ר"ן על הרי"ף/גיטין/פרק ו
האומר התקבל גט זה לאשתי וכו' רצה לחזור הבעל יחזור דגט חוב היא לה ואין חבין לאדם אלא מדעתו לעשות לו שליח לחובתו ומיהו כי מטי גיטא לידה מיגרשא ואע"ג דבעל לאו בר שויא שליח לקבלה הוא אפ"ה אמרינן דאדם יודע שאינו יכול לעשות שליח לקבלה וגמר ונתן לשם הולכה והתקבל והולך קאמר והכי איתא בגמרא וגרסינן בירושלמי בכל אתר אתמר התקבל כזכה הכא אתמר הכי [התקבל כהולך] שניא היא דאין חבין לאדם שלא בפניו כלומר וכיון דחוב הוא לאשה אפילו א"ל בפירוש זכה בשבילה אם רצה לחזור יחזור הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה ומיהו במזכה גט לאשתו במקום יבם ובמקום קטטה איבעיא לן בפרק האשה שלום ולא איפשיטא הילכך חולצת ולא מתייבמת:
האשה שאמרה התקבל לי גיטי רצה לחזור לא יחזור דכיון דאיהי שויתיה שליח הרי הוא כידה ונתגרשה מיד בקבלתו של זה ומיהו דוקא בשא"ל הבעל התקבל גט זה לאשתי או באמר ליה הילך דמפרש בגמרא דבהכי סגי דמשמע הילך כמו שאמרה אבל א"ל הולך גט זה לאשתי רצה לחזור יחזור לפי דעת הרי"ף ז"ל שהוא פוסק דהולך לאו כזכה ויתבאר גמרא בס"ד:
לפיכך אם אמר הבעל וכו' פרש"י ז"ל וכיון דאמרן אין יכול לחזור אין לו תקנה לחזור אא"כ א"ל הבעל לזה שעשאתו היא שליח לקבלה אי אפשי שתקבל לה להיות כידה אלא שתהא שליח שלי להוליכו לידה ובכה"ג אם רצה לחזור כל זמן שלא הגיע גט לידה יחזור שאינה מתגרשת אלא מדעת המגרש והכי קאמר שלא יהא גט עד שיגיע לידה כך פרש"י ז"ל ואין הלשון נח בכך לפיכך נראה לי דהכי פירושה דסד"א דכי תנן בהאומר התקבל רצה לחזור יחזור היינו משום דכיון דאיתתא לא ניחא לה לאו כל כמיניה לזכות לה גיטא על ידי אחר דחוב הוא לה אבל כשעשאתו היא שליח לקבלה סד"א שאע"פ שאמר הבעל לשליח שאין רצוני שיקבלנו מחמת שליחות אלא שיזכה מיד מחמת הבעל דלסגי ונימא דאם רצה לחזור לא יחזור קמ"ל שאם אמר הבעל אי אפשי שתקבלנו לה כלומר בשליחותה אלא הריני מזכהו לה על ידך והולך ותן לה למאן דאמר הולך כזכה אי נמי דא"ל הילך דלכ"ע הוי כזכה דכמו שאמרה משמע דהכי מוקמינן לה בגמ' אפ"ה אם רצה לחזור יחזור אע"ג דגליא דעתה דניחא לה משום דכי תנן ברישא דהאומר התקבל אם רצהלחזור יחזור היינו אפילו היכא דגליא דעתה וכטעמא דאמרינן בירושלמי הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה:
אף האומרת טול לי גיטי לשון קבלה הוא:
גמ' פשיטא איש הוי שליח להולכה פשיטא איש דבר שליחות הוא יכול ליעשות שליח לבעל להולכה דכיון דאיתרבי שליחות מקרא דושלחה פשיטא דודאי להולכה זכר הוי שליח לחבירו שכן בעל עצמו כשר להוליך גט לאשתו ובמידי דאיהו כשר שלוחיה נמי כשר ואשה אחרת נמי פשיטא לן דהויא שליח לקבלה מאחר דרבי קרא שליחות לקבלה מושלחה מביתו קרי ביה ושלחה בלא מפיק שכן היא עצמה מקבלת את גיטה:
איפכא מאי מי אמרינן כיון דהוא עצמו לאו בר קבלה הוא שאר זכרים נמי לאו בני קבלה נינהו וכן לענין הולכה דאשה:
שכן אב מקבל גט לבתו קטנה שהתורה זכתה לו לקבל קדושיה כדילפינן בכתובות מויצאה חנם ולקבל את גיטה דאיתקש יציאות להדדי הלכך בשליחות נמי כשר:
ואוקימנא בהולכה לעיל בפ' שני דהוינן בה אמאי צריכה לומר בפני נכתבו הא מכי מטא גיטא לידה איגרשא לה ותרצינן דאמר ליה הוי שליח להולכה עד דמטית התם הילכך בין איש בין אשה הוו שלוחי קבלה והולכה ונחלקו הראשונים ז"ל אם האשה עושה שליח להולכה או לא שר"ח כתב שאיין האשה עושה שליחל הולכה [והרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מהלכות גירושין שהאשה עושה שליח להולכה] וכן דעת הרמב"ן ז"ל ותימה הוא שאם אמר האשה לשליח שיביא לה גיה מיד בעלה והלך אצל הבעל ואמר ליה הבעל הוליכוהו לה בכה"ג ודאי מהני שהרי הבעל עשאו שליח אבל אם אומר לו הבעל שאינו רוצה שיהא שלוחו כלל היכי מיגרשה דהא איהי לא קבלה הגט לא מיד הבעל ולא מיד שלוחו ול"נ דאפשר דכיון דשלוחו של אדם כמותו הרי הוא כאילו היא קבלתו אלא שהיא מתנה שאינה רוצה שתתגרש אלא כשיגיע לידה ומתניתין דפירקין
דייקא לי הכי דאשה עושה שליח להולכה דתנן הבא לי גיטי ממקום פלוני והביאו לה ממקום אחר כשר ואם איתא שאין האשה עושה שליח להבאה פשיטא דכשר שאינו שליח שלה אלא שליח הבעל ולא משמע דאיצטריך לאשמועינן הכי משום דמיירי שאמר ליה הילך כמוש אמרה דודאי כיון שנותנו לו במקום אחר משמע שעושה אותו שליחל הולכה ופשיטא דכשר ועוד דסתמא לא משמע הכי אלא ודאי משמע דאשה עושה שליח להולכה וקמ"ל שכיון שאינה מתגרשת בקבלתו ליכא קפידא כשמביאו לה ממקום אחר:
איתמר התקבל לי גיטי פירוש אשה שאמרה לשלוחה הבא לי גיטי והוא אומר לבעל שאשתו אמרה התקבל לי גיטי:
והוא אומר כלומר הבעל אומר הילך כמו שאמרה:
שליח לקבלה הוינא להולכה לא הוינא כלומר דאע"ג דאיבעיא לן בריש פרק השוכר את האומנין היכא שאמר בעל הבית לשלוחו שכור פועלים בד' זוזי ואמר להו איהו בתלתא ואמרו ליה כמו שאמר בעל הבית אי אדיבורא דשליח סמכי דאמרו ליה מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית ולא שקלי אלא תלתא או דילמא אדיבורא דבעה"ב סמכי והכי קאמרי ליה כדקאמר בעה"ב משכרינן ויהיב להו ד' ולא איפשיטא התם אבל הכא ליכא לספוקי דילמא אדיבורא דידה קא סמיך ומשגיע גט לידה מגורשת דהא עקריה שליח לשליחותיה דלא ניחא ליה בטרחא דהולכה ואמר שליח קבלה אפשי להיות להולכה אי אפשי להיות:
וכתב הרב בעל העטור ז"ל דדווקא כדאמר בעל הילך כמו שאמרה אבל א"ל התקבל מגורשת משיגיע גט לידה וליתא דבגמרא מוכח בהא דאמרינן בסוגיין מאי לאו קבלה [אקבלה כו'] דבהבא לי גי ואשתך אמרה התקבל לי ובעל אומר זכי לה והתקבל לה דאפי' הגיע גט לידה אינה מגורשת דלא אמרינן התקבל והולך קאמר משום דבעל אמאי דא"ל שליח סמיך ולא מחית אנפשיה לעשותו שליח להולכה ומיהו אם האשה אמרה התקבל לי גיטי והשליח אמר לבעל אשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אמר התקבל לה משהגיע גט לידה מגורשת דהתקבל והולך קאמר הכי מוכח בגמ':
התקבל לי גיטי כך אמרה האשה לשליח והשליח אמר לבעל שאשתו אמרה הבא לי גיטי והוא אומר הילך כמו שאמרה כיון שהגיע גט לידה הרי היא ודאי מגורשת דמה נפשך אי אדיבורא דידה קא סמיך בעל הרי נתגרשה מיד שהגיע גט ליד השליח ואי אדיבורא דידיה קא סמיך משהגיע גט לידה מיהת מגורשת וליכא למימר דילמא דיבורא דידיה קא סמיך ולא עשאו שליח להולכה ושליח קא עקר שליחות האשה דאמר שליח להבאה הוינא לקבלה לא הונא דהא ליכא למימר הכי דמאן דניחא ליה למטרח בהולכה כל שכן דניחא ליה להיות שליח לקבלה הלכך מה נפשך משיגיע גט לידה מגורשת ומיהו אם מית בעל קודם שהגיע גט לידה חולצת ולא מתיבמת דכיון דלא איפשיטא בעיין בפרק השוכר את האומנין הכא איכא למיחש דילמא אדיבורא דידה קא סמיך ומכיון שהגיע גט השליח נתגרשה הילכך ספקא הוי:
תנו רבנן וכו' והוא אומר הולך ותן לה פירוש הולך או תן לה והכי איתא בירושלמי דבין הולך בין תן לרבי הוי כזכי ולרבי נתן לא הוי כזכי:
אבל אמר אי אפשי שתקבל לה גלי אדעתיה דהולך דקאמר ליה לאו זכי הוא:
נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת אם מת הבעל קודם שהגיע גט לידה חולת ולא מתיבמת דמספקא ליה לרב אי הולך כזכי דמי או לא ופרכינן עלה בגמרא ומי מספקא ליה והא איתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו כלומר חייב המשלח באחריותו אם יאנסו מיד שליח זה ואפילו הכי אם בא לחזור ולומר החזירם לי שמא יאנסו ממך בדרך אינו חוזר שכבר זכה שליח בשבילו אלמא פשיטא ליה לרב דהולך כזכי דמי ומפרקינן לעולם מספקא ליה ומיהו התם היינו טעמא משום דספק ממונא לקולא דהמוציא מחבירו ידו על התחתונה ומש"ה אינו חוזר [הכא ספק איסורא לחומרא זו היא סוגיית הגמרא: והקשה הרמב"ן ז"ל מאי קא מקשה מפקדון לגט דילמא גט הרי הוא כמתנה דאף על גב דבפקדון הולך כזכי דמי דהא קיימא לן כרב דתניא כוותיה כדאיתא בפרק קמא אפילו הכי במתנה אקינן התם דהלכה כר"ש הנשיא דהולך לאו כזכי ואביי נמי הכי אמר בפרק השולח דשליח מתנה הרי הוא כשליח הגט יש לומר דסבירא לן הכא דגט נמי כיון שעשאתו האשה שליח לקבלה וזה נותן לו סתם דמי לפקדון והוא הדין למתנה אם המקבל עשאו שליח [אבל כל שהנותן עושה שליח מעצמו אין רצונו שיתן אלא במתון] ומשום הכי מקשינן הכא מפקדון לגט ומתרץ לה לדרב לרווחא דמילתא ומיהו קושטא דמילתא דגט אף על פי שעשאתו האשה שליח קבלה הולך לאו כזכי דומיא דמתנה והיינו דאמר אביי בפרק השליח נקטינן שליח מתנה כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכי ובודאי דאפילו בעשאתו שליח קאמר דאי לא היכי קאמר דהולך לאו כזכי אפילו הוי כזכי לא מהני אלא ודאי דאפילו בעשאתו שליח קאמר דהולך לאו כזכי וזהו דעת הרי"ף ז"ל שהביא בכאן ראיה מדאביי וכיון דקי"ל כרבי נתן בהולך בתן נמי קי"ל כוותיה ואף על גב דאמרינן בפרק קמא גבי עבד כל האומר תנו כאומר זכו דמי היינו טעמא משום דכיון דהרבה פעמים נותן דמי עצמו ויוצא מלתא דזכותא היא אבל בגיטי נשים ומתנה תן לאו כזכי אבל אחרים פסקו כרב דאמר חולצת דס"ל דהולך מספקא לן בכולהו והאי כדיניה והאי כדיניה גבי פקדון ספק ממונא לקולא ולא מפקינן מיניה דשליח וגבי מתנה ממונא בחזקת נותן הוא ואביי נמי הכי קאמר שליח מתנה הרי הוא כשליח הגט כלומר דמספקא לן ומספיקא במתנה לאו כזכי ובגט חולצת ולא נהירא דאי הכי לא הול"ל בהדיא דהולך לאו כזכי ועוד דבפ"ק מוכח דהולך לא שוה בכולהו דהא בהולך מנה לפלוני שאני חייב לו מסקינן בלא פלוגתא תניא כוותיה דרב דהולך כזכי ולא מייתי עלה איךד ברייתא דפליגי בה כמה תנאי במתנה ואמרינן עלה דכ"ע הולך לאו כזכי והכי איתא בתוספתא בהדיא דמתנה דינא לחוד ופקדון דינא לחוד ולפיכך אין שיטה זו מחוורת ועדיין אני אומר דאף על גב דודאי קושטא דמילתא דמתנה דינא לחוד ופקדון דיניה לחוד אפילו הכי בדוקא מקשינן ומפרקינן וחלא לרווחא דמילתא בלחוד משום דגט כיון שעשאתו האשה שליח לקבלה לפקדון דמי ולא למתנה וראיה לדבר דרבי אמר הכאע בשמעתין גבי גט דהולך כזכי ורבי יהודה הנשיא דהיינו רבי אמר בספ"ק דמכילתין גבי מתנה דהולך לאו כזכי אלמא גט לפקדון דמי לא למתנה וכיון דסוגיין דוקא היא לא עדיפא ההיא דאביי דפרק השולח למדחייה דאיכא למימר אביי הכי קאמר שליח מתנה יכול משלח לחזור בו כשליח הגט שלא עשאתו האשה שליח משום דהולך לאו כזכי ואין הכי נמי דבגט אפי' הוי כזכי כל שלא עשאתו האשה שליח לקבלה יכול בעל לחזור בו וקמר אבי ידבמתנה נמי הכי דיניה משוםה ולך לאו כזכי ולא עדיפא מימרא דאביי דאיפשר לפרש שם כדפרישנא למדחי מסקנא דשמעתא דהכא זה נ"ל:
אמר רב אין האשה עושה שליח וכו' משום בזיון דבעל קסבר קלותי בעיניה שאינה מקבלתו בעצמה דאיהי כי עבדה שליח לקבל מיד הבעל עצמו אין כאן חשש בזיון דבעל
דהא ידע ולא קפיד:
משום חצרה הבאה לאחר מכאן לאחר שנתן לה הבעל הגט בחצר של אחרים קנאתו דהוא לאו גיטא הוא דבעינן ונתן בידה או בחצרה דאתרבי מידה וזה בשעה שנתן לחצר לא היה החצר שלה וגזרינן שלא יקבל שליח האשה מיד שליח בעלה משום דדמי להא שקדם הבעל ומסרו ליד שליח ואחר כך עשתה היא שליח לקבלו ואתא למימר נמי דחצר הוה שליח וכשקנאתו היא נעשה החצר עצמו שלוחה:
מאי בינייהו בין הני תרי לישני:
דקדמה איהי ושויא שליח דידה קודם שמסר הבעל ליש שלוחו דהשתא לא דמי לחצרה הבאה לאחר מכאן והה"נ דהוה יכול למימר דאיכא בינייהו היכא דבעל לא קפיד דלמ"ד משום בזיון דבעל ליכא והכי מוכח בסוף פרק המביא תניין:L
אמר ליהליהוי פקדון בידך זו היא גירסת הרי"ף ז"ל אבל בנוסחאות בגמ' כתוב אמרה ליה ליהוי לי בידך כלומר ותהא את שלוחי לקבלה ובודאי דבהך נוסחא לי גרסינן אבל אמרה ליה ליהוי בידך ולא לי לא מהני דלא משמע דאיהי עבדה ליה שליח לקבלה והכי מוכח בירושלמי ובתוספתא נמי תניא הרי זה גיטיךם תנהו לפלוני אינה מגורשת שיקבלהו לי מגורשת ובמתני' נמי תנן טול לי ובברייתא טול לי שא לי יהא לי ולענין קדושין נמי אמרינן בפרק קמא דקדושין התקדשי לי במנה תנהו לאבא אינה מקודשת שיקבלהו לי מקודשת ואין בין תנהו לאבא ולהוי בידך כלום הלכך ודאי בעינן דלימא לי ולהוי פקדון בידך שגורס הרי"ף ז"ל כיהא לי בידך דמי דבעל לאו לפקדיון יהביה ניהליה:
אם איתא לדר"ח אם הייתי יודע שהלכה כמותו:
עבידנא בהא מילתא עובדא כותיה ואימנא מגורשת ולא חיישינן לחצרה הבאה לאחר מכאן אף על גב דבהאי עובדא דמי לה טפי משום דחד שליח הוא:
הוא לא חזרה שליחות אצל הבעל שליח שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לו ניתק משליחות הראשון עד שלא היה לו שהות לחזור אצ שולחו ולומר עשיתי שליחותך ושליחות שאינה ראויה לחזור ולהגיד אינה שליחות:
נתיישב בדבר נעיין בה עד שיתישב דעתנו להשיב כהלכה:
הדור שלחוה לאחר ימים לדעת מה נתיישב בדבר:
כל הני כל אלו פעמים חוזרים ושולחים:
דבר שבערוה שנולד בו ספק בבית המדרש:
חולצת ולא מתייבמת אם מת:
הוה עובדא כה"ג:
ואצרכוה גט אחר משום דלאחזרה השליחות:
תרתי בתמיה אם גט למה חליצה משמת:
גט מחיים אם באה לינשא בחייו צריכה גט שני:
וחליצה לאחר מיתה אם מת ולא נתן לה גט:
הילכך הלכה כרבי חנינא וכולי זהו דעתם ז"ל ואחרים דוחין דליכא למפשט מהאדקי"ל כרבי חנינא אלא היכא דוקא דליכא בזיון דבעל כי הכא כיון דקא לשה ליכא בזיון אבל היכא דאיכא למיחש לבזיון דבעל אפשר דלא קיימא לן כוותיה ולא נהירא דבכי האי גוונא נמי איכא בזיון כיון שלא הפסיקה לישתה לקבל גיטה אלא הכא הוא דאיכא למימר דהני עובדי לא מוכחי מידי דהא אינהו לא שלחו לקמיה דרבי אמי אלא אי איכא למיחש אי חזרה שליחות או לא ומשכחת לה אפילו אליבא דרב כגון דבעל לא קפיד וליכא משום בזיון דידיה וקדמה איהי ושויה שליחא וליכא משום חצרה הבאה לאחר מכאן ורב נחמן נמי אם איתא לדרבי חנינא קאמר ולאו דפשיטא ליה דאיתא הילכך חיישינן לדרב ואין האשה עושה שליח לקבל את גיטה מיד שליח [בעלה] ואם עשאתו חולצת ולא מתייבמת:
ההיא דהוו קרו לה נפאתא כך שמה:
אזול סהדי שאמר להם בעל כתבו גט ותנו לה:
וכתוב טפאתא טעו בשמה:
עשו עדים שליחותן לגט אחד עשאן שלוחים ועדים והרי כתבו גט אחד ואינן שלוחיו עוד לחזור ולכתוב גט כשר:
ואבד קודם שנתנוהו לה:
עשו עדים שליחותן ואינן רשאים לכתוב גט שני וליתן לה שהרי כבר כתבו גט כשר:
אלא אמר (רבא) כותבין ונותנין אפילו מאה פעמים כתבו בתוספות בשם ר"י זכרונו לברכה דהיכא דלא נאבד הגט אלא מסופקים בו אם נעשה כתקנו אם לאו דאין לעשות אחר שהרי עשו שליחותן אם הוא כשר ולפיכך טוב ללמד לבעל שיצוה להם לעשות כמה שירצו עד שיצאו מן הספק ויש מי שכתב דדוקא בגט הוא דאמרינן דאם אבד כותבין אפילו מאה פעמים וכן בשטרות שמחוסרות נתינה שאין המקבל זוכה בהן עד שיגיעו לידו אבל בשטרות שאין מחוסרות נת ינה כגון שטר שכתוב בו קנין דמשעת קנין שעביד נפשיה כיון שנעשה השטר ונחתם כהוגן עשו עדים שליחותן ושוב אין כותבין ונותניטן שלא אמרו אלאכעין גט שאינו כלום עד שמגיע לידה:
בעא מיניה רבא מרב נחמן וכו' פירשה הרי"ף ז"ל [להולכה] כמו שכתוב בהלכותיו אבל רש"י ז"ל פירש כתבו ותנו לשליח שלי וכן עשו ואבד מי אמרינן עשו כל שליחותן ונסתלקו או דילמא האי נמי עד שיבא גט לידה ותתגרש עשאם שלוחים לכתוב אלא אטירחא דידהו חשש שלא להטריחם בהולכה:
אמר ליה רבינא לרב אשי ויוליך לה מהו תיקו הכי איתא בגמרא ופירש רש"י ז"ל על דרך פירושו אם ת"ל בהך דלא אמר אלא כתבו ותנו לו לשליח לכתוב והרי כתב ונתנו לו ואבד דעשו שליחותן דהא כל מה שצום גמרו ועשו הכא מאי מי אמרינן כיון דאמר כתבו ותנו לשליח ויוליך לה עשאן שלוחים לחזור ולכתוב עד שיגיע גט לידה ולכך פירש להם כל כך או דילמא לא שנא ועל דרך הרי"ף ז"ל נראה שתתפרש כך אם ת"ל בהך דלא אמר ויוליך לה דלא סלקינהו משליחות אלא אם רצו מוליכין הן עצמן היכא דאמר ויוליך לה מהו:
מתני' האשה שאמרה התקבל לי גיטי והוא חזר ואמר קבלתי:
צריכה להביא לפנינו שני כיתי
עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה לקבלו ושנים שיאמרו בפנינו קבלו וקרעו ובגמרא פריך למה לי למקרעיה:
ואפילו הן הן וכו' שהשנים שאמרה בפניהם הן עצמן ראו כשקבלו:
או אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים ואחד שלישי שנעשו עד בזו ובזו מצטרף עמהם ואיכא למידק מאי אפילו אדרבה הכי עדיף טפי דבשני כיתי עדים מחזי כחצי דבר אף על גב דלאו חצי דבר הוא שהרי מכיון שמינתו שליח נעשה ידו כידה ולכשיתן לו תתגרש מכל מקום כשהם הראשונים והן האחרונים עדיף טפי דליכא לספוקי במידי יש לומר סד"א מיחזי כשיקרא שהיאך אפשר שנזדמן הדבר שאותן בעצמן ששמעו השליחות ראו הקבלה דמסתמא הבעל והאשה בשי עיירות הן כיון שהיא ממנה שליח ואינה מקבלתו מיד הבעל ומשום הכי הדר תני או אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים ואחד מצטרף עמהם דסד"א דנהי לתרי לא חיישינן דמשקרי לחד מיהא חיישינן קמ"ל:
גמ' איתמר בעל אומר לפקדון גט שנתון ביד שליש ובעל אומר לפקדון הפקדתיו בידך ושליש אומר לגירושין נתתו לי שהייתי שלוחה לקבלה ונתגרשה בקבלתי והאיש והאשה יחד בעיר כן כתב רש"י זכרונו לברכה והקשו עליו דאם איתא שאין ידוע לנו שהיה שליח קבלה מאי טעמא דרב חסדא דאמר שליש נאמן דהא ודאי לא הימניה אלא במה שבידו לעשות והרי אין בידו אלא ליתנו לאשה אבל היכי נהימניה לומר שתהא מתגרשת בקבלתו לפיכך פירשו דאפילו לרב חסדא לא קאמר אלא בדאיכא סהדי שהוא שליח קבלה ותמיהני אף לדבריהם היכא נהימניה לומר שנתגרשה בקבלתו והלא בעל יכול לומר לא ידעתי שהיה שליח קבלה ולהולכה נתתיו לך ואפילו ידענו שידע הבעל שהיה שליח קבלה היאך האמינו לומר שלקבלה נתנו לו ולא להולכה ואפשר דכי קאמר רב חסדא דשליש נאמן דהא הימניה היינו לומר שהיא מגורשת בקבלתו משעה שידענו שהאשה היתה עמו דכיון דהימניה ליתנו לה ובידו היה ליתנו לה אף הבעל נותנו לו על דעת שתתגרש בכל מה שבידו לעשות וכיון שנתברר שהוא שליח קבלה הרי נתגרשה משעה שהיו האיש והשליש יחד בקבלתו מתוך שבידו ליתנו לה אבל לענין שתתגרש משעה ראשונה אף על פי שאין האשה עמו ודאי לא דהא לא הימניה אלא במה שבידו או שמא אין הבעל מדקדק בשעות אלא כיון שהוא יודע שבידו ליתנו לה כשימצאנה אף מעכשיו גומר ונותן שאם הוא שליח קבלה שתתגרש מעתה וכן לדברי רש"י יש לי לומר שכיון שבשעה שבאו לבית דין קודם שאמר בעל לפקדון היה יכול ליתנו לאשה והאשה היתה מקבלתו מידו נאמן לומר שליח לקבלה הייתי ולקבלה נתונו לי ונאמן בכך להתגרש משעה זו אבל משעה ראשונה ודאי לא ומסתייעים דברי רש"י ז"ל דאפילו בדליכא עדים שהוא שליח קבלה שליש נאמן מדפרכינן בשמעתין ואמאי נהימניה לשיש וכמו שאכתוב לפנינו בס"ד:
רב הונא אמר בעל נאמן דאם איתא דלגירושין יהביה ניהליה לדידה הוה יהיב ליה ואם תאמר אם כן בכל שליח המביא גט ממקום למקום ניחוש דילמא אתי בעל ומערער ואמר לפקדון מסרתיו בידו ואילו אנן אמרינן בפרק קמא דאי אתי בעל ומערער לא משגיחין ביה ואפי' בא"י נמי אמרי' דאי אמר מהני דהא אמרי' הואיל ויצא הדבר בהיתר יצא כבר נשמר מזה רש"י ז"ל שפירש דבשניה בעיר אחת עסקינן ומשום הכי אמר רב הונא דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב ליה ולפי זה הא דאמרינן בפ"ק דאפילו משכונה לשכונה צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם לאו דאי אתי בעל ומערער ואמר לפקדון דלא מגחינן ביה דודאי לרב הונא נאמן דאלא דכיון דתקון רבנן לומר בפני נכתב ובפני נחתם לא פלוג בכל מקום שאין עדים מצויין ומיהו בעיר אחת אי אתי בעל ומערער משגחינן ביה אי נמי דכי אמר רב הונא בעל נאמן דוקא בשליח קבלה דאיכא ריעותא דכיון שידו כידה לדידיה הוה מסר ליה אבל בשליח הולכה ליכא ריעותא שלא רצה למסור לה שתתגרש מיד אי נמי דכי קאמר ר"ה בעל נאמן דוקא שהוא עדיין ביד שליש ורב הונא הכי קאמר אם איתא דלגירושין יהביה בעל לשליש לדידה הוה יהיב ליה השליש ולא היה מעכבו בידו הילכך כיון שלא מסרו לה מוכח דלפקדון יהביה לשליש ולצעורה קא מכוין אבל משיגיע גט לידה שוב אין הבעל נאמן אף על פי שאינה טוענת ברי:
ורב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימניה פירוש אף על פי שעכשיו אין בידו ליתנו לאשה שהרי לא תקבלנו ממנו שהרי תחוש שמא תקלקל עצמה כיון דבעל אומר לפקדון אפילו הכי מתוך שהיה בידו למסרו לה מתחלה ואם רצתה היתה הולכת ונישאת בו הרי הוא כמו שאמר לו נאמן תהיה עלי והריני נותנו לך על אותו ענין שתאמר כענין שאמרו באומר נאמנת עלי שלא פייסתי הילכך אף על פי שאין בידו עכשיו נאמן דהכי אסיקנא בסנהדרין בפרק זה בורר גבי ההיא [אתתא] דאפקא שטרא מתותי ידה ואמרה ידענא ביה דפריעא הוא ולא הימנה רב נחמן משום דכיון דאיתחזק שטרא בבי דינאע אי בעיא קלתה לא אמרינן ואותבינה עליה מהא דתניא ושליש נאמן משניהם ואסקינא בתיובתא וכן הא דאמרינן בסוף שמעתין ומודה רב הונא דאי אמרה קמאי דידי לגירושין יהביה ניהליה מהימנא מגו דאי בעיא אמרה לדידי יהביה ניהליה הכי נמי קאמר דמגו דאי בעיא שקלא לגיטא מיניה ואמרה לדידי יהביה [ניהליה] מהימנא ובשעה דאתי לבית דין הוו יכול למעבד הכי:
שאני ממון דאיתיהיב למחילה כתב רש"י ז"ל שאם מחלו מחול הילכך שליש נאמן דכיון שהאמינו דמסרו בידו נתרצה בהבטחתו עליו למחול על ממונו ולהאמין כל מה שיאמר אבל במילתא דאיסורא אין בידו [להאמינו] עד כאן ותמיהני דהא כי היכי דבממון אמרינ' דמשעה שנמסר ביד שליש גמר והקנה שכל מה שירצה שליש יעשה בגיטין נמי מצינן למימר הכי וכענין שאמרו נאמנת עלי שלא פייסתי ונ"ל דה"ק שאני ממון שהוא דבר שניתן לימחל וגמר והקנה בכל מה שיאמר שליש [ואפילו ישקר] אבל באשה לא עביד אינש דמחיל הילכך מסתמא לא יהביה ניהליה אדעתא דהכי:
וגרסינן עלה בגמרא תנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שני כיתי עדים ואמאי נהמניה לשליש וכתב רש"י זכרונו לברכה ואמאי בעי עדים כלל לא בקבלה ולא באמירה תסגי באמירת השליח בלבד ולהימניה דהא הימניה הבעל ואשה נמי:
ומהדרינן מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דלהימניה כלומר הא קרעיה ואע"פ שהקרעים בידו בפנינו אין שליש נאמן אלא אם כן השלישות בידו דמגו דאי בעי הוה עביד ביה מאי דקאמר נאמן נמי על אמירתו אבל זה שקרע אין בידו למסרה בידה:
ופרכינן תינח אמרה קיבל למה לי כלומר למי לי לאיתויי ראיה שראוהו שקבל מיד הבעל הרי הוא בידו בפנינו והא ודאי קבליה:
ומהדרינן אמר רבה הא מני ר"א היא דאמר עדי מסירה כרתי כלומר ר"א היא דאמר אין גט כשר בלא עדי מסירה זהו פרש"י ז"ל ומדפרכינן ולהימניה לשליש ואמרינן תינח אמרה מוכח שאפי' אין עדים שהוא שליח קבלה נאמן וכמ"ש רש"י ז"ל למעלה ומיהו לא להתגרש משעה ראשונה דהא ודאי אין בידו אלא להתגרש בקבלתו משעה זו שהוא אומר שהוא שליח קבלה ואילך מתוך שבידו ליתנו לה וכמו שכתבתי למעלה ודפרכינן קבל ל"ל וכתב רש"י ז"ל הרי הוא בידו בפנינו והא ודאי קבליה תמיהני ומאן לימא לן דלקבלה יהביה ניהליה דילמא להולכה וכי תימר ה"ק קבל ל"ל בדאיכא עדים דשליש אמר בשעה שהגט בידו דלקבלה יהביה ניליה סגי א"ה אמרה נמי תיקשי לן ל"ל בדאמר שליש בשעה שהיה הגט בידו דאיהי אמרה לסגי מתוך שבידו ליתנו לה וניחא לי דה"ק קבל ל"ל בדאיכא עדים דאמרה ושהבעל ידע בכך סגי דכיון דחזו דודאי בעל יהביה ניהליה איהו ידע דשליח קבלה הוי מסתמא אית לן למימר דלקבלה יהביה ניהליה דכיון דבדאמר ליה הילך סגי ואנן ידעינן דהילך א"ל ה"ל הילך [לקבלה] ודאי והילך להולכה ספק ויש לנו לתפוס את הודאי ולהניח את הספק דאי לא תימא הכי אף כשהגט יוצא מתחת ידי האשה ניחוש למר שמא להולכה נתנו לה עד [מקום] פלוני וכדאמרינן בסוף פרק המביא תניין הוי שליח להולכה עד דמטית התם אלא ודאי אין לנו לחוש לתנאין וענינין שאין אנו יודעין ויש לנו לתפוס הדבר במה שהתפיסה מוכחת עליו בלבד והרי אינה מוכחת אלא הילך ובכך היא מגורשת בקבלתו ומיהו דוקא בקים לן שהבעל היה יודע שהוא שליח קבלה הא לאו הכי לא שאין תפיסתו מוכחת אלא דאמר לה הילך והילך למי שאין הבעל יודע שהוא שליח לקבלה לא לשם קבלה הוא עוד אפשר לי לומר דכיון שהתפיסה שהוא תפוס בגט ועומד מוכחת דהילך א"ל ואין לנו לספק ולחדש מה שאין לנו הוכחה בו כי אמרינן דאומר הילך לשליח סתם משמע שאם הוא שליח קבלה תתגרש בקבלתו ואם הוא שליח הולכה שיוליכנו לה ומשום הכי פרכינן קבל למה לי דהא קים לן דקבליה ונתגרשה בקבלתו אבל זו קולא יתירא ומיהו אפילו אם נאמר כן דוקא דומיא דמתני' שאין הבעל מערער אבל כשהבעל מערער ואומר להולכה אין לנו כיון דלא נפיק גיטא מתותי ידיה ואפילו לרב חסדא כל זה נ"ל על דרך רש"י ז"ל אבל נמצא לרי"ף בתשובה שפירש שמועתינו בשליח הולכה ובשהגט יוצא מתחת ידי האשה ואפילו הכי לרב הונא בעל נאמן והביא ראיה מדאמרינן לקמן אי אמרה קמאי דידי לגירושין יהביה ניהליה מהימנא מגו דאי בעיא
אמרה לדידי יהביה ניליה ואם אינו תחת יד האשה היכי מצית אמרה הכי ובודאי שאין זו ראיה מכרעת דאיכא למימר דה"ק דכי אתי לב"ד הות יכלה למימר הכי וכמו שכתבתי למעלה ואשכחן מגו בכה"ג בפרק זה בורר מגו דאי בעיא קלתה ומיהו כי אמר רב הונא דבעל נאמן אע"פ שהגט יוצא מתחת יד האשה דוקא בשניהם בעיר אחת כמו שכתבתי למעלה לשטת רש"י ז"ל אבל בשולח גט ממקום אחר ודאי לא דאלת"ה כולהו גיטין הבאין ממדינת הים ניחוש להו הכי אלא ודאי כדאמרן ולפי שיטת הרי"ף ז"ל כי פרכינן לרב חסדא ממתני' דהאשה שאמרה התקבל וכו' ואמרי' ולהמניה לשליש היינו משום דקא סלקין דעתי' שאין תקנה לאשה זו אלא בענין זה ואפי' כשהגט ביד השליח ואמאי ליתביה ניהליה ולהמניה לשליש אלא שמע מינה דלעולם בעיר [אחת] אין תקנה לאשה לצאת מערעור הבעל אלא בכך ומפרקינן מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דשליח שיהא יכול ליתנו עסקינן הא ודאי מתני' בשעתו לקרעו מיד עסקינן משוםה כי צריכה שני כיתי עדים ופרכינן תינח אמרה כלומר כיון שאמרת שדעתו להתירה בקבלה שלו קודם שיגיע גט לידה שהרי קורעו ודאי צריכה היא לשנים שיאמרו בפנינו אמרה אבל משיש לה עדים שהוא שליח קבלה למה צריכה כת אחרת שיאמרו בפנינו קיבל אפי' לא היה שם עדי קבלה אלא שנים שראו הגט בידו בדלא קרוע ושמעו מפיו שהוא אמר לקבלה נתנו לו נאמן ומגורשת דהא הימניה אפי' כשהוא ברשותו שהרי ידו כידה של אשה או שמא אפי' לא שמעו מפיו שלקבלה נתנו לו סגי כל שידענו שידע הבעל שהוא שליח לקבלה שהרי הוא והאשה שוין וכשם שהאשה שהיה גט יוצא מתחת ידה אינה צריכה לעדים של קבלה כך זה משנעשה שליח שלה ויודע הבעל בכך והרי גט בידו אינה צריכה עדי קבלה ואם רצה אחר כן לקרעו בפני עדים או בבית דין הרשות בידו כאשה עצמה אלא שמע מינה דלא אמרי' הימני הוקשיא לרב חסדא:
קיבל ל"ל בדאיכא עדים שראו הגט בידו בדלא קרוע סגי וכמו שפירשתי למעלה וליכא לפרושי קבל ל"ל הרי הקרעים בידו לפי שאין הקרעים ראיה שאפשר שנמלך בעל שלא לגרש וזרקו קרוע וזה מצאו באשפה ואפי' לאשה עצמה אינה ראיה כדאמרינן בפ"ק דמציעא וכי תימא דקרעינן לגיטא אמרה בעינא לאנסובי ביה ואיתא נמי בפרק הכותב:
ומפרקינן הא מני ר"א היא דאמר עדי מסירה כרתי כתב רש"י ז"ל ר' אלעזר היא דאמר אין גט כשר בלא [עדי מסירה וקשה לפי' מהא דאמרי' פ' השולח א"ר לא צריכה אלא לר"א דאמר] עדי מסירה כרתי תקינו רבנן עדי חתימה דזמנין שמייתי סהדי אי נמי אזלו להו למדינת הים ולקמ' בפרק המגרש תנן במילתיה דר"א גופיה שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם אלא ודאי הכא מיירי בשאין עדים חתומין בו אבל אם עדים חתומין בו כשר:
ומפרקינן בשעת השמד שנו כלומר שגזרו על המצות:
איתמר בעל אומר לגירושין וכו' ולהמניה השליש וכו' מיהא שמעינן דהלכתא כרב חסדא זהו דעת הרי"ף ז"ל ואין זו ראיה דהכא אפילו רב הונא מודה משום דאיכא מגו דאם רצה מוסרו ליד האשה שהרי היא מקבלתו מידו ולא דמיא לההיא דלעיל דהתם ליכא מגו גמור שהרי לא תקבל מידו כדי שלא תקלקל עצמה ואע"פ שכבר כתבתי למעלה דאפילו מגו כי האי מהני כדאשכחן גבי ההיא [איתתא] עדיין יש לחלק ולומר דלא דמיין דהכא ליתיה לטעמיה דרב הונא דאמר דאם איתא דלגירושין לדידה הוה יהיב ליה דהא בעל אמר דלדידיה יהביה ומהימן וכן כתב רבינו אפרים דכיון דליכא הכחשה לכ"ע שליש נאמן ולא גמרינן מאי דאית ביה הכחשה ממאיט דלית ביה הכחשה וכן פסק ר"ח ז"ל כרב הונא דרביה דרב חסדא הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב:
ונימא חזקה שליח עושה שליחותו כיון דבעל מסריה להאי על מנת לגרש נימא שחזקה היא שהשליח עושה שליחותו:
אסור בכל הנשים שמא זו קרובת ארוסתו שקדש לו שלוחו היא אא"כ חוזר שליח לומר לו פלונית קדשתי לך או לא קדשתי לך שום אשה:
לחומרא כי הא דרבי יצחק וכתבו בתוספות דהוא אסור בכל הנשים שבעולם אבל לכל אדם אין לאסור לקדש ולחוש שמא זו היא שקדשה השליח דאם איתא דנתקדשה לא היתה חוזרת חומתקדש אבל האי אסור לקדש דשמא שלוחו קדש לו אחת מקרובותיה ואפי' באו כל הקרובות ואמרו לא נתקדשנו לא סמכינן אדיבורא בעלמא ולפי זה מותר המשלח לקדש אשה שכל קרובותיה נתקדשו לאחרים דאם איתא דקדש השליח אחת מהן לא היו חוזרות ומתקדשות ואסור בכל הנשים שבעולם היינו נשים שיש להן קרובות פנויות והקשו על דבריהם יתומה קטנה תיתסר לכל אדם שמא קדשה שליח זה על ידי אביה לכך העלו דקנסא בעלמא הוא דקנסינן ליה שצוה לקדש סתם ולא חש על עצמו שלא יבא לידי תקלה אבל מן הדין מותר בכל הנשים שאין זו חזקה גמורה דאינה בידו להתקדש שמא לא תתרצה ועוד דאזלינן בתר רובא ואפילו הכי שפיר דייק דחזקה שליח עושה שליחותו דאי לא לא היה ראוי לקנסו כאן והא דפרכינן עליה דרבי יצחק בפרק ב' דנזיר מקן סתומה שפרח אחד מהן לאויר העולם יקח זוג לשני ואילו שאר קינין דעלמא מתקנו ואף על גב דהכא קנסא בעלמא הוא אפילו הכי פריך שפיר דהתם נמי הוה לן למקנסיה על שלא נזהר שלא יפרח ואמאי לא קנסינן ליה שיאסרו עליו קינין דעלמא משום קנס שלא שמר קינו והרמב"ן זכרונו לברכה הקשה דא"ה מאי מוכח מהא דחזקה שליח עושה שליחותו לעולם אימא לך דאין חזקה ואפילו הכי קנסינן ליה דמכל מום הכניס עצמו לספק הזה ועוד מה איסור בזה וכי היה לן לחוש שימות שליח ועוד אי משום קנס היאך עלה בדעתם בגמרא לומר דאפילו לקולא נאמר כן לכך פירש דכל הנשים מותרות לינשא אפילו קטנות שמת אביהן לפי שבחזקת פנויות הן ואין חזקת שליח עושה שליחותו מוציאן מחזקה ועוד חזקה על האב שאינו מקדש בתו ושותק לקלקל עליה שאילו קדשה היה מודיע לה ולאנשים הרבה אבל הוא אסור בנשים שיש להן קרובות לפי שאין חזקה של קרובות שאינן באות לדון בפנינו מועלת לו הא אילו באות קרובות ואמרו לא קדשנו שליח ודאי מותר בהן דעד אחד נאמן באיסורין וכל שכן הכא דלא איתחזק איסורא וחששא בעלמא היא וכל שכן שמתוך שנאמנות על עצמן ונישאות לאחרים נאמנות הן לזה אילו דבריו זכרונו לברכה ולא נתבררו אצלי מדאמרי' סתמא אסור בכל הנשים שבעולם [לא משמע דבעדות קרובות בלחוד סגי ועוד אי מדינא אסור בכל הנשים שבעולם] [ולאו] משום קנסא בלחוד היאך הוא מותר בעדות עד אחד הוה ליה דבר שבערוה ואינו פחות משנים אע"ג דלא איתחזק איסורא שהרי אפילו לאסיור אמרו כן [גבי אשתו זינתה בעד אחד אינה נאסרת לרבא] בפ' האומר דקדושין לפיכך נראה כדברי התוספות דקנסא בעלמא הוא שאין אומרים חזקת שליח עושה שליחותו אלא במה שבידו וכאן אין בידו ומה שהקשה אי משום קנס היאך עלה בדעתם בגמרא כאן ובמס' חולין לומר דאפילו לקולא נאמר כן לא קשה מידי דאנן הכי קאמרינן בשלמא אי אמרי' חזקת שליח עושה שליחתו כלומר דכל מה שבידו ודאי עושה אף כאן אע"פ שאין בידו ראוי לקנסו דכיון שודאי יעשה כל יכולתו היה לו לחוש שמא ימצא אלא אי אמרת דאפי' מה שביד השליח לעשות אין חזקתו לעשות שליחותו כל שכן הכא שאינו בידו שאין החשש כל כך מצוי שיהא ראוי לקנסו מפני שלא חשש בו דהא איכא ספיקי טובי שמא לא ישתדל שליח כלל לעשות שליחותו ואם תמצא לומר יעשה שמא לא ימצא ואם תמצא לומר ימצא שמא יחזור ויודיענו:
ולהימניה לדידה מדרב המנונא וכו' מהא משמע דהא דרב המנונא אפילו להתירה לינשא לכתחלה סגיא דבתר דפרקינן הני מילי לחומרא אבל לקולא לא פרכינן ולהימנה מדרב המנונא כלומר אפילו להתירה לינשא לכתחלה סגיא דבתר דפרקינן הני מילי לחומרא אבל לקולא לא פרכינן ולהימנה מדרב המנונא כלומר אפילו לקולא ומשמע אפי' להתירה לינשא והכי נמי מוכח בפ' האשה שלום גבי מתני' דתנן קטטה בינו לבינה ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ואמרי' עלה היכי דמי קטטה בינו לבינה כגון דאמרה לבעלה גרשתני ופרכינן ולהימנה מדרב המנונא כלומר מאי נפקא מינה דאי לא מהימנא מאי דאמרה מת בעלי קא מהימנא במאי דאמרה לבעלה גרשתני עד שלא הלכו למדינת הים ומותרת לינשא אלמא דמדרב המנונא שרינן לה אפילו לינשא לכתחלה וכן דעת הרמב"ם זכרונו לברכה בפרק שנים עשר מהלכות גירושין ואחרים כתבו דרב המנונא לא אמר אלא בדיעבד והכא כי פרכינן מדרב המנונא לעיל קא מהדר דאמר רבי יוחנן דאין דבר שבערוה פחות משנים כלומר ואפי' נשאת תצא ומש"ה פרכינן להימנה מדרב המנונא לענין שלא תצא אבל להתירה לכתחלה קשה הדבר לאמרו:
והשתא דאמרת וכו' פשוט הוא:
מתני' נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה היא או אביה וכתב רש"י זכרונו לברכה כאן היא יש לה יד דהא גדולה היא ואם היתה יתומה היתה מקנה עצמה והיא מקבלת גיטה והשתא נמי לא שנא אלמא סבירא ליה זכרונו לברכה דדוקא נערה אבל קטנה לא ואפילו יש בה דעת וכן דעת הרי"ף ז"ל שכתב בגמ' בסמוך במאי דאמרי' וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה דדוקא כשמת אביה אבל בחיי אביה והיא ברשות אביה מקבל גיטה ולא היא אבל במסכת קידושין כתב רש"י ז"ל דמאי דאמרו רבנן דנערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה הוא הדין לקטנה והאי דנקט נערה להודיעך כחו דרבי יהודה דאפילו בנערה אביה ולא היא וטעמא דמילתא דכיון דנערה נמי ברשות אביה היא ואפילו הכי היא עצמה מקבלת את גיטה
אף בקטנה יש לומר כן כל שיש בה דעת דמציא זכיא לנפשה וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל ולפנינו נאריך בזה בס"ד ואביה היינו טעמא דמקבל את גיטה שהתורה זכתה לו לקבל קידושיה ואיתקש יציא הלהויה ודוקא מן האירוסין אבל מן הנישואין היא ולא אביה דמשנשאת אין לאביה רשות בה:
רבי יהודה אומר אין שתי ידים זוכות כאחת בגוף אחד אלא אביה מקבל את גיטה בלבד:
וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש פירש"י ז"ל אפילו ע"י אביה משום דהרי היא כשוטה דמשלחה וחוזרת ותנא דבי רבי ישמעאל ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצתה זו שמשלחת וחוזרת כדאי' ביבמות בפ' חרש ולישנא דאינה יכולה להתגרש הכי דייק שאינה מתגרשת כלל אבל ר"ת ז"ל כתב דמתגרשת היא על ידי אביה דהא לר' ינאי דמפרש התם טעמא דשוטה מדכתיב ונתן בידה דמפרש התם טעמא דשוטה מדכתיב ונתן בידה מי שיש לה יד יצתה זו שאין לה יד קטנה שיש לה אב ודאי מתגרשת היא על ידו שהרי יש לה יד יצתה זו שאין לה יד קטנה שיש לה אב ודאי מתגרשת היא על ידו שהרי יש לה יד ומדרבי ינאי נשמע לתנא דבי ר' ישמעאל דמתגרשת היא על ידי אביה דהא לא פליגי אלא בטעמא ולא בדינא והיינו טעמא משום דכיון שיש לה אב אביה משמרה ואינה חוזרת הלכך ודאי כי אמרי' אינה יכולה להתגרש דוקא על ידי עצמה קאמרי' וכ"כ בעל הלכות ורבינו האי ז,ל והכי מוכח בירוש' בפרק חרש דגרסינן התם גבי הא דתנן נש[ת]טית לא יוציא עולמת דבי רבי ינאי אמרו משום גרירה כלומר שנגררים אחריה בני אדם לזנות רבי זעירא ורבי אילא תרויהון אמרין מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה רבי נחמיה בר מר עוקבא בשם רבי יוסי אמר תלתי פי' איכא בינייהו ג' דברים עבר וגירש מאן דמר מפני גרירה גירש מאן דמר שאינה יכולה לשמור את גיטה לא גירש יש לה אב מאן דמר מפני גרירה אסור מאן דמר מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה הרי יש לה אב ויכול לשמור את גיטה עתים שוטה עתים חלומה וכו' הא משמע דלמאן דאמר שאינה יכולה לשמור את גיטה מתגרשת על ידי אביה [הלכך קטנה נמי דנסיב מתניתין טעמא כשאינה יכולה לשמור את גיטה מתגרשת ע"י אביה]:
גמ' רבנן סברי יד יתירה זכי לה רחמנא פירש רש"י ז"ל דיד יתירה היינו יד אביה ומיהו אף על גב דקרי לה יתירה ידו עדיפא מידה דאילו איהי אינה עושה שליח לקבל את גיטה כדאי' בפרק האיש מקדש והביאה הרי"ף זכרונו לברכה בסמוך ואיהו מצי עביד:
ורבי יהודה סבר במקום אב ידה לאו כלום הוא דלגמרי אוקמה רחמנא ברשותיה כל ימי נערות אלא אם כן נישאת:
אבל בקדושין דברי הכל אביה ולא היא מפרשינן התם טעמא דקדושין דמדעתה דהא בעינן דעת המקנה אביה ולא היא שהתורה זכתה לו אבל גירושין שהן בע"כ בין היא בין אביה דמה לנו ולדעתו כי מקבל ליה איהו נמי ע"כ הוא:
נערה מהו וכו' לרבנן דאמרי מקבלת גיטה מהו שתעשה את אחר שליח לקבל גיטה בחיי אביה ופשט ליה דאין עושה לשיח והתם בגמ' מותבינן עליה דרב נחמן מדתנן הכא בפרקין קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע הגט לידה הא נערה הרי זה גט ודחינן הכא במאי עסקינן בשאין לה אב ומהא משמע דקטנה נמי מקבלת גיטה בחיי אביה ושלא כדברי הרי"ף זכרונו לברכה דאי לא מעיקרא כי הוה סליק אדעתין דבשיש לה אב עסקינן לימא ליה וליטעמיך כי הגיע גט לידה נמי אמאי מגורשת ואפשר דאין הכי נמי דהוה מי למימר ליה וליטעמיך כמו שנמצא בכמה מקומות דמצי למימר ולטעמיך ולא אמר ולמסקנא לא קשיא דהא אוקמינא בשאין לה אב והרמב,ן ז"ל תירץ עוד ואמר דלרבא דהוה ס"ל דנערה עושה שליח הוה סלקא דעתיה דיד אביה יד יתירה הוא דזכי לה רחמנא ולטעמיה אפשר דאפילו קטנה נמי מקבלת גיטה בחיי אביה ואיהו האו דהוה ס"ד לאוקמה למתני' בשיש לה אב אבל כיון דקי"ל כר"נ דפשט ליה דאין עושה שליח דאין נערה במקום אב אלא כשליח שמינתה תורה לפי שירדה תורה לסוף דעתו של אב שאין לו קפידא בגירושין שישנן בע"כ ומעתה קטנה שאינה בתורת שליחות ואין לה יד בשל אחרים כלל אביה ולא היא דהדרינן לפשטא דמתני' דתנן נערה ולא קתני קטנה להודיעך כחן דרבנן דאם איתא דלרבנן אפי' קטנה כח דהתירא הוה עדיף ליה ועוד סייעיה לדברי הרי"ף ז"ל מדגרסינן בירושלמי בפ' התקבל גבי הך מתני' נשאת היא ולא אביה קטנה אביה ולא היא נשאת היא ואביה אם יש בה דעת היא ולא אביה פירוש לפרושי מתני' אתא דדוקא נקט מאורסה דאילו נשואה היא ולא אביה דמשנישאת אין לאביה רשות בה ודוקא נמי נערה דאילו קטנה מאורסה אביה ולא היא נשאת היא ואביה כלומר היא ואביה שוין בדבר ובקטנה שאין דעת [איירי וקאמר דכשם שאביה אינו מקבל את גיטה לפי שכבר יצאה מרשותו אף על ידי עצמה אינה מתגרשת כיון שאין בה דעת] אבל יש בה דעת היא ולא אביה מדמפליג בסיפא בין יש בה דעת לאין בה דעת שמע מינה דרישא דקטנה מאורסה בין יש בה דעת בין שאין בה לעולם אביה ולא היא כדברי הרי"ף ז"ל וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל ולפי שיטה זו הא דתנן וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש ופירשנו על דעת רבינו תם דאינה יכולה להתגרש על ידי עצמה קאמר בקטנה שאין לה אב עסקינן דבשיש בה דעת מתגרשת על ידי עצמה וזו אינה יכולה להתגרש דאי בשיש לה אב אפילו בשיש בה דעת נמי אביה ולא היא ולרבי יהודה נמי בשאין לה אב אצטריכא דהא סיפא ככ"ע אתיא:
אמר רבא שלש מדות חלוקות בזכיית קטן צרור וזרקו וכו' קטן שנותנין לו צרור וזורקו וכשנותנין לו אגוז נוטלו:
זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים אם זיכה אדם לחבירו דבר על ידי אותו קטן שמסר בידו החפץ ואמר זכה בחפץ זה לפלוני לא זכה ואם בא הנותן לחזור חוזר ואם תאמר דהכא אמרינ' דקטן זוכה לעצמו ואילו בפ' הניזקין תנן מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום יש לומר דהתם היינו טעמא משום דליכא דעת אחרת מקנה [ומשום הכי מפני דרכי שלום ותו לא אבל אי איכא דעת אחרת מקנה] אית להו זכייה ואם תאמר דבפרק מי שמת אמרינן דזכין לקטן ואין זכין לגדול כלומר דאיכא תנא דס"ל דקטן משום דאיהו לא מצי זכי זכין לו אבל גדול כיון דאיהו מצי זכי אין זכין לו מכל מקום משמע מהתם דקטן לא מצי זכי והכא אמרי' דזוכה לעצמו תירצו בזה דמהכא משמע דכי אמרי' זוכה לעצמו דוקא במטלטלין ודוקא בשהגיע לידו אבל בהקנאה אחרת כגון אגב וחליפין לא לפי שהקטן אינו יודע בדרכי הקנאה כלל וכשאמרו הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין דוקא בשמחזיק בהם הזוכה דכיון דברשותו של קטן מחזיק בהן תקנו בהן שיזכה משום כדי חייו אבל בהקנאה אחרת ליתיה כלל ולפיכך מי שמתחייב לקטן בין בשטר בין בקנין כיון שאין אותו דבר תחת ידו אינו זוכה אלא אם כן זכהו על ידי אחר והיינו דאמרי' התם בפ' מי שמת דזכין לקטן משום דאיהו גופיה לאו בר זכייה הוא בדרכי ההקנאות אבין אין זכין לגדול כיון שהוא עצמו יכול לזכות בהן ואחרים העמידו ההיא דבפ' מי שמת בקטן שלא הגיע עדיין למדה הזאת [ושני התירוצים בתוספות]:
וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה שמשהגיעה למדה הזו
משלחה ואינה חוזרת קרינא בה ומתגרשת בקבלת עצמה אפי' קבל אביה קדושין ואע"פ שקדושיה קדושי תורה וכתב הרי"ף ז"ל דדוקא כגון שמת אביה אבל בחיי אביה לא וכבר הארכתי בזה למעלה:
הפעוטות תנן בהניזקין דמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדו בקטנה חשיב לה יודעת לשמור קדושיה ומתקדשת בקדושי אמה לדעתה או בקבלת עצמה אם יתומה היא:
למיאון שצריכה למאן ואינה יוצאה בלא מיאון דתנן ביבמות כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אין צריכה למאן וזו יודעת לשמור היא והוי יודע שרש"י ז"ל מחליף הגירסא בשתי מדות הללו וגורס במדה ראשונה וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון ובמדה שנית גורס וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה וכן גורס הרז"ה זכרונו לברכה ואם תאמר היכי מפליג בין שיעור גירושין וקידושין דהא כי חד לישנא איתמר בהו דהכא תנן כל שאינה יכולה לשמרו את הגיטה אינה יכולה להתגרש והם ביבמות אמרינן קטנה שיודעת לשמור קדושיה מתקדשת למיאון ויש לומר לפי גירסת הרי"ף זכרונו לברכה דה"ט משום דבקדושין איכא קדושי כסף שהן צריכין שמירה מעולה ומשום הכי בעי שתגיע לעונת הפעוטות אבל בגט שאינו צריך שמירה כל כך בצרור וזורקו אגוז ונוטלו סגי ולפי גי' רש"י ז"ל שלא רצו להתיר אישות דאורייתא בפחות מעונת הפעוטות אבל בקדושין למיאון הקדימו הזמן שאין כאן צד קולא כלל:
הגיעו לעונת נדרים שנה אחת לפני גדלות נדריהן נבדקין כדתנן במסכ' נדה בת אחת עשרה שנה נדריה נבדקין אם יודעת לומר לשם מי נדרה ולשם מי הקדישה נדרה נדר והקדישה הקדש:
חולצת אם הביאה סימנין ולא אמרי' שומא נינהו אבל קודם הזמן הזה קטנה היא ואינה חולצת דאיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש כך פירש רש"י זכרונו לברכה ואיכא למידק דהא רבא גופיה אמר בפ' יוצא דופן תוך זמן כלפני זמן ואם הביאה סימנין בזמן עונת נדרים שומא בעלמא נינהו לפיכך פירש רבינו תם זכרונו לברכה דהכא מיירי אפילו בדלא הביאה שתי שערות דרבא סבירא ליה כרבי יוסי דאמר איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה ואמרי' עלה בפרק מצות חליצה אמר אמי מדבריו של ברבי נלמוד קטנה חולצת בפעוטות רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים אלמא רבא כרבי יוסי ס"ל ואע"ג דבפרק יוצא דופן אמרי' אמר רבא הלכתא תוך זמן כלפני זמן ורב שמואל בר זוטרא מתני לה לשמעתא דרבא בהאי לישנא אמר רבא קטנה כל שנים עשר ממאנת והולכת מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת משום דחוששין שמא נשרו דאלמא לאו כרבי יוסי סבירא ליה איכא למימר דההוא לישנא דרב ושמואל פליג אשמעתא דרבא דהכא אי נמי דרבא גופיה לאו כרבי יוסי סבירא ליה אלא דנקיט לה הכא אליבא דר"י כדי להשלים כלל שלו ולומר בכל המדות וכנגדו בקטנה והתם נמי בפרק מצות חליצה הכי מסקינן ורבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים והלכתא עד שתביא שתי שערות ואפשר דרבא גופיה הוא דמסיק לה הכי והכי קאמר ורבא אמר אפילו לר"י אינה חולצת עד שתגיע לעונת נדרים ומיהו לדידן אליבא דהלכתא (דידיה) עד שתביא שתי שערות וכולה מדברי רבא הוא עוד אמרו בתוספות דאפשר דהכא רבה גרסי' דהא מסיק ולמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן כ' ובפ' מי שמת אמרי' רבא אמר רב נחמן בן שמונה עשרה וליא למימר דהתם משמיה דר"נ א"ל ולא ס"ל דהא מסיק התם דמכללא איתמר ומוכח מההוא עובדא דאתא לקמיה דרבא דההוא פחות מבן כ' דזבין נכסיה דס"ל לרבא בן י"ח ולפי זה לא קי"ל בהך מדה שלישית דחולצת אבל הרי"ף והגאונים ז"ל כתבוה לפיכ' נדחק הרמב"ן זכרונו לברכה ופירש דהא דאמרי' וכנגדו בקטנה חולצת בעונת נדרים של קטן היא דהיינו שנת שלש עשרה וקטנה שהגיע לפרק גדולה היא וכל שהביאה סימנין חולצת והא דנקט קטנה משום דזכר הוי קטן בפ' הזה נקט קטנה והוה ליה כאילו אמר וכנגדו באשה חולצת ואע"ג דהא מילתא פשיטא היא ובמתני' מתניא בהדיא שהאשה ממהרת לבא מפני האיש עשה כן להשלים מדות שלו ולפ"ז אי גרסי' הכא רבא על כרחין הא דאמר התם בפ' מצות חליצה ורבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים ע"כ אליבא דר"י קאמר ולאו דאיהו ס"ל הכי ואפשר דאיהו גופיה מסיק התם והלכתא עד שתביא שתי שערות וכדכתיבנא:
ולמכור בנכסי קרקעות אביו הוי קטן עד שיהא בן עשרים משום דבאו לו מכח ירושה אבל בנכסים שלו לא צריך ומשמע דטעמא דמילתא משום דנפלו לו בירושה זילי גביה ומוזיל בהו ואפילו ביודע בטיב משא ומתן בעינן שיהא בן עשרים כמו שכתוב בהלכות בפ' מי שמת אבל כשהוא בן עשרים והביא שתי שערות אפי' אינו יודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר:
ושמעינן מהא וכו' כתב זה הרב זכרונו לברכה מפני שרבינו האיי גאון זכרונו לברכה חולק בזה בספר המקח עלה דההיא דאמרינן בפרק מי שמת בודקין לקדושין וכו' ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שהוא סובר שהבן אף על פי שהוא פחות מבן כ' יכול למכור בנכסי אביו כל שהגדיל והביא שתי שערות ודאמרי' התם עד שיהא בן כ' אבודקין מהדר ואכולהו קאי לקידושין לגירושין ולחליצה ולמיאונין ולמכור בנכסי אביו דבכולהו לאחר שהגדיל צריך בדיקה אם הביא שתי שערות ובדיקה זו של שערות הוא עד שיהא בן כ' דלאחר מכן אע"פ שלא הביא שתי שערות דינו כגדול וכדתנן בפרק יוצא דופן בן כ' שנה שלא הביא שתי שערות יביא ראיה שהוא בן כ' והוא הסריס וכו' והרי"ף זכרונו לברכה הביא ראיה מזו שאין הפירוש כך כמו שכתוב בארוכה בהלכותיו בפרק מי שמת ודאמרינן ולמכור בנכסי אביו כתב בעל העיטור זכרונו לברכה דהוא הדין לשאר מורישיו וכן דעת הרמב"ם זכרונו לברכה בפרק כ"ט מהלכות מכירה אבל הרשב"א ז"ל חולק על זה וכתב שהדברים אמורים בדוקא כלומר בן ממש ובנכסי ירושת אביו הא בן בנכסי מתנת בריא מאביו או בת בנכסי ירושת אביה או בן בנכסי שאר מורישיו חוץ מאב הרי ממכרן באותן נכסים כממכרן בנכסי עצמן והטעם שחכמים לא תקנו אלא בדבר המצוי ונכסי ירושת אביה או בן בנכסי שאר מורשיו חוץ מאב הרי ממכרן באותן נכסים כממכרן בנכסי עצמן והטעם שחכמים לא תקנו אלא בדבר המצוי ונכסי ירושת האב לבן מצויה ושאר ירושות אינן מצויות וכן מתנת בריא מאב לבן אינה מצויה ולא חששו אלא למצוי וסמך דבריו דבת בנכסי ירושת אביה מוכרת אפילו פחותה מת עשרים מדתנן בסוף מפרק מציאת האשה המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן בעלי עלי יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי רבי מאיר אמר רבי יוסי וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה מעכשיו במה דברים אמורים בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום וההיא סתמא תנינא לה ל"ש בת בין הבנים ול"ש בת בין הבנות ואין זו ראיה של כלום ודברי הראשונים נראין לי עיקר:
צרור וזורקו וכו' חפץ ומחזירו לאחר שעה כשתובעו ממנו זוכה אף לאחרים מדרבנן כך כתב רש"י זכרונו לברכה ונראה שהזקיקו לומר כן משום דזכייה לאחרים מטעם שליחות היא ואין שליחות לקטן כדאי' בריש פ' האיש מקדש אבל בתוספות כתבו דלרב יהודה אפי' מדאוריית אזוכה לאחרים ולשמואל אמר דאין זוכה לאחרים דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא זכי דבגמ' פרכינן עליה דשמואל מדתנן כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני המבוי ומזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים האי שפחה היכי דמי אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה הא תנא יתירה עליו אמה העבריה שיוצאה אף בסימנין אלא לאו דלא אתיא שתי שערות ומפרקינן שאני שתופי מבואות דרבנן ואם איתא דלשמואל לא זכיאן לאחרים אפי' מדרבנן אמאי זכיא להו בשתופי מבואות אלא ודאי משמע דאפי' לשמואל זכייה לאחרים מדרבנן ומש"ה מהני דרבנן לדרבנן ומינה דלרב יהודה זוכה לאחרים אפי' מדאורייתא וכי תימא אמאי והא אין שליחות לקטן תירצו דכי אמעיט קטן לרב יהודה משליחות מהנהו קראי דמוכחינן שליחות מינייהו בריש פרק האיש מקדש הני מילי במילתא דליתיה בתרומה וגירושין וקדושין אבל בזכייה כיון דאיתיה דהא זוכה לעצמו הוה ליה כגדול וזוכה נמי לאחרים דלרב יהודה אפילו מדאורייתא זוכה לאחרים ולשמואל אמר דאין זוכה לאחרים דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא זכי דבגמרא פרכינן עליה דשמואל מדתנן כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני המבוי ומזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים האי שפחה היכי דמי אי אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה הא תנא יתירה עליה אמה העבריה שיוצאה אף בסימנין אלא לאו דלא אתיא שתי שערות ומפרקינן שאני שתופי מבואות דרבנן ואם איתא דלשמואל לא זכיאן לאחרים אפי' מדרבנן אמאי זכיא להו בשתופי מבואות אלא ודאי משמע דאפי' לשמואל זכייה לאחרים מדרבנן ומשו"ה מהני דרבנן לדרבנן ומינה דלרב יהודה זוכה לאחרים אפילו מדאורייתא וכי תימא אמאי והא אין שליחות לקטן תירצו דכי אמעיט קטן לרב יהודה משליחות מהנהו קראי דמוכחינן שליחות מינייהו בריש פרק האיש מקדש ה"מ במילתא דליתיה בתרומה ובגירושין וקדושין אבל בזכייה כיון דאיתי הדהא זוכה לעצמו הוה לי הכגדול ווזכ וזוכה נמי לאחרים לרב יהודה אפי' מדאורייתא ושמואל פליג משום דסבירא ליה דלאו בר שליחות הוא כלל ומיהו מודה דמדרבנן מיהא זכי ומשום הכי מהני בשתופי מבואות [בלחוד] ואני תמה אי מודה שמואל דזכייה מדרבנן אית ליה למה לן ןלפרוקי שאני שתופי מבואות דרבנן ואפי' הוא מדאורייתא אמאי לא מהני כיון דרבנן תקון ליה זכייה והא
קי"ל דהפקר ב"ד הפקר ומיהו אשכחן זכייה דרבנן דקלישה מזכחייה דאורייתא דגרסי' בפרק מי שמת ומי אמר רב נחמן הכי והא אמר רבא אמר רב נחמן אף על גב דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול אי אמרת בשלמא דאורייתא מש"ה אינו יכול למחול אא"א דרבנן אמאי אינו יכול למחול אלמא דכיון דאכתי ממונא לא אתא לרשות זוכה ולא זכי ביה אלא מדרבנן לא אלימא זכייה דיליה כדאורייתא ומצי מחיל והכא נמי אם איתא דאינו זוכה לאחרים מדאורייתא לא מהני בדאורייתא ומיהו התם איכא למימר לרבנן דרבנן הכי תקון [דהם אמרו] והם אמרו אבל הכא היכי [מפרקינן] בפשיטות דלא ליהני במדאוריי' ולפיכ' נראין לי דבריו של רש"י ז"ל עיקר וכן נראה דעת הרי"ף זכרונו לברכה שכתב סתם דזוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים דמשמע דלית ליה זכייה לאחרים כלל ומיהו במידי דרבנן בשתופי מבואות זוכה אף לאחרים ומה שכתב הרי"ף ז"ל שאינו זוכה לאחרים עד שיביא שתי שערות אף על גב דממילתיה דשמואל לא משמע הכי בהדיא דייק לה ז"ל מדפרכינן עליה דשמואל מההיא דכיצד משתתפין במבוי וכו' ואמרי' האי שפחה היכי דמי וכו' אלא לאו דלא אתיא שתי שערות ואם איתא דשמואל מודה דקודם שתי שערות זוכה לאחרים כל שיש לו דעת יותר גדול מחפץ ומחזירו לאחר שעה לוקמא בהכי אלא ודאי לשמואל [לעולם] אינו זוכה לאחרים עד שיביא שתי שערות ובתוספות פסקו כרב יהודה אמר רב אסי משום דפשטיה דמתניתא הכי מוכחא ולשמואל צריכין לדחונייהו כדאיתא בגמרא:
מתניק קטנה שאמרה וכו' לפיכך אם רצה הבעל לחזור קודם שיגיע גט לידה יחזור שאין הקטן עושה שליח והך מתני' אוקימנא לה בפרק האיש מקדש בשאין לה אב דאם יש לה אב מאי איריא קטנה דאין עושה שליח אפילו נערה נמי בחיי אביה אין עושה שליח לקבל את גיטה דהכי פשטינן התם בפרק האיש מקדש:
האומר תן גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר פסול דאין רצונו שילעיזו עליו שם וקפידא הוי:
הרי היא במקום פלוני אינו אלא כמראה מקום שם תמצאנה:
ורבי אלעזר מכשיר מפרשינן בגמרא דהאי דפליג רבי אלעזר באומרת התקבל ולא פליג באומר תן משום דאיהו דמדעתיה מגרש והדבר תלוי בו איכא למימר קפידא הוא ודוקא קאמר ליה אבל איהי דבעל כרחה מיגרשה אין לה לעשות קפידא בדבר והא דאמרה הכי משום דידעה דניחא ליה לבעל למיתביה התם הלכך אינה אלא כמראה מקום שם תמצאנו:
הבא לי גיטי ממקום פלוני והביאו לה ממקום אחר כשר אפילו לרבנן דכיון דאינה מתגרשת בקבלתו ליכא קפידא כשמביאו לה ממקום אחר:
הבא לי גיטי אוכלת בתרומה אם אשת כהן היא:
התקבל לי גיטי אסורה לאכול בתרומה מי שמא קבלו כבר ואף על גב דהוה לן למימר אוקי אשה בחזקת שלא נתגרשה חומרא בעלמא הוא שהחמירו חכמים משום דחזקה שליח עושה שליחותו אף על גב דאין ביד השליח לעשות שמא לא יתן לו הבעל הגט כמו [שאמרו לעיל] שאסור בכל הנשים שבעולם אף על גב דכל אחת היא לו בחזקת היתר וגם אין ביד השליח לעשות שליחותו:
עד שיגיע גט לאותו מקום שכך אמרה לו לא תהא שלוחי לקבלה אלא שם ובגמ' פריך וכיון שקלבו במקום אחר היכי הוי גיטא כלל והא תנן ברישא התקבל לי גיטי במקום פלוני וקבלו לה במקום אחר [פסול] ומוקמינן לה בדאמרה ליה קבל לי גיטי במתא מחסיא וזמנין דמשכחת ליה בבבל והכי קאמרה ליה משקל כל היכא דמשכחת ליה שקול ליה מיניה גיטא לא להוי עד דמטית למתא מחסיא ואם תאמר וכיון דאינה רוצה שיהא גט עד מתא מחסיא היכי הוי גט כלל דהא אינו מקבלו שם מיד הבעל והוי ליה כטלי גיטיך מעל גבי קרקע ואי מיירי כשהבעל עושה אותו שליח להולכה עד מתא מחסיא ושם נעשה [שליח] לקבלה הרי לא חזרה שליחות אצל הבעל יש לומר דהאי משעה ראשונה שליח קבלה הוא וידו כידו אלא שהתנה עמו שלא תתגרש אלא באותו מקום והוי ליה כאומר לאשה הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו אלא לאחר ל' יום ועל דעת מי שאומר שהאשה עושה שליח להולכה ולקבלה אתי שפיר שמשעה ראשונה נעשה שליח להבאה מחמת האשה וכי מטי למתא מחסיא הוי שליח קבלה שלה:
ורבי אלעזר אוסר מיד דהואיל ומכשיר כשהוא מקבלו במקום אחר דמראה מקום היא לו ומשעת קבלה איגרשה לה לפיכך משעה שפירש מלפנינו אסורה שמא מצאו חוץ לעיר וקבלו הימנו ובגמרא פרכי' פשיטא ומפרקינן לא צריכא דאיתיה לבעל במזרח ואמרה ליה זיל במזרח וקא אזיל במערב מהו דתימא במערב הא לא איתיה קא משמע לן דילמא בהדי דקא אזיל מפגע פגע ביה:
גרסינן בגמרא האומר לשלוחו צא וערב לי בתמרים ועירב לו בגרוגרות בגרוגרות ועירב לו בתמרים כלומר לסוף אלפים אמה של תחום תני חדא עירובו עירוב ותניא אידך אין עירובו עירוב אמר רבה לא קשיא הא רבנן הא ר"א הא רבנן דאמרי קפידא הא ר"א דאמר מראה מקום הוא לו פרש"י ז"ל הא רבנן דאמרי לעיל גבי דידה דאע"ג דלאו בדידה תליא ולא איכפת לה אמרי' כל מאי דאמרה איהי לשלוחה אי שינה לאו שלוחה הוי הכי נמי לאו עירובו עירוב והא ר"א דאמר מראה מקום הוא לו במידי דליכא קפידא ולא איכפת ליה רב יוסף אמר הא והא רבנן כאן בשלו כאן בשל חבירו פרש"י ז"ל הא והא רבנן ואינהו נמי לא אמור קפידא אלא דהתם ניחא ליה דתתזיל ולא בדוכתא אחרינא והך מתיתא בשלו עירובו עירוב דלא איפת ליה והא דקתני אין עירובו עירוב דיהב ליה חבריה רשותא לערובי מתמרים דידיה וא"ל האיך לשלוחיה ערב לי בתמרים דהכא ודאי קפידא הוא דבגרוגרות דחבריה לית ליה רשותא ופרכינן אלא הא דתניא האומר לשלוחו ערב לי במגדל ועירב לו בשובך בשובך ועירב לו במגדל תני חדא עירובו עירוב ותניא אידך אין עירובו עירוב התם מאי שלו ומאי של חבירו איכא דקא סלקא דעתין דהכי קאמר הניח לי עירובי במגדל דבסוף אלפים אמה ומשום הכי פרכינן מאי שלו ומאי של חבירו איכא דנקפיד מיקפיד ההוא חבירה אי מנח ליה בהאי או בהאי ומפרקינן התם נמי איכא פירי דמגדל ופירי דשובך כלומר דשובך ומגדל דקתני לאו לאתנוחי הוא [אלא] ערב לי מפירות פלוני שיש לי במגדל כך פירש"י ז"ל ובתוספות הקשו עליו דלא משמע דפליג רב יוסף אשלו כלל דלרבנן הוי קפידא כדסליק אדעתא עד השתא ועוד דאם כן הוה ליה לרב יוסף למימר הא והא ד"ה דבשל חבירו אמאי לפליג ר"א דלא להוי קפידא והא לגבי בעל מודה ר"א דקפידא הוי וכל שכן כאן שלא כל הימנו לכך פירשו דרב יוסף דהכי קאמר בשלו ודאי לרבנן קפידא הוי אבל בשל חבירו כגון שאמר לשלוחו צא וערב לי בתמרים שלך בכה"ג ודאי לא הוי קפידא אם שינה ועירב בגרוגרות כיון שמפירותיו של שליח הוא מערב וזה פירוש נאה אבל תמיהני דלפ"ז ע"כ אית לן למימר לרב יוסף דכל מאי דליכא למיקפד עליה אף על פי ששינה אפילו לרבנן מראה מקום הוא לו מדאמרינן בשל חבירו עירובו עירוב ושלו משום הכי אין עירובו עירוב משום דאיכא למיקפד בהכי וכיון שכן מי שקל לו קפידות הללו ולמימר דרבנן דוקא ולא ר"א דהא מצינא שפיר למימר דנהי דר"א באשה לאו קפידא בעירוב בשלו קפידא וכי תימא לעולם לרב יוסף לאו בקפידא תלי אלא במשנה ומיהו דוקא במשנה בשלו אבל במשנה בשל חבירו לאו משנה הוי כלל אי הכי מאי מקשינן מאי שלו ושל חבירו דהתם משנה בשלו וכל שהוא משנה בשלו אף על פי שאין קפידא בדבר כלל לא הוי שליח והם הקשו על פירושם דהכא משמע דלרבנן בשלו הויא קפידא אפי' לרב יוסף וה"נ מוכח במס' מעילה בפ השליח דאמרינן דהבא לי מן החלון והביא לו מן הדלוסקמא דשליח מעל משום דלא עשה שליחותו דקפידא הוי ואילו בפרק המפקיד אמרינן ההא גברא דאפקיד כשותא גבי חבריה והוה ליה לדידיה נמי כריא דכשותא אמר ליה לסרסיה רמי מהאי אזל רמיא מאידך אמר רב עמרם היכי לידייני דייני להאי דינא נימא ליה לסרסיה שלים אמר לא אמר לי מהא רמי ומהא לא תרמי אלמא כל כה"ג לא הוי קפידא ותירצו דהכא שאני דכיון שהזכיר בפירוש תמרים וגרוגרות [וחלון] ודלוסקמא ודאי איכא קפידא שאם לא היה מקפיד לא היה מזכירם אבל בההיא דהמפקיד לא הזכיר אלא שהראה מקום הכשות וכיון שהכל מין אחד ומוטל במקום אחד לא משמע דלהוי קפידא דבשלו אין דרך להקפיד ולא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שהיה שם כשות של אדם אחר:
מתני' האומר כתבו גט ותנו לאשתי לשון בני אדם הוא כבר החזיקו לקרות לספר כריתות אשה גט:
גרשוה נמי כבר נהגו לקרותו גירושין:
כתבו אגרת גם זה לשון הגוט שכותבין בו ודין דליהוי ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין:
פטרוה לא אמר כלום דלמא לשון פטור וחובה הוא להקל מעליה חובות שחייבת:
פרנסוה כל לשון פרנסה לשון עשיית צרכיה הוא כמו לפרנסה שמין באב וכמו מוצאיין לפרנסה ואין מוציאין למזונות הלכך לא ידעינן אי צרכי גט הוא שלא תהא זקוקה ליבם או צרכי מלבוש וכסות הוא:
כנימוס כחוק
ולא ידעינן אי חוק גט אי חוק מזון וכסות וכן כראוי:
גמ' שלחוה לשון ושלחה מביתו נקט האי גברא:
שבקוה לשון אגרת שבוקין:
תרכוה לשון תירוכין וגירושין:
גרסינן בגמרא תניא רבי נתן אומר פטרוה דבריו קיימין פיטרוה לא אמר כלום והא אנן תנן פטרוה לא אמר כלום אמר רבא רבי נתן דבבלאה הוא דייק בין פטרוה לפיטרוה תנא דידן דבר ארץ ישראל הוא לא דייק וכתב רש"י ז"ל בשני פנים דפיטרוה בחירק תחת הפ"א דבריו קיימין אבל בפתח ובדגש לא אמר כלום ל"א פטרוה בדגש דבריו קיימים שהוא מל' גט פטורין אבל רפה לא אמר כלום ורבי נתן דבבלאה הוא שבא מבבל כדאמרינן בבבא בתרא ילדות היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי ושם מספרין פעם בלשון עברי ופעם בלשון ארמי היכלך כשהוא מדגיש מספר בלשון ארמי ומכוון לגט פטורין וכשאינו מדגיש אינו אלא לשון פטור וחוב הותנא דידן דבר ארעא דישראל הוא וכל סיפורן בלשון עברי לא דייק ומשום הכי לא מפליג תנא דמתני' דבין שהדגיש בין שלא הדגיש לאו לגט פטורין איכוון דפטורין לשון ארמי הוא תרגום של שליח והרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל לא כתבוה ולא ידעתי למה דהא אנן להא מילתא בבלאי אנן:
תו גרסי' בגמ' איבעיא להו הוציאוה מהו עזבוה מהו הניחוה מהו התירוה מהו הועילו לה מהו ולא איפשיטו והכי פירושא הוציאוה מהו מי אמרינן לישנא דקרא נקט ויצאה מביתו או לאו לישנא דקרא הוא דהא לא כתיב והוציאוה מביתו אלא ויצאה מעצמה עזבוה לשון אגרת שבוקין הוא או דילמא דכיון דלאו לשון עזיבה כתוב בגיטא לאו לישנא דגיטא הוא:
התירוה מהו לשון מותרת לכל אדם:
מתני' בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ליהרג ואמר כתבו אף על גב שלא אמר תנו יכתבו ויתנו דאגב פחדיה טריד ולא פריש:
המפרש לים והיוצא בשיירא למדברות:
המסוכן אומר מסוכן אני ובירושלמי אמרו כל שקפץ עליו החולי וכן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה בפרק שני מהל' גירושין בד"א בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החולי במהרה והכביד חליו מיד:
גמ' גרסינן בשחיטת חולין בפרק בהמה המקשה:
הלכה כר"ש שזורי במסוכן הא דפרקין:
ובתרומת מעשר של דמאי דאמרינן התם תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה ר"ש שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו כלומר לא מיבעיא אם חזרה ונפלה לתוך התבואה בשבת דמשום עונג שבת שואלו לעם הארץ [אם תקנה כל צרכה] ואוכלו על פיו אלא אפילו בחול אוכל על פיו דכיון דמדמעת כל התבואה דשוב אין לה תקנה בהפרשת דמאי לא אסרינן עליה כל התבואה משום תרומת מעשר דמאי:
גניבא יוצא בקולר היה וכו' מחמרא דנהר פקוד מיין שיש לו במקום פלוניף
קשיא ליה לרבי אבא היכי ליקני:
חמרא לא קאמר הבו ליה ד' מאי זוי מדמי חמרא דנימא לזבוני חמרא ומיתב ליה:
מחמרא קאמר דליתבו ליה וכי עושין מעות מיין:
מחמרא כדי ליפות את כחו פרש"י כדי שיהא לו כל היין לאחריות שאם אמר תנו לו יין אם החמיץ מן היין מאה חביות היורשין אומרים לו שלך החמיץ ואמר דמי חמרא ומכרו ממנו קצת ואבדו המעות אומרים לו אבדו מעותיך הילכך אמר מחמרא דמשתמע לדמיו שהכל אחריות לו ובתוספות כתבו שלא ר"ל רש"י זכרונו לברכה שיהא כל ההפסד עליו דמן הדין אין לו להפסיד אלא לפי חשבון ומכל מקום לפי חשבון מפסיד אבל השתא דכולו אחריות אינו מפסיד כלל פירוש לפירושם דאף על גב דאמרינן בית בביתי או שור בשוורי אני מוכר לך ומת אחד או נפל מראהו מת ומראהו נפול כדאיתא בפרק בתרא דמנחות התם היינו טעמא לפי שכל בית וכל שור עומדין בפני עצמן ומשום הכי מראהו מת ונפול אבל הכא שלא זיכה לו חביות כך וכך אלא חמרא הרי היין כולו מעורב והיאך יאמרו לו שלך החמיץ אבל הרמב"ן ז"ל כתב דבדוקא אמר כך רש"י ז"ל דאפי' בכה"ג מראהו חמוץ כבית בביתי דמראהו נפול ור"ח ז"ל פי' דהאי כך וכך דמים ר"ל ומיהו להכי קאמר מחמרא כי היכי דלא לדחויה אשאר נכסים ואף על פי שהורע כחו גם כן שאינו גובה משאר נכסים וכדאמרינן בפרק הנודר מן הירק מר בר שמואל פקיד דליתנון תרין עשר אלפי זוזי לרבא מן עללתא דנהר פניא שלח רבא קמיה דרב יוסף עללתא היכי מיקריא דאלמא אינו גובה משאר נכסים אע"פ כן יפוי הוא לענין שאינו יכול לדחותו אצל שאר נכסים ומשמע דאי אמר חמרא שוי ארבע [מאה] זוזי נוטל יין שוה אותו סך בשעת נתינה ואי אמר ארבע מאה זוזי דמי חמרא נוטל ארבע מאות זוזי בין הוזל בין הוקר מדאמרינן בסוף פרק נערה שנתפתתה ההוא דאמר להו ארבע מאה זוזי דמי חמרא לברת אייקר חמרא אמר רבי יוסף רווחא ליתמי וכן גרסא זו שנויה בהלכות דרב אלפס זכרונו לברכה ומשמע דלענין זילא נמי הכי דינא ולא שנא:
אמר רב הונא גיטו דשכיב מרע כמתנתו מה מתנתו בכל הנכסים בסתם אי נמי במקצתן אם הוא מצוה מחמת מיתה בפירוש אם עמד חוזר כדאיתא בפרק מי שמת אף גיטו אם עמד חוזר:
ומה גיטו אף על גב דלא אמר תנו כדתנן במתני' אף מתנתו כיון דאמר תנו אף על גב דלא קנו מיניה: וכתב הרי"ף ז"ל למימרא דהני ארבעה דתנינן במתני' כולהו כשכ"מ דמצוה מחמת מיתה נינהו וכי תימא ומנא ליה לרב ז"ל דר"ה בכולהו ארבעה קאמר הכי דילמא בשכ"מ בלחוד קאמר ואמסוכן דתנן במתני' קאי ובאומר מסוכן אני אי נמי בקפץ עליו החולי דסתמיה מצוה מחמת מיתה יש לומר אי הכי מאי קא משמע לן רב הונא הא מתניתין היא בהדיא בפ' מי שמת דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו אלא ודאי רב הונא הכי קאמר דבכל דוכא דבגיטו כיון דאמר כתבו אף על גב דלא אמר תנו במתנתו נמי כיון דאמר תנו אף על גב דלא קנו מיניה והיינו דזכה רבינא בשמעתיה דרב הונא רביה אף על גב דגניבא לאו שכיב מרע הוה אלא יוצא בקולר וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' שמיני מהלכות זכייה ומתנה דכל הני ארבעה דמתניתין דינן כמצוה מחמת מיתה לגמרי ונקנין דבריהם באמירה בעלמא ואם ניצל ועמד חוזר אפילו קנו מידו ואפילו במקצת אבל הרב רבינו יונה כתב דלא הוי כמצוה מחמת מיתה אלא יוצא בקולר ומסוכן אבל מפרש ויוצא בשיירא לא דהנהו כיון שדעתם לחזור שהרי מדעת עצמן הולכין לסחורה לא מקנו באמירה וכן נמי אם קנו מידן אין חוזרין דלענין מתנותיהן כבריאין הן לא נשתנה דינן אלא לענין גט שאנו אורמים שכיון שאמרו כתבו דעתן לגרש שלא לעגן את נשותיהן אלא שמתוך שהיו טרודין לילך לא גמרו דבריהן הילכך הוה ליה כאילו אמרו כתבו ותנו אבל לענין מתנה כבריאין לגמרי ויש מכריעין כדברי הראשונים דאי לא מאי קא משמע לן רב הונא במאי דקאמר אף מתנתו כיון דאמר תנו אף על גב דלא קנו מיניה אטו בלאו רב הונא לא ידעינן דמסוכן ויוצא בקולר מקנו באמירה בעלמא והא התם בפרק מי שמת אמרינן דמתנת שכיב מרע מאחיתופכל גמרינן לה והא אחיתופל כיוצא בקולר הוה וגריע מיניה אבל לדברי הראשונים אתי שפיר דקא משמע לן רב הונא דאפילו מפרש ויוצא בשיירא מקנו באמירה ולי מהא לא איריא דהא דאחיתופל לא קמה לה התם במסקנא דרבא מסיק ואמר דמתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא הוא ועוד דאפילו למאן דגמר לה מאחיתופל לא פשיט מילתא כולי האי דמהתם גמרינן דלא ליצטרך רב הונא לאשמועינן ועוד דאפשר דמסוכן אתא לאשמועינן וכל שקפת עליו החולי וכדברי הירושלמי שלא כדרך בני אדם כמצוה מחמת מית הבפירוש דמי דאילו בשכיב מרע אחר לא מהני אא"כ פירש [אי נמי] דאמר וויי ליה דקא מאית וכדמוכח התם ואעפ"כ נראה לי כדברי הראשונים ז"ל דמדקאמר לה רב הונא סתמא שמע מינה דאכולהו קאי שאם לא כן היה לו לפרש ועוד דמלישניה דרב הונא משמע דמגט מוכח לה דקאמר ומה גיטו דאלמא הכי קאמר כיון דבגיטו לא צריך תנו במתנה נמי לא צריך קנין וכי תימא ומה ענין זו אצל זו נראה לי דהכי קאמר מאן אמר לן דתנו לה רצה לומר דילמא רצה לשחק בה אלא ודאי היינו טעמא דמשום דקים לן שכל אלו מתיראין על מיתתן ואין אדם משטה ומשחק בשעה שהוא מתירא ממיתתו וכיון דטעמא משום הכי הוא אף מתנתו בכל הני לא צריך למקנא מיניה שהשוו חכמים מדותיהם בכל מצוה מחמת מיתה שיהו דבריו כמסורין ולא משמע כלל דר"ה לאו מגט למד למתנה אלא שבא להשוותם ולא לכולן אלא לב' מהם וסתם דבריו ולא פירש ולפיכך נראים דברי הראשונים אבל הרשב"א מסכים לדברי רבותינו בפרק מי שמת ולא קיימא לן כרב הונא במאי דאמר דבגיטו אם עמד חוזר וכמו שכתב הרי"ף זכרונו לברכה באידך פירקא מיהו גמרינן ממימריה לגבי גט דבכל מצוה מחמת מיתה [אפילו שאין מסוכן] כיון דאמר כתבו אף על גב דלא אמר תנו [כאילו אמר תנו] דהא איהו אמר דטעמא דמתניתין בהני ארבע משום דמצוון מחמת מיתה נינהו וכיון שכן הוא הדין לכ מצוה מחמת מיתה וראיה לדבר עוד מדתנן לעיל בפרק קמא האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ובגמ' איכא מאן דמוקי לה בבריא
ואמרינן ולמאן דמוקי לה בבריא מאי טעמא לא מוקי לה בשכיב מרע ומהדרינן לא מתוקמא ליה מתני' בש"מ ממאי מדקתני האומר תן גט זה לאשתי ושרט שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה טעמא דמת הא מחיים נותנין טעמא דאמר תנו הא לא אמר תנו אין נותנין ובשכיב מרע אף על גב דלא אמר תנו נותנין דתנן רבי שמעון שזורי אומר אף המסוכן אלמא לרבי שמעון שזורי דקיימא לן כוותיה כל שכיב מרע שהוא מצוה מחמת מיתה דינו כמסוכן דלא צ"ל תנו דאי לא לוקמה בשכיב מרע דלאו מסוכן:
מתני' מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי וכו' ופירש שמו ושם עירו וכו':
הרי אלו יכתבו ויתנו ופירש רש"י טעמא בריש פרק המדיר דכיון דאמר יכתוב שליחותיה קא עביד ואם תאמר דהא תנן בפרק אין בין המודר ותורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו ופרכי' אי תורם משל בעל הכרי [ולדעתו של בעל הכרי] הא קא מהני ליה דקאט עביד שליחותיה ומפרקינן באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אלמא כה"ג לא הוי שליחות דאי הוי מאי מפרקינן הא קא מהני ליה ואינה קושיא דהתם כל הרוצה לתרום קאמר מדעתו ואינו אלא כנותר רשות אבל לאו שליחותיה הוא וגבי תרומה אפי' גלוי דעתא נמי מהני כדאמרי' בפרק ואלו מציאות כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה כך כתוב בחידושי הרמב"ן זכרונו לברכה ולפי זה בגט אי אמר כל הרוצה לכתוב יכתוב לא מהני ותמהני דהתם בפרק ואלו מציאות קא אמינא דההיא דכלך אצל יפות דוקא דשוויה שליח דאמרינן התם [תרגמה אביי] אליבא דרבא דשוויה שליח והכי נמי מסתברא דאי לא שוויה שליח מי הוי תרומתו תרומה אתם גם אתם לרבות שלוחכם לדעתיכם אלא כגון דשוויה שליח ואמר ליה זיל תרום ולא אמר מהני תרום וסתמיה דבעל הבית כי תרים מבינונית תרים ואזל איהו ותרים מיפות ובא בעל הבית ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה וכי איתמר התם לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד משמע דאהך גוונא נמי קאי והדרא קושין לדוכתיה ולפיכך נראה כמו שתירצו בתוספות דנהי דבאומר כל הרוצה שלוחיה הוי אפילו הכי כיון שלא יחדו לא חשיב מהני ליה כדי שיהא אסור במודר הנאה וכתב הרמב"ן ז"ל ומסתברא נמי באומר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי ושמעו שלשה שאחד כותב וב' חותמין ואינו צריך במעמד כולן כדאמרינן לקמן בכלכם שאף על פי שאמר כל השומע לא נתכוון זה לרבות בעדים אלא ליתן רשות לכל שנים שאיזה שירצה יהא רשאי לכתוב:
וגרסינן בגמרא וליחוש שמא שד הוא אמר רב יהודה אמר שמואל כשראו לו דמות אדם אינהו נמי אידמו מדמו כלומר שלפעמים שעושין עצמן בדמות אדם ומפרקינן דחזו ליה בבואה שלו כלומר צל ופרכינן אינהו נמי אילהו בבואה דחזו ליה בבואה דבבואה ודילמא אינהו נמי אית להו אמר רבי חנינא למדני יותנן בני דבבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו וליחוש דלמא צרה היא כלומר שמכוונת לקלקלה שתנשא בגט זה ותיאסר על בעלה תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין אף על פי שאין מכירין כלומר כגון זה שמסוכן למות ואם לא עכשיו אימתי כותבין אע"פ שאין מכירין איש זה שפירש שמו וכתב רי"ף ז"ל לזו בפרק בתרא דיבמות וכתב רבינו חננאל זכרונו לברכה לשד לא חיישינן כיון דחזו ליה לאותו המושלך בבואה דבבואה ולצרה נמי לא חיישינן כדתנא דבי רבי ישמעאל משמע דסבירא ליה ז"ל דהא דמייתי הא דתנא דבי רבי ישמעאל לאו למדחייה לדרב יהודה דלעולם לאפוקי מחששא דשד בעינן דחזו ליה בבאוה דבבואה מפני שהמזיקין מצויין בבורות אבל לחששא דצרה דלא שכיחא סמכינן אתנא דבי רבי ישמעאל ומיהו דוקא בבור אי נמי בשדה הוא דחיישינן לשד כדתנן בפרק בתרא דיבמות מעשה שעמד אחד על ראש ההר וכו' ופרכינן עלה וליחוש שמא שד הוא אבל בעיר אפילו בלילה לא חיישינן לשד דגרסינן בירושלמי בפרקין תמן תנינן מעידין לאור הנר ולאור הלבנה ומשיאין על פי בת קול והוא שראו בוביא של אדם רבי אסא בשם רבי חנינא הדא דתימא בשדה אבל בעיר אפילו לא ראו בוביא של אדם והא תנינן מי שהיה מושלך בבור ומדר' יונתן והם שראו בוביא של אדם אמר רבי אבין המזיקין מצויין בבורות כדרך שהם מצויין בשדות ומשום הכי נמי דלא חיישינן לצרה מפני שהיא שעת הסכנה חיישינן לשד אלא אם כן ראו לו בבואה אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' גירושין נראה דבתר דמייתין הא דתני דבי רבי ישמעאל לא צריכין בבואה כלל אלא כי היכי דלא חיישינן לצרה הכי נמי לא חיישינן לשד:
הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה הואיל ולא אמר תנו:
אם מעצמו נפל הרי זה גט לפי שבדעתו היה מתחלה לכך וסופו הוכיח והוה ליה כמפרש ומסוכן:
גמ' מעשה לסתור רישא תנא לא אמר כלום ואחר כך נתן רשב"ג חלוק בין מעצמו נפל ובין דחפו הרוח
חסורי מיחסרא והכי קתני ואם הוכיח סופו על תחלתו ואף על פי שנשנית בלשון יחיד לא פליגי רבנן עליה ויש כיוצא בזה בשבת וביצה רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין ובפרק אלו קשרים רבי אליעזר אומר קושרין לפני הבהמה ובכתובות רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה ורשב"ג הכא לאו לטעמיה אזיל דאמר גבי כותב נכסיו לאחרים ושתק ולבסוף צוח דהוכיח סופו על תחלתו דהתם פליגי רבנן עליה כדאיתא בפרק יש נוחלין ובמס' חולין והכא לא פליגי כלל דשאני הכא דאמר כתבו כדאיתא בפרק השוחט וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות גירושין שאם נסתפק לנו אם מעצמו נפל או אם הרוח דחפתו [הרי זה ספק גט] עד שיודע לך שהרוח דחפתו אבל בתוספתא שנינו ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל כותבים ונותנין אני אומר מעצמו נפל ואם לאחר זמן אין כותבים ונותנים אני אומר הרוח דחפתו:
ההוא גברא וכו' מי משוי איניש ברא שליחא במקום אבא דלא ליקפד בהי מינייהו ומעיקרא להאי ברא נמי שוייה שליח ועכשיו שמת האב יכתוב לה הבן זה וחבירו שהרי הלך הבעל למד"ה:
מתני' אמר לשנים תנו גט לאשתי אף על גב דלא אמר כתבו ותנו הרי אלו יחתמו בעצמן ולא יאמרו לעדים אחרים לחתום דלאו בית דין מנינהו לצוות על אחרים אלא עדים שוינהו ובגמרא בעינן על כתב הגט אם יכולין לצוות לסופר אחר לכתוב דנימא דמאי דאמר להו כתבו היינו חתימת ידן ומדלא פירש להו מידי בכתב הגט עצמו משמע דלא קפיד עליה כלל ונעשה כאומר אמרו לאיזה סופר שתרצו ויכתוב ולמאן דאמר דאומר אמרו כשר מצו למעבד הכי ויתבאר בגמרא בסייעתא דשמיא:
אמר לשלשה כתבו גט ותנו אע"פ שהם ראוים להיות בית דין דהא תלתא נינהו אפילו הכי כיון שאמר להם כתבו לאו בית דין שוינהו אלא עדים:
אמר לשלשה כתבו גט ותנו אף על פי שהם ראויים להיות בית דין דהא תלתא נינהו אפילו הכי כיון שאמר להם כתבו לאו ביתד ין שוינהו אלא עדים:"
אמר לשלשה תנו ולא אמר כתבו הרי אלו יאמרו לעדים אחרים לכתוב ולחתום וליתן מפני שעשאם בית דין:
מביתה אסורים משמו של רבי עקיבא שנחבש בבית האסורין:
נומינו לשליח אמרנו לשליח לחנינא שנעשה שליח בהלכה זו לאמרה בבית המדרש:
ילמדו אם אינם יודעים לכתוב ילמדו לכתוב עד שיכתבוהו בעצמן:
גמ' מילי לא מימסרן לשליח שאין בדברים כח להיות חוזרין ונמסרים לאחר:
שלחו ליה מבי רב לשמואל וכו' שלח להו תצא והדבר צריך תלמוד הכי איתא בגמרא ומפרשינן דמספקא ליה אי כתובו דאמר להו היינו בין כתיבת הגט בין
ל"ג עמוד אלף
חתימתו הילכך כיון ששינו ואמרו לסופר וכתב פסול או דילמא דכתבו לא משמע אלא חתימת ידן ומדלא פריש להו בכתב הגט מידי משמע דלא קפיד ביה כלל ונעשה כאילו אמר אמרו לאיזה סופר שתרצו ויכתוב וסבירא ליה לשמואל דאומר אמרו כשר ולפי שהרי"ף פוסק דאומר אמרו פסול לא כתב בהלכות והדבר צריך תלמוד דכיון דאומר אמרו פסול אין כאן ספק כלל דמה נפשך אי כתובו דאמר להו אף כתב הגט במשמע הרי שינו ופסול ואי כתב ידן בלחוד הוא כתב הגט נעשה כאומר אמרו הרי אומר אמרו פסול ולפיכך כתב הר"ב ז"ל שלח להו תצא וטעמא דאומר אמרו דפסול אפרש לפנינו בסייעתא דשמיא:
ואפילו אמר אמרו לסופר ויכתוב מפורש בגמרא דמאן דסבירא ליה דאומר [אמרו] כשר סבירא ליה דחתם סופר ועד פסול כלומר שאם הסופר עצמו חותם בעדות הגט עם עד אחר פסול דאי אמרת כשר נפיק מינה חורבא דזמנין דאמר בעל אמרו לסופר ויכתבו ולפלוני ולפלוני ויחתמו ומשום כיסופא דסופר שלא יתבייש לומר שאין מקבלין אותו בעד מחתימו ליה שאומרים לו שהבעל אמר כן ובעל לא אמר הכי ונמצא בטל הגט ולפיכך מחמת חשש חורבא זו אין להכשיר חתם סופר ועד אבל למאן דסבירא ליה דאומר אמרו פסול [הלכך כיון דפסול] משום דמילי לא מימסרן לשליח אפילו באומר אמרו כמו שאפרש בסייעתא דשמיא תו ליכא למיחש להך חורבא דלעולם אין השליח רשאי לומר לעדים חתומו ולעולם אין הסופר חותם אלא אם כן שומע מפי הבעל הילך הני תרתי מילי כל חדא תליא בחברתה דאי אומר אמרו [כשר חתם סופר ועד פסול מפני חשש חורבא שכתבתי ואי אומר אמרו] פסול חתם סופר ועד כשר דליכא למיחש לחורבא כלל וכמ"ש והרי"ף ז"ל פוסק דאומר אמרו פסול כמ"ש בהלכותיו וממילא חתם סופר ועד כשר ולפיכך כתב בפרק המגרש מתני' דתנן כתב סופר ועד ומאי דאיתמר עלה בגמרא אמר רבי ירמיה חתם סופר שנינו ואף על פי שמפורש בגמרא בהדיא הכא דשמואל סבירא ליה דאומר אמרו כשר אף על גב דלרבי יוסי אומר אמרו פסול כדמוכח בגמרא שמואל סבר לה כוותיה במאי דאמר מילי לא מימסרן לשליח ופליג עליה ומכשר באומר אמרו אעפ"כ סמך הרב ז"ל על סוגיא שבפרק מי שאחזו כמו שמפורש בהלכותיו וכן כתב בעל הלכות ור"ח ז"ל וכתב בספר התרומה שר"י ז"ל חולק ואומר דמההיא דפרק מי שאחזו לא איריא דרב אשי התם לאו למפסק הלכה אתא אלא לפרושי מתני' אתא דלית ליה אוקמתא אלא כדרבי יוסי ולמימר נמי דלא מודה רבי יוסי באומר אמרו ושמואל נמי הכי סבירא ליה אלא דאיהו פליג עליה באמר אמרו וסבר דלית הלכתא כותיה ולא חזינן אמורא דפליג עליה ואפשר דכיון דאוקמה רב אשי דהא בתרא למתניתין דפ' מי שאחזו כר' יוסי הוה ליה מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם ובחדא מס' יש סדר ופרקין דהתקבל ודאי מקמי פרקא דמי שחאזו הוא שכן הוא סדרן של פרקים הניזקין בתר השולח דתקון העולם הוא דקא מפרש ואזי וכל עצמו לא נשנה במסכתא זו אלא מפני כך ואחר כך חוזר לענין ראשון של שליחות ותני התקבל ואיידי דתנא אמר לשנים כתבו ותנא נמי מי שהיה מושלך בבור ואמר כתבו תנא נמי מי שאחזו קורדיקוס ואמר כתבו ותנו שסמכו ענין לו ואיידי דתנא התם זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת תנא הזורק דתנן ביה ספק קרוב לו ספק קרוב לה מגורשת ואינה מגורשת והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ב' מהלכ' גירושין באומר אמרו הרי זה גט פסול ומתישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל נראה דרפויי מירפייא בידיה ז"ל ותמיהני אם כן למה הכשיר חתם סופר ועד דכיון שהוא מסופק באומר אמרו אף בחתם סופר ועד היה לו לספק שכבר כתבתי דהא בהא תליא ואפשר דכיון דבגמ' מוכח דלמאן דס"ל דאומר אמרו כשר ולא תעשה זאת בישראל משום גזירה דשמא תשכור עדים כדאיתא בגמרא דחתם סופר ועד כשר דליכא למיחש לחורבא כיון דלא תעה כל שכן לדידן דפסלינן אומר אמרו מספיקא דלית לן למיחש לחורבא אבל אין דעתי מתיישבת בכך דאי אנן מתפקינן בדינא אית לן למיזל הכא והכא לחומרא ולית לן למימר כיון דאנן מ ספקינן לא נפקא לן חורבא דדילמא איכא דפשיטא ליה דאומר אמרו כשר ונפיק חורבא לחתם סופר ועד ומחוורתא דפסקא למיזל הכא והכא לחומרא למפסל אומר אמרו ולמפסל חתם סופר ועד וכן דעת ר"י ז"ל ולדבריו הסכים הרמב"ן זככרונו לברכה ומיהו היכא דאיכ אתרי עדים לבד מסופר כשר דהא תנן כלכם כתובו אחד כותב וכולן חותמין אלמא אף על גב דאיכ אחתם סופר ועד כיון שהוא מרבה בעדים ליכא למיחש לכיסופא דסופא דמידע ידע דבעל קפיד לרבות בעדים והקשה הרמב"ן ז"ל מ"ט דמאן דפסל באומר אמרו אי משום מילי מאי מילי קא מסר איהו לשליח הא לאו מילי מסר אלא הרי הוא עושה השליח שלא בפניו וכי אין אדם עשוי לעשות שליח שלא בפניו ואם תאמר שלא חילק רבי יוסי אלא באומר אמרו מדעתכם [ולא בירר פלוני סופר ופלוני ופלוני עדים] אבל לא בעושה אותו שליח בכל מקום שהוא הא לא משמע הכי דהא אמרינן בהדיא ולפלוני ולפלוני ויחתומו וכן פירש רש"י ז"ל לסופר פלוני שיכתוב ואין לך צד היתר לומר לאחרים לכתוב אלא השומע מפיו הוא יכתו בועוד דאי סלקא דעתך מודה רבי יוסי בממנה אותו שליח במקום שהוא נפיק מינה חורבא בכה"ג והכי נמי משמע בפרקין דלקמן דקתני בדרבי יוסי עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ותירץ דשאני גט דכיון דבעינן לשמה ובעינן נמי וכתב לה כלומר שיכתבנו לה הבעל אין הסופר והעדים [חותמים] במקום הבעל אלא כששמעו ומיהו מסתברא שאין שליח קבלה עושה שליח דהוי להו מילי ומילי לא מימסרן לשליח אלא באומרת אמרו ומנתו היא שליח שלא בפניו דהתם טעמא אחרינא הוא כדפרישית [וכבר נזכר סוף פ' כל הגט] וההיא דאמרינן מתנה הרי היא כגט לענין מילי לא מימסרן לשליח אתמר אבל באומר אמרו לא שייך אלא בגיטי נשים תדע דהא שמואל אמרה ומודה שמואל באומר אמרו אפילו באומר אמרו סתם עד כאן לשון הרמב"ן זכרונו לברכה והרב רבינו אהרן הלוי זכרונו לברכה תלמידו הקשה עליו אם כן דסבירא [ליה] לרבי יוסי דאפילו בממנה שליח [מבורר] שלא בפניו פסול [בגט] מנא ידעי דטעמא דרבי יוסי משום דמילי לא מימסרן לשליח דילמא טעמא דרבי יוסי משום דבעיא שישמעו מפיו ממש לפיכך כתב דלא פליג רבי יוסי אלא באומר אמרו מדעתכם אבל בממנה שליח שלא בפניו בכי הא ודאי לא פליגי וכי תימא אם כן נפיק מינה חורבא בכה"ג דזימנין דאמר לשנם אמרו לסופר שאני ממנה אותו שליח לכתוב ולפלוני ולפלוני שאני ממנה אותם שלוחים שיחתמו ומשום כיסופא דסופר מחתמו ליה ליתא דליכא למיחש לכיסופא אלא כשעושין הדברמדעת עצמן אבל כשעושים הדבר מדעת הבעל בהא לית להו כיסופא דאינהו לא עבדי מידי אלא בעל הוא דעבד ולא נ"ל כן דאי הכי מאי מקשי וליחוש דילמא אמר להו אמרו לסופר כתוב ואתם חתומו ומשום כיסופא דסופר חיישי ומחתמי ליה דהא בכה"ג ליכא [למיחש] לכיסופא כיון דבעל אמר להו אתם חתומו והיכי ליחתומו ליה הא בעל גופיה אמר להו לדידהו דליחתמו ושמא כיון דמכל מקום אינהו אמרי ליה לסופר לכתוב מכספי מיניה מיהו מאי דקשיא ליה זכרונו לברכה לא קשיא לי דאם איתא דמילי מימסרן לשליח כיוןש שלוחו של אדם כמותו כשהסופר והעדים שומעין מפי השליח הרי הן כאילו שומעין מפי הבעל הלכך ע"כ מאי דקא פסיל רבי יוסי באומר אמרו [בין במברר בין] מדעתכם משום דמילי לא מימסרן לשליח אבל דעתי מסכמת לדעתו שכל שהבעל ממנה סופר ועדים שלא בפניהם מהני ולא פסיל רבי יוסי אלא באומר אמרו מדעתכם משום דמילי לא מיסמרן לשליח וכי תימא אם כן נפיק מינה חורבא בכה"ג ליתא דאנן לא חיישינן דמשום כיסופא דסופר יכוונו לעשות שלא כדין אלא כל שאמר להם אמרו הם סבורים שהדבר מסור להם לשנותו לכל מה שירצו ומה שאמר להם הבעל ולפלוני ולפלוני ויחתומו אינו אלא כמראה מקום להם דמימר אמרי אם לא כן [למה] אמר לנו הבעל שנמנה אנחנו שלוחים ולא מינן הוא [מדעתו] אלא ודאי לרצוננו הדבר מסור ומשום כיסופא דבעל מחתמי ליה אבל בממנה סופר ועדים מדעתו ליכא למיחש לחורבא שהרי אין להם מקום לטעות ומשום כיסופא דסופר לא יעידו שקר להרבות ממזרים בישראל זה נראה לי:
אמרו לו לבריא או לשכיב מרע [חכם]:
נכתוב גט לאשתך כדי שלא תזקק ליבום:
קולו לאפוקי מדרב כהנא וכו' קולו לאו דוקא דהא איכא הרכנת הראש כדמוכח בפרק מי שאחזו ובירושלמי אמרו היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש:
חרש שיכול לדבר מתוך הכתב אף על פי שאינו מדבר ואינו שומע ומשום הכי לא קיימא לן כוותיה אבל מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר הרי הן כפקחין לכל דבריהם ובבדיקה סגי והכי איתמר בפרק מי שאחזו וכתבו בתוספות דדוקא חרש משום שאין כתיבתו מוציאה אותנו מידי ספק שטותו אבל
פקח ששלח בכתב ידו למדינת הים לכתוב וליתן גט לאשתו כותבין ומיהו בתוספתא לא משמע הכי דגרסינן התם אפילו כתב בכתב ידו (ואמר) לסופר כתוב ולעדים חתומו [הרי הגט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו] והתם בפקח משמע דלא איירי בחרש ואם כן ראוי להחמיר:
גרסינן בפרק כל הגט וכו' משום בזיון דבעל שעליו לכתוב הגט ואינו רוצה שידעו רבים שאינו יודע לכותבו דס"ל לרב דטעמייהו דר"מ ורבי יוסי משום בזיון דבעל הוא ובאומר לשלשה תנו קא מיפלגי דר"מ סבר כיון שעשאן ב"ד ודרך לצוות לאחרים גלי בדעתיה דלא קפיד אבזיוני ורבי יוסי סבר דליכא בהכי גלויי דעתא ולשמואל דאמר דטעמא דמתני' משום דמילי לא מימסרן לשליח באומר לשלשה תנו בהא פליגי ר"מ ורבי יוסי דר"מ סבר נהי דלא מימסרו לשליח לבי דינא מימסרן דאלימא מילתא דבי דינא ור"י סבר דכי היכי דלא מימסרן לשליח ה"נ לא מימסר לבית דין:
וקיימא לן כשמואל בדיני כבר כתבתי למעלה שהרמב"ן זכרונו לברכה סובר דנהי דאמרינן דמתנה הרי הוא כגט דוקא באומר לג' תנו אבל באומר אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ולפלוני ויחתמו אינה כגט דבגט טעמא אחרינא הוא דאפילו ממנה אותם הבעל שלוחין לכך מדעתו שלא בפניהם לא מהני ולפי דעת הרא"ה זכרונו לברכה ולמה שכתבתי אפילו בגט [מהני] אם ממנה אותם שלוחים מדעתו [ואפילו שלא בפניהם מהני] ובאומר אמרו אפילו במתנה פסול וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' זכייה ומתנה:
מתני אמר לעשרה וכו' ילמדו ויכתבו ויתנו לה אם אין יודעין לכתוב [ילמדו] עד שיכתבוהו בעצמם:
כולכם כתובו אחד כותב במעמד כולן כדמפרש בגמרא:
וכלן חותמין לרבי יוחנן דקיימא לן כוותיה שנים משום עדים וכולן משום תנאי כדאיתא בפרק המביא תניין ואפילו הכי צריכין לחתום [לכתחלה] זה בפני זה כמ"ש בפרקא קמא מיהו חתום תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן ועד עשרה ימים [כשר] כדאיתא בפרק המביא תניין:
לפיכך אם מת אחד מהם קודם שחתם הרי הגט בטל:
גמ' אחד כותב על ידי כולן בשביל כולם:
מוליך במעמד כולן כולן ילכו עמו:
וגרסינן בגמרא איבעיא להו מנה מהו כלומר אם לא אמר כולכם אלא מנאן אבג"ד ואמר כתבו גט לאשתי מהו מדמנינהו לכלהו הנך מנויין איכוון או דילמא כיון דלא אמר כולכם המנויין כתבו לא בעינן כולהו [רב הונא אמר מנה אינו ככולכם רבי יוחנן כו' אמר מנה הרי ככולכם אמר רב פפא ולא פליגי הא דמנה כולהו הא דמנה מקצתייהו] אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא כלומר אמרי לה דמנה כולהו אכולהו קפיד אבל מנה מקצתייהו לא קפיד אלא אמנויין דכיון דלא מנה לכולהו הוברר הדבר שהוטרח הדבר עליו וחדל לו מדעתו הראשונה כך כתב רש"י ז"ל ויותר היה נ"ל לומר דמנה מקצתייהו חזר בו לגמרי ולא קפיד כלל ואמרי לה להאי גיסא כלומר דמנה מקצתייהו גלי דעתיה דאהני קפיד וצריכין כל המנויין לחתום אבל מנה כולהו כיון דלא אמר כלכם לא הקפיד אלא לומר בפני מנין זה אבל לא שיחתמו כולן ולא ידעתי למה לא הביאה הרי"ף ז"ל וכן תמהני על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ט מהלכות גירושין ואם מנאן בין שמנה כולן בין שמנה מקצתן ואמר להם חתומו הרי זה כאומר כלכם חתומו וכו' מת אחד מהם קודם החתימה הרי זה גט בטל ואמאי והא מנה ספקא הוי:
והשתא תקינו רבנן בגיטא דכולכם הכי איתא בגמרא דאתקין רב יהודה בגיטא דכולכם כלומר בגט שאדם אומר במעמד רבים שלא יאמר כתבו או הוליכו בלבד שיש לחוש שמא יאמר כולכם ולא יחתמו כולם ונמצא גט בטל אלא כך יאמר כתבו כל חד מנכון וכו' :
הדרן עלך פרק התקבל