה מחמת מקח או אם טען כך לפי שמתירא שאם יטעון לקחתיה ממך יאמרו לו אחוי שטרך דהכי אמרינן עלה לקמן מהו דתימא האי גברא מזבן זבנה מיניה כו' הלכך אמרינן ליה דלמא שטרא הוה ליה ואירכס וכגון זה פתח פיך לאלם הוא מן הטעם הזה מקשה תלמודא השתא כיון דבחזקת שיש שנים נפקא ליה מרשות מוכר וקמה ליה ברשות לוקח אם כן הוה ליה המערער מוציא ומספיקא לית לן למימר דהא דקטעין שלא אמר לי אדם דבר מעולם אודויי קא מודה שאינו מחזיק בה מחמת מקח שיש לנו לטעון לו ולומר דלמא שטרא הוה לך ואירכס כיון דקמה ליה ברשותיה מקודם הטענה ומן הספק אין מוציאים מיד המוחזק. עליות הר"י ז"ל.

וזה לשון הרשב"א: אלא מעתה כל חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה: כלומר כשור המועד דבכל ענין שנגח שלש נגיחות נפקא ליה מתורת תם וקם ליה בתורת מועד ופרקינן טעמא מאי כלומר טעמא דחזקה מאי ניהו דאמרינן דשתיקת הבעלים מוכחת שמכרה לו או נתנה לו כמו שהמחזיק אומר איהו לא טעין ואנן ניקום ונטעון. ואיכא למידק ודקארי לה מאי קארי לה דאדרבה אמתניתין דכל חזקה שאין עמה טענה אקשינן בגמרא פשיטא. ויש לומר דהכי קא פריך כיון דמשור המועד גמרת ליה אימא כשור המועד דבכל ענין תהוי ליה חזקה ואף על גב דאיהו לא טעין נטעון ליה אנן דדלמא שטרא הוה ליה ואירכס וכהאי גוונא נמי אמרינן בגמרא פשיטא מהו דתימא האי גברא מזבן זבינא ליה אמרי לאחוי שטרך וכגון זה פתח פיך לאלם הוא קמשמע לן ולדידי קשיא לי אדרבה איהו שפיר קפריך כיון דמשור המועד גמרת לימא כשור המועד דבכל ענין נפקא ליה מחזקת בעלים הראשונים וקם ליה ברשותיה דהאי שאני אומר כיון ששתק כולי האי אחולי אחלי גביה וכענין שאמרו הגאונים בכל דבר שאינו מחסרו קרקע דטענת סבלנות מהניא ליה מדין מחילה וכדאמר רבא לקמן בחד מן לישני תרתי מחיל תלת לא מחיל ופרכינן אי הכי תהדר ארעא לבר מפירי אלמא מתוך שתיקתו גמרינן למחילתו והויא מחילה ולא מהדר ליה פירי לההוא לישנא הכי נמי נימא דשתיקתו היינו מחילה ותיקום ברשותיה דהאי. ויש לומר דקרקע אינו נקנה במחילה אלא במכירה ונתינה ולא עדיף שתיקה ממחילה מפורשת ואלו אמר לו שדי מחולה לך לא אמר כלום כל שכן מחילה מתוך שתיקה אבל שעבודין שיש להן חזקה בטענת סבלנות כדעת הגאונים ז"ל נתנים הם במחילה שאלו הוציא זוז על חצר חברו ואי נמי שנעץ קורה בכותלו יכול הוא למחול לו שלא יסלקם משם שאין זו כנותן קרקע אלא כמוחל על השעבודים וכן נמי אכילת פירות אחר שאכל את הפירות הרי חזר על האוכל לחוב בעלמא ויכול הוא למוחלה מה שאין כן בגופו של קרקע והיינו דאמרינן התם טעמא מאי כלומר מאיזה צד יכול הוא לזכות בקרקעו של חברו במחילה או במתנה איהו לא טעין ואנן ניקום ונטעון. אלא שעדיין קשיא לי דהא לקמן גבי עובדא דרב ענן דשקל בדקא בארעיה ואמר והא אית לי סהדי דאתא וסייע בגודא בהדאי כלומר ומחל לי ופירש רש"י ז"ל דהוה ליה כמאן דאמר ליה לך חזק וקנה ואם כן הכא נמי נימא הכין. ויש לומר דשאני התם שעשה מעשה בידים ומסייעו לגדור אותו עם שלו.

אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תהוי מחאה דומיא דשור המועד: פירוש דאי לאו משור המועד גמרינן ניחא דאפשר דטעמא משום דטפי מתלת שנים קפיד איניש וזה שלא הקפיד בודאי מפני שמכרה לו הלכך מחאה אפילו שלא בפניו מהניא כיון שאנו יודעים שהקפיד אבל אי משור המועד גמרינן לבעי המחאה בפניו כי התם דבעינן העדאה בפניו כי'. ואם תאמר ואמאי פריך ממחאה לפרוך מחזקה דהיא היא דדמיא להעדאה ולפרוך אלא מעתה חזקה שלא בפניו דומיא דשור המועד. יש לומר דאדרבה מחאה דמיא להעדאה ולא חזקה דכל היכי דהעדאה היא התראה שמתרין בו לשמור שורו מחאה נמי התראה היא להזהר בשטרו אבל חזקה לא דמיא להעדאה אלא לנגיחות דמיא כי היכי דנגיחות לא בעינן בפניו חזקה נמי לא בעינן בפניו אבל במחאה שהיא התראה פרכינן דלבעי בפניו כהעדאה. ואם תאמר והא אכתי לא סלקא דעתין ההוא טעמא דעד שלש שנים מזדהר איניש בשטריה דלקמן הוא דחדית ליה רבא. לאו קושיא היא דנהי דבחזקה לא קסלקא דעתין ההוא טעמא דמשור המועד הוא דגמרינן לה על כרחך מהשתא נמי סבירא לן דמחאה אינה אלא כדי שיזדהר בשטרו שכל שמיחה בתוך שלש ולא נזהר בשטרו אתרע ליה חזקתיה. זהו פירוש לפירוש רש"י ז"ל. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הרא"ש בתוספותיו: אלא מעתה מחאה שלא בפניו פירש רש"י ז"ל כי היכי דיליף חזקה מנגיחה הכי נמי הוה לן למילף מחאה מהעדאה מה העדאה בפניו דוקא אף מחאה בפניו דוקא. וקשה תינח העדאה בעינן בפניו משום דאתא לאפוקיה מחזקת תם ולעשותו מועד אבל מחאה דעל ידה מעמידים הקרקע בחזקת מי שהיה תחלה לא בעינן לפניו ומחזקה הוה ליה לאקשויי דחזקה לא תועיל אלא בפניו כי היכי דשור המועד אינו נעשה מועד עד שיעידו בו בפניו. ונראה לי דבחזקה קא פריך והכי קאמר מחאה שלא בפניו לא תהוי מחאה דכי היכי דילפינן חזקה מנגיחה הכי נמי אית לן למגמר מחאה מהעדאה דכי היכי דהתם הצריך הכתוב העדאה בפניו ולא אמרינן העדאה קלא אית לה הכי נמי במחאה שלא בפניו לא אמרינן דקלא אית ליה ואינה מחאה וכיון דהמחאה אינה מחאה גם חזקה שלא בפניו לא הויא חזקה דכיון דהמחאה לית לה קלא אין לה ראיה למחזיק במה ששתק לפי שיודע שהמחזיק לא ישמע מחאתו וגם אינו מחוייב לבא לעירו ולמחות כדמוכח לקמן דדייקינן מדתנן שלש ארצות לחזקה דמחאה שלא בפניו הויא מחאה כיון שחזקה מועלת כשהוא עמו במדינה ומנא ליה דלמא לעולם לא הויא מחאה ומה שחזקה מועלת לפי שהיה לו לבא אצלו כששמע שהחזיק אלא ודאי אינו מחויב לבא אצלו וכיון שאינו יכול למחות עד שתבא המחאה לאזניו אין החזקה חזקה דעיקר ראיית החזקה מדלא מיחה המערער וזה לא היה יכול למחות. והא דפריך ממחאה ולא פריך מחזקה לפי שחזקה ידועה ונשמעת לפי שכשאדם יורד לשדה חברו יש לו קול אבל אמחאה אינה נשמעת כל כך הלכך פריך ממחאה ומינה נשמע לחזקה. ומשני חברך חברא אית ליה כו' ככתוב בתוספות. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ויש מפרשים דמשום דחזקה מכח מחאה קא אתיא קאמרי הם מפני שהיא עיקרה של חזקה ואם אין מחאה שלא בפניו מחאה אף חזקה שלא בפניו אינה חזקה דאמר לו משום הכי לא מחיתי לפי שהמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה והרי זה כאלו אמר חזקה שלא בפניו לא תהוי חזקה. ולפי דברי קמתרץ הזה נצטרך לומר דאלו לא היתה מחאה שלא בפניו מחאה לא היינו מצריכים את המערער לבא ולמחות ואפילו שלא בשעת חירום ואפילו מקום ששיירות מצויות. וקשיא לי דאם כן מאי אמר ליה אביי לרבא לקמן אי הכי מחאה שלא בפניו לא תהוי מחאה דאמר ליה אי מחית באנפאי הוה מזדהרנא בשטרי דמשמע דכי לא הוי מחאה שלא בפניו מחאה טפי עדיף ליה למחזיק אדרבה הא ניחא ליה טפי כי הויא מחאה שלא בפניו מחאה דמתוך כך סלקא ליה חזקה טפי. ויש לומר דהכי קאמר ליה לא תהוי מחאה ונצריכהו לבא למחות כיון שהוא במקום שיכול לבא ולמחות. ויש מפרשים דחזקה שלא בפניו פשיטא ליה דהויא חזקה ודין הוא דיכול הוא לדעת אם יחזיק אחר בקרקעו אפילו שלא בפניו לפי שאדם עשוי לשאול מי עומד בקרקעותיו ואף חבריו מודיעים אותו כדי שימחה במי שמחזיק בו וזה אינו דומה לשור המועד שאין אדם עשוי לשאול בשורו אם נעשה נגחן ואין חבריו מודיעים אותו כדי שלא לחייבו נזק שלם על נגיחותיו לפיכך אמרה תורה והועד בבעליו דאם לא כן לא היו הבעלים יודעים ואינם יכולים ליזהר בשמירת שורו ומחאה נמי להא דמיא שאין אדם מחזר לדעת אם מיחה אדם בחזקתו וקסלקא דעתך נמי השתא שאין חבריו מודיעים אותו. ופרקינן מחאה נמי חבריו מודיעים אותו כדי שיזהר בשמירת ראיותיו וכשהוא מוחה מודיעים אותו דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. גירסת רבינו חננאל ז"ל תלתא פירי בחד יומא כגון צלף כו'. פירוש בצלף אית בה תלתא פירי בחדא יומא דהיינו אביונות וקפריסין ועלין ופרקינן דומיא דשור המועד דבעידנא דאיתא להאי נגיחה ליתא להאי נגיחה אבל הכא אף על גב דאכילות מוחלקות הן בעידנא חדא איתנהו ולא דמי לאסף את תבואתו ומסק את זתיו וכנס את קייצו דאיתנהו בחדא זימנא ואפילו הכי סלקא ליה חזקה דהתם פירות מוחלקין אבל צלף כלהו כחד נינהו. הדר אקשינן אכלה תלתא פירי בתלתא יומי כגון תאנה דזו נתבשלה היום והשנית למחר והשלישית ביום הג' להוי חזקה וקושיא זו בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה היא דכל שאינם ביום אחד אינו כקירב את נגיחותיו דרבי מאיר. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל דקושיא זו וקושיא שאכלה תלתא בתלתא ירחי כגון אספסתא לכולי עלמא הן. לרבי ישמעאל הכי נמי דתנן אסף את תבואתו כו'. ואף על גב דשדה בית השלחין לכולי עלמא בעי שלש שנים מיום ליום ולא סגי ליה באכילת שלשה מיני ירקות ואפילו בחד ירחא דכיון שאין פירותיה פוסקין כולה שתא לכולה חדא אכילה חשיבא להו לאינשי ואין דרך להשכיר בית או בית השלחין לפחות משנה ושלש שנים לענין חזקה דידהו כשלש נגיחות לענין חזקה דשור המועד. אלא דאכתי קשיא לי דהכא משמע דאכילת אביונות וקפריסין ועלין אי לא דבעידנא דאיתיה להאי איתיה להאי הוה סלקא חזקה לרבי מאיר ודכותה בשלשה ימים באכילת תאנה אפילו לרבי יהודה והיאך חשיבי טפי שלש אכילות של שלשה ימים באילן אחד משלשה פירות מוחלקים לגמרי בשלשה ימים בקרקע אחד.

כגון צלף: כתוב בתוספות ורבינו חננאל ז"ל גריס ברישא תלתא פירי בחד יומא כו' עד וההיא דשבת מוכחא כספרים שלנו. וגם קשה לי דלא שייך למימר תלתא פירי בחד זימנא וגם בזה לא היה טועה המקשה דמלתא דרישא היא דלא דמיא לנגיחות דאיתנהו בזו אחר זו אבל הנהו נוטלין בבת אחת מן האילן. תוספי הרא"ש.

מאן הולכי אושא רבי ישמעאל לרבי ישמעאל הכי נמי: צריך לחלק בין אספסתא לבית השלחין דפירש בקונטרס מחמת שמשקין אותה תדיר עושה פירות תדיר. וצריך לומר דאין גדלין בה פירות פעמים ושלש בשנה אחת דאם כן בשנה אחת תהוי חזקה כמו באספסתא אלא עושה פירות תדיר היינו כלומר שמשתמשים בו תדיר וכן מצאתי בפירושים ישנים. עד כאן מגליון תוספות.

היכי דמי אי דקדח ואכיל קדח ואכיל משמט הוא דקשמיט: פירוש אין זה אוכל בכל פעם אכילה שלימה כיון שאינו תולש כל העשב אלא שגוזז מקצתו. ואי נמי האי כדרך הגזלנים יורד כיון שאינו תולש ומניח לעשב לגדל שאינו גדול בפחות משלשים יום. עליות הר"י ז"ל.
כתוב בכל הספרים שהרי נביא עומד בתשע ומזהיר על אחת עשרה ורבינו חננאל ז"ל גריס שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה וכך הוא מפורש בירמיה בשנה העשירית באותה נבואה של חנמאל ומפני שלא היתה שם שיעור חזקה עד החרבן היה מזהיר עליהם שיכתבו שטרות וישמרו אותם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים. מיהו אכתי מנלן דבתלת שנים הויא חזקה דלמא אי נמי הוו שלש שנים עד החרבן הכי נמי דאמר להו נביא שיכתבו שטרות דלא סלקא להו חזקה עד ארבע שנים או עד חמש. ואיכא למימר דחזקה דשור המועד דהויא בתלת זימני מהניא לה אמתלא. ואני תמה על המדרש הזה כי המקרא הזה שדות בכסף יקנו לפי הפשט אינו מדבר אלא על העתידה שישובו מן הגלות ויקנו שדות וכרמים. והא דאמרינן דאי לא תימא הכי בנו בתים ושבו ונטעו גנות כו' הכי נמי הכי פירושו כלומר הכי נמי דלא קנו אלא בבנין ובנטיעה ולמה לא אמר להם קנו בתים וגנות אלא עצה טובה קא משמע לן שהאדם שמח בבנינו ובנטיעותיו יותר מקנינו הכא נמי שדות בכסף יקנו עצה טובה קא משמע לן כו עד כאן לשון הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הר"י בעליות: שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה: פירוש מזהיר לכתוב את השטר בשביל שסוף הבית ליחרב בשנת האחת עשרה ולא יוכל הלוקח להחזיק שלש שנים שאותה נבואה נאמרה בשנה העשירית לצדקיהו כמו שמפורש בפרשה ובאחת עשרה חרב הבית למדנו דבשתי שנים לא הויא חזקה ולהכי אצטריך שטרא כדכתיב וחתום בספר. וקשה לי במאי דקא מבעיא ליה מנין לחזקת שלש שנים וקא פשיט ליה מקרא שאין חזקה בשתי שנים הרי עדיין לא למדנו דבשלש שנים תועיל חזקה. ויש לומר שסומך ללמוד משור המועד דבתלת זימנא הויא חזקה וכאן אי אפשר לומר בתלתא ירחי כגון אספסתא להוי חזקה שהרי אף בשתי שנים לא הויא חזקה. כדילפינן מקראי דירמיה הלכך שלש שנים הוא דגמרינן לחזקה משור המועד. ואם תאמר דבסדר עולם שנינו דבשנה התשיעית לצדקיהו מלך יהודה שסמך מלך בבל את ידו על ירושלים בו בפרק נאמר לו לירמיה הנה חנמאל וכו' ואף על פי שנראה מפורש בפרשה שנאמרה אותה הנבואה בשנה העשירית לצדקיהו נראה לי דהיינו דכתיב עלה ויאמר ירמיה היה דבר ה' אלי לאמר ולא נכתב ויהי דבר ה' אל ירמיה או הדבר אשר היה אל ירמיה כדרך הכתוב אשר בשאר המקומות לפי שבשבת תשע לצדקיהו נאמרה לו טרם בא אליו חנמאל ולא לצוותו לאמר לישראל לאלתר נאמרה לו אלא על ענין המעשה שיקנה את השדה ונגלה לו שקנייתו לאות שיקנו עוד בתים ושדות וכרמים בארץ יהודה והוא גלה הנבואה ההיא לישראל בשנה העשירית ומכל מקום מעת שאמר ירמיה נבואה זו עד החרבן לא היו אלא שתים ולפיכך הזהירם לעשות שטר לפי שאי אפשר להחזיק שלש שנים קודם החרבן. ודלמא עצה טובה קמשמע לן. פירוש לעולם בפחות מכאן הוי חזקה כגון אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא וזה שהצריכם לעשות שטר לאו משום דאי אפשר להחזיק קודם חרבן אלא עצה טובה קמשמע לן שלא לסמוך על עידי חזקה שמא לא יהיו מצויין להם אחר החרבן. עוד יש לפרש שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה ומסתמא להודיע דין ומשפט בא הכתוב במה שהוא מזהיר לכתוב שטר על קניית השדה ללמוד דבשלש שנים הויא חזקה כיון שהצריך ללמדנו דבשתי שנים לא הויא חזקה. ודחינן ודלמא עצה טובה קמשמע לן ולא להודיע דין ומשמט בא דלעולם אפילו בשלש שנים לא הוי חזקה אלא בא לומר עצה טובה שלא ימנע מלקנות שדות בשביל החרבן שסופן ליגאל לשבעים שנה ולשוב כשיכתבו שטרות על מקחם ולא יתיאשו מן המקח. והגאונים ז"ל גורסים שהרי נביא עומד בתשע ומזהיר על אחת עשרה. ונראה בעיני כי שתי הנוסחאות עולות לפירוש אחד כי לא היו שלש שנים שלמות ואין חזקה עולה. ועוד שלא אמר ירמיה נבואה זו עד שנת עשר לצדקיהו כמו שכתבנו ונמצא שלא היו יכולים להחזיק אלא שתי שנים ופירושא דשמעתין על דרך שכתבבו לפי נוסחא ראשונה דמוכח רבי יוסף מדאצריך קרא לאשמועינן דבפחות משלש שנים לא הויא חזקה אמר ליה הכי נמי מוכח מינה כיון דבפחות משלש לא הויא חזקה אלמא שלש שנים הוא דגמרינן משור המועד ולא ילפינן מינה דתהוי חזקה אם אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי ואין הפרש בין גירסא ראשונה ובין גירסת הגאונים ז"ל זולתי כי לגירסת הגאונים נקט ליה תלמודא זמן שנאמרה בו. ורבינו חננאל ז"ל כתב כיון שנלכדה ירושלים אבדו השטרות והיאך יתקיים עוד יבנו הבתים וגו' אלא שמע מינה דאינו נזהר בשטר המקנה אלא עד שבת אחת עשרה והן שלש שנים תשיעית ועשירית ואחת עשרה ואחר כך אם אבד השטר אינו חושש אלא קניה בחזקת אכילת שלש שנים מכאן לחזקה שלש שנים. ולפי הפירוש הזה לפיכך היו כותבים לשטר לדעת רב יוסף כדי שלא יוכל המוכר לכפור באותן שלש שנים וכיון שיחזיקו השלש שנים בלא ערעור תהא השדה מוחזקת לו לעולם אף על פי שהיו השטרות אובדות בזמן החורבן משום דבתלת שנים הויא חזקה. ודחינן עצה טובה קמשמע לן פירוש כתיבת שטר לפירות אותם שלש שנים הועילה ולא בא הכתוב ללמדנו מתוך כך דין חזקה כמו שלא בא ללמדנו במה שכתב בנו בתים ושבו שאינו דין והלכה אלא עצה טובה קמשמע לן שסופם לשהות בגולה ולא ימנעו מלבנות בתים. וקשה לי והלא אותם שלש שנים לא היו שלימות ואין חזקה עולה בדין דכתיב בחודש העשירי בא מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים וגו' ותניא אמר רבי יוסי באותו זמן ובאותו פרק נאמר לירמיה הנה חנמאל וכו' וכתיב בעשתי עשרה שנה בחודש הרביעי בתשעה לחודש הובקעה העיר. ועוד כי הפרשה מוכחת שלא אמר ירמיה נבואה זו לישראל עד שנת עשר לצדקיהו כמו שכתבנו. ואית דקשיא ליה מאי דקמייתי רב יוסף קרא שדות בכסף יקנו וגו' והא כי כתיב ההוא קרא על העתיד הוא דכתיב שהיה מתנבא שיקנו עוד שדות בארץ יהודה לפי שישיב השם את שבותם ומקנה אותה שדה סימן לכך והוה ליה לאתויי האי דכתיב ואקח את ספר המקנה גי'. ונראה לי פירוש המקרא לפי מה שהביאוהו כאן כך הוא שדות בכסף יקנו קודם הגלות בערי יהודה ובסביבות ירושלים כי לא יפסידו ממונם לפי שסוף הקונים או בניהם לשוב לסוף שבעים שנה אל שדותיהם וכן מוכיח התלמוד דקאמר ומזהיר על אחת עשרה ואם על המעשה ההוא מדבר הלא ירמיה היה הלוקח והכותב לו את השטר ולא היה מזכיר כאן לשון מזהיר. עוד יש לומר כי לכך לא הביא ואקח את ספר המקנה לפי שהיינו יכולים לומר כי השטר לקניה הויא ובמקום שכותבים את השטר הויא שלא קנה עד שיכתוב את השטר על כן הביאו מה שכתוב שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום משמע שהקניה נגמרת בכסף ואף על פי כן כותבים את השטר לראיה שלא יוכל המוכר לערער ובענין זה היה השטר שכתב ירמיה שהרי הוא לאות על קניה כיוצא בו כמו שנראה מן המקרא והוצרך לירמיה לשטר ראיה משום דפחות משלש לא הוי חזקה. עד כאן לשונו.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ולי נראה משום דכיון שהזהיר בעשר ולא הזהיר בתשע שמע מינה דעד עכשיו לא הוצרך דבחזקה סגי להו אבל מכיון שנכנס בעשר תו הויא להו חזקה ואצטריך לאזהורי אכתיבת שטר ואקשי ליה אביי ודלמא עצה טובה קמשמע לן בכתיבת השטר דלא יסמכו אעדי חזקה דדילמא מייתי להו סהדי דאי לא תימא הכי בנו בתים ושבו הכי נמי דלענין דינא קאמר אלא עצה טובה כיון שהם מתעכבים שם יבנו בתים וגנות תדע דאפילו בזה על כרחנו דבר להם דרך עצה טובה דכתיב ונתתם בכלי חרס ונתינתם בכלי חרס מי נימא דהוי מלתא לענין דינא אלא עצה טובה. עד כאן לשונו.

והר"י ן' מיגש ז"ל כתב וזה לשונו: אמר רב יוסף אמר קרא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר והעד עדים שהרי נביא עומד בתשע שנים לצדקיהו כדתניא בסדר עולם באותו הפ' שאמר הקב"ה לירמיה הנה חנמאל כו': סמך מלך בבל אל ירושלים וסמיכת בבל אל ירושלים מפורש בקרא דבשנה תשיעית הואי והזהיר הקב"ה לירמיה לקנות השדה ולכתוב עליה שטר ואף על מי שהחרבן עתיד להיות בשנת אחת עשרה וכל השטרות כולן בחזקת שהן אובדים ואילולי שהחזקה מתקיימת בשלש שנים אלו שקודם לחורבן לא היה הקב"ה משיא עצה לירמיהו לקנותה שיש לחוש שיערער עליו חנמאל לאחר שבעים שנה כשיבנה הביח ויאמר לא מכרתיה לך וכיון שאין בידו לא שטר ולא חזקה נמצאו מעותיו אובדים הרי שמענו לחזקה שהיא מתקיימת לאחר שלש שנים ואין צריך שטר ולפי שהזהירו הקבוה לכתוב עליו שטר לאותם שנים שקודם החורבן שמענו שבתוך שלש שנים אלו צריך הוא לשטר ואין עמו חזקה עד תשלום שלש שנים הרי למדנו לחזקה שהיא שלש שנים לא פחות ולא יותר. ודחי ליה אביי ממאי ודילמא עצה טובה קמשמע לן ממאי דחזקה לא הויא פחות משלש שנים דלמא לאלתר נמי הויא חזקה כי היכי דהויא במטלטלין והאי דאמר ליה רחמנא לירמיה וכתוב בספר וחתום עצה טובה הוא דאמר ליה למכתב שטרא ואף על גב דלא צריך דבההיא חזקה פורתא סגיא ליה דאי לא תימא הכי בנו בתים ושבו ונטעו כרמים ואכלו פרים מאי קא משמע לן עצה טובה קאמר להו והכי נמי עצה טובה קאמר ליה למכתב שטרא ואף על גב דלא צריך ליה תדע דהך שטרא לא צריך ליה ועצה טובה בעלמא היא דאמר ליה רחמנא למכתב ליה דכתיב ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים דהתם ודאי לא צריך ליה דהא בחזקה סגיא ליה ומדקאמר ליה רחמנא עצה טובה למען יעמדו ימים רבים הכי נמי איכא למימר דהאי שטרא לא הוה צריך ליה כלל דבחזקה לאלתר סגי ליה ועצה טובה בעלמא הוא דאמר ליה וכתוב בספר וחתום והעד עדים וגומר. עד כאן לשונו.