מגן אברהם על אורח חיים רמט
סעיף א
עריכה(א) יותר מג' פרסאות: ואם הוא יושב בעגלה יכול ללכת יותר ומ"מ יזהר שיהיה יכול להגיע בעוד היום גדול (ב"ח):
(ב) ויוכל להכין: ובמדינות האלו רוב בני אדם מכינין בריוח ולכן אין נזהרים בזה (אגודה סוף סוכה):
סעיף ב
עריכה(ג) סעודת ארוסין: וה"ה סעודת נשואין דהי' אפשר לעשותו ביום אחר [ב"ח] וצ"ע דכ' בסי' תמ"ד ס"ז דסעודת אירוסין סעודת מצוה היא אפי' בע"פ דבח"ה אסור לעשות סעודת אירוסין כ"ש בע"ש דקיל טפי כדאיתא בגמ' והיא משנה שלימה וע"ק דבסימן תקמ"ו כ' דמותר לישא ערב הרגל והיא תלמוד ערוך פ"ק דמ"ק וע"ק דכיון דאירס בע"ש ה"ל זמן הסעוד' בע"ש וא"ל דלא ה"ל ליארס היום דיש לחוש שמא יקדמנו אחר וברוקח סי' ל' הבי' הירוש' הזה ונ"ל דה"פ אסור ליארס בע"ש הדא דאתמר סעודת אירוסין (פי' אם אירס קודם לכן אסור לעשות בע"ש סעודת אירוסין) אבל לארס מותר פי' מותר לארוס בע"ש שמא יקדמנו אחר ואז מותר ג"כ לעשות סעודה ובפרק קמא דתענית מסיים בה בירושלמי אמר שמואל אפילו בט' באב מותר ליארס ע"ש וצ"ע על הש"ג פכ"ב דשבת שכ' אסור לארס אשה בע"ש עכ"ל דהא לכ"ע שרי ובירושלמי פ"ק דכתובות דאסור לישא בע"ש משום כבוד שבות ע"ש דמשמע דחולק על תלמוד שלנו ועיין באבן העזר סימן ס"ג:
(ד) כבוד השבת: ובח"ה כתב בשם ר"ת /ר"ח/ שמתוך טרדת הסעודה לא יתעסקו בצרכי שבת:
(ה) פדיון הבן: פדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשותו בע"ש ומילה אף על פי שעבר זמנה כגון שהיה חולה בשמיני מקרי זמנה קבוע דכל שעתא ושעתא זמניה היא דאסור להניחו ערל עכ"ל (כ"מ בתוס' במ"ק סוף דף ח') ועמ"ש סי' תקס"ח ס"ב וסימן תקמ"ו ועיין ביורה דעה סימן רס"ו בש"ך וט"ז דיש אוסרים למול מילה שלא בזמנה בע"ש:
(ו) מותר: אם אפשר לקיים שתיהן מוטב ואם לאו תדחה סעודת שבת [לבוש] וב"ח כ' דמצוה להתחיל קודם שעה עשירית ושל"ה כתב מורי מהר"ש מלובלין היה סנדק בע"ש ולא רצה לילך על הסעודה מאחר שהיה שם מנין בלעדו ושל"ה השיב לו ע"ש ועיין סי' תקנ"א ס"י ובע"ש כ' הא דאין שמחה אלא בבשר דוקא בזמן שב"ה קיים והי' בשר שלמי שמחה ע"כ ולא עיין בסנהדרין דף ע' ומהר"מ טיקטין ומרדכי דתענית כתב ואם אמרו שמותר לכבס מפני כבוד שבת כ"ש מילה דעדיף משבת עכ"ל התם קאי אבעלי ברית שי"ט שלהם הוא ע"ש ועיין סי' תקנ"ט:
ז"ל ד"מ כתוב בא"ז וז"ל מצוה לאכול סעודת שבת לתיאבון ומאחר דעיקר סעודה הוא לחם אסור לאכול גרימז"ל בשבת קודם הסעודה משום דלא אוכל עיקר סעודת [שבת] לתיאבון ע"כ והוא אזיל לטעמיה דס"ל דאסור לאכול אחר מנחה בע"ש אבל לדידן דקי"ל דמותר לאכול אחר מנחה ש"מ שא"צ לאכול לתיאבון וא"כ מותר לאכול גרימז"ל מבע"י וכתב בתשוב' דע"ש לאחר קידוש היה מביאין גרימז"ל לפני ר"ק ואכל ובירך במ"מ ואח"כ ברכה מעין ג' כדי להשלים ק' ברכות ואח"כ היו אוכלים לחם לצורך סעודה עכ"ל ד"מ ולא הבינותי דבריו דאף הא"ז לא אסר אלא בשבת לאפוקי מעובדא דר"ק נ"ל שהדין עמו דהא עכ"פ מצוה איכא לאכול לתיאבון ולדידן דנוטלין הידים לפני קידוש פשיטא דאסור לאכול קודם המוציא, ועוד דברכת המוציא קודם לברכת במ"מ כמ"ש סימן רי"א ס"ה ועוד דאפי' בשבת אסור לגרום ברכה כמ"ש סוף סימן רט"ו:
סעיף ד
עריכה(ז) להתענות בכל ע"ש: והב"ח כ' בשם הפוסקים והירושלמי דאסור להתענות בע"ש שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה וכ"כ סי' תרפ"ו וכ"ה במשנה פ"ד דתענית וכ"כ מט"מ בשם תנחומא פ' בראשית ומגילת תענית וכ"כ בהגמ"נ ה' פורים ובהגהות סמ"ק ובשאלתות פ' ויקהל וצ"ל דהא דר' אבין ציים כל ע"ש היינו משום שהיה איסטניס ואם היה אוכל ביום לא היה אוכל בלילה לתיאבון כמ"ש סי' ת"ע וכן עיקר:
(ח) שיוצאים מב"ה: דזה מקרי השלמה שמתענה עד אחר קבלת שבת אבל בחול לא מקרי השלמה עד צ"ה (שם במהרי"ל) ובתענית חלום ישלים (שם ד"מ), ונ"ל דאם מתענה בכל ע"ש והשלים בפעם ראשון צריך לנהוג כן לעולם, וה"ה מי שמתענה תעניתים הכתובים בסי' תקע"ט וכמ"ש ביורה דעה סוף סימן ת"ב וה"ה ער"ח שחל בע"ש, משמע מל' רמ"א דבת"צ לא מהני תנאי דלאו בדידיה תליא מלתא וכמ"ש סי' תקע"ב ס"ב ואף שבמהרי"ל שם משמע דמהני תנאי היינו משום דלא היה ת"צ גמור כנ"ל ועיין בטור סימן תקס"ז: