פתיחת התפריט הראשי

<< · סמ"ג · לאו · רמא · >>


מצות לאו רמא - לא להישבע על כפירת ממון

מצוות רמ, רמא:

"לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו". מפרש בת"כ בפרשת קדושים [פ' נ' ובפ' הגוזל מביאה דף ק"ה] לפי שנאמר עונש בעניין כפירת הפקדון ומלוה וגזל ועשק או מצא אבידה וכחש בה, עונש שמענו; אזהרה מניין? תלמוד לומר "לא תכחשו". הרי זו אזהרה לכפירת ממון.

ולפי שנאמר בעניין הכפירה או מכל אשר ישבע עליו לשקר, עונש שמענו; אזהרה מניין? תלמוד לומר "לא תשקרו איש בעמיתו". זו היא שבועת הפקדון שהכתוב מפרש שמשלם קרן ומוסיף חומש ומקריב אשם ודאי אף במזיד שאין כתוב שם ונעלם לפטור את המזיד לפיכך בין מזיד בין שוגג מקריב אשם. בפ' שבועת הפקדון [דף ל"ו] מפרש שהמזיד שאמרנו הוא שיזיד בפקדון או בממון שנתחייב בו וידע בו בשעת שבועה. אבל אם שגג ושכח שיש אצלו ממון וכפר ונשבע ואחר כך ידע, הר"ז אנוס ופטור מכלום. וכן אם לא ידע שאסור לישבע לשקר על כפירת ממון, הר"ז פטור. אם כן היאך היא שגגת שבועת הפקדון? כגון שנעלם ממנו אם חייבין עליה קרבן אם לאו וידע שאסורה ושיש לו אצלו ממון וזו היא שגגתה וזדונה שידע שחייבין עליה קרבן.

שבועת העדות אזהרתה בכלל "לא תשבעו בשמי לשקר". [בפ' שבועת העדות דף ל"א] וכיצד היא? העדים שידעו עדות ממון ותבעם בעל העדות להעיד לו, וכפרו בעדות ולא העידו ונשבעו לו שאין יודעים לו עדות זו, היא שנקראת שבועת העדות. [במתני' שם דף ל'] וחייבין על שבועה זו קרבן עולה ויורד בין שהיו שוגגין בין שהיו מזידין. כדמפרש בפ' שבועת העדות [דף ל"א] שנאמר "נפש כי תחטא ושמעה קול אלה" וגו' ולא נאמר שם ונעלם לפטור את המזיד [במתני' דלעיל]. כיצד שגגת שבועת העדות? כגון שנעלם ממנו שחייבין עליה קרבן. אבל אם לא ידע שהיא אסורה או ששכחו העדות ונשבעו על שקר, הרי אלו אנוסין ופטורין אף מן הקרבן.


הלכות שבועות

אחד הנשבע אחד מארבע מיני שבועות אלו מפי עצמו, ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן. ודורשו שמואל בשבועות [דף כ"ט וכן תמצא דף ל"ו] מואמרה האשה אמן אמן ולאו דווקא אמן אלא אפי' אמר דברים שעניין שלחן כאמן כגון שאמר הן או מחוייב אני שבועה זו קבלתי עלי שבועה זו וכיוצא בהן הרי זה כנשבע גמור. [בשבוע' העדות דף ל"ה] אחד הנשבע או שהשביעו אחר, בשם המיוחד או באחד מן הכנויין, כגון שנשבע במי ששמו חנון או במי ששמו רחום, במי ששמו ארך אפים וכיוצא בהן בכל לשון, הרי זה שבועה גמורה. ותנן בסוטה [דף ל"ה] אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, וידוי מעשר, קריאת שמע ותפלה, ברכת המזון, ושבועת העדות, ושבועת הפקדון. עוד מפרש בפ' שבועת העדות [דף ל"ה] שאלה וארור הרי הן כשבועה, והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מן הכינויין. כיצד? כגון שאמר יהא באלה או בארור למי ששמו חנון, מי שיאכל דבר פלוני ואכל, הר"ז נשבע על שקר. וכן בשאר מיני שבועות. וכן האומר שבועה ביי' או ששמו חנון שלא אוכל ואכל, שאיני יודע עדות לך והוא יודע, הר"ז חייב.

[מיימו' פ"ב דהל' שבועות] אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם ולא כינוי, הר"ז אסור כדבר שנשבע עליו, אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו, עד שיהיה בה שם מן השמות המיוחדים או כינוי מן הכינויין. כמו שבארנו [בנדרי' דף י'] ותנן כל כינוי שבועה כשבועה כגון שבותה שקוקה והוא שיהו אנשי המקום עלגין וקורין לשבועה כן. וכן אומר בשבועות [דף ל"ו] האומר "לאו לאו" שני פעמים דרך שבועה או "הן הן" והזכיר שם או כינוי, הר"ז כנשבע. [בנדרים דף ג'] וכן ימין שבועה ושמאל שבועה, שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו. וכן המסקנא [בשבועות דף ל"ה] שבכל האלות והשבועות צריך שם או כינוי. וגם מביא שם [בדף ל"ו] דברים אלו על מה שאמר שבשבועות צריך שם או כינוי. השיב ר"י הבטחה בתקיעת כף, היה אומר רבי' תם שהיא ככריתות ברית והיה נראה להחמיר בה יותר מבנדר ושבועה, והיה דורש מן הפסוק ובזה באלה להפר ברית והנה נתן ידו בכל אלה לא ימלט. ואע"פ שלא מצינו בשום מקום מפורש שתהיה זו הנתינת יד תקיעת כף, אלא איפשר להיות שהיה נתינת יד לישבע בס"ת, מ"מ איפשר שתקיעת כף היתה שם ואעפ"כ אם יש מכשול רב והפסד מרובה בדבר ויבא בכך לעבור, מוטב לאכול בשר תמותות שחוטות ולא לאכול בשר תמורות נבלות ויתירנה חכם כי קצת הדעת מכרעת דלא חמירא משבועה ולא נהגו הדורות להחמיר בה יותר אלא להקל להמנע מעונש שבועה ועושין תקיעת כף עכ"ד.

אמר רבא בפ"ג דשבועות שמע חברו נשבע ואמר "ואני כמותך", הואיל ולא יצתה שבועה מפיו ולא השביעו חבירו, הר"ז פטור. וזהו מתפיס בשבועה שהוא פטור. וכן אם נשבע שלא אוכל בשר זה, וחזר ואמר הרי הפת זה כבשר זה, הר"ז פטור על הפת שהרי לא הוציא שבועה עליה אלא התפיסה. ואע"פ שהוא פטור מן המלקות או מן הקרבן, אסור לו לאכול אותה הפת שהתפיסה בשבועה. [בשבועות דף כ"ו] מי שנתכוון לשבועה וגמר בלבו שלא יאכל היום או שלא ישתה היום ושדבר זה אסור עליו בשבועה ולא הוציא בשפתיו, הר"ז מותר שנ' לבטא בשפתים, אין הנשבע חייב עד שיוציא עניין השבועה בשפתיו. [שם] וכן אם גמר בלבו להשבע וטעה והוציא בשפתיו דבר שלא היה בלבו, הר"ז מותר. ובכל מיני שבועות צריך שיהא פיו ולבו שוין. וכן כתב הר' יצחק בר מאיר כי הנשאל לחכם יהא נזהר שלא יאמר מתחרט אני על תחילת הנדר אא"כ פיו ולבו שוין. גמר בלבו שלא לאכל פת חטין ונשבע שלא לאכל פת סתם, אין אסור אלא בפת חיטין. ודרשו בשבועות [דף כ"ו ובתו' שם כל הסוגיא מכל אשר יבטא וגו' [דף כ"ז] וקשה על זה דבפ"ד נדרים תנן נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהן של תרומה כו' שהן של בית המלך וכו' ומסקינן שם [בדף כ"ח] שאף נשבעין ואף פותחין להם לבית הילל אם תרצו אעשה נדר זה או שבועה זו. [שם] ומפרש בגמרא דאמר יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם אינן של בית המלך ואומר בלבו היום ומוציא משפתיו סתם וא"ע גב דק"ל דברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין שאני ואם כן בכאן שאינו אנוס יאסר בכל פת.

ויש לחלק ששם מדבר בעם הארץ, שאין להתיר לו אלא באונסין שלא ינהוג קלות ראש בנדרים, אבל בתלמיד חכם אפילו שלא במקום אונס מותר. כמו שמצינו במסכת כלה [עמוד ב'] ברבי עקיבא שהיה נשבע בשפתיו ומבטל בלבו. וגם בפ' ואלו מותרין [דף כ'] תנן נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' וכולן אין נשאלין עליהן ומפרש שם בגמרא שאין צריכין שאלה בד"א בתלמיד חכם, אבל בעם הארץ שבא לישאל עונשין אותו ומחמירין עליו. [כך משמע בפ' שבוע' העדות דף ל"ב ובנדרים דף כ"ז ובפי' רבי' נסים שם] והנשבע וחזר בו בתוך כדי דיבור, והוא כדי שיאמר תלמיד לרב "שלום עליך רבי", הר"ז מותר ונעקרה השבועה והוא שיפרש בפיו החזרה כמו שפירש השבועה. [כך משמע בפ"ד דנדרים דף נ"ג דמקשה וכיון דאמר כל נדר וכו' ע"ש באשירי ותמצא מבואר בשם הר"א ממיץ]

כל הנשבע אחת מד' מיני שבועות אלו באונס, פטור מכלום, דת"ר בשבועות [דף כ"ו ובתו' שם כל הסוגיא] לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס. כדרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמיה דרב מר משתבע דהכי אמר רב ומר משתבע דהכי אמר רב ומסיק דשרי משום דליביה אנסיה. ובפ"ד נדרים [דף כ"ה] נמי קאמר היכי דמי שבועות דשגגות דמותרין כדרב כהנא ורב אסי. ולא דמי לההיא דפר' השולח [דף ל"ה וגם שם בתו' כל הסוגיא] שאמרה יהנה סם המות באחד מבניה ונענשה דשאני התם שמתחילה היה לה לדקדק שסופה לבא לידי שבועה אם יאבד' וההיא דסוף ד' אחין דקאמר לרבי חייא [דף ל"ג] בר קפרא שקורי משקר, לא לעניין עונש שבוע' אמר כן אלא כמה שטעה רוצה לומד [בנדרים דף נ"ד] וכן נדרי הבאי מותרין כיצד כגון שראה חיילות גדולות וחומה גבוהה ונדר ואמר קונם שראיתי חיל פלו' והם כיוצאי מצרים ושראיתי חומת עיר פלוני גבוהה עד לרקיע שזה לא גמר בלבו שהדבר כן לא פחות ולא יותר ולא נתכוון אלא לספר שיש שם עם רב מאד והחומה גבוהה מאר אבל שבועות הבאי אסורות כדפסקינן התם [בדף כ"ה] אם אמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי בדרך הזה ביוצאי מצרים מפני שבשבועה על דעת העומדים שם נשבע וצריך לדקדק יותר, ובתוספתא אומר [בנדרים] ששבועות הבאי מותרות ומקשה לה בירושלמי [פ"ד דנדרים] ומתרץ דההיא באין מעמידין והכא במעמידין פי' שבמתכוין אומר כך ואין דעתו להבאי כך פי' הרב ר' אלחנן, ורבי' יעקב כתב בספרו דשבועות הבאי אסורות היינו משום דהוי שבועות שוא ומותר בפירות העולם ולוקה והיינו ממש ההיא דשבועות עכ"ל [היינו דמוקמינן נמי התם מתניתין דאיזו היא שבועת שוא וכו' באומר יאסרו עלי כל פירות וכו' ועיין שם בתי' דף כ"ט ובאשירי פ"ד נדרים] ולפי' זה מותרות דתוספתא אפירות קאי עוד בשבועות [דף כ"א] מי שנשבע שלא יאכל היום ואכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחותה מכזית והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבילות וטריפות ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה ואכלו חייב ואפי' היה דבר שנשבע עליו כזרע חרדל או נשבע שלא יטעום כלום ואכל כל שהו חייב, [שם דף כ"ב] מי שנשבע שלא יאכל ושתה חייב ששתייה בכלל אכילה לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת, [שם] שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים שגלה בדעתו שלא כלל השתייה עם האכילה.

עוד בשבועות [שם דף כ"א וכ"ב וכ"ג] שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין האסורים מה"ת פטור משום שבועת ביטוי, דמושבע ועומד מהר סיני הוא ואין שבועה חלה עליהן. כבר בארנו [לעיל בל"ת רל"ח] שהנשבע לבטל המצוה חייב משום שבועת שוא אבל פטור משבועת ביטוי וכן נשבע לקיים המצוה ולא קיים פטור משבועת ביטוי שאין שבועת ביטוי חלה אלא על דברי הרשות שאם רצה עושה ואם לא רצה אינו עושה שנא' להרע או להטיב [כל הסוגי' שם דף כ"ו] לפיכך כל הנשבע להרע לאחרים פטור משבועת ביטוי כגון שנשבע שיכה פלוני או יקללנו מפני שהוא מוזהר שלא לעשות, נשבע להרע לעצמו כגון שנשבע שיחבול עצמו אע"פ שאינו רשאי שבועה חלה עליו ואם עבר ולא עשה חייב משום שבועת ביטוי נשבע להטיב לאחרים בדבר שיש בידו לעשות ועבר ולא עשה חייב משום שבועת ביטוי גרסינן בירושלמי [פר' ג' דשבועות] נשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתים הר"ז אסור לאכול מצה בלילי פסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי ואין זו שבועת שוא שהרי לא נשכע שלא יאכל מצה בליל הפסח אלא כלל כל העתים שאכילת מצה בהן רשות עם עת שאכילת מצה בה חובה ומתוך שחלה שבועה על שאר הימים חלה על ליל הפסח וכן כל כיוצא בזה כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם.

מי שנשבע שבועת ביטוי ונתחרט על שבועתו ונתהפכה דעתו לדעת אחרת או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה ונתחרט ע"י כן הר"ז נשאל לחכם אחד או לג' הדיוטות במקום שאין שם חכם כדאיתא בבכורות פ' כל הפסולין [דף ל"ז ודרב נחמן שם דף ל"ז] ובנדרים [דף ע"ד ודף כ"א ובפי' רבי' ניסים] [שם דף כ"ג] ומתירין לו שבועתו ואומר שם חכם כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא ודבר זה אין לו עיקר בתורה שבכתב לפיכך אמרו רבותינו [בחגינה דף י'] היתר נדרים פורחים באויר אלא כך אמרו רבותינו רב מפי רב מפי משה רבי' שז"ש הכתוב לא יחל דברו כלומ' הוא לא יחלל נדרו דרך קלות ראש בשאט הנפש כעניין שנ' וחללת את שם ה' אלהיך אני ה' אבל אחרים מוחלין לו כלו' יש להם רשות להתיר שבועתו כדאיתא במסכת נדרי' [דלעיל וכן משמע נמי בנדרים דף פ"א] ובחגיגה ואין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר במקום שיש גדול ממנו בחכמה ובמקום רבו אסור להתיר לו אלא מדעת רבו כדאמר בנדרים [דף ח' גבי דקאמר ש"מ תלת] זה שנשבע צריך שיבא לפני החכם להתיר לו בין איש ובין אשה ואין עושה שליח להשאיל לו על נדרו והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו כדאיתא בנדרים [דף ח' ודאחר אינו נעשה שליח מבואר שם בפי' ר' נסים] ומתירין לה ובלבד שיהו השלשה מקובצים אבל לא יקבץ אותם להתיר לה לכתחילה [בתו' שם הטעם בדף נ' ע"א] אמנם שיטה זו לפי גירסת הספרים שכתוב שם רבינא הוה ליה נדרה לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי ובעא מיניה אם הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו והיא גירסת ה"ג [היינו גירסת רשב"ם בתו' שם דף ג' ע"א] אבל לא לגירסא אחרת דגרסינן ה"ל נדויא לדביתהו ובמקום חרטת גרסינן להתרת אשתו והיא נראית עיקר שעל עניין נידוי מדברת כל ההלכה וגם אין עניין נדרי נשים כי אם בפרקים אחרונים דנדרים.

[שם בפר' נערה דף ע"ח ובפ' כל הפסולים דף ל"ו] כיצד מתירין? יבא הנשבע לחכם מומחה או לג' הדיוטות אם אין שם מומחה, [בפ' השולח דף ל"ה ובפ' מומין אלו דף מ"ה] וצריך לפרט הנדר או השבועה ואומר אני נשבעתי על כך ונחמתי ואלו הייתי יודע שאני מצטער בדבר זה עד כה או שיארע לי כך וכך לא הייתי נשבע ואילו היתה דעתי כמו עתה לא הייתי נשבע והחכם או גדול השלשה אומר וכבר נחמת והוא אומר הן ולשון התלמוד אומר [בנדרים דף כ"א] וכדו תהית או לבך עלך ואח"כ החכם אומר שרי לך או מותר לך או מחול לך וכל כיוצא בעניין זה בכל לשון אבל אם אמר לו מופר לך או נעקרה שבועתך לא אמר כלום [שם בפ' נערה דף ע"ז] שאין מפר אלא הבעל או האב רבינו שמואל פירש הטעם בב"ב [דף ק"כ] כי הפרה היא בלא שום טעם כמו בריתי הפר אבל בלשון היתר צריך טעם הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות ובפ' נער' [דף ע"ז] פוסק רב נחמן הלכה נשאלין בנדרים מעומד יחידי ובלילה, ובקרובים וגם נשאלים נדרים בשבת לצורך השבת [שם בשבת דף קנ"ז] ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן או קבל לו השבועה ונחם שמעון על שבועתו ונשאל עליה אין מתירין אלא בפני ראובן שהשביעו כדגרסינן בנדרים [דף ס"ה] במדין נדרת במדין לך והתר נדרך ואומר רבינו יצחק כי דוקא לכתחילה צריך בפניו אבל לא בדיעבד כדמוכח בגיטין [דף ל"ה וכל הסוגיא בתו' שם בד"ה ליחוש] וגם ראייה מצדקיה [דף ס"ה דלעי' ומבואר שם בפיר' רבי' נסים] שהיה צדיק גמור ונשאל שלא בפני נבוכדנצר ולכתחילה נמי לא אמרן אלא באדם שעשה לו טובה כגון משה שנתן לו יתרו בתו על ידי שבועתו וכן נבוכדנצר הוציא את צדקיה ממאסר על ידי כן אבל באדם אחר אפי' לכתחילה כדמוכח [בסוטה דף ל"ו] דקאמר ליה פרעה ליוסף זיל איתשיל אשבועתיך שהשביעך אביך ובירושלמי [פר' השותפין בנדרים] משמע שצריך שיודיע לו שהתירוהו מפני החשד.

גרסינן בנדרים [דף כ"ב] אמר רב נחמן הלכה פותחין בחרטה ונזקקין להתיר שבועה שנשבע באלהי ישראל ופיר' רבינו יעקב פותחין בחרטה לבדה בלא טעם כגון שיאמר החכם כדי תהית כלומר מתחרט אתה עכשיו על שנדרת כל עיקר ולשון כדו עכשיו כמו וכדו פטרית או לבך עלך כלומר אם היתה דעתך בעת השבועה כמו עתה היית נשבע כאשר בארנו למעלה ובספר העתים כתב בי מר יהודאי גאון היה נמנע מלהתיר אחריו שבועות ואשר נשאו ק"ו בעצמן זולתי לדבר מצוה ואמר כי נדרים לא נשנית בבית המדרש לפניו יותר ממאה שנה ואין מי יודע לדקדק בה כראוי גרסינן במכות [דף ט"ז] אמר אמימר הילכת' נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה ואפי' ללישנא דגרסינן בגיטין [דף ל"ו עיין שם בתו'] אפי' למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה מ"מ לא בא לפסוק שלא יהא הפרה אלא בעל דעת רבים אבל להודר ברבים יש לו התרה וכן פסקו הגאונים ונדר שהודר על דעת רבי' אין לו הפרה אלא לדבר מצוה דאנן סהדי דרבים ניחא להו לקיים המצוה כי ההו' מלמד תינוקו' דהוה פשע בינוקי להכותם מכה רבה ואדריה רב אחא על דעת רבי' ואהדריה דלא אישתכח דדייק כוותיה וגרסי' בגיטין [דף מ"ו] וכמה רבים רב נחמן אמר שלשה ר' יצחק אומר עשרה ופי' [בתו' שם דף ל"ו בד"ה אבל] רבים שמזכיר שם פלוני ופלוני אבל רבים סתמא או יחיד יכול חכם להתירו והא לך לשון רבינו שמשון [וכן היא בתו' שם דף מ"ו] נראה דעל דעת רבים לא בעי אלא שנים דבפר' שבועת תניין [דף כ"ט] כשאמר להם משה לישראל הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי ופי' רש"י דהיינו על דעת רבים אמנם לפי טעם זה אין היתר לחרמות שגוזרין על דעת המקום ועל דעת הקהל, ונראה דלא אמר משה כן אלא כדי שלא יערימו כדמפרש שם [בדף דלעיל] גבי ב"ד משום קניא דרבא ואם תתמה על דעת יחיד נמי לא יהא לו הפר כיון דתלה בו נדרו יש לומר שמבטל דעתו משום רבי' ולא משום יחיד עוד כתב בשם ר"י מה טעם נדר על דעת רבים אין לו הפרה פני שאין חכם מתיר אלא על ידי חרטה או פתח של נדר טעות כדאיתא בנדרים [דף כ"ב] ועל דעת רבים אין לו הפרה מפני שאין חרטתם שוה אבל לדבר מצוה כולם מסכימים ונחרטים בדעת אחת אבל בעל שגזירת הכתוב הוא שמפר בלא פתח וחרטה אין לחלק כנדרי אשתו בין ברבים בין על דעת רבים עכ"ל.

ור"י חולק על זה במצות קדושין [היינו לקמן בסמ"ע מ"ע מ"ה גבי שבועת האלמנה מביאו] [בנדרים דף ס"ה] מי שנשבע ולא ניחם על שבועתו וראו ב"ד שהיתר שבועה זו גורם למצוה ולשלום בין איש לאשתו בין אדם לחבירו ושקיום שבועה זו גורם לעבירה ולקטטה פותחין לו פתח ונושאין ונותנין עמו בדבר ומודיעים לו דברים שגורמת שבועתו עד שיתנחם ואם ניחם בדבריהם מתירין לו ואם לא ניחם ועמד במריו הר"ז יקיים שבועתו, אין פותחין בנולד כדאיתא בנדרים [דף נ"ג ועיקר הסוגיא שם בפ' ר' אלעזר דף ס"ד והטעם בפי' הרא"ש שם] כיצד נשבע שלא יהנה מפלוני ונעשה סופר העיר הואיל ולא ניחם על שבועתו אין פותחין לו בדבר זה אפי' אמר הוא עצמו אילו הייתי יודע כן לא הייתי נשבע אין מתירין לו הואיל ועדיין לא ניחם אלא רצונו שלא יהנה לו ושלא יעשה זה סופר אבל אם ניחם הוא בעצמו מעיקרו מפני הנולד מתירין לו וכן כל כיוצא בזה, ודווקא בנולד שאינו מצוי ותדיר אבל בנולד המצוי ותדיר מסיק בנדרים [דף כ"ג] דפותחין, וכמו שכתבתי פסק רבינו משה [בפ' דשביעית] בעניין הנולד וגם הרב רבי אליעזר ממיץ פסק דההיא דאין פותחין בנולד זהו כשאינו מתחרט אלא מנולד ואילך אבל אם מתחרט מעיקרו אפי' בנולד דלא מסיק אדעתיה יבטל הנדר וראיה מההיא [שם דף כ"א] דכדו תהית ולבך עלך שלא חקר אם חוזר בו מחמת נולד שאינו מצוי ומטעם זה אינו מקשה בנדרים [דף כ"ב וכ"ג] בכמה מקומות והא אין פותחין בנולד, גרסינן בנזיר [דף ל"ב] אמר רבא אע"ג דאמור רבנן אין פותחין בנולד אבל פותחין בתנאי נולד ואמר שם כגון נזירים שנדרו קודם שחרב בית המקדש ואח"כ חרב שאין אומרים להם אילו הייתם יודעים שיחרב בית המקדש כלום הייתם נודרים אבל פותחין בתנאי נולד כלו' אומרים להם אילו בא לכם אדם בשעת הנדר שהיה משקר לכם ואומר שמאותה שעה חרב בית המקדש כלום הייתם נודרים וכן כל כיוצא בזה.

[בנדרים דף צ' כל הסוגיא] מי שנשבע על דבר ונשבע שלא יתיר שבועה זו וניחם הר"ז נשאל על השבועה האחרונה תחילה שנשבע שלא יתיר ואח"כ ישאל על הראשונה, נשבע שלא ידבר עם פלוני ונשבע אחר כך שאם ישאל על שבועה זו ויתירוה יהא אסור לשתות יין לעולם וניחם הר"ז נשאל על השבועה הראשונה ומתירה ואח"כ ישאל על השנייה שאין מתירין נדר או שבועה שעדיין לא חלו לפיכך אם היה עומד בניסן ונשבע שלא יאכל בשר מאייר ואילך עד סוף החדש אינו נשאל עד שיכנס אייר, תניא בנדרים [דף צ'] קונם שאני נהנה מפלוני והריני נזיר לכשאשאל עליו נשאל על נדרו, ואחר כך על נזרו, שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכלנה שלש פעמים ונשאל על שבועה ראשונה והותרה הר"ז חייב משום שבועה שנייה וכן אם ישאל על השנייה חייב על השלישית נשאל על השלישית בלבד חייב משום ראשונה ושנייה אם כן, מפני מה אמרו אין שבועה חלה על שבועה שאם לא נשאל ואכלה אינו חייב אלא אחת כדאיתא בנדרים [כל הסוגיא בדף י"ח].

בשבועות [במשנה ל"ו ובגמ' דף ל"ח] מפרש שאם תבעו בממון שאם יודה לו ויאמר כן הדבר לא יהיה חייב לשלם כגון שתבעו בקנס שאין אדם משלם קנס על פי עצמו וכפר ונשבע הר"ז פטור משבועת הפקדון וחייב משום שבועת ביטוי וכן אם תבעו בקרקע או בעבד או בשטר וכפר ונשבע פטור משבועת הפקדון וחייב בשבועת ביטוי שהרי נשבע על שקר. [שם דף ל"ו] ולמה נפטר משבועת הפקדון? לפי שנא' בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבידה. הכל מטלטלין שאם יודה בהן יוציא ממון מתחת ידו, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין והרי הן לפני בעליהן ובחזקתן, ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, ויצאו שטרות שאין גופן ממון. [שם] וכן בשבועת העדות, אם העדות מקרקעות או מעבדים או משטרות וכפרו ונשבעו, פטורים משבועת העדות שאין חייבין אלא על כפירת ממון שדומה לפקדון וכן. [*כך פסק במיימ' פרק ט' דשבועת דף שצ"ה ע"ש ובעיא היא בפרק שבועת העדות דף ל"ג ולא אפשיטה] המשביע עדי קנס וכפרו פרוטין משבועת העדות, [גם זה מפסק המיימו' שם מפרק ז' ובעיא היא בשבועות דף ל"ז] הנשבע שבועת הפקדון במזיד אע"פ שנשבע לשקר והתרו בו עדים בשעת שבועתו אינו לוקה אבל מביא אשמו בלבד שהרי הכתוב הוציאו מכלל חייבי מלקיות וחייבו אשם בין במזיד בין בשוגג [כך משמע שם בדף ע"ז ובתו' בד"ה הזיד] וכן בשבועת העדות אינו חייב אלא קרבן בלבד. אין העדים חייבים בשבועת העדות עד שיכפרו עדותן בב"ד, בין שנשבעו או השביען בב"ד בין שנשבעו או שהשביען חוץ לב"ד, הכפירה בב"ד בלבד שנ' אם לא יגיד ונשא עונו. לא אמרתי אלא במקום שאילו מגיד זה מתחייב זה ממון, כדאיתא בשבועות [דף ל"ב] [שם] היה עד אחד והשביעו פטור משבועת העדות שאין עד אחד מחייב ממון. [בשבועות דף ל"א ודף ל"ט]

אע"פ שהנשבע לשוא ולשקר לוקה והנשבע שבועת העדות או שבועת הפקדון מביא קרבן, אין מתכפר להן עון השבועה כולו שנ' כי לא ינקה ה'. אין לזה נקיות מדין שמים עד שיפרע ממנו על השם הגדול שחלל שנ' וחללת את שם ה' אלהיך אני ה'. לפיכך צריך אדם להזהר בעון זה יותר מכל העבירות. [בשבועות דף ל"ח] מי שנשבע בשמים ובארץ אע"פ שאין כוונתו אלא למי שבראם, אין זו שבועה. [מיימוני פי"ב דשבועות] וכן הנשבע בנביאים ובכתובים אע"פ שאין כוונתו אלא למי ששלח נביא זה או למי שצוה בכתב זה, אין זו שבועה. ואע"פ שאין אלו שבועות מאיימין עליהם ומלמדין את העם ומראין בעיניהם שזו שבועה, שלא ינהגו קלות ראש בכך ומתירין להן. ומסקי' בנדרים [דף י"ד] שהנשבע בתורה אם נשבע במה שכתוב בה דעתו על האזכרות, ואם נשבע בה סתם דעתי על הגויל ואין כאן שבועה. נטלה בידו נשבע במה שכתוב בה ואסור, [שם] הנשבע בתורה סתם אם ת"ח הוא אינו צריך שאילה לחכם ואם עם הארץ הוא צריך שאילה לחכם כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות.

[במיימו' דלעיל כל הסוגיא] קטנים שנשבעו והן יודעים טעם השבועה כופין אותן לעמוד בדבריהם שלא ינהגו קלות ראש בשבועות, אע"פ שאינן חייבין. ואם נשבע בדבר שאין יכול לעמוד בו אלא אם כן נזוק, כגון שנדר להתענות, מכין אותו וגוערין בו ומראין לו שהותרה שבועתו כדי שלא יהא רגיל להקל ראש בשבועות. צריך להזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דבר אמת בלא שבועה כדי שלא יהיו רגילים להשבע תמיד כעכו"ם. וזה הדבר כמו חובה הוא על אבותיהם ועל מלמדי תינוקות. בנדרים [דף ז' כל הסוגיא] אמר ר' יוחנן השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שברך ברכה שאינה צריכה שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא כמו שבארנו בהלכות ברכות, [בסמ"ע מ"ע מ"ז] הר"ז חייב לנדותו. ואם לא נידהו, הוא עצמו יהא בנידוי וצריך להתיר אותו מיד כדי שלא יהא מכשול לאחרים שהרי אינו ידוע שנידוהו. ואם תאמר יודיעו נמצא כל העולם בנידוי שהרי למדו לשונם העוה ושבוע' תמיד בד"א בשהיה הנשבע הזה או המברך לבטלה מזיד. אבל אם היה שוגג ולא ידע שהוא אסור אינו חייב לנדותו, ואומר רבינו משה [בפי"ב דשבועות] שאסור לנדותו מפני שהוא שוגג, אלא מזהירו ומתרה בו שלא ירגיל לשונו בכך.

ולא שבועה לשוא בלבד היא אסורה אלא אפי' להזכיר שם אחד מן השמות המיוחדין לבטלה אסור אפי' בלא שבועה. כדדרשינן [בתמורה דף ד] מאת ה' אלהיך תירא, ואם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר ויאמר ברוך הוא לעולם ועד או שבח אחר, וכעניין זה אומר בירושלמי דברכות ההוא דנסיב פוגלא ומברך עילויה והוא לא אתא בידיה צריך לברוכי עליה תניינות וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא להזכיר שם שמים לבטלה, אע"פ שמותר להשאל על השבועה ואין בזה דופי ומי שלבו נוקפו בדבר זה אינו אלא שמץ מינות אע"פ כן ראוי להזהר בדבר זה ואין נזקקין להתיר אלא מפני דבר מצוה או צורך גדול וטוב לו לאדם שלא ישבע כלל ואם עבר ונשבע צריך שיצטער ויעמוד בשבועתו שנ' נשבע להרע ולא ימיר וכתיב עושה אלה לא ימוט לעולם, ומצינו בכתובות [פ' המדיר דף ע"ז] בר' יהושע בן לוי שזכה על ידי כך ליכנס בג"ע חי שלא התיר מעולם שבועתו, גרסי' בנדרים [דף ה'] אמר רב מניין שנשבעין לקיים המצוה לזרז עצמו אע"פ שהוא מושבע ועומד מהר סיני שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך.