מועד קטן ח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אלפי שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום מאי בינייהו איכא בינייהו דקעביד בחנם:
מתני' באין חופרין כוכין וקברות במועד גאבל מחנכין את הכוכין במועד דועושין נברכת במועד וארון עם המת בחצר רבי יהודה אוסר אלא אם כן יש עמו נסרים:
גמ' מאי כוכין ומאי קברות אמר רב יהודה כוכין בחפירה וקברות בבנין תניא נמי הכי אלו הן כוכין ואלו הן קברות כוכין בחפירה וקברות בבנין:
אבל מחנכין את הכוכין:
כיצד מחנכין אמר רב יהודה השאם היה ארוך מקצרו במתניתא תנא מאריך בו ומרחיב בו:
ועושין נברכת כו':
מאי נברכת אמר רב יהודה זו בקיע והתניא הנברכת והבקיע אמר אביי ואיתימא רב כהנא גיהא ובר גיהא:
וארון עם המת בחצר:
תנינא להא דתנו רבנן ועושין כל צורכי המת גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו ועושין לו ארון מנסרין המנוסרין מערב יו"ט רבן שמעון בן גמליאל אומר אף מביאין עצים ומנסרן בצינעא בתוך ביתו:
מתני' זאין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מייבמין מפני ששמחה היא לו אבל מחזיר הוא את גרושתו חועושה אשה תכשיטיה במועד רבי יהודה אומר לא תסוד מפני שניוול הוא לה טההדיוט תופר כדרכו יוהאומן מכליב כומסרגין את המטות רבי יוסי אומר ממתחין:
גמ' וכי שמחה היא לו מאי הוי אמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא ואמרי לה אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא ללפי שאין מערבין שמחה בשמחה רבה בר [רב] הונא אמר מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו אמר ליה אביי לרב יוסף הא דרבה בר [רב] הונא דרב הוא דאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב מנין שאין נושאין נשים במועד שנאמר (דברים טז, יד) ושמחת בחגך בחגך ולא באשתך עולא אמר מפני הטורח רבי יצחק נפחא אמר מפני ביטול פריה ורביה מיתיבי כל אלו שאמרו אסורין לישא במועד
רש"י
עריכה
לפי שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום - כלומר כיון דמת אין משתכח מן הלב שלשים יום אם מספידו פחות משלשים יום לפני הרגל אתי למספד ברגל דעדיין לא שכחו:
דעביד בחנם - מ"ד משום מעות שזימן לרגל כיון דספדן עביד בחנם שפיר דמי ומ"ד לפי שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום בחנם נמי אסור:
מתני' אין חופרין כוכין וקברות - לצורך מתים שדרכן לחפור כוכין וקברות לזמנן לצורך מתים שימותו דטירחא יתירא הוא:
מחנכין - מפרש בגמ':
נברכת - בריכה של כובסין ולית ביה טירחא כולי האי:
וארון עם המת בחצר - שהמת שם מותר לעשות ארון ולנסר הנסרים מתחילה לצורך הארון ולעשותו כולו אבל לא בחצר אחרת שלא יאמרו מלאכה אחרת היא:
ר' יהודה אוסר - להביא עצים ולעשותן נסרים לצורך הארון אא"כ היו מנוסרים בתחילה קודם י"ט:
גמ' גיהא ובר גיהא - בריכה גדולה שעושין בחצר שיכנסו בו כל השופכים בקיע בר גיהא בריכה קטנה שעושין סמוך לגדולה כדי שיכנסו המים היוצאין מן הגדולה לקטנה שהיא מליאה ונכנסין לקטנה:
וארון עם המת בחצר - כלומר כשמת בחצר (שפיר דמי) דמוכחא מילתא דלצורך המת עבידא מצי למיעבד ארון ובאותה חצר:
מנסרין המנוסרין - יש עמו נסרין מתוקנין מערב המועד דטורח גדול לעשותן במועד:
מתני' מפני ששמחה היא לו - מפרש בגמ':
מחזיר גרושתו - דאינה שמחה כל כך:
ועושה אשה תכשיטיה - הני תכשיטין דקא מפרש בגמ':
לא תסוד - בסיד מפני שניוול הוא אצלה עכשיו במועד שהיא תסוד בסיד ומצטערת:
ומסרגין את המטות - בגמ' מפרש:
גמ' מאי הוי - וכי שמחה אסורה ביו"ט:
דאין מערבין שמחה בשמחה - כלומר בעינן דלישמח בשמחת מועד לחודיה:
מפני הטורח - ליטרח לצורך נישואין וטירחא במועד אסור:
משום ביטול פריה ורביה - דאי שרי נשואין ביו"ט אין אדם נושא אשה כל השנה כולה אלא ממתין עד המועד שיהא עושה סעודה אחת למועד ולנשואין:
תוספות
עריכה
דקא עביד בחנם. ונראה דהלכה כרב באיסורי. ואפילו לשמואל י"ל דלא אסירי אלא ע"י ספדנא אבל הוא עצמו שרי יותר מתאפק מצערו על ידי צעקה וישמח לאחר זמן:
אין חופרין כוכין וקברות במועד. פי' בקונטרס לצורך מתים הוא עושה אפילו כשאין צריך עתה כדתנן בהמוכר פירות (ב"ב דף ק:) המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר עושה רחבה של מערה אבל לצורך המת שמת כבר מותר אפילו ביו"ט שני למיגז ליה גלימא ולמיגז ליה אסא כדאמר בפ"ק דביצה (דף ו. ושם) כ"ש חול המועד ואע"פ שיש לחלק דחול המועד דאורייתא ויו"ט שני דרבנן כמו יו"ט שני דעצרת ויו"ט שני דשביעי של פסח ושמיני עצרת אין נראה דבכל יום שני קאמר בביצה ועוד כל ענין מלאכה חמיר טפי י"ט שני מחול המועד וכמו שפירש בקונטרס דאיירי בחופר מחיים כך פר"ח אבל לאחר מיתה שרי והא דתנינן כוכין וקברות אפילו בלא מת וארון דוקא עם המת שמא כשחופר הוא רגיל לחפור בבית והוי הכירא דצריך למת נראה לי והא דלא שרי הכא לר' יהודה אלא מנסרים המנוסרים מערב יו"ט והתם שרי למיגז ליה גלימא ואסא שמא נסרים יכולים למצוא מנוסרים הרבה אבל גלימא ואסא לא ימצא עשויים או שמא בנסירת נסרים יש קול ופירסום גדול וי"מ דאין חופרין מיירי אפילו לאחר מיתה דומיא דמחנכין דמשמע לאחר מיתה דמפרש בגמ' שאם היה ארוך מקצרו ומחיים אין רגילות לשנותו כי אינו יודע מי ישים בו ויש לפרש שעושה לצורכו או לצורך אחר וכמו שפירש שהיו עושין והא דשרינן בפ"ק דביצה (דף ו. ושם) למיגז ליה גלימא ואסא היינו דוקא כדפרישית שלא ימצא גלימא ואסא עשוי מערב יו"ט אבל כוכין וקברות ימצא הרבה שהיו רגילים לחפור מחיים ומהאי טעמא יכול להיות מותר בזמן הזה לפי שאין עושין כוכין וקברות מחיים:
ועושין נברכת במועד. תימה ואמאי צריך במועד והלא אין מכבסין במועד וי"ל לצורך כל אותם שהתירו חכמים לכבס לקמן בפרק בתרא (דף יג:) וי"מ לרחוץ את המת ותכריכין:
וארון עם המת בחצר. אמרינן בירושלמי אמר רבי מנא הדא דאמר במת שאינו מפורסם אבל במת שמפורסם עושין לו ארון אפילו בשוק כהדא דרבי חנינא חברייהו דרבנן דמך בחול המועד עבדי ליה ארון בשוקא ונראה דלדידן שיש קהלות מועטין חשבינן להו מפורסם לכולהו מתים:
גיהא ובר גיהא. פי' ר"ח מחמצן ונדיין דפרק לא יחפור (ב"ב דף יט.) וליתא דהתם תנן מרחיקין את הנברכת שלשה טפחים וקאמרינן בגמ' לא שנו אלא מן החמצן אבל מן הנדיין ארבע אמות ובתוספתא. תני מרחיקין את הנברכת ואת הבקיעה שלשה טפחים:
ומנסרן בצנעא. ואסור בפרהסיא ויש ליתן טעם דלא דמי לההיא (שבת דף קמו:) דכל. שאסרו חכמים משום מראית העין כו' ודמי טפי לההיא דפ' אע"פ (כתובות ס. ושם) צינור שעלו בו קשקשים כו':
אבל מחזיר גרושתו. בירושלמי הדא דתימא מהנישואין פירוש גרשה אחר נישואין והחזיר אבל לא מן האירוסין:
לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. גזירת הכתוב כדדריש לקמן מקרא דשלמה ובירושלמי דריש מדכתיב מלא שבוע זאת וטעם נראה קצת דכמו שאין עושין מצות חבילות דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה וכן שמחה בשמחה יהיה לבו פנוי בשמחה:
בחגך ולא באשתך. עיקר דרשה הוא ולא אסמכתא כדאמרינן פ"ק דחגיגה (ד' ח: ושם) ורב אשי האי בחגך מאי דריש ביה:
מפני הטורח. ומתניתין הכי פי' מפני ששמחה היא לו וטורח בה יותר מדאי:
מפני ביטול פריה ורביה. ומתני' ה"פ ... מפני ששמחה היא לו ומשהה אותה ברצון עד הרגל שיהא שמח או שיהיה פנוי והא דקתני אבל מחזיר גרושתו שאין שמחה לו ולא שייך עירוב בשמחה ולא מניח שמחת הרגל וגם אין טורח בה וגם ביטול פריה ורביה אין כאן שהיה לו אשה כבר וסתמא דמילתא יש לו בנים וגם אין רגיל לשהות דבר זה עד הרגל וסעודת ברית מילה מותר לעשות בחול המועד דליכא שמחה כדאמרינן פ' קמא דכתובות (ד' ח.) דלא מברכין שהשמחה במעונו משום דאית ליה צערא לינוקא אי נמי כיון שזמנו קבוע אין לבטל זה מפני זה אבל סעודת פדיון הבן צריך עיון אם מותר לעשות במועד ואין לומר הא זמנה קבוע תינח בזמנה שלא בזמנה היאך יהא מותר ונראה לי דקיימא לן כרב אשי דדריש בחגיגה בפ"ק (ד' ח: ושם) בחגך ולא באשתך ואינו אסור לערב שמחה בשמחה ועי"ל דלא חשיבי שמחה בשמחה כי אם סעודת נישואין לבד:
עין משפט ונר מצוה
עריכהעה א מיי' פי"א מהל' אבל הלכה ו':
עו ב ג מיי' פ"ח מהל' יו"ט הלכה ח', סמג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' תקמ"ז סעיף י"א:
עז ד מיי' פ"ח מהל' יו"ט הלכה ד':
עח ה מיי' פ"ח מהל' יו"ט הלכה ח', טור ושו"ע או"ח סי' תקמ"ז סעיף י"א:
עט ו מיי' פ"ז מהל' יו"ט הלכה ט"ו, סמג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' תקמ"ז סעיף י':
פ ז מיי' פ"ז מהל' יו"ט הלכה ט"ו, ומיי' פ"י מהל' אישות הלכה י"ד, סמג לאוין שם, טור ושו"ע או"ח סי' תקמ"ו סעיף א' וסעיף ב, וטור ושו"ע אה"ע סי' ס"ד סעיף ו':
פא ח מיי' פ"ז מהל' יו"ט הלכה כ', טור ושו"ע או"ח סי' תקמ"ו סעיף ה':
פב ט י מיי' פ"ז מהל' יו"ט הלכה ה', טור ושו"ע או"ח סי' תקמ"א סעיף א':
פג כ מיי' פ"ח מהל' יו"ט הלכה י"ג, טור ושו"ע או"ח סי' תקמ"א סעיף ב':
פד ל מיי' פ"ז מהל' יו"ט הלכה ט"ז, ומיי' פ"י מהל' אישות הלכה י"ד, טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ב סעיף ב':
ראשונים נוספים
תני אשה לא תעורר על לווייתה במועד שנאמר העתידין עורר לויתן:
קודם לרגל שלשים יום. דאמר רב מעשה באחד שקבץ מעות לרגל בא ספדן ועמד על פתח ביתו נטלן ונתנן לו ונמנע לעלות לרגל התקינו שלא יעורר כו':
[מתני'] אין חופרין כוכין וקברות במועד. פי' להקבר בהן לאחר הרגל תניא הן הן כוכין הן הן קברות אלא שהכוכין בחפירה והקברו' בבנין. ומחנכין את הכוכין. כיצד מחנכין אותן. אמר רב יהודה אם היה ארוך מקצרו במתניתא תנא מאריך ומרחיב בו. ועושין נברכת במועד.
מאי נ נברכת. גוהא בר גוהא פי' ירושלמי נברכת זה בקיע.
ועושין ארון עם המת בחצר. פי' שאם יעשו את הארון בחוץ יאמרו כל העם מותר לעשות במועד שאינן יודעין שמת לו מת. כדתניא עושין כל צרכי המת גוזזין שערו ומכבסין את כסותו ועושין לו ארון מנסרין את המנוסרין מעיו"ט. ר"ש בן גמליאל אף מביא עצים ומנסרן בצינעא לתוך ביתו:
ירושלמי ל"ש אלא באדם שאינו מפורסם כלומר אינו אדם חשוב אבל אם הוא אדם חשוב עושין לו ארון אפילו בשוק כד דמך ר' חנינא חברין דרבנן עבדו ליה ארון בשוק. והכל מודים שלא יקוץ ארזים ודכוותיה לא יחצוב לו אבנים ואם היו חצובות פלוגתא דר' יהודה ורבנן:
מתני' אין נושאין נשים במועד כו'.
מ"ט א"ר חנינא מפני שמערבין שמחת הרגל בשמחת אשתו רב אמר משום שנאמר ושמחת בחגך ולא באשתך.
עולא אמר מפני הטורח רבי יצחק נפחא אומר משום ביטול פריה ורביה שאם אתה מתירו להכניסה במועד אף מעבירה הוא בכל השנה כולה שלא יבטל ממלאכתו ומכניסה ברגל ונמצא מבטל כל אותה שנה.
ומותבינן כל אלו שאמרו כגון בתולות אלמנות כו' אסורות לישא במועד ומותרין בערב הרגל קשיא לכולהו.
אין חופרין כוכין וקברות במועד. אבל מחנכין את הכוכין ועושין נברכת במועד. וארון עם המת בחצר ר' יהודה אוסר אלא א"כ יש עמו נסרים. מאי כוכין ומאי קברות. אמר רב יהודה כוכין בחפירה וקברות בבנין. אבל מחנכין את הכוכין. כיצד מחנכין. אמר רב יהוד' שאם היה ארוך מקצרו. במתנית' תנא מאריך בו ומרחיב בו ועושין נברכת במועד. מאי נברכת אמר רב יהודה בקיע והתניא הנברכת והבקיע. אמר אביי ואי תימא רב כהנא גוהה ובר גוהה. וארון עם המת בחצר. תנינא להא דת"ר עושין כל צרכי המת גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו. ועושין לו ארון מנסרים המנוסרין מערב י"ט. רשב"ג אומר אף מביא ומנסרן בצינעא בתוך ביתו. ע"כ בגמרא. והראשונים שאלו. האיך שנינו אין חופרין כוכין וקברות במועד. והלא אפילו ביו"ט, שני אמרינן יתעסקו בו ישראל וכ"ש בחש"מ. ורש"י ז"ל מפרש דהתם בכגון טלטול ושאר מלאכות שאין בהן טורח לכבסו ולגוז בשערו. כדאמרינן למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא. אבל חפירה דאית בה טירחא נא. ואחרים אמרו חולו של מועד דאורייתא. כדאיתא בפרק מי שהפך. וכן בפרק בתרא דחגיגה והחמירו במלאכה של טורח אעפ"י שצרכי המת הוא. והקלו יותר ביו"ט שני של עצרת ויו"ט האחרון שבפסח ושבחג שהוא מדבריהם, ועשאוהו כחול גמור לגבי מת.
ובהלכות רבינו ז"ל מפורש: אין חופרין כוכין וקברות לצורך מתים שימותו הא בשכבר מת מותר לחפור לו קבר. והקשו עליו. ובי היכן מצינו שהותרה מלאכה שלא לצורך המועד. שהוצרך לשנות בכאן אין חופרין. וזו קושיא משובשת. דודאי כיון שהתירו בה סוף מלאכה. דקתני אבל מחנכין. מאריך ומרחיב. על כרחינו צריך הוא לשנות שלא יתחיל בה.
אבל הקושיא והתימא למה התירו להאריך ולהרחיב בו שלא לצורך המועד. וזו שאלה שאל הראב"ד ז"ל. ולפי פירושו מסתברא לקבור בהן במועד קאמר. ואפילו הכי אין חופרין בתחלה. שהכוכין יש בהן טורח אומנות שהן בחלל הסלע והקברות בבנין. וטירחא זו אסורה במועד. מאי טעמא משום דאיפשר לה בנברכת. והוא הנקע שהוא כעין קברות שלנו. ובירושלמי עושין נברכת במועד זה הבקיע. וכל שהוא תושב נקרא בקיע. פירוש זה הבקיע אין עושין אותו לקבור לעולם אלא לשעה. לגר ולתושב. והוא אותן המהמורות שאמרו בירושלמי הכתוב למעלה. שמניחין את המת לשם עד שיתעכל הבשר. ואח"כ מלקטין את העצמות. ומעלין אותם לארץ ישראל או אצל קברות אבותיו. וזהו שמת במועד נותנין אותו באותן המהמורות עד לאחר המועד שחופרים לו כוך. או בונין לו קבר לפי כבודו. אלו דברי הרב ז"ל.
גם זה הפירוש אינו נכון ומחוור, לפי שמהמורות הללו הנזכרי' בירושלמי חפירה גדולה הן. כענין שנאמר יפילם במהמורות בל יקומו ואם הן הותרו אף הכוכין מותרין ועוד בראשונ' שנוהגין בהן לא היו עושין כוכין. שהכוכין לפי מדתו ש"א הן ליקבר בהן אדם שלם. כמו ששנינו בהלכות כוכין והנוהנין במהמורות לא היו נוהגין בכוכין אלא במהמורות הללו בהן קוברין עד שיתעכל הבשר. ונותנים אותן בארונות. כמו שהוזכר בירושלמי. ואם כשמת במועד קוברין אותם לפי שעה במהמורות על מנת לפנותן לאחר המועד הרי זה גנאי גדול למתים ואסור לעשות כן. והתם לגבי הרוגי ב"ד מקשינן למה לי נתעכל הבשר ומתרצינן משום דלא איפשר. אבל יצטרך הרב ז"ל לומר שהמתים במועד יקברו במהמורות הללו עד שיתעכל הבשר ויתנו אותם בארונית או שיקברו אותם בתוך הנברכת בארון, ולאחר המועד יפנו אותם לקבר מכובד שלו. ואם נשאל למה הותר הארון עם המת בחצר יותר מן הקבר והכוך יאמר הרב שהוא טירח' גדולה הימנה. ויתיר הרב ז"ל קברותשלנו בחפירה שאינה אומנות גדולה.
וכשעיינתי בהלכות מועד לא מצאתי בדברים שהם לצורך המועד חלוק בין מלאכה של טורח. למלאכה שאין בה טורח גדול. כדאמרינן מדלין מים לירקות לאכלן וקוצר ומעמר וטוחן ודש ואפי' בפרות במספיק לרבים ולא שנינו חלוק זה אלא בדבר האבד בלבד. וכאן בקברות וכוכין אם צורך המועד הן יהא הכל מותר. ואם אינו צורך המועד יהא הכל אסור. שלא מצינו בקבורת המתים ענין בדבר האבד. ועוד שכל חפירה טורח גדול הוא. ונאסרה באמת המים. ובאוגיאות של גפנים ובחפירות בורות יחיד ולמה יתיר הרב ז"ל הנברכת הזו. ויאסור הכוך והקבר.
אבל הדרך הנכון במשנה זו מה שאמור בהלכות. דלצורך מתים שימותו קאמר. וכשתאמר למה מרחיב ומארך בהן אני אומר לפי שהכוכין והקברות צורך הרבים הן רבים שתו ורבים ישתו. וכן הדין בצרכי הרבים שלא לצורך המועד דאסור לעשותן בתחלה. אבל מתקנין אותן. כדתניא (מ"ק ד"ה ע"א) אין חופרין בורות שיחין ומערות של רבים. אבל חוטטין אותן ומוקמי' לה בגמרא בשלא לצורך המועד אבל כדי שיהו מצוין להם לאחר המועד לכשיצטרכו להם וכן בכוכין וקברות צריך למיתני אין חופרין ומותר לחנכו וכ"ש הוא שמא יצטרכו להן במועד. חנוך היינו דומיא דחטיטה בבורות. ובו בלשון היא שנויה בתוספתא אין חופרין בורות שיחין ומערות במועד. אבל מחנכין ומתקנין אותן. והיינו בשאין הרבים צריכין להם במועד כדמוקמינן בגמרא.
ואם תשאל אלא הא דת"ר [שם ד"ח ע"ב] עושין כל צרכי המת במועד גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו ועושין לו ארון מנסרים המנוסרין מעיו"ט רשב"ג אומר אף מביא נסרים ומנסרן בצינעא בתוך ביתו. למה לא שנו חפירת הקבר והכוך למת דצרכי המת הן. זו אינה שאלה שלענין הדין לא הוצרך לשנותן. שהדבר פשוט הוא לכל דקבר ודאי עושין לו. וכי יהא מושלך לכלבים ויעבור עליו בלאו להלין אותו. אבל גזוזת שער וכביסת כסות שנו כאן לפי שהן צרכי כבוד לו. וא"ת כיון ששנו כל צרכי המת (לכלול) בהדייהו קברו'. אף בלשון הזה אין קברות בכלל. אינו נקרא צרכי המת אלא צרכי כבודו. כענין ששנו בשבת עושין כל צרכי המת. סכין ומדיחין אותו כו'. ואלו כולן אינן מעכבין בקבורה ואעפ"י כן התירו. אבל קבורה עצמה אינה בכלל צרכי המת. ולא בא לשנותה כאן וכששנו עושין לו ארון. מילתא באנפי נפשה קתני לה. ופלוגתא דרשב"ג ורבנן אתינן למתני. והיא נמי רבותא היא לפי שהארון עצמו אינו מעכב בקבורה אבל חפירת כוך וקבר שלו לא הוצרך לומר דודאי קוברין אותו. וזו שהצריכו לעשות הארון בצינעא עם המת בחצר. שלא יאמרו להניח מעות הוא עושה אותו דסתם ארון לאו למת קאי. אבל בקברות וכוכין לא בעינן עם המת בקברות דכיון דלמת הוא אין תולין אותן במניחין לאחר המועד. וליכא למיחש לחשדא.
ובירושלמי (א,ו). וארון עם המת בחצר. הדא דתימא במת שאינו מפורסם. אבל במת שהוא מפורסם עושין לו ארון אפילו בשוק. כד דמך ר' חנינא חבריהון דרבנין עבדין ליה ארונא בשוקא. הכל מודים שלא יקוץ ארזים. ודכותה שלא יחצוב אבנים. היו חצובות בפלוגתא דר' יהודה ורבנין. וכיון שהתירו להביא עצים ולנסרן ולעשות ארון למת. אין לך מלאכת אומן וטורח יותר מזה ואין בנין בית הקברות חמור. יותר ממלאכות הללו בשום ענין וא"ת כיון שעשינו צורך המת בקבורה כצורך המועד. למה אמרו שלא יקוץ ארזים והתניא (מ"ק די"ב ע"ב) קוצצים ארזים במועד לצורך המועד. יש לומר שלא אסרו אלא מפני חשד. דכיון שהן מלאכות הרחוקות מעשיית הארון עצמו אינו ניכר שהוא עושה למת. ולאו אורח ארעא לקוץ ארזים לאחר מיתת המת ולנסרן ולעשות מהן ארון למת.
תדע דקאמר ת"ק ועושים לו ארון מנסרים המנוסרין מעיו"ט. וא"ל רשב"ג אף מביא עצים ומנסרן בצינעא בתוך ביתו, החמיר בנסירה זו לעשותה בצינעא בתוך הבית שלא במקום רואין, ולא עם המת בחצר שלא יבוא הדבר לידי חשד, ודכותה לחצוב אבנים אסור מפני מראית העין, דמי איכא דוכתא רמי מיתא וחצבי אבנים, וחולקין אותן אחת לשלש, ואחת לארבע, ומסתתין אותן ואח"כ בונין לו קבר, כדרך שנוהגין בחול עם המתים בקבורה התירו, לרבות מלאכות יותר מדרך קבורתן בחול אסור.
וסמך [ו]ראיה מצאתי לדברי בירושלמי, בית עלמא דבר מקטיא איתפתחת במועדא, רב הונא סבר מימר שרי מן הדא ועושין כל צרכי הרבים, א"ל ר' מונא לא תני שמואל אלא להיות שפין את סדקיהן וחוטטין אותן גרפין לון. כדתנינן תמן [מקואות פ"ד] החוטט בצינור כדי לקבל צרורות, פי' בית הקברות של אותו אדם ששמו בר מקטיא, נפחת שנפחתה מערה שלו שהכוכין בה והיה רב הונא סבור להתיר לתקנה לפי שהוא צרכי הרבים, אעפ"י שאינה צורך המועד, ואע"ג דאין חופרין כוכין וקברות שלא לצורך המועד, התם תחלת מלאכה היא, אבל מערה זו שנפחתה תיקון מקולקלת היא והיה רב הונא סבור להתיר לו בכל ענין, כדתנן ומתקנין את קלקולי המים כו', וא"ל רב מונא לר"ה דלא תני שמואל בצרכי הרבים שאינן לצורכי המועד, אלא להיות שפין סדקיהן ולחטוט ולגרוף אותן אבל חפירה לא, ומלאכת מערה זו מלאכה גמורה של אומן וטורח היא שהי' צריך בנין בכותל המערה ואסור, וזה מפורש כמו שכתבנו דבית הקברות אפילו של בני משפחה מצרכי הרבים היא, וכ"ש בה"ק של כרכין, דשל כל העולם כולו הן, והלכך שלא לצורך המועד תחלת מלאכה אסורה בהן ותיקון מותר דהיינו חינוך ונתבררו דבריו בירור נכון כדעת רבינו הגאון וכן כתב רב חננאל, וכ"כ הרב רי"ץ בן גיאת ז"ל, וכן לשון המשנה מוכיח, דהוה ליה למתני אין חופרין כוך וקבר למת במועד, כדתניא החופר כוך למת פטור מק"ש, ואתמר האורג בגד למת:
ולענין נברכת ששנינו במשנה זו ועושין נברכת במועד ראיתי לראשונים. שהוא נברכת הכובסין המוזכרת בפרק לא יחפור (ב"ב די"ט ע"א) וגוהה ובר גוהה הוא הנברכת הקטנה שבצד הגדולה שמכניסין מים בגדולה ומכבסין בקטנה, והוא מה שאמור שם, לא שנו אלא מן המחמצן אבל מן המונדיאן ארבע אמות, ופירש בקיע של אבן של כובסין, וכן כתב רב חננאל, וכן זאת הברייתא שהביאו כאן בגמרא. [שם] בפרק לא יחפור היא שנויה בתוספתא הנברכת והבקיע, ולפי דבריהם התירו הנברכת לכבס בה לצורך המועד כלי פשתן, ומי שאין לו אלא חלוק אחד וכ"ש אלו שאמרו מכבסין במועד.
ואין דבריהם מחוורין אצלי שזו המלאכה אינה לצורך המועד שנתיר לעשות מקום המחמצן והמנדיאן ואפשר לכבס בלא שתי הברכות הללו, ולא התירו מלאכה ובנין קבוע כדי שיעשה בהן מלאכה שצריכה קצת למועד וכ"ש במקום שאפשר, ועוד שלא קראוה במשנתנו וכאן תמהו בגמרא ושאלו מה נברכת, ושם לא שאלו ולא פירשו דנברכת הכובסין דבר פשוט ומפורש הוא, ועוד ענין המשנה מלמד שהוא צרכי קבורה של מתים, דקתני לה בהתר חנוך הכוכין ועשיית ארון עם המת.
ברם נראין דברי רבינו ר' אברהם ז"ל בר דוד, שפירש שהיא חפירה של קבר, אלא שהוא ז"ל מפני שראה בירושלמי כל שהוא תושב נקרא בקיע, אמר שהוא קבר שעושים (לגר תושב) עד שיעלו אותו לקבר אבותיו, ולי נראה שאינו אלא תוספת במוסיפין על הקבר כשהוא קטן בבנין, דמתניתין רישא קתני איסורי' בתרוייהו בהתחלת מלאכה, אין חופרין כוכין וקברות, וסיפא קתני התירא בתיקון מלאכה אבל מחנכין את הכוכין, ואמאי לא קתני התירא בקברות בחנוך היכי אפשר דלא יהא בהון תיקון כעין חינוך להוסיף בהן חוליא אחת בחפירה או דימוס אחד בבנין, אלא במקום חינוך הקברות קתני מתניתין הנברכת הזאת, שכן דרך הקברות, חופרין חפירה גדולה עמוקה ורחבה בקרקע ובונין לו כותלי בנין. כדתנינן בכל מקום חפירה בקברות עשו לו ארון חפרו לו את הקבר, ותניא החופר קבר למת וכאן אמרו אין חופרין כוכין וקברות, אבל מה שאמרו קברות בבנין בלומר שעושין לו כותלי בנין פעמים שמגביהין הכותלים מעל הארץ הרבה, והוא נפש הקבר האמור בכל מקום, וכשהקבר אינו עמוק כל צרכו, מוסיפין לו נברכת שהיא בקיעה באמצע הקבר, כפי מדתו של אדם, ונותנין אבנים תלושות סביב אותו הנקע כעין כותלי הקבר שלא יפחת הנקע ויפלו כותלי הקרקע על המת, ונותנין המת בתוך הנקע, ובר גוהה הוא נקע אחר קטן ממנו, כעין חריץ ובו חריץ, ואפשר שהיו עושין אותו מן הצד לנסרים של גולל ודופק, וכיוצא בזה, והתירו במשנתנו הנקע הזה כעין חינוך, ואעפ"י שהוא מעשה ובנין בפני עצמו ומה שאמרו בירושלמי כל שהוא תושב נקרא בקיע, כל שהוא מוסף על דבר ומיטלטל הימנו נקרא להם תושב, וכן אמרו בירושלמי בפרק במה אשה לגבי פאה נכרית, אמר ר' אבהו כל שהוא תושב בשער נקרא פאה, ושנו בתוספת שביעית אבנים תושבות שמחרישה מזעזעתן.
נמצא פירוש המשנה הזו נכון ומחוור. אין חופרין כוכין וקברות במועד. כדרך העושין בתי קברות שחופרין בהן כוכין וקברות הרבה לצורך מתים שימותו. ואעפ"י שהוא צורך הרבים ושמא יצטרכו להם במועד אסור. אבל מחנכין את הכוכין לקצרו ולהאריך ולהרחיב בו. ועושין נברכת בקברות במועד. והוא הדין לחינוך קברות להאריך ולהרחיב אלא מלתא באנפי נפשה קתני נברכת ורבותא היא טפי. ועושין אפילו ארון למי שכבר מת והוא עמו בחצר. ואעפ"י שאינו מעכב בקבורה. כיון שכבר מת עושין כל צרכיו. ר' יהודה אוסר אא"כ יש עמו נסרים. מפני הטעם שפירשנו למעלה. וליתא לדר"י דיחידאה הוא וסתם מתניתין כרשב"ג בברייתא. וקי"ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם:
איכא בינייהו דעביד בחנם וא"ת ולימא נמי דאיכא בינייהו בזמן הזה דליכא עולי רגלים י"ל ולאו דוקא עולי רגל אלא הוא הדין שמכניסין מעות לצורך הרגל ועוד שכל גזירה שגוזרים חכמים במקומה עומדת אע"פ שבטל הטעם עד שיעמוד ב"ד כדאי' בירוש' והלכתא כרב באיסורי והרמב"ם ז"ל פסק כשמואל ובירוש' פסק כשמואל:
מתני' אין חופרין כוכין וקברות במועד אבל מחנכין יש מקשי' ואלא אפי' י"ט שני לגבי מח' כחול שויוה לרבנן ויש מתרצין דהתם בטלטול ובמלאכות שאין בהן טורח כמגז ליה אסא וגלימא ולא משמע הכי לישנא דכחול שויוה רבנן ואחרים תירצו דהתם בי"ט אחרון דמדאורייתא חול גמור וגבי מת אוקמוה כדאוריית' אבל לא בי"ט שני דראשונים דסכות ופסח דהא אפי' במועד אין חופרין מפני שהוא מקרא קדש של תורה ומלאכה אסורה בו דאורייתא וגם אינו דהתם סתם נקט כל י"ט שני והנכון דכל לצורך מת שכבר מת עושין קבר לגמרי אפי' בי"ט שני וכ"ש בחולו של מועד והכא שלא לצורך ממש אלא שיהיו מוכנים לרבים ולהכי נקטיה בלשון רבים וחשיב כדברים של רבים כי רבים שתו ורבים ישתו וכל דברי רבים שאין בהם צורך המועד ממש מתקנין ולא עושין לכתחלה כדאי' לעיל וכן פי' רבי' אלפסי ז"ל וכבר נתבר' זה בספ' תורת האד':
ועושין נברכת פירשו הראשונים ז"ל נברכ' הכובסין לצורך דברים שמותר לכבס במועד וגוהה ובין גוהה הוא כמו המחמצן והמנדיין שאמרו בפ' לא יחפור ומפני שהוא ענין חפירה שואוהו עם קברות וכוכין וי"מ נברכת כעין קברות שלנו שדומין לנברכ' דאלו שלהם אף קברות כצור' כוכין אלא הקבר כבנין וקתני דלצורך מת עושין אותו ואי נמי אפי' שלא לצורך דטרחא זוטא וכעין חנוך קברו' וגוהה ובר גוהה לפי' זה שדרך לעשות בתוך קבר של חפירה חפירה קטנה כקומת המת ועל דרך זה מפורשת בתורת האדם:
וארון עם המת בחצר פי' כדי שיהא ניכר שהוא לצורכו ואע"פ שכבר מת מפני שאין בארון צורך כ"כ כי יותר מצוה לקבור בקרקע לא התירו אלא עמו וכן הדין ביום טוב שני בין לענין זה בין לענין נסרים ומיהו בירושלמי אומר אם היה אדם מפורסם מותר ואמרי' בתוספת כי עתה המתים שלנו כלם מפורסמ' כי אנחנו מתי מעט ע"כ והכל לפני המקום:
שם שאין מערבין שמח' בשמח' ולדבריו אין מערבין שמח' מיל' במשת' או בפדיון הבן ודכות' אבל שתי משתאות עושין כיון שהן ממין אחד ואין הלכה כמותו דאידך כולהו פליגי עליה ודכולי עלמא אירוסין מותרין במועד בלא סעודת אירוסין:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה