שולחן ערוך אורח חיים רמט ב


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

זאסור לקבוע חבערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול ואפילו היא טסעודת אירוסין מפני יכבוד השבת יאשיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול וכל היום בכלל האיסור:

הגה: וסעודה שזמנה ערב שבת כגון יבברית מילה או פדיון הבן יגמותר כן נראה לי, וכן המנהג פשוט:

ידולאכול ולשתות בלי קביעת סעודה טואפילו סעודה שרגיל בה בחול כל היום מותר להתחיל מן הדין אבל מצוה להמנע טזמלקבוע סעודה שנהג בה בחול יזמט' שעות ולמעלה:

מפרשים

ט"ז

מגן אברהם

(ג) סעודת ארוסין:    וה"ה סעודת נשואין דהי' אפשר לעשותו ביום אחר [ב"ח] וצ"ע דכ' בסי' תמ"ד ס"ז דסעודת אירוסין סעודת מצוה היא אפי' בע"פ דבח"ה אסור לעשות סעודת אירוסין כ"ש בע"ש דקיל טפי כדאיתא בגמ' והיא משנה שלימה וע"ק דבסימן תקמ"ו כ' דמותר לישא ערב הרגל והיא תלמוד ערוך פ"ק דמ"ק וע"ק דכיון דאירס בע"ש ה"ל זמן הסעוד' בע"ש וא"ל דלא ה"ל ליארס היום דיש לחוש שמא יקדמנו אחר וברוקח סי' ל' הבי' הירוש' הזה ונ"ל דה"פ אסור ליארס בע"ש הדא דאתמר סעודת אירוסין (פי' אם אירס קודם לכן אסור לעשות בע"ש סעודת אירוסין) אבל לארס מותר פי' מותר לארוס בע"ש שמא יקדמנו אחר ואז מותר ג"כ לעשות סעודה ובפרק קמא דתענית מסיים בה בירושלמי אמר שמואל אפילו בט' באב מותר ליארס ע"ש וצ"ע על הש"ג פכ"ב דשבת שכ' אסור לארס אשה בע"ש עכ"ל דהא לכ"ע שרי ובירושלמי פ"ק דכתובות דאסור לישא בע"ש משום כבוד שבות ע"ש דמשמע דחולק על תלמוד שלנו ועיין באבן העזר סימן ס"ג:

(ד) כבוד השבת:    ובח"ה כתב בשם ר"ת /ר"ח/ שמתוך טרדת הסעודה לא יתעסקו בצרכי שבת:

(ה) פדיון הבן:    פדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשותו בע"ש ומילה אף על פי שעבר זמנה כגון שהיה חולה בשמיני מקרי זמנה קבוע דכל שעתא ושעתא זמניה היא דאסור להניחו ערל עכ"ל (כ"מ בתוס' במ"ק סוף דף ח') ועמ"ש סי' תקס"ח ס"ב וסימן תקמ"ו ועיין ביורה דעה סימן רס"ו בש"ך וט"ז דיש אוסרים למול מילה שלא בזמנה בע"ש:

(ו) מותר:    אם אפשר לקיים שתיהן מוטב ואם לאו תדחה סעודת שבת [לבוש] וב"ח כ' דמצוה להתחיל קודם שעה עשירית ושל"ה כתב מורי מהר"ש מלובלין היה סנדק בע"ש ולא רצה לילך על הסעודה מאחר שהיה שם מנין בלעדו ושל"ה השיב לו ע"ש ועיין סי' תקנ"א ס"י ובע"ש כ' הא דאין שמחה אלא בבשר דוקא בזמן שב"ה קיים והי' בשר שלמי שמחה ע"כ ולא עיין בסנהדרין דף ע' ומהר"מ טיקטין ומרדכי דתענית כתב ואם אמרו שמותר לכבס מפני כבוד שבת כ"ש מילה דעדיף משבת עכ"ל התם קאי אבעלי ברית שי"ט שלהם הוא ע"ש ועיין סי' תקנ"ט:

ז"ל ד"מ כתוב בא"ז וז"ל מצוה לאכול סעודת שבת לתיאבון ומאחר דעיקר סעודה הוא לחם אסור לאכול גרימז"ל בשבת קודם הסעודה משום דלא אוכל עיקר סעודת [שבת] לתיאבון ע"כ והוא אזיל לטעמיה דס"ל דאסור לאכול אחר מנחה בע"ש אבל לדידן דקי"ל דמותר לאכול אחר מנחה ש"מ שא"צ לאכול לתיאבון וא"כ מותר לאכול גרימז"ל מבע"י וכתב בתשוב' דע"ש לאחר קידוש היה מביאין גרימז"ל לפני ר"ק ואכל ובירך במ"מ ואח"כ ברכה מעין ג' כדי להשלים ק' ברכות ואח"כ היו אוכלים לחם לצורך סעודה עכ"ל ד"מ ולא הבינותי דבריו דאף הא"ז לא אסר אלא בשבת לאפוקי מעובדא דר"ק נ"ל שהדין עמו דהא עכ"פ מצוה איכא לאכול לתיאבון ולדידן דנוטלין הידים לפני קידוש פשיטא דאסור לאכול קודם המוציא, ועוד דברכת המוציא קודם לברכת במ"מ כמ"ש סימן רי"א ס"ה ועוד דאפי' בשבת אסור לגרום ברכה כמ"ש סוף סימן רט"ו:

באר היטב

(ג) אירוסין:    וה"ה סעודת נשואין ב"ח. וצ"ע דבסי' תמ"ד ס"ז כתב דסעודת אירוסין סעודת מצוה היא אפי' בע"פ כ"ש בע"ש דקיל טפי ועו"ק דבסי' תקמ"ו כתב דמותר לישא ערב הרגל. ועו"ק דכיון דאירס בע"ש ה"ל זמן סעודה בע"ש. וברוקח סי' למ"ד הביא הירושלמי הזה ונ"ל דה"פ אסור ליארס בע"ש הדא דאתמר סעודת אירוסין פי' אם אירס קודם לכן אסור לעשות בע"ש סעודת אירוסין אבל לארס מותר ר"ל מותר לארוס בע"ש שמא יקדמנו אחר ואז מותר ג"כ לעשות סעודה מ"א ע"ש ועיין סי' תמ"ד ס"ו. ועיין תשובת חות יאיר סי' ע' מה נקרא סעודת מצוה באורך. והקובר את מתו בע"ש אם חייב בהבראה עיין י"ד סי' שע"א: (ועיין בספר אבן העוזר שמתרץ קושית המ"א על פסק הש"ע) ובספר אליהו רבה פוסק דאירס בע"ש אם אפשר לדחות למחר או ליום אחר אסור לעשות הסעודה בע"ש ולקמן מיירי בא"א לדחות.

(ד) פדיון הבן:    ופדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשותו בע"ש. ומילה אע"פ שעבר זמן כגון שהיה חולה בשמיני מיקרי זמנה קבוע דכל שעתא ושעתא זמניה הוא דאסור להניחו ערל כ"מ מתוס' דמ"ק דף ח' עיין מ"א. ועיין ביורה דעה סי' רס"ו בש"ך ובט"ז דיש אוסרים למול מילה שלא בזמנה בע"ש.

(ה) מותר כנ"ל:    ואם א"א להתקיים שניהם תדחה סעודת שבת לבוש. וב"ח כתב דמצוה להתחיל קודם שעה עשירית ושל"ה כתב מורי מהר"ש מלובלין היה סנדק בע"ש ולא רצה לילך על הסעודה מאחר שהיה שם מנין בלעדו ושל"ה השיב לו ע"ש.


משנה ברורה

(ז) אסור לקבוע - ואיתא בגמרא דהיתה משפחה בירושלים שקבעה סעודתא בע"ש ונעקרה:

(ח) בע"ש - וה"ה בעיו"ט דיו"ט נמי מצוה לענגו ולכבדו (פמ"ג):

(ט) סעודת אירוסין - פי' אם אירס קודם לכן אסור לעשות הסעודה בע"ש דאף דסעודת אירוסין היא מצוה מ"מ היה לו להקדימה אבל אם אירס בע"ש מותר לעשות הסעודה דכיון דאירוסין שריא בע"ש משום שלא יקדמנה /יקדמנו/ אחר ממילא שרי הסעודה לזה ג"כ וחשובה כמו סעודת מילה ופדיון הבן שזמנה קבוע. וכן אם היו הנשואין בע"ש מותר לעשות הסעודה ג"כ ומ"מ לכתחלה טוב ונכון אם אפשר לדחות הסעודה למחר או יום אחר אפילו באירס בע"ש. ודע דכ"ז בסעודת אירוסין אבל בסעודה שעושין בשידוכין שלנו לא הוי סעודת מצוה כ"כ בפמ"ג בסימן תמ"ד ולפ"ז אין לעשותה בע"ש אפילו אם נגמר השידוך באותו יום ומה שנוהגין לאכול מיני מרקחת בשעת כתיבת התנאים לא מקרי סעודה:

(י) כבוד השבת - ויש שכתבו הטעם שמתוך טרדת הסעודה לא יתעסקו בצרכי שבת:

(יא) שיכנס לשבת - שאף שאוכלה בבוקר כיון שהוא מרבה בסעודתו שלא כרגילותו שוב לא יאכל בלילה לתיאבון:

(יב) ברית מילה - אפילו אם אינה בשמיני ללידתו כגון שהיה חולה בשמיני ונדחית מ"מ מקרי זמנה קבוע דכל שעתא ושעתא זמניה הוא דאסור להניחו ערל אפילו יום אחד וכן בפדיון הבן אפילו עבר זמנו מ"מ כיון שמן הדין אפילו אחר ל' יום כל שעתא ושעתא רמיא חיובא עליה לפדותו ממילא מותר לעשות ג"כ הסעודה:

(יג) מותר - דהיא ג"כ סעודת מצוה ואין לדחותה מפני סעודת שבת ומ"מ לכתחלה מצוה להקדימה בשחרית משום כבוד שבת וכמו שמבואר בסימן תרצ"ה ס"ב לענין סעודת פורים ע"ש ובדיעבד יכול לעשותה אפילו ממנחה ולמעלה:

(יד) ולאכול ולשתות - ואין בכלל זה אם הוא שותה כ"כ הרבה מיני משקה עד שיהא שבע כי הוא בודאי מקלקל תאות המאכל והחוש יעיד ע"ז ולפעמים יוכל להבטל ע"י שכרותו מסעודת שבת לגמרי וע"כ מצוה להמנע מזה עכ"פ מט' שעות ולמעלה:

(טו) אפילו - היינו כמו ואפילו ור"ל דלא מבעיא בלי קביעת סעודה כלל דזה ודאי מותר כל היום ואפילו מצוה להמנע ג"כ ליכא ואפילו בקביעת סעודה כיון שאינו עושה סעודה רחבה רק כמו שרגיל בה בחול מותר כל היום מן הדין אבל מצוה להמנע וכו':

(טז) מלקבוע סעודה - ואם התחיל אינו מפסיק:

(יז) מט' שעות ולמעלה - היינו שעות זמניות והוא רביעית היום עד הלילה ומ"מ נראה דבימות החורף בזמן שהימים קצרים מאד מצוה להמנע מלקבוע סעודה הרגילה אפילו קודם ט' שעות כל שהוא משער בנפשו שעי"ז לא יהיה תאב לאכול בלילה:

סעיף ג

(יח) להתענות - כדי שיהיו תאבים לאכול בלילה ועיין בב"ח ומ"א וש"א שהסכימו דאין להתענות בע"ש כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה אם לא שהוא איסטניס כ"כ שאם יאכל ביום לא יוכל לאכול בלילה לתאבון אז מנהג טוב הוא אם אין מזיק לו התענית:

סעיף ד

(יט) צריך להתענות - וכמו אם קבל תענית סתם בשאר ימי השבוע דדינו הוא עד צאת הכוכבים דוקא ולא מהני במה שהתפלל תפלת ערבית מקודם וכדלקמן בסימן תקס"ב ס"א וב' ה"ה הכא ואינו נחשב לאיסור במה שנכנס לשבת כשהוא מעונה אע"ג דביום השבת גופא אסור להתענות:

(כ) אם לא שפירש - ואז מותר אפילו עוד היום גדול וכן אם התנה להתענות רק עד אחר מנחה גדולה מהני תנאו:

(כא) וי"א דלא - האי י"א ס"ל דבין בתענית יחיד ובין בת"צ כגון עשרה בטבת שחל בע"ש לא יתענה רק עד שיצא מבהכ"נ דאז כבר קבלו שבת בתפלה שמתפללים מפלג המנחה ואילך [הוא מי"א שעות חסר רביע ואילך והשעות הן זמניות ועיין לקמן סימן רס"א] ומקרי עי"ז השלמת התענית מה שמתענה עד אחר קבלת שבת וה"ה בעיו"ט עד אחר קבלת יו"ט [ובחול גם לי"א לא מקרי השלמת התענית עד צאת הכוכבים] ומכריע הרמ"א דבתענית יחיד דהיינו שיחיד גזר על עצמו תענית לסמוך על הי"א דלא ישלים ומ"מ לכתחלה טוב יותר שיפרש כן בשעת קבלת התענית ובדיעבד אין זה לעיכובא ובת"צ חמירא מזה וצריך להשלים כדין ואפילו תנאי לא מהני דלאו בדידיה תליא מילתא וצבור שגזרו על עצמן תענית מחדש בשביל איזה ענין לא חמירא כ"כ ומהני תנאי:

(כב) בתענית יחיד - תענית יחיד נקרא מי שקיבל על עצמו להתענות בע"ש זה או שדרכו להתענות בכל ע"ש או ערב ר"ח שחל בע"ש [היינו אותם אנשים שאין אומרים יו"כ קטן ביום ה' שלפניו דאלו האומרים מתענין ג"כ ביום ה'. א"ר בסי' תי"ח] או שמתענה יום שמת בו אביו ואמו או כ' סיון או שמתענה תעניתים המבוארים בסימן תק"פ. כתב מ"א דאם מתענה בכל ע"ש והשלים פעם ראשון צריך לנהוג כן לעולם וה"ה בכל הנ"ל דמסתמא כ"ז שלא התנה בפירוש שאין דעתו להשלים תמיד אמרינן דדעתו לנהוג כן לעולם. ולכתחלה יותר טוב שלא ישלים בפעם ראשון כשחל בע"ש וכמו שכתב הרמ"א וכדי שלא יצטרך להשלים תמיד ואם בתחלה כשהתחיל להתענות יום שמת בו אביו ואמו או ער"ח ושאר תעניתים הנ"ל חל בחול ובחול הלא משלימין וע"כ יש פוסקים דס"ל דאפילו כשיארע אח"כ בע"ש ג"כ צריך להשלים עד צה"כ דמסתמא דעתו להתנהג כן תמיד אם לא כשהתנה בפירוש שאין דעתו להתנהג כן לעולם ויש חולקין ע"ז וס"ל דמסתמא לא קבל על עצמו להשלים אף בע"ש וע"כ מי שמצטער יוכל לסמוך על המקילין ולאכול תיכף אחר יציאתו מבהכ"נ אף שהיום גדול:

(כג) עד צאת הכוכבים - ואפילו הי"א הנ"ל מודו בזה שהרי אפילו בשבת עצמו יכול להתחיל ולהתענות ת"ח וכדלקמן בסימן רפ"ח וכ"ש שישלים עד הלילה. והנה יש מהפוסקים שחולקין וסוברין דגם בתענית חלום די להמתין עד שיצא מבהכ"נ ערבית דבזה מקרי השלמה אבל האחרונים הסכימו עם השו"ע דאין להקל בזה דכיון שהוא מפני הסכנה לבטל ולבער חלום רע שמא לא יועל לבטלו אם לא ישלים עד הלילה:

ביאור הלכה

(*) אסור לקבוע וכו':    ר"ל לעשות סעודה קבועה ואפילו פעם אחת בימי חייו וראיה לזה סעודת אירוסין כ"כ הפמ"ג ועי' בהרב המגיד בשם יש מפרשים והובאה בב"י וע"כ לא מיירי בסעודה שאינה רגילה דאל"ה תקשי עלייהו מירושלמי דאוסר בסעודת אירוסין ועיין בב"ח:.

(*) שאינו רגיל בימי החול:    ואפילו אם הוא עשיר ביותר ועושה בכל יום סעודה רחבה כמו בשבת מ"מ בע"ש יש למנוע מלעשות כן כדי שיאכל לתיאבון בלילה כן מוכח ברש"י גיטין ל"ו ע"ב ד"ה בע"ש ע"ש ועיין לקמן בסימן רפ"ח סעיף ז' בהג"ה דאיש כזה צריך לעשות בשבת שינוי בסעודת היום להקדים או לאחר כדי שיהא מינכר יום השבת משאר ימי השבוע:.

(*) ואפילו היא סעודת אירוסין:    עיין בביאור הגר"א שכתב דאם אירס כבר מותר כמו דאמרינן בפ"ג דפסחים וכו' אין כונה דאירס מאתמול דהלא בזה בודאי אוסר הירושלמי ועוד דע"ז אין שום ראיה מפ"ג דפסחים אלא כונתו דכיון שכבר אירס ממילא שריא הסעודה לזה באותו יום ג"כ וכדעת המגן אברהם ומוכח מלשונו דס"ל דלכתחלה אסור לארס בע"ש ובאמת לכאורה קשה מאד דהירושלמי מתיר בהדיא ונ"ל דהגר"א כיון במה שכתב שכבר אירס לתרץ קושית המגן אברהם שהקשה דהירושלמי שאוסר לעשות סעודת אירוסין בע"ש [שז"ל הירושלמי אסור לארס בע"ש הדא דאתמר סעודת אירוסין אבל לארס מותר אמר שמואל אפילו בט"ב מותר לארס שלא יקדמנו אחר] סותר המשנה דפסחים דמוכח שמותר לעשות סעודת אירוסין אפילו בע"פ וכ"ש בע"ש ומה שתירץ דכונת הירושלמי דוקא כשאירס מאתמול אבל כשאירס בע"ש מותר לעשות אז גם הסעודה הוא דחוק מאד בירושלמי וע"כ כיון בלשונו הצח לתרץ קושיתו והוא דדעת הירושלמי דאם בא לפנינו לשאול בע"ש אם לארס או לא לא מקילינן ליה בזה מפני כבוד השבת דהיינו משום הסעודה שיצטרך לעשות אח"כ באותו יום אם לא שיתרצה בהדיא שלא לעשות סעודה באותו יום אז מקילינן ליה לארס וזה הוא כונת הירושלמי דמתיר לארס אבל אם בא לפנינו לשאול אם לעשות סעודה באותו יום אחר שכבר אירס מורינן ליה להקל דהוי סעודת מצוה ובאופן זה מיירי המשנה דפ"ג דפסחים וכ"ז הוא לדעת הירושלמי מתחלה אבל לפי מה דמסיק שמואל אח"כ דאפילו בט"ב מותר משום שלא יקדמנה אחר ממילא ה"ה דאפילו בע"ש מותר לכתחלה בכל גווני וממילא מותר אח"כ לעשות סעודה ג"כ. היוצא לפ"ז דלדינא לפי מה דקי"ל כשמואל לקמן בסימן תקנ"א ס"ב לכ"ע מותר לארס בע"ש וממילא מותר לעשות סעודה ג"כ וכונת הגר"א הוא רק לתרץ דעת הירושלמי מתחלה דיסבור דאפילו מאירוסין יש ליזהר אם דעתו לעשות סעודה:.

(*) מפני כבוד השבת שיכנס וכו':    ובפמ"ג מצדד דאין הטעם משום לתיאבון אלא דעיקר הטעם הוא מפני שמזלזל בזה כבוד שבת שעושה ע"ש שוה בזה לימי השבת:.

(*) או פה"ב:    וה"ה בסיום מסכתא:.

(*) מותר:    עיין במגן אברהם שהביא בשם הלבוש דאם אפשר לקיים שתיהן מוטב ואם לאו תדחה סעודת שבת ור"ל דלא יוכל לקיים בלילה כלל מפני אכילה גסה ואפ"ה אין לו לחוש לזה כיון שהוא עוסק עתה בסעודת מצוה ויקיים למחר הג' סעודות כמ"ש בסימן רע"ד וכן ביאר הפמ"ג כונתו ומ"מ לדינא יש לעיין בזה טובא דהלא סעודת שבת בלילה היא חובה מצד הדין משא"כ בסעודת ברית מילה ופדה"ב אינו אלא מצוה בעלמא ולא חיובא כלל וא"כ אם משער שע"י אכילתו יתבטל לגמרי מסעודת לילה יש לו למנוע מזה ומהשו"ע אין שום ראיה כלל דהשו"ע לא התיר רק אם עי"ז לא תהיה אכילתו בלילה לתיאבון אבל עכ"פ לא יתבטל מהמצוה לגמרי [וגם אם טעם איסור קביעת סעודה הוא משום דמזלזל בשבת בזה לא מיחשב זלזול כלל כיון שהוא סועד סעודת מצוה או אם הטעם משום דעי"ז אין הכנה לצורך שבת יש לומר דבסעודת מצוה לא החמירו בזה וסמכו דמסתמא יכין עכ"פ כסא דהרסנא לכבוד שבת] משא"כ אם עי"ז יהיה בלילה אכילה גסה דלא נחשבה אכילה כלל מסתברא דיש לו למנוע מלאכול הרבה כדי שלא יבוא לזה. אח"כ מצאתי בעט"ז שדעתו ג"כ דיזהר מלאכול כ"כ באופן שיבא לידי בטול סעודה בלילה ואף שהוא מחמיר באכילה כדי שביעה שאין מקור לזה עכ"פ לאכול ולשתות באופן שיוכל לבוא לידי בטול סעודה לגמרי בלילה בודאי יש לו ליזהר. ודע דמה שהביא המגן אברהם בשם הב"ח דמצוה להתחיל קודם ט' שעות הוא מפורש לקמן בסימן תרצ"ה בהג"ה לענין סעודת פורים וביותר מזה ע"ש [ולפלא שהביא זה מהב"ח] וכן מוכח שם בהגר"א דפשיטא ליה דבר זה ע"ש ונוכל ללמוד מעניננו לשם דבדיעבד יוכל לעשות סעודת פורים אפילו ממנחה ולמעלה. כתב הד"מ בשם הא"ז מצוה לאכול סעודת שבת לתיאבון ומאחר דעיקר הסעודה הוא לחם לכן אסור לאכול גרימז"ל בשבת קודם הסעודה משום דשוב לא יוכל לאכול עיקר סעודת שבת לתיאבון והד"מ חולק עליו דהא אנן קי"ל דאוכל והולך אפילו מן המנחה ולמעלה עד שתחשך א"כ ש"מ דלא חיישינן אלתיאבון והמג"א הסכים עם הא"ז דנהי דקי"ל כר' יוסי דמותר לאכול אחר המנחה [ולא קי"ל כר' יהודה דס"ל דאסור לאכול ולשתות מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול] הוא רק משום דאין להחמיר עליו מבעוד יום משום חשש דלתיאבון אבל כשהגיע זמן סעודת שבת גם ר' יוסי מודה דמצוה לאכול לתיאבון [עיין תוס' פסחים צ"ט ע"ב שהוא נגד סברא זו דבודאי יהיה זהיר בזה ע"ש אבל מכמה פוסקים משמע דלא ס"ל כהתוספות] וא"כ כיון שעיקר הסעודה הוא לחם אין לאכול גרימז"ל או שארי מיני מזונות כה"ג קודם כדי שיהא תאב לאכול וכמו מן המנחה ולמעלה לר' יהודה [זהו כוונת המג"א בבירור בעז"ה ואח"כ מצאתי במחצית השקל שגם הוא ביאר כמש"כ דמבעוד יום גם להמ"א מותר ועיין בפמ"ג] ובמקומות דנוטלין לידים קודם קידוש שעל הכוס פשיטא דאסור לאכול קודם המוציא כדי שלא יהיה הפסק רב בין נטילה להמוציא וע"ש עוד שהקשה דהוא גרם ברכה שאינה צריכה וגם דאסור להקדים ברכת במ"מ קודם לברכת המוציא. והנה במקומותינו שהמנהג שאין נוטלין לידים קודם קידוש נהגו העולם להקל בשחרית כדעת הד"מ ואוכלין מיני מזונות לאחר קידוש קודם הסעודה ועיין בשו"ע של הגר"ז שיישב המנהג וכתב שאין למחות ביד המקילין ומ"מ יש אנשי מעשה שמחמירין לעצמן במקום דאפשר כדעת המג"א ותיכף אחר הקידוש נוטלין לידים ומברכין על הפת ואוכלין הכל בתוך הסעודה וכ"כ בספר שלחן עצי שטים ועכ"פ לכ"ע נכון להדר שלא למלא כרסו משארי אכילות קודם סעודת הפת:.

(*) מלקבוע סעודה וכו':    היינו לאכול פת כדי שביעה כרגילותו בחול אבל מעט להשקיט רעבונו אינו בכלל קביעת סעודה לענין זה:.

(*) מט' שעות ולמעלה:    עיין במ"ב והטעם דאף שצריך לחשוב שעות זמניות היינו בשאין היום קצר הרבה אבל כשהיום קצר מאד ובודאי לא יהיה תאב לאכול בלילה אחר אכילתו הסעודה הרגילה לא עדיף ד"ז מאם היה איסטניס דאיתא לקמן בסימן ת"ע ס"ג ובסימן תע"א ס"א בהג"ה דמחמרינן ביה ונהי דשם לגבי מצה חמור מעניננו היינו דלית ביה חיובא אבל עכ"פ מצוה איכא ואף שבאמת גם איסטניס א"צ להתענות בע"ש כ"א מצד מדת חסידות היינו תענית גמור משא"כ בנידון דידן דהוא רק בהקדמה בעלמא בודאי מצוה לעשות כן:.



פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על אורח חיים לחץ כאן



▲ חזור לראש