משנה שבועות ד א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת שבועות · פרק ד · משנה א | >>
שבועת העדות א נוהגת באנשים ולא בנשים, ברחוקין ולא בקרובין, בכשרים ולא בפסולין.
ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמוד.
ומפי אחרים, אין חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, בין מפי עצמו ח ובין מפי אחרים, אינן חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין.
שְׁבוּעַת הָעֵדוּת,
- נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וְלֹא בְּנָשִׁים,
- בִּרְחוֹקִין וְלֹא בִּקְרוֹבִין,
- בִּכְשֵׁרִים וְלֹא בִּפְסוּלִין.
- וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בִּרְאוּיִין לְהָעִיד,
- בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין,
- מִפִּי עַצְמוֹ;
- וּמִפִּי אֲחֵרִים אֵין חַיָּבִין עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָּהֶן [ס"א: בּוֹ] בְּבֵית דִּין,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ וּבֵין מִפִּי אֲחֵרִים,
- אֵינָן חַיָּבִין,
- עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָּהֶן [ס"א: בּוֹ] בְּבֵית דִּין:
- בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ וּבֵין מִפִּי אֲחֵרִים,
שבועת העדות נוהגת -
- באנשים - ולא בנשים,
- ברחוקים - ולא בקרובים,
- בכשרים - ולא בפסולים.
- ואינה נוהגת, אלא - בראויים להעיד בפני בית דין,
- ושלא בפני בית דין - מפי עצמו, ומפי אחרים.
- אינן חייבין, עד שיכפרו בו בבית דין - דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרין: בין מפי עצמו, בין מפי אחרים - אינן חייבין עד שיכפרו בו בבית דין.
זה שאמר אינה נוהגת אלא בראויין להעיד - להוציא מלך ופסולי עדות דרבנן, לפי שהם פטורין, ואף על פי שהם ראויין להעיד מדאורייתא.
ואין הלכה כרבי מאיר:
שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים - דכתיב (ויקרא ה) והוא עד, בראוי להעיד הכתוב מדבר, ואשה אינה ראויה להעיד, דכתיב (דברים יט) ועמדו שני האנשים, אנשים ולא נשים. וההוא קרא בעדים הוא דכתיב, נאמר כאן שנים ונאמר להלן שנים, על פי שנים עדים (דברים יז):
ולא בקרובים - דפסולי עדות נינהו, דכתיב (דברים כד) לא יומתו אבות על בנים, בעדות בנים. והוא הדין לשאר קרובים:
ולא בפסולים - כגון חייבי מיתות וחייבי מלקיות וגזלן ב. דאיקרו רשעים, והתורה אמרה אל תשת רשע עד:
ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד - לאפוקי מלך שאינו מעיד, והפסולים לעדות מדרבנן ג כגון משחקי בקוביא ומפריחי יונה:
בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו - אם מפי עצמו נשבע שבועה שאיני יודע לך עדות ה, חייב, בין נשבע בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד:
ומפי אחרים - כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני, ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות ו:
אינם חייבין עד שיכפרו בב"ד - דכתיב (ויקרא ה) אם לא יגיד ונשא עונו, במקום שאילו היה מגיד היה מועיל. וקרא במושבע מפי אחרים כתיב ז. ואין הלכה כר' מאיר:
שבועת העדות. שבועה לא כתיב בהדיא בקרא אלא ילפינן מקול כמ"ש בריש מתני' דס"פ:
ולא בקרובים. כתב הר"ב דכתיב לא יומתו אבות על בנים וגו' כמו שהעתקתי במשנה ד' פ"ג דסנהדרין ע"ש: ולא בפסולים. כתב הר"ב כגון וכו' וגזלן כלומר אע"ג דאינו בר מלקות (שנתן) [צ"ל שניתק] לעשה דהשבון כמ"ש במשנה ג' פ"ק דסנהדרין:
אינה נוהגת אלא בראויין להעיד. כתב הר"ב לאפוקי מלך שאינו מעיד והפסולים לעדות מדרבנן. מכלל דמלך מדאורייתא אינו כשר להעיד. והכי איתא בהדיא בגמ' (וכלומר) דממעטינן משחק בקוביא וכ"ש מלך [וכלומר] שהוא מדאורייתא ופירש"י דכתיב (דברים י"ז) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיין ודרך בזיון הוא לו. ע"כ. ולפ"ז אף במלכי בית דוד איירינן דאינן ראויין להעיד וכן דקדק הרמב"ם בלשונו פ"ג מהלכות מלכים לומר דאף מלכי בית דוד אין מעידין והיינו דבגמ' אדאמרינן למעוטי מלך מפרש רש"י דתנן [סנהדרין דף י"ח] לא מעיד ולא מעידין אותו אע"ג דרישא דאותה משנה במלכי ישראל נשנית כדמפורש התם ועמ"ש בס"ד במשנה ה' פ"ב דהוריות. [*וטעמא דבפסולי עדות מדרבנן אינה נוהגת. פירש"י הואיל וסוף סוף אי מסהיד. לא מקבלינן ליה. ולא קרינן ביה והוא עד]:
בפני ב"ד. עמ"ש במ"ה פ"ט דב"ק:
ושלא בפני ב"ד מפי עצמו. דיליף ליה מג"ש דתחטא תחטא מפקדון. וסבר דון מינה ומינה כלומר דדיינין מינה לחייבו אף מפי עצמו. ומינה כי התם דמחייבי בין בב"ד בין שלא בב"ד. פירש"י דונשבע על שקר כתיב משמע בין בב"ד. בין שלא בב"ד. ועמ"ש בר"פ דלקמן [*ומ"ש במשנה ה' פרק בתרא דמנחות]:
מפי עצמו. כתב הר"ב אם מפי עצמו נשבע שבועה וכו' וכן ל' רש"י. וכן אם ענה אמן אחר השבועה כדפירשו הר"ב ורש"י בר"פ דלקמן גבי שבועת הפקדון. ועמ"ש שם בס"ד:
ומפי אחרים. כתב הר"ב כגון משביע וכו'. ואמרו לו אין אנו יודעין לך עדות. אע"ג דלא ענה אמן שכן הוא אומר ושמעה קול אלה אם לא יגיד ונשא עונו וכתב הר"ב וקרא במושבע מפי אחרים כתיב שנאמר ושמעה קול אלה ועמ"ש במשנה ה':
עד שיכפרו וכו'. עמ"ש במשנה ג':
וחכמים אומרים בין מפי עצמו וכו'. דסבירא להו דון מינה ואוקי באתרה כלומר לאחר שהבאת מפי עצמו לשבועת העדות מפקדון אוקי באתרה בדין הכתוב בשבועת העדות דמפי אחרים שמשפטו דוקא בב"ד ה"נ מפי עצמו שהבאת אינו אלא בב"ד. ועמ"ש בזה במ"ה פרק בתרא דמנחות:
(א) (על המשנה) שבועת כו'. שבועה לא כתיב בהדיא בקרא. אלא ילפינן מקול, כמ"ש בריש מתניתין דסוף פרקין:.! (ב)כלומר, אף על גב דאינו בר מלקות, שניתק לעשה דהשבון:.! (ג)מכלל דמלך מדאורייתא אינו כשר להעיד והכי איתא בהדיא בגמרא דממעטינן משחק בקוביא וכל שכן מלך. וכלומר שהוא מדאורייתא. ופירש רש"י, דכתיב שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך. והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיין ודרך בזיון הוא לו. ולפ"ז אף במלכי בית דוד איירינן דאינן ראויין להעיד. ועיין תוי"ט:
(ד) (על המשנה) מפי עצמו. דיליף לה מגזרה שוה דתחטא תחטא מפקדון. וסבר דון מינה. ומינה כלומר, דדיינינן מינה לחייבו אף מפי עצמו, ומינה כי התם דמחייב בין בב"ד בין שלא בבית דין. דנשבע על שקר כתיב, משמע בין בבית דין בין שלא בבית דין. רש"י:.! (ה)וכן אם ענה אמן אחר השבועה. רש"י:
(ו) (על הברטנורא) אף על גב דאל ענה אמן. שכן הוא אומר ושמעה קול אלה אם לא יגיד ונשא עונו:.! (ז)שנאמר ושמעה קול אלה:
(ח) (על המשנה) בין כו'. דסבירא ליה דון מינה ואוקי באתרה. כלומר, לאחר שהבאת מפי עצמו לשבועת העדות מפקדון, אוקי באתרה בדין הכתוב בשבועת העדות, דמפי אחרים שמשפטו דוקא בבית דין, ה"נ מפי עצמו שהבאת אינו אלא בבית דין:
ואינה נוהגת אלא בראויין וכו': ביד שם בהלכות שבועות ר"פ עשירי ואיתה ר"פ יום הכפורים. בפי' רעז"ל ולא בכסולין וכו' עד וגזלן. ובגמרא מפרש אלא בראויין להעיד למעוטי מלך א"נ למעוטי משחק בקוביא ואי תימא ולמה ליה למיתני כל הני ליתני אינה נוהגת אלא בראויין להעיד וממעטו כולהו וי"ל דלמ"ד בגמרא אינה נוהגת אלא בראויין להעיד אתא למעוטי משחק בקוביא לא הוה מצי למיתני הכי שאילו כן הייתי אומר דוקא לפסולין דאורייתא ממעט הא פסולין דרבנן נוהגת ולהכי פרשו בתחלה כולהו פסולין דאורייתא כי היכי דנשמע מינה דאינה נוהגת אלא בראוין להעיד היינו אפילו פסולין דרבנן דאי פסולין דאורייתא הא תנא להו ולמ"ד למעוטי מלך איצטריך נמי למיתני הכי דאי תנא אינה נוהגת אלא בראוין להעיד בלחוד ה"א במלך נוהגת דכל איש רחוק וכשר שבועת העדות נוהגת בו להכי פריט לכולהו פסולין והדר תני אינה נוהגת אלא בראויין להעיד לאשמועינן דאפילו במלך אינה נוהגת ומדתנן ולא בנשים שמעינן שהנשים פסולות לדון שאילו היו דנות היאך יהו פסולות להעיד והתנן בפרק בא סימן כל הכשר לדון כשר להעיד והא דכתיב גבי דבורה והיא שופטה את ישראל לאו שופטת קאמר אלא מנהגת ואע"ג דאמרינן בסיפרי שום תשים עליך מלך ולא מלכה התם לא מינו אותה אלא נוהגין היו על פיה וא"נ שופטה ודנה היתה שהיו מקבלין אותה כדרך שאדם מקבל אחד מן הקרובים. הר"ן ז"ל:
בפני ב"ד: מפ' רש"ל ז"ל בפירקין דלעיל דף כ"ה דמה שמשביעין הב"ד בפני ב"ד וקבל עליו הוי שפיר בכלל שבועת בטוי לרב:
ומפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בהן בב"ד דברי ר"מ: ס"פ דלעיל רמי עלה והתניא גבי שבועת העדות בין בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון שכפר בה חייבין דברי ר"מ ומשני הא דענה אמן חייבין ומתני' בדלא ענה אמן:
וחכמים אומרים בין מפי עצמו וכו': ביד פ"ט דהלכות שבועות סי' ב': בסוף פי' רעז"ל במקום שאילו היה מגיד היה מועיל לחייבו ממון וקרא במושבע מפי אחרים כתיב שנאמר ושמעה קול אלה אבל מפי עצמו יליף ר"מ דאפילו חוץ לב"ד משבועת הפקדון בג"ש דתחטא תחטא דסבר ר"מ דון מינה ומינה דון מינה מה פקדון מושבע מפי עצמו חייב דכתיב אשר ישבע עליו אף עדות מושבע מפי עצמו חייב ומינה נמי ילפינן מה פקדון אפי' שלא בב"ד דהא ונשבע על שקר כתיב ומשמע בין בב"ד בין שלא בב"ד אף בעדות אע"ג דמושבע מפי אחרים האמור בשבועת העדות אינו אלא בב"ד מפי עצמו דילפינן מפקדון אפילו שלא בב"ד מייתינן לה הכא כי התם ורבנן סברי דון מינה ואוקי באתרה דון מינה מה פקדון מושבע מפי עצמו חייב אף עדות מושבע מפי עצמו חייב ואוקי באתרה כלומר לאחר שהבאתו לכלל שבועת העדות העמידהו כמשפט המפורש בשבועת העדות מה מושבע מפי אחרים האמור בשבועת העדות אינו אלא בב"ד אף מפי עצמו שהבאת לה ממקום אחר אינו אלא בב"ד:
יכין
שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים: דכתיב ועמדו שני האנשים [אמר בני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א בבחרותו, דקמ"ל כפילא בכולה מתניתין, והרי מדקאמר באנשים א"צ לומר ולא בנשים, וכן בכולהו. אבל קמ"ל דבפסולין אפילו קבלוהו עליהן אינו חייב קרבן, דאע"ג דעדותו מהני [כח"מ פ"י כ"ב], עכ"פ אינו בר הגדה דקרא [ועי' מ"ש לקמן סי' מ"ח]:
ולא בפסולין: מחמת עבירה [ועי' סנהדרין פ"ג מ"ג]. ואילה"ק הרי כל הנהו מדאינן חייבין אעדות. חייבין משום בטוי [כש"ס דכ"ה ב'] וא"כ מה נ"מ אם חייבין משום זה או משום זה. נ"ל דנ"מ דשבועת עדות צריך בב"ד דוקא. ואפילו בפני ב"ד נמי נ"מ, דבעדות אפילו מושבע מאחרים והשיב לא ידעתי, חייב, משא"כ בבטוי:
ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד: למעוטי משחק בקוביא ומפריחי יונים, אף דפסולין רק מדרבנן, עכ"פ עדותן לא מהני, ולא מידי אפסדיה. וכ"ש מלך דפסול מדאורייתא:
מפי עצמו: ר"ל דוקא בנשבע בעצמו אין חילוק בין נשבע בב"ד או בחוץ:
ומפי אחרים: ר"ל שהשביען אחר ואמר משביעני עליך שתעידני, והשיב לא ידעתי העדות. אבל עניית אמן או ?לשון אחר המובן שמקבל שבועתו, כנשבע בעצמו דמי [כפ"ג. סי' נ"ג]:
אינן חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין: מיהו השבועה יכול להיות קודם שבא לב"ד [וכמ"ג]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת