חולין קלט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בר קטלא הוא אלא דלא גמר דיניה ובעי לאתוייה לבי דינא וקיומי ביה (דברים יג, ו) ובערת הרע מקרבך הני מוקדשין היכי דמי אילימא דהוה ליה קן בתוך ביתו ואקדשיה מי מיחייב (דברים כב, ו) כי יקרא קן צפור פרט למזומן אלא דחזא קן בעלמא ואקדשיה ומי קדוש (ויקרא כז, יד) איש כי יקדיש את ביתו קדש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו אלא דאגבהינהו לאפרוחים ואקדשינהו והדר הדרינהו האי אפילו בחולין נמי לא מיחייב דתנא נטל את הבנים והחזירן לקן ואח"כ חזרה האם עליהן פטור מלשלח אלא דאגבהה לאם ואקדשה והדרה מעיקרא איחייב ליה בשילוח מקמי דאקדשה דתניא ר' יוחנן בן יוסף אומר הקדיש חיה ואח"כ שחטה פטור מלכסות שחטה ואח"כ הקדישה חייב לכסות שכבר נתחייב בכסוי קודם שיבא לידי הקדש רב אמר במקדיש פירות שובכו ומרדו ושמואל אמר במקדיש תרנגולתו לבדק הבית בשלמא שמואל לא אמר כרב דקא מוקים לה בקדשי בדק הבית אלא רב מאי טעמא לא אמר כשמואל אמר לך רב דוקא קפטרי משילוח כגון פירות שובכו דקדשי מזבח נינהו דכיון דקדשי קדושת הגוף לא פקעה קדושתייהו מינייהו אבל במקדיש תרנגולתו לבדק הבית דלאו קדשי מזבח דקדושת דמים בעלמא הוא כיון דמרדה פקעה קדושתייהו וחייבת בשילוח ושמואל אמר כל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתא דכתיב (תהלים כד, א) לה' הארץ ומלואה וכן אמר ר' יוחנן במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה אמר ליה רבי שמעון בן לקיש וכיון שמרדה פקעה ליה קדושתה אמר ליה בבי גזא דרחמנא איתא דכתיב לה' הארץ ומלואה ורמי דר' יוחנן אדר' יוחנן ורמי דר' שמעון בן לקיש אדר"ש בן לקיש דאיתמר מנה זה לבדק הבית ונגנבו או נאבדו רבי יוחנן אמר חייב באחריותן עד שיבואו לידי גזבר וריש לקיש אמר כל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתיה דכתיב לה' הארץ ומלואה קשיא דריש לקיש אדריש לקיש קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דריש לקיש אדריש לקיש לא קשיא הא מקמי דשמעיה מר' יוחנן רביה הא לבתר דשמעיה מר' יוחנן רביה אלא דר' יוחנן אדר' יוחנן קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן נמי לא קשיא הא דאמר עלי הא דאמר הרי זו מכלל דר"ש בן לקיש אע"ג דאמר עלי לא מחייב והתניא איזהו נדר ואיזו היא נדבה נדר האומר הרי עלי עולה נדבה האומר הרי זו עולה ומה בין נדר לנדבה נדר מתה או נגנבה או שאבדה חייב באחריותה נדבה מתה או נגנבה או שאבדה אינו חייב באחריותה אמר לך ריש לקיש הני מילי קדשי מזבח דמחוסר הקרבה אבל קדשי בדק הבית דלאו מחוסר הקרבה אע"ג דאמר עלי לא מחייב והתנן האומר שור זה עולה בית זה קרבן מת השור נפל הבית אינו חייב באחריותן שור זה עלי עולה בית זה עלי קרבן מת השור ונפל הבית חייב לשלם ה"מ היכא דמת השור ונפל הבית חייב לשלם דליתנהו אבל היכא דאיתנהו כל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתיה דכתיב לה' הארץ ומלואה אמר רב המנונא הכל מודים בערכין אע"ג דאמר עלי לא מיחייב מאי טעמא דלא מיתמר ליה בלא עלי היכי לימא לימא ערכי אמאן לימא ערך פלוני אמאן מתקיף לה רבא לימא הריני בערכי הריני בערך פלוני ועוד תניא רבי נתן אומר (ויקרא כז, כג) ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' מה תלמוד לומר לפי שמצינו בהקדשות ומעשרות שמתחללין על מעות שבחולין נגנבו או שאבדו אינן חייבין באחריותן
רש"י
עריכהבר קטלא הוא - ומהיכן נמלט:
ובערת הרע - מצוה על כל הפוגע בחייבי מיתה להביאן לב"ד כדי לבער רשעים מישראל:
מי מיחייב - אפילו כשהוא חולין:
אלא דחזא קן בעלמא - במקום שאין קנוי לו והביצים אינן שלו דהא כל מקום שהביצים שלו אפילו ע"י זכיית חצר המשתמרת לאדם שלא מדעתו חשיב ליה מזומן בהשואל את הפרה (ב"מ דף קב.):
אלא דאגבהינהו לאפרוחים - וזכה בהו ואקדשינהו . ומאחר דאפרוחין קדושים נפטר מלשלח את האם:
והדר אהדרינהו - וחזרה האם עליהן:
פטור מלשלח - דהא כיון דזכה בהו מזומן קרינא בהו:
איחייב ליה בשילוח - כשמצאן ומשום דאקדשה בתר הכי לא פקע ליה שום מצוה מינייהו דתניא וכו' מוקדשים אין כסוי הדם נוהג בהן כדאמרינן בפרק כסוי הדם (לעיל דף פג:) משום שחיטה שאינה ראויה שאסורים בהנאה:
שחטה ואחר כך - הקדישה חייב לכסות. דחיובא דחייל עליה לא פקע:
רב אמר - לתרוצי למתני':
במקדיש פירות שובכו - גוזלות שובכו למזבח לעולת נדבה ואחר כך כשגדלו אותן פירות מרדו ויצאו וקננו במקום אחר דמעיקרא כי אקדשינהו דידיה הוו וחל הקדש עלייהו והשתא דמצאן לאו מזומן הוא ואי הוו חולין הוו מיחייבי והאי דנקט פירות ולא אמר מקדיש שובכו עצמו משום דיונים אינן ראויין אלא כשהן קטנים ורב לא אמר למילתיה אלא בקדשי מזבח:
דקא מוקים ליה אפילו בקדשי בדק הבית - ואשמועינן רבותא דאע"ג דקדושת דמים בעלמא הוא פטור מלשלח כדאמרן טעמא שאתה מצווה להביאו לידי גזבר:
לא פקעה קדושתייהו - במרידתן לא יצאו מכח הקדש:
פקעה קדושתייהו - ומיחייבי בשילוח:
לה' הארץ - אינן אבודין שבכל מקום שהם של הקדש הן:
הא מקמי דשמעיה מר' יוחנן רבו - הוה קים ליה כיון דמרדה פקעה לה קדושתה ובתר דשמעיה מרבי יוחנן דתריץ ליה לה' הארץ ומלואה קבלה ממנו ומשום הכי פטור במקדיש ואבד:
הא דאמר הרי עלי - להביאו וכשהפרישה אחר כך נגנבו ואבדו אע"ג דבי גזא דרחמנא הוא לא קיים נדרו:
נדר האומר הרי עלי עולה - ואח"כ הפריש בהמה ואמר הרי זו לנדרי אם מתה חייב באחריותה הואיל ומעיקרא ארכבה אכתפיה:
דמיחסר הקרבה - דכי אמר עלי הכי קאמר עלי. להביאו לעזרה אבל בדק הבית גמרו בהפרשתו ואי משום דלא הביאו ליד גזבר הכל גזברים הן דלה' הארץ:
ובית זה קרבן - לבדק הבית שאף הן נקראים קרבן כענין שנאמר (במדבר לא) ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב וקדושת דמים הם:
שור זה עלי עולה - אע"ג דאמר זה כיון דקאמר עלי עלי להביאו קאמר וכן בבית לבדק הבית למוכרו להביא דמיו ליד גזבר:
אבל היכא דאיתנהו - כגון מעות שאבדו בי גזא דרחמנא אתנהו ואם הוציאן הגנב הוא מעל ועליו לשלמן להקדש:
בערכין - האומר ערכי עלי והפריש ערכו:
דלא מיתמר ליה בלא עלי - דלא אפשר למימר הרי זה בלשון ערך דהא עדיין לא קבל חובת ערך עליו:
דאי נימא ערכי - ולא עלי אמאן רמי האי נדר לשלומי:
אם אמר ערך פלוני - ולא אמר עלי אמאן רמי:
ועוד תניא - דחייב באחריותו:
ונתן את הערכך - בפודה שדה מקנה מן ההקדש כתיב וחשב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היובל ונתן את הערכך הו"ל למכתב ונתן אותו או ונתנו מה ת"ל הערכך ש"מ אערכין קמהדר:
לפי שמצינו בהקדשות ומעשר שני שהן מתחללין על המעות - כשהפריש פדיונן ואבד אינו חייב באחריותן דהא כתיב ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו ולא כתיב ביה נתינה אלא משהפרישו ואמר הרי זה מחולל על זה נקרא ערך להקדיש דמיו ויצא לחולין ההקדש:
תוספות
עריכהכיון דמרדו פקעה קדושתייהו. שמעינן מהכא דאווזים ותרנגולים של חולין שמרדו בבעליהם והלכו להן הוו הפקר והמחזיק בהן זכה דהא הכא היינו טעמא כיון דמרדו הוו הפקר וחייבין בשלוח:
דוקא מת ונפל דליתנהו. לאו דוקא נקט מת דהא שור אפילו נגנב או נאבד נמי חייב באחריותו שהוא קדשי המזבח ולרבי יוחנן נפל נמי לאו דוקא:
לפי שמצינו בהקדשות ומעשר שני כו'. תימה באיזה הקדש מיירי אי דאמר הרי זה מאי איריא דנקט לאחר שנתחללו אפילו הקדש עצמו נגנב או נאבד אין חייב באחריותו אלא על כרחך דאמר עלי אף על גב דבהקדש גופיה חייב באחריותו כיון שנתחלל אינו חייב באחריות המעות ואם כן מה קאמר יכול אף זה כן היאך דומה ערך להקדש שנתחלל:
ראשונים נוספים
אבל קדשי בדק הבית: דקדושת דמים בעלמא הוא דקדישי כיון דמרדו פקעה להו קדושתייהו ואם תאמר וקדושה שבהן להיכן הלכה י"ל הקדש דמים אינו כקנין הגוף אלא כשעבוד ממון, וכיון שנתיאש הגזבר מחמת שמרדו הוה ליה כהפקר, ופקע ליה שעבוד ממון שיש לגבוה עליו, דאי נמי בקנין הגוף דעלמא כי האי גוונא הפסידו הבעלים וכדאמרינן לענין שיירה שעמד עליה גייס דכל היכא דאין הבעלים יכולין ליטול יכול למימרא מהפקרא קא זכינא, דאלמא הפקר הוא ויצא מרשות בעלים, וזו היא דאיצטריך קרא למעוטי בקדשי מזבח לרב, דאי לאו דמיעטיה קרא הוה אמינא דאפילו בקדשי מזבח יצא מרשות הקדש והפקר הוא ופקע הקדשו ואליבא דרב הוא דאיצטריך קרא למעוטי, אבל בקדשי בדק הבית לא מיעט דלגמרי נפקי מרשות גבוה.
אי דגמר דינא בר קטלא היא פירש"י ז"ל ומהיכן נמלט. ולא נהירא דדילמא בשברח אלא מסתבר ליה דה"פ בר קטלא הוא ואסור בהנאה דכיון דנגמר דינו למיתה נאסר כדדרשי' בב"ק מסקול יסקל השור וכיון שכן לא אמרה תורה שלח לתקלה ולא עוד אלא שכל המוציא מחויב להמיתו: והיכי אמר בי' רחמנא לשלחו אלא דבעי לאתויי' לבי דינא לקיומ' ביה ובערת הרע מקרבך פי' באדם כן כ"ש בבעלי חיים:
ואלא דחזא לן בעלמא ואקדש איש כי יקדיש את ביתו קודש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל שהוא ברשותו פי' לאו דוקא ברשותו אלא כל שהוא כמו ביתו. ומיהו הכא אלו היה ביצים שלו אע"פ שאינה בחצר שלו פטור מלשלוח דחשיב מזומן אע"ג דהוי בחצר משתמרת שלא לדעתו והכי מוכח בפ' השואל. אלא הכא בשאינן שלו ולהכי אמרינן דלא מצי לאקדושינהו הא אם היה שלו אע"פ שאינ' ברשותו יכול הוא להקדישו כל היכא דאידך דהוי ברשותא לא גזלי' מיניה דאלו גזלי ההיא שעתא לא מצי לאקדושינהו מדברי יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש. אלא דאגבה לאם וקדשה. וכ"ת וכי אפשר דאגבה' לאם והא תנן הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב וא"ל דמיירי בשנטלן שלא ע"מ ליטלה לעצמו ולא יטיל ג"כ את הבנים אלא ע"מ להקדישה וכיו' שכן איחייב לי' בשילוח מעיקרא. רבי' הגדול ז"ל. ורב מוקי ליה במקדיש פירות שובכו פי' להכי נקט פירות שובכו משום דיונים אינם ראוים למזבח אלא בעודם קטנים. ופרכינן בשלמא שמואל לא מוקי לה כרב דמוקי' מתני' בבדק הבית פי' ובהא אשמעי' רבותא טפי כדמפרש ואזיל דאשמועינן דאע"ג דמרדו כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא. אלא רב מ"ט לא אמר כשמואל פי' דקס"ד דמודה רב כשמואל בעיקרא דדינא וא"כ ה"ל למימר כדשמואל דהוי רבותא טפי ואמרי' דרב פליג עליה דדוקא קדשי מזבח דקדושת הגוף נינהו אע"ג דמרד' לא פקעי קדושתייהו אבל קדשי בדק הבית דקדוש דמים נינהו. כיון דמרדו פקעי קדושתייהו ונפקא לחולין לגמרי וחייב לשלח. איכא למידק ובקדשי בדק הבית נמי קדושה שבהם להיכי הלכה וא"ל דכיון דהקדש דמים אין בו קדושת הגוף אין להקדש בו קנין הגוף אלא שיעבוד ממון וכיון שנתיאש הגיזבר או המקדיש מפני שמרדו הוה ליה כהפקר ופקע ליה שיעבוד ממון שהיה לו עליו דבעלמא אפי' במידי דהוה ביה קנין הגוף לבעלים מפסדו ליה בכה"ג כדאמרינן לקמן נשברה חביות של דבש ולענין שטף נהר חמור חבירו וכן לענין שיירה שעמד עליהם גייסות שכל זמן שאיו הבעלים יכולין להציל יכול כל אדם ליטול לעצמו ולומר מהפקר' קא זכינ' לפי שכבר יצא מרשות בעלים והפקר הוא. אף זו כיון שמרדה וא"א לגזבר להחזיר יצאת מרשות גבוה ונעשית חולין של הפקר ואליבא דרב אפי' בקדשי מזבח הוי נמי אמריכן הכי כדאמרינן בעלמא בקנין הגוף. אי לאו דמיעטיה קרא משילוח הקן ואשמועינן דקדשי מזבח דהוה קדושת הגוף לא פקעה קדושתייהו. ולית הלכתא כוותי' דרב ואע"ג דקייל"ן דרב ושמואל הלכ' כרב באיסורי שאני הכא דר"י ס"ל כשמואל והילכתי' כוותיה הלכך אף בקדשי בדק הבית שמרדו לא יצאו לחולין ופטור מלשלח:
הא דאמר עלי הא דאמר זו. פי' כשאמר עלי מכיון שמרדו נתחייב מקדיש באחריותן וה"ל כחילול ומפקי' לחולין אבל אמר הרי זה שלא נתחייב זה המקדיש באחריותן אע"פ שמרדה דין קדושת' עליה משום דלה' הארץ ומלואה ופטור מלשלם:
א"ל והאדמה על ראשו פי' מדלא קרי' ליה עפר שמעינן שאע"פ שהוא בראש אדם עדיין שם אדמה עליה והשתא נמי על הארץ קרינא ביה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה