ביאור הלכה על אורח חיים רמט
סעיף א עריכה
(*) אין הולכין בע"ש וכו': לכאורה נראה אם הולך לדבר מצוה מותר לילך עד סמוך לערב ממה דאיתא בסימן רמ"ח ס"א ע"ש אף שגם שם מתבטל מעונג שבת כמ"ש בס"ב ואולי דבעניננו חמירא דלא הכין כלל ועיין לקמן בסימן ר"נ בבה"ל מה שנכתוב בזה ומ"מ נראה דיש להקל בהליכה יותר מג' פרסאות בענין זה אם הוא משער שיגיע בעוד יום גדול:.
(*) ויוכל להכין וכו': עיין בעו"ש שמחמיר בענין זה אפילו במוליך מזונותיו עמו דלא פלוג חכמים בזה ללישנא בתרא דגמרא וכן מוכח בב"י שהעתקתי דבריו במ"ב סק"ה אבל בא"ר חולק עליו ומצדד להקל בזה ע"ש:.
סעיף ב עריכה
(*) אסור לקבוע וכו': ר"ל לעשות סעודה קבועה ואפילו פעם אחת בימי חייו וראיה לזה סעודת אירוסין כ"כ הפמ"ג ועי' בהרב המגיד בשם יש מפרשים והובאה בב"י וע"כ לא מיירי בסעודה שאינה רגילה דאל"ה תקשי עלייהו מירושלמי דאוסר בסעודת אירוסין ועיין בב"ח:.
(*) שאינו רגיל בימי החול: ואפילו אם הוא עשיר ביותר ועושה בכל יום סעודה רחבה כמו בשבת מ"מ בע"ש יש למנוע מלעשות כן כדי שיאכל לתיאבון בלילה כן מוכח ברש"י גיטין ל"ו ע"ב ד"ה בע"ש ע"ש ועיין לקמן בסימן רפ"ח סעיף ז' בהג"ה דאיש כזה צריך לעשות בשבת שינוי בסעודת היום להקדים או לאחר כדי שיהא מינכר יום השבת משאר ימי השבוע:.
(*) ואפילו היא סעודת אירוסין: עיין בביאור הגר"א שכתב דאם אירס כבר מותר כמו דאמרינן בפ"ג דפסחים וכו' אין כונה דאירס מאתמול דהלא בזה בודאי אוסר הירושלמי ועוד דע"ז אין שום ראיה מפ"ג דפסחים אלא כונתו דכיון שכבר אירס ממילא שריא הסעודה לזה באותו יום ג"כ וכדעת המגן אברהם ומוכח מלשונו דס"ל דלכתחלה אסור לארס בע"ש ובאמת לכאורה קשה מאד דהירושלמי מתיר בהדיא ונ"ל דהגר"א כיון במה שכתב שכבר אירס לתרץ קושית המגן אברהם שהקשה דהירושלמי שאוסר לעשות סעודת אירוסין בע"ש [שז"ל הירושלמי אסור לארס בע"ש הדא דאתמר סעודת אירוסין אבל לארס מותר אמר שמואל אפילו בט"ב מותר לארס שלא יקדמנו אחר] סותר המשנה דפסחים דמוכח שמותר לעשות סעודת אירוסין אפילו בע"פ וכ"ש בע"ש ומה שתירץ דכונת הירושלמי דוקא כשאירס מאתמול אבל כשאירס בע"ש מותר לעשות אז גם הסעודה הוא דחוק מאד בירושלמי וע"כ כיון בלשונו הצח לתרץ קושיתו והוא דדעת הירושלמי דאם בא לפנינו לשאול בע"ש אם לארס או לא לא מקילינן ליה בזה מפני כבוד השבת דהיינו משום הסעודה שיצטרך לעשות אח"כ באותו יום אם לא שיתרצה בהדיא שלא לעשות סעודה באותו יום אז מקילינן ליה לארס וזה הוא כונת הירושלמי דמתיר לארס אבל אם בא לפנינו לשאול אם לעשות סעודה באותו יום אחר שכבר אירס מורינן ליה להקל דהוי סעודת מצוה ובאופן זה מיירי המשנה דפ"ג דפסחים וכ"ז הוא לדעת הירושלמי מתחלה אבל לפי מה דמסיק שמואל אח"כ דאפילו בט"ב מותר משום שלא יקדמנה אחר ממילא ה"ה דאפילו בע"ש מותר לכתחלה בכל גווני וממילא מותר אח"כ לעשות סעודה ג"כ. היוצא לפ"ז דלדינא לפי מה דקי"ל כשמואל לקמן בסימן תקנ"א ס"ב לכ"ע מותר לארס בע"ש וממילא מותר לעשות סעודה ג"כ וכונת הגר"א הוא רק לתרץ דעת הירושלמי מתחלה דיסבור דאפילו מאירוסין יש ליזהר אם דעתו לעשות סעודה:.
(*) מפני כבוד השבת שיכנס וכו': ובפמ"ג מצדד דאין הטעם משום לתיאבון אלא דעיקר הטעם הוא מפני שמזלזל בזה כבוד שבת שעושה ע"ש שוה בזה לימי השבת:.
(*) או פה"ב: וה"ה בסיום מסכתא:.
(*) מותר: עיין במגן אברהם שהביא בשם הלבוש דאם אפשר לקיים שתיהן מוטב ואם לאו תדחה סעודת שבת ור"ל דלא יוכל לקיים בלילה כלל מפני אכילה גסה ואפ"ה אין לו לחוש לזה כיון שהוא עוסק עתה בסעודת מצוה ויקיים למחר הג' סעודות כמ"ש בסימן רע"ד וכן ביאר הפמ"ג כונתו ומ"מ לדינא יש לעיין בזה טובא דהלא סעודת שבת בלילה היא חובה מצד הדין משא"כ בסעודת ברית מילה ופדה"ב אינו אלא מצוה בעלמא ולא חיובא כלל וא"כ אם משער שע"י אכילתו יתבטל לגמרי מסעודת לילה יש לו למנוע מזה ומהשו"ע אין שום ראיה כלל דהשו"ע לא התיר רק אם עי"ז לא תהיה אכילתו בלילה לתיאבון אבל עכ"פ לא יתבטל מהמצוה לגמרי [וגם אם טעם איסור קביעת סעודה הוא משום דמזלזל בשבת בזה לא מיחשב זלזול כלל כיון שהוא סועד סעודת מצוה או אם הטעם משום דעי"ז אין הכנה לצורך שבת יש לומר דבסעודת מצוה לא החמירו בזה וסמכו דמסתמא יכין עכ"פ כסא דהרסנא לכבוד שבת] משא"כ אם עי"ז יהיה בלילה אכילה גסה דלא נחשבה אכילה כלל מסתברא דיש לו למנוע מלאכול הרבה כדי שלא יבוא לזה. אח"כ מצאתי בעט"ז שדעתו ג"כ דיזהר מלאכול כ"כ באופן שיבא לידי בטול סעודה בלילה ואף שהוא מחמיר באכילה כדי שביעה שאין מקור לזה עכ"פ לאכול ולשתות באופן שיוכל לבוא לידי בטול סעודה לגמרי בלילה בודאי יש לו ליזהר. ודע דמה שהביא המגן אברהם בשם הב"ח דמצוה להתחיל קודם ט' שעות הוא מפורש לקמן בסימן תרצ"ה בהג"ה לענין סעודת פורים וביותר מזה ע"ש [ולפלא שהביא זה מהב"ח] וכן מוכח שם בהגר"א דפשיטא ליה דבר זה ע"ש ונוכל ללמוד מעניננו לשם דבדיעבד יוכל לעשות סעודת פורים אפילו ממנחה ולמעלה. כתב הד"מ בשם הא"ז מצוה לאכול סעודת שבת לתיאבון ומאחר דעיקר הסעודה הוא לחם לכן אסור לאכול גרימז"ל בשבת קודם הסעודה משום דשוב לא יוכל לאכול עיקר סעודת שבת לתיאבון והד"מ חולק עליו דהא אנן קי"ל דאוכל והולך אפילו מן המנחה ולמעלה עד שתחשך א"כ ש"מ דלא חיישינן אלתיאבון והמג"א הסכים עם הא"ז דנהי דקי"ל כר' יוסי דמותר לאכול אחר המנחה [ולא קי"ל כר' יהודה דס"ל דאסור לאכול ולשתות מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול] הוא רק משום דאין להחמיר עליו מבעוד יום משום חשש דלתיאבון אבל כשהגיע זמן סעודת שבת גם ר' יוסי מודה דמצוה לאכול לתיאבון [עיין תוס' פסחים צ"ט ע"ב שהוא נגד סברא זו דבודאי יהיה זהיר בזה ע"ש אבל מכמה פוסקים משמע דלא ס"ל כהתוספות] וא"כ כיון שעיקר הסעודה הוא לחם אין לאכול גרימז"ל או שארי מיני מזונות כה"ג קודם כדי שיהא תאב לאכול וכמו מן המנחה ולמעלה לר' יהודה [זהו כוונת המג"א בבירור בעז"ה ואח"כ מצאתי במחצית השקל שגם הוא ביאר כמש"כ דמבעוד יום גם להמ"א מותר ועיין בפמ"ג] ובמקומות דנוטלין לידים קודם קידוש שעל הכוס פשיטא דאסור לאכול קודם המוציא כדי שלא יהיה הפסק רב בין נטילה להמוציא וע"ש עוד שהקשה דהוא גרם ברכה שאינה צריכה וגם דאסור להקדים ברכת במ"מ קודם לברכת המוציא. והנה במקומותינו שהמנהג שאין נוטלין לידים קודם קידוש נהגו העולם להקל בשחרית כדעת הד"מ ואוכלין מיני מזונות לאחר קידוש קודם הסעודה ועיין בשו"ע של הגר"ז שיישב המנהג וכתב שאין למחות ביד המקילין ומ"מ יש אנשי מעשה שמחמירין לעצמן במקום דאפשר כדעת המג"א ותיכף אחר הקידוש נוטלין לידים ומברכין על הפת ואוכלין הכל בתוך הסעודה וכ"כ בספר שלחן עצי שטים ועכ"פ לכ"ע נכון להדר שלא למלא כרסו משארי אכילות קודם סעודת הפת:.
(*) מלקבוע סעודה וכו': היינו לאכול פת כדי שביעה כרגילותו בחול אבל מעט להשקיט רעבונו אינו בכלל קביעת סעודה לענין זה:.
(*) מט' שעות ולמעלה: עיין במ"ב והטעם דאף שצריך לחשוב שעות זמניות היינו בשאין היום קצר הרבה אבל כשהיום קצר מאד ובודאי לא יהיה תאב לאכול בלילה אחר אכילתו הסעודה הרגילה לא עדיף ד"ז מאם היה איסטניס דאיתא לקמן בסימן ת"ע ס"ג ובסימן תע"א ס"א בהג"ה דמחמרינן ביה ונהי דשם לגבי מצה חמור מעניננו היינו דלית ביה חיובא אבל עכ"פ מצוה איכא ואף שבאמת גם איסטניס א"צ להתענות בע"ש כ"א מצד מדת חסידות היינו תענית גמור משא"כ בנידון דידן דהוא רק בהקדמה בעלמא בודאי מצוה לעשות כן:.
סעיף ד עריכה
(*) אם לא וכו': ונראה פשוט לדעת המחבר אם חיוב התענית היה עליו מכבר ורצה לפרוע בתענית ע"ש אינו יוצא בזה כיון שלא השלימו כדין וצריך לצום יום אחר. ודע דאפי' לדעת המחבר דלא העתיק בפנים דעת הר"מ אפילו לי"א ומשמע דס"ל דזה לא מקרי השלמה כלל במה שקיבל שבת בתפלתו היינו דוקא במי שקיבל על עצמו תענית ומסתמא היתה כונתו לסתם תענית דדינו הוא עד צאת הכוכבים וממילא מוכרח הוא להשלימו אבל בת"צ כגון עשרה בטבת שחל בע"ש משמע בב"י דמצדד להורות כהפוסקים דס"ל דהאי מתענין ומשלימין דקאמר הגמרא היינו אם ירצה להשלים רשאי והאי סוגיא קאי שם גם את"צ כדמוכח שם אבל מדברי הרמ"א דלא הזכיר בהגהתו את דעתם וכתב סתם דבת"צ ישלים משמע דסתם כדעת הרוקח וראבי"ה המובא בב"י דס"ל דצריך להשלים ועיינתי בד"מ שכתב שגם דעת התא"ו כן עיי"ש [ומש"כ בשם הר"ן לא מצאתי שם בעניי שום ראיה לזה] ואח"כ כתב שכן הוא דעת מהרי"ל דבת"צ ישלים ונרשם בשו"ע בשם מהרי"ל בתשובה סימן ל"ג היינו ששם איתא וז"ל סוף דבר אחר תפלת ערבית הוי שפיר השלמה בערב שבת ותענית יחיד אבל במ"ג בעומר היה פה תענית קריאה בשביל גזרה ולא רציתי להתיר לאכול ביום אף כי היה בע"ש לבד לאותו שהתנו ובחול הוי השלמה בגמר שקיעה דהיינו צה"כ כמו שנהגו עכ"ל ומ"מ ק"ק על הרמ"א אמאי לא הזכיר בהגהתו כלל את דעת הפוסקים המובא בב"י דס"ל דההשלמה תלוי ברצון וביותר שגם מהרי"ל גופא בתשובה סימן קנ"ז כתב וז"ל ותענית יחיד בע"ש מנהג דילי עד אחר תפ"ע כדברי מהר"מ אבל תענית צבור לעצמי אני מחמיר להשלים ככמה רבוותא גדולי אשכנז דמחמירי ולעלמא אני אומר דעביד כמר עביד והכל לש"ש עכ"ל ומש"כ בסימן ל"ג שלא התיר היינו שלא התיר בפירוש אבל לא החמיר ג"כ ומלשון הרמ"א בהג"ה לא משמע כן ואולי משום דנהגו העולם כדעת מהרי"ל שהנהיג לעצמו וכן הוא דעת הרוקח וראבי"ה ותא"ו וכנ"ל כתב כן:.
(*) וי"א דלא ישלים: עיין במ"ב להאי י"א אין נכון להמתין מעת בואו מבהכ"נ עד צה"כ אם תאב לאכול ומתעכב מחמת התענית. ודע דמדברי הראב"ד שהובא בב"י משמע דתיכף מששקעה חמה והוא כבר קיבל עליו שבת אף שלא התפלל עדיין מקרי עי"ז ג"כ השלמה. ונ"ל דהאי י"א וכן סברת הראב"ד הוא רק במי שקבל התענית שלא בלשון נדר רק בסתם קבלת תענית אבל מי שאסר על עצמו לאכול יום א' בלשון נדר לכ"ע אסור עד שתחשך שאז כלה היום ועיין ביורה דעה סימן רט"ו וסימן ר"כ ס"א:.