גיטין סג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מאי לאו בהילך ור' נתן לא בהולך ורבי ת"ש לפיכך אם אמר לו הבעל אי אפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה רצה לחזור יחזור טעמא דאמר אי אפשי הא לא אמר אי אפשי רצה לחזור לא יחזור מאי לאו בהילך ור' נתן לא בהולך ורבי ת"ש הולך גט זה לאשתי רצה לחזור יחזור הילך גט זה לאשתי רצה לחזור לא יחזור מאן שמעת ליה דאמר בהולך רצה לחזור יחזור ר' נתן וקאמר בהילך רצה לחזור לא יחזור ש"מ אהילך כזכי דמי ש"מ אתמר בהתקבל לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה אמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת למימרא דמספקא ליה לרב אי הולך כזכי דמי אי לאו כזכי דמי והא אתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר התם ספק ממונא לקולא הכא ספק איסורא לחומרא אמר רב אין האשה עושה שליח לקבל לה גיטה מיד שליח בעלה ור' חנינא אמר גאשה עושה שליח לקבל לה גיטה מיד שליח בעלה מ"ט דרב איבעית אימא משום בזיון דבעל אב"א משום חצרה הבא לאחר מיכן מאי בינייהו איכא בינייהו דקדמה איהי ושויה שליח מעיקרא ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו אזל שליחא אשכחה כי יתבה וקא לישא אמר לה הילך גיטך אמרה ליה ליהוי בידך אמר רב נחמן אם איתא לדרבי חנינא עבדי בה עובדא אמר ליה רבא ואם איתא לדר' חנינא עבדת בה עובדא הא לא חזרה שליחות אצל הבעל שלחוה לקמיה דר' אמי שלח להו לא חזרה שליחות אצל הבעל ור' חייא בר אבא אמר נתיישב בדבר הדור שלחוה קמיה דר' חייא בר אבא אמר כל הני שלחו לה ואזלי כי היכי דמספקא להו לדידהו דהכי נמי מספקא לן לדידן הוי דבר שבערוה ודבר שבערוה חולצת הוה עובדא ואצרכה רב יצחק בר שמואל בר מרתא גט וחליצה תרתי גט מחיים וחליצה לאחר מיתה ההיא דהוו קרו לה נפאתה אזול סהדי כתוב תפאתה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב עשו עדים שליחותן מתקיף לה רבה מי קאמר להו כתובו חספא והבו לה אלא אמר רבה ודאי אי כתוב סהדי גיטא מעליא ואבד עשו עדים שליחותן מתקיף לה רב נחמן מי קאמר להו כתבו ואנחוה בכיסייכו אלא אמר רב נחמן הכותבין ונותנין אפי' מאה פעמים:
בעא מיניה רבא מרב נחמן כתבו ותנו לשליח מהו סלוקי סליק להו או דילמא לטירחא דידהו חייש א"ל רבינא לרב אשי ויוליך לה מהו ותיקו:
רשבג"א אף האומרת טול לי גיטי אם רצה לחזור לא יחזור:
תנו רבנן זטול לי ושא לי ויהא לי בידך כולן לשון קבלה הן:
מתני' חהאשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כיתי עדים שנים שאומרי' בפנינו אמרה ושני' שאומרים בפנינו קבל וקרע אפי' הן הראשוני' והן האחרוני'
רש"י
עריכה
מאי לאו בהילך - קתני בה ור' נתן היא דפליג בהולך ומודה בהילך:
אם אמר לו הבעל כו' - משנתינו היא:
מאי לאו בהילך - תנן במתני':
נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת - אם מת הבעל קודם שהגיע גט לידה חולצת ולא מתייבמת:
מספקא ליה אי הולך כזכי - ונתגרשה בקבלתו של זה אי לאו כזכי:
חייב - המשלח באחריותו שהרי לא צוהו המלוה לשולחו:
ואם בא לחזור אינו חוזר - אלמא כזכי דמי:
ספק ממונא לקולא - והמוציא מחבירו ידו על התחתונה לפיכך אינו חוזר:
משום בזיון דבעל - כסבור קלותי בעיניה שאינה מקבלתו בעצמה דאילו כי עבדא לקבל מיד הבעל אין כאן חשש בזיון דהא ידע ולא קפיד:
משום חצרה הבאה לה לאחר מיכן - לאחר שנתן לה הבעל הגט בחצר של אחרים קנאתו דההוא לאו גיטא הוה דבעינן ונתן בידה או בחצרה דאיתרבאי מידה וזה בשעה שנתן לא היה החצר שלה וגזרינן שלא יקבל שליח האשה מיד שליח בעלה משום דדמי להא שקדם הבעל ומסרו ליד שליח ואחר כך עשתה היא שליח לקבלו ואתו נמי למימר חצר הוי שליח הבעל וכשקנאתו היא נעשה החצר עצמו שלוחה:
מאי בינייהו - בין הני תרי לישני:
דקדמה איהי ושויה שליח - דידה קודם שמסר הבעל ליד שלוחו דהשתא לא דמי לחצר הבא לאחר מיכן:
ליהוי בידך - ותהיה אתה שלוחי לקבלה:
אם איתא לדרבי חנינא - אם הייתי יודע שהלכה כמותו:
עבידנא - בהא מילתא עובדא כוותיה ואמינא מגורשת ולא חיישינן לחצרה הבאה לאחר מיכן:
לא חזרה שליחות אצל הבעל - שליח שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לו ניתק משליחות הראשון עד שלא היה לו שהות לחזור אצל שולחו ולומר עשיתי שליחותך ושליחות שאינה ראויה לחזור ולהגיד אינה שליחות:
נתיישב בדבר - נעיין בה עד שיתיישב דעתנו להשיב כהלכה:
הדור שלחוה - לאחר ימים לדעת מה נתיישב בדבר:
כל הני - כל אלו פעמים חוזרים ושולחים:
הוי דבר שבערוה - שנולד בו ספק בבית המדרש:
חולצת ולא מתייבמת - אם מת:
הוה עובדא - כי האי גוונא:
ואצרכה גט - אחר משום דלא חזרה שליחות:
תרתי - בתמיה אם גט למה חליצה משמת:
גט מחיים - אם באת לינשא מחיים צריכה גט שני:
וחליצה לאחר מיתה - אם מת ולא נתן לה גט:
נפאתה - כך שמה:
אזול סהדי - שאמר להם בעל כתבו גט ותנו לה:
וכתבו תפאתה - טעו בשמה:
עשו עדים שליחותם - לגט אחד עשאם שלוחים ועדים והרי כתבו גט אחד ואינן שלוחים עוד לחזור ולכתוב גט כשר:
ואבד - קודם שנתנוהו לה:
עשו עדים שליחותם - ואינן רשאין לכתוב גט שני וליתן לה שהרי כבר כתבו גט כשר:
כתבו ותנו לשליח - לשליח שלי שמיניתי וכן עשו ואבד בדרך מי אמרינן עשו כל שליחותם ונסתלקו:
או דלמא - האי נמי עד שיבא גט לידה ותתגרש עשאן שלוחין לכתוב אלא לטירחא דידהו חש שלא להטריחם בהולכה:
א"ל רבינא לרב אשי ויוליך לה מהו - את"ל בהך דלא אמר אלא כתבו ותנו לשליח והם כתבו ונתנו לו ואבד דעשו שליחותם דהא כל מה שצום גמרו ועשו הכא מאי מי אמרינן כיון דאמר כתבו ותנו לשליח ויוליך לה עשאן שלוחים לחזור ולכתוב עד שיגיע לידה לכך פירש להם כל כך או דלמא לא שנא:
ה"ג - טול לי שא לי יהא לי בידך כו':
מתני' האשה שאמרה התקבל לי גיטי - והוא חזר ואמר קבלתי:
צריכה - להביא לפנינו ב' כיתי עדים:
שנים שיאמרו בפנינו אמרה - לו לקבלו:
ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע - ובגמרא פריך למה לו למיקרעיה:
אפי' הן כו' - שהשנים שאמרה בפניהם הן עצמן ראו כשקבלו:
תוספות
עריכה
דקדמה איהי ושויה שליח מעיקרא. הוה מצי למימר דאיכא בינייהו היכא דלא קפיד בעל:
כותבין ונותנין אפי' ק' פעמים. נראה לר"י היכא דלא נאבד הגט אלא שמסופקין בו אם נעשה כתיקון אם לאו דאין לעשות אחר שהרי עשו שליחותן אם הוא כשר לפיכך טוב ללמד את הבעל שיצוה לעשות כמו שירצו עד שיצאו מן הספק:
אפי' הן הראשונים והן האחרונים. וא"ת מאי אפילו אדרבה הכי עדיף טפי דלא הוי חצי דבר וי"ל משום דבכת אחת דומה לשקר דהיכי מתרמי שהיו בשעת אמירה ובשעת קבלה וגבי גט הוה לן למיחש שמא שכרתם האשה כדאשכחן בסוף פירקין באומר אמרו שמא תשכור עדים והדר קאמר או אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים ואחד מצטרף עמהם אפילו לאותו יחידי לא חיישינן שמא שכרתו וא"ת לר' עקיבא דאמר במרובה (ב"ק דף ע.) ובחזקת הבתים (ב"ב דף נו:) דבר ולא חצי דבר היכי מכשרינן הכא שתי כיתי עדים וי"ל דלמ"ד בגמרא שליש נאמן לא צריכי עדי אמירה לעדי קבלה וכוליה דבר הוא ואפילו למ"ד בעל נאמן ה"מ כששלשתן בעיר בעל שליש ואשה כמו שאפרש בגמ' הלכך כיון דאם אין שלשתן בעיר לא צריכי עדי אמירה לעדי קבלה כוליה דבר הוא:
בעל אומר לפקדון. הא דלא נקט בעל אומר להולכה ושליח אומר לקבלה משום דלא שייך האי טעמא דקאמר דאם איתא דלגירושין לדידה הוה יהיב לה אלא כשאומר הבעל לפקדון:
ושליש אומר לגירושין. פירוש שאומר שהיה שליח לקבלה ומיירי כשיש שנים שמעידין בפנינו אמרה דשויתיה האשה שליח לקבלה כדתנן במתני':
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/גיטין/פרק ו (עריכה)
יא א מיי' פ"ו מהל' גירושין הלכה י', סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' ק"מ סעיף ח' ועיין בבית יוסף:
יב ב מיי' פ"ו מהל' גירושין הלכה י', טור ושו"ע אה"ע סי' ק"מ סעיף ו' בהג"ה ועיין במגיד משנה שם:
יג ג ד מיי' פ"ו מהל' גירושין הלכה ט', סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף א':
יד ה מיי' פ"ב מהל' גירושין הלכה ח', סמ"ג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' קכ"ב סעיף א':
טו ו מיי' פ"ב מהל' גירושין הלכה ט', טור ושו"ע אה"ע סי' קכ"ב סעיף ב':
טז ז מיי' פ"ו מהל' גירושין הלכה ט', סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' ק"מ סעיף ד':
יז ח מיי' פ"ו מהל' גירושין הלכה א', סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף ח':
ראשונים נוספים
הא דאמרי' ספק ממונא לקולא. ק"ל, מי דמי, דילמ' הולך בגיטין לאו כזכי דמי ובפקדון כזכי כדאשכחן נמי בו פלוגת' בין מתנה לפקדון דבמתנה לאו כזכי הוא בודאי כדאמרי' בפ"ק הלכה כר"ש הנשיא ולא מספקא לן כלל וה"נ משמע בההיא דריש פרק השולח ובפקדון קי"ל כרב דתניא כוותיה. וא"ל דסבירא להו בגמ' דגיטין נמי כיון שעשאתו האשה שליח קבל' וזה נותן לו סתם דמי לפקדון אבל מתנה שהוא עושה שליח מעצמו אין רצונו ליתן אלא במתון וחוזר ונמלך ולפיכך הן שקולין להקשות עוד מפקדון.
ויש עוד לומר דכיון דפלוגתא היא ואיכא תנאי טובא דסברי הולך כזכי בכל מקום ואפילו במתנה בשלהי פ"ק ולא שמעינן ליה לרב דמשוי להו חלוק תפיס גמר' דעתא דאמר כזכה כולהו ומתרץ לדרב לרווחא דמילתא אפילו להאי סברא ומיהו אנן כמסקנא דברייתא קי"ל ולא מספקא לן מידי דגט אלא דקי"ל דהולך לאו כזכה כאביי דהוא בתרא דאמר התם בפ' השולח נקטי' שליח מתנה כשליח הגט כלומר שליח מתנה הוא שדומה לשליח הגט לענין הולך לאו כזכה ואפילו עשאתו האשה שליח וכדמפרש התם ומינה דשליח הגט לשליח מתנה דמי ולא לשליח פקדון לאפוקי מהך סוגיא וכיון דקי"ל כר' נתן בהונך בתן נמי קי"ל כוותיה דודאי ר' נתן בתן נמי פליג והולך ותן לה קאמר והכי מתניא בתוס' ובירושלמי ואע"ג דאיתמר בפ"ק כל האומר תנו כזכו דמי ה"מ בשחרורי עבדים דמילתא דזכותא הוא ולא עביד דאמר הכי אלא לאחר גמר דעתו ופעמים שנותן דמי עצמו ויוצא וה"ל כחו' אבל תנו דחוב' כגון גיטי נשים אינו כאומר זכו ואע"פ שעשאתו שליח וה"ה לשליח מתנה כטעמא דפרישית דהולך ותן שוים נינהו’זהו דעת רבינו ז"ל בדברים הללו.
ודעת תלמידו הר"ם ז"ל דתן והולך שוין בגיטי נשים ודעת אחרת דהלכתא כרב דאמר חולצת וגבי מתנה ממונא בחזקת נותן הוא ומפקי מיניה והיינו דר"ש הנשיא ורב יוסף ודאביי לא דאיק לי דא"כ הולך בכל מקום ספק הוא ודינו שוה בממון לאוקומיה ממונא בחזקת מאריה וכן בגיטין להעמיד אשה בחזקת אסורא ולא הי' ליה למימר שליח מתנה כשליח הגט ולא למימר הולך לאו כזכה ועוד דכיון דממונא ביד שליח אי ספק הוא אדרבא יחלוקו או שודא כתנאי דהתם ולא פליג ר"ש הנשיא בהא ועוד דהולך מנה לפלוני שאני חייב לא מסיקי' בלא פלוגתא תניא כוותיה דרב ולא מייתי עלה אידך ברייתא דפליגי בה כמה תנאי ואמרי' בה דכ"ע הולך לאו כזכה.
ולישנא דברייתא הכי הוא הכא קתני שאני חייב לו והכא הולך מנה לפלוני סתם ועוד ר' יהודה הנשיא היינו ר' והתם קאמר הולך לאו כזכה והכא בגט קאמר הולך כזכה.
ועוד מצינו בתוספתא (א,יא) מפורש בהך דתניא כוותיה האומר תן לו מנה שאני חייב לו תן מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי הולך מנה לפלוני שאני חייב לו וכו' רצה לחזור לא יחזור וחייב באחריות עד שיקבל את שלו הולך מנה לפלוני תן מנה זו לפלוני אם רצה לחזור ומצאו שמת יחזיר לנותן אם מת יחזיר ליורשיו התקבל שטר מתנה זו לפלו' זכה במנה זכה בשטר מתנה זו ואם רצה לחזור לא יחזור ע"כ מפורש בתוס'.
וכן בירושלמי תני לה הכי, דקאמרינן התם א"ר אילא המעשר בחוב כלומר שאם אמר הולך מעשר לפלוני בן לוי זכה לו ושמעינן מינה בהדיא דמתנ' דינא לחוד ופקדון דינא לחוד הילכך נקטי' דרב בפקדון ודאביי ודרב יוסף במתנה ואינהו גופייהו כרב ס"ל בפקדון כדאמרינן שליח מתנה כשליח הגט וכדפרישית.
הוה עובדא ואצרכ' רב יצחק בר שמואל בר מרתא גט וחליצה. תמהני על הסכמת רבי' האי גאון ז"ל וריא"ף ז"ל שפסקו כר' חנינא מפני זה המעשה והא דרב נחמן במעשה דידיה אם איתת קאמר ולא איפשטא ליה דאיתא אלא איפשטא ליה דלא בעי' חזרה שליחות אצל הבעל ומאן דאצרכא גיטא וחליצה נמי לא איפשטא ליה דאיתא ליה לדר' חנינא וכ"ת א"כ תיפוק לי' משום דרב דילמא מעשה דרב יצחק הכי הוה דשוייא אשה לשליח לקבלה מעיקר' ושויה בעל בתר הכי שליח להולכה וא"ל הבוה ניהליה לשליח קבלה שלה דאי למ"ד משום חצר ליכא ואי למ"ד משום קפידא דבעל ליכא כדאמרי' בשלהי פ' כל הגט ור' נחמן כי שלחה לקמיה דר' אמי הכי שלחה התם נמי בעינן שתחזור שליחות אצל הבעל או לא. ואם איתא לדר' חנינא נפקא מיניה לדידיה וא"נ ליתא נפקא מינה כדאמרן.
ושמא מפני שאמרו כאן בגמרא מאי בינייהו ולא אמרו א"ב דבעל לא קפיד דסברי רבנן דלמ"ד משום בזיון אע"פ דלא קפיד נמי פסול גזירה זו מפני זו וההיא דאמרינן בשלהי פ' כל הגט בעל לא קפיד דחייה היא או לא קיימינן במסקנא.
ועדיין אני חוכך בזה להחמיר חדא דמילתא דטעמא היא דכיון דהוא לא קפיד אנן לא קפדינן ולא גזרו משום זו כשם שלא גזרו היכא דשווייה שליח מעיקרא אטו שויא שליח בסוף דהא שליח קבלה מיד בעל גופיה משום דלא קפיד הוא כדפרש"י ז"ל ועוד דאשכחן ליה בירושלמי נמי הכא א"ר אמי הלכה כרשב"ג דאמר טול לי שא לי יהא לי בידך חד בר נש שלח גיטא לאיתתיה אמרה ליה יהא לי בידך הוה עובדא קמיה דר' אמי אמר אם רצה להחזיר לא יחזיר נראה שלא גרסינן לא יחזיר אלא יחזיר גרסינן מה ופליג שנייא היא יהא לי בידך א"ר חזקיה אנא ידע רישא וסיפא אשה אחרת עשתה שליח לקבל גיטה משליח בעלה אתא עובדא קמי דר' אמי אמר אם רצה להחזיר לא יחזיר מחלפא שטתיה דרב תמן אמר ר' הונא בשם רב אין האשה עושה שליח לקבל גיטא משליח בעלה והכא הוא אמר הכין אני אומר אחר הדלת היה עומד ושמע את קולה כלומר ולא קפיד והא דלא אמרינן איכא נמי הא בינייהו וכן דרך התלמוד בכל מקום כאותה שאמרו בפ' המניח את הכד (דף נ"ג) מאי בינייהו הקדישו ניזק א"ב ובאותה שמועה עצמה מפורשים דברים אחרים דאיכא בינייהו ועוד דאכתי נפקא מינה לספיקא דאורייתא למיחש לולד משום ממזרות דלמ"ד לא בעינן שתחזיר שליחות אצל הבעל דאורייתא גיטא מעליא ופסול משום גזירה דרבנן ולמ"ד לא חזרה שליחות גט בטל הוא תצא והולד ממזר ומאן דאצרכה גט וחליצה ופי' דמספקא דאורייתא החלוץ ועושה הולד ספק ממזר ואם נשאת תצא הא לרבנן ודאי חלצה כרב ומיהו למ"ד משום בזיון דבעל אפשר דפיסולא דאורייתא הוא דמסתמא קפיד ואפשר דכולהו משום גזרה נסבו לה כלומר שמא יקפי' ויוציא לעז או שאם הקפיד קפידתו קפידא ומסתמא גזרו בכולן וכן נראה מדלא אמרו א"ב לחוש לפסול תורה דהא הוה להו לאשמועינן.
ור"ח ז"ל פסק נמי כר' חנינא ואמר משום דרב תלמי' לגבי ר' חנינא ומיהו סוגיין בשלהי פ' המביא כרב רהט.
ור"ה ז"ל כתב והלכה כרב משום דהוה ליה דבר שבערוה ודבר שבערוה חולצת הוה עובדא ואצרכה רב יצחק בר שמואל בר מרתא גט וחליצה תרתי גט מחיים וחליצה לאחר מיתה. ורב שמואל בן חפני גאון ז"ל הכי כתב שלא תקבנו שלוחה מיד שליח הבעל כרב ובעל מתיבות הכי ס"ל וקאמר דכל רב ור' חנינא הלכה כרב ולא ידענא טעמיה.
ואיכא מאן דכתב דהכא ליכא משום בזיון דבעל ומשום דקא לישה לה הוא דלא קבליה ומשום חצרה הבאה לאחר מכן ומ"ה אמ"ר נחמן אם איתא לדר' חנינא אבל הכא דאיכא משום בזיון דבעל חיישינן וליתא להאי טעמא דהא סתמא קאמר ומ"ד מספקא דהא סתמא קאמרי' ומ"ד לא מספקא להשתא לקבל גיטא בזיון דבעל הוא.
וכתב הראב"ד ז"ל לפי הירושלמי שמפליג בין יהא בידך בין יהא לי בידך בין לחלוק בין טול לי גיטי ושא לי לטול ולפי הירושלמי הא דאמרינן בגמר' דילן בההוא מעשה דההיא איתתא דאמרה ליהוי בידך וחשבי ליה שליח קבלה כדאמר' ליהוי לי בידך הוה עובדא ולישנא דגמר' לאו דיקא כך כתב הרב ז"ל ומיהו מסקנא דירושלמי לא קיימא אלא משום דאשכחן בקדושין התקדשי לי במנה תנם לאבא ולאביך אינה מקודשת שיקבלם לי מקודשת ותניא נמי בתוספתא הרי זה גיטך ואמרה תנהו לפלוני אינה מגורשת שיקבלו לי הרי זו מגורשת ומה לי תנהו לפלוני מה לי יהא בידך כל זמן שלא אמרה לי אינה מגורשת ועוד דהא אשכחן במתני' טול לי וברייתא קתני בכולהו שא לי יהא לי טול לי ואין לנו אלא לשון החכמים ומיהו התקבל סתם נמי משמע לשון קבלה.
ובהלכות רבי' ובפ' ר"ח ז"ל גרסינן בההוא עובדא דר' נחמן ליהוי פקדון בידך והאי לישנא כיהא לי בידך דמי דבעל לאו לפקדון מסריה ניהליה.
הא דתנן ואפילו הן הראשונים והן האחרונים או א' מן הראשונים וכו'. תימה הוא פשוט אדרבא הן הראשונים הן האחרונים עדיף אבל כשאינן הן מיחזי כחצי דבר אע"פ שאינו חצי דבר משום שמכיון שמינתו שליח נעשה ידו כידה מעתה ולשיתן לו תתגרש וי"א סד"א ליחוש שמא נוגעין בעידותן הן כדאיתמר בכתובות משחתמו אין מעידין עליו וחותם וזה אינו כלום אבל אין לשון אפילו בכאן לרבותא אלא למעט בעדים והכי קתני צריכין ב' כתי עדים ואם רצו והולכין למקום הבעל אינה צריכה אלא כת א'.
אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת ולא מתייבמת: כלומר דמספקא ליה לרב אי הולך כזכי כרבי אי הולך לאו כזכי כרבי נתן, ואקשינן עליה ומי מספקא ליה והא איתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ופרקינן התם ספק ממונא לקולא הכא ספק איסורא לחומרא.
והקשה הרמב"ן נ"ר היכי מדמי גט לחוב ופקדון דילמא הולך בגיטין לאו כזכה ובחוב [בכת"י: ובפקדון] כזכה דאפילו בממון איכא פלוגתא [בנדפס: יש חילוק] בין חוב למתנה דבחוב הולך כזכה לכולהו תנאי ובמתנה הולך לאו כזכה [בנדפס: פליגי תנאי] כדאמרינן בשילהי פרק קמא דמכילתין הלכה כרבי שמעון הנשיא ולא מספקא לן כלל ובריש פרק השולח [לב, ב] נמי אמרינן אמר אביי שליח מתנה כשליח הגט. ותירץ דדילמא סבירא להו דגט נמי כיון שהיא מחזרת להתגרש ועושה שליח קבלה אף הוא גומר ומגרש והרי הוא כעין פקדון [בנדפס: בשהוחזק כפרן] או כחוב דאמרינן בהו הולך כזכי מה שאין כן במתנה דכיון דמדעתיה יהיב רוצה הוא ליתן במתנה ונמלך וחזר ונמלך, ואי נמי כיון דפליגי בה תנאי טובא וסבירא להו דאף במתנה הולך כזכי ולא שמעינן ליה לרב בהדיא דמשוי בהו חלוק תפיס דעתא דאמרינן בכולהו כזכי, ומתרץ לה נמי לההיא סברא לרווחא דמילתא.
ואנן קיימא לן בגט דהולך לאו כזכי, דלא דמי לפקדון אלא למתנה דמדעתיה מגרש וכמסקנא דבתראי וכדאמר אביי דהוא בתרא דשליח מתנה כשליח הגט מה שליח הגט הולך לאו כזכה דאלמא לא מספקא ליה מידי בגט דהולך [בכת"י: לאו כזכה], ויכולני לתרץ דהא דאמר אביי שליח מתנה הרי הוא כשליח ה ט להולך לאו כזכי לאו מדרך הבירור קאמר אלא מספקא ליה כרב ומספקא ליה להחמיר עליה אמרינן ביה דלא הוי כזכי וחולצת ולגבי מתנה מספקא לן ואוקי ממונא בחזקת מריה דלא דמי לחוב ופקדון דכיון דמה שיש בידו משל אחרים הוא דמשדר להו ספיקא לקולא דבעלים הוא, ואי נמי יש לומר דאביי הוא דאמר בתרווייהו הולך לאו כזכי לא בחד אנפא דלגבי גט מספקא ולגבי מתנה מן הודאי, ומסתברא לי עוד דהתם בשליח הבעל קאמר ולא אמרה לו היא התקבל שהרי על משנתינו דהשולח גט לאשתו אמרה אביי אלמא כעין משנתינו הוא שהוא שליח הבעל והתם איכא למימר דכולי עלמא הולך לאו כזכי ולאו למימרא דאי כזכה אם רצה הבעל לחזור לא יחזור שהרי חוב הוא לאשה ואין חבין לאדם שלא בפניו ואביי לדוגמא בעלמא נקט ליה וכמו שכתבתי למעלה במקומה אבל היכא דאמרה לו התקבל ואמר לו הבעל הולך בהא הוא דמספקא לן אי הולך כזכי או לא ואיפשר דאיתא להא דאביי ואיתא להא דרב, ורב נמי דמספקא ליה בגט אי הולך כזכי או לאו לאו למימרא דלגבי מתנה ולגבי חוב ופקדון מספקא ליה דודאי לגבי חוב בהא קאמר דהולך כזכי דתניא כותיה וברייתא לא משמע לכאורה דמשום ספיקא קאמר ולגבי מתנה נמי לאו מספקא קאמר רבי שמעון הנשיא הולך לאו כזכי דאם כן לימא שודא או יחלוק כחכמים ואנן קיימא לן כרבי שמעון הנשיא, אלא דלגבי גט מספקא ליה הכא אי למתנה מדמינן ליה משום דמדעתיה מגרש כמו מתנה דמדעתיה יהיב או כחוב דמי כיון שמנתה היא שליח ומחזרת להתגרש גומר הוא ומזכה כחוב ופקדון ומשום האי ספקא הוא דקאמר דהוי שלוחו ושלוחה, ואף על גב דכי אקשינן עליה מהא דאמר לגבי חוב דהולך כזכה ולא משנינן הכי ומוקי טעמא דכולהו משום ספיקא לטעמיה דמקשה קא מהדר ליה למאי דסבירא לן דגט הרי היא כחוב ופקדון איכא למימר דטעמיה דרב הכא והכא משום ספיקא ולגבי ממונא ספקא להקל ולגבי גט דאיסורא ספיקא להחמיר, אבל אנן לגבי חוב ופקדון לאו ספוקי מספקא לן אלא ודאי הולך כזכי כפשטא דברייתא ונמצא דהא דרב לא פליג עליה אביי והילכך קיימאא לן כותיה.
אמר רב אין האשה עושה שליח לקבל לה גט מידי שליח בעלה ורבי חנינא אמר האשה עושה שליח לקבל לה גט מיד שליח בעלה ואמרינן מאי טעמא דרב איבעית אימא משום בזיון דבעל ואיבעית אימא משום חצרה הבאה לאחר מיכן מאי ביניהו. כלומר בין האי טעמא להאי טעמא איכא בינייהו דקדמה איהי ושויה שליח מעיקרא: דמשום חצרה הבאה לאחר מכן ליכא משום בזיון דבעל איכא, דאף על גב דאיהי לא איכוונא לבזותו דהא מעיקרא שויה ליה לאיהו שליח מכל מקום בשעה שמסרו בעל לשליח מיקפד קפיד דלא לימסריה שליח אלא לידה ולא ליד שלוחה משום בזיון, והוא הדין דהוה מצי למימר איכא בינייהו כגון דשמע בעל ולא קפיד דמשום חצרה הבאה לאחר מיכן איכא ומשום בזיון ליכא דהא שמע ולא הקפיד וכדאמרינן בשילהי המביא בתרא [נד, א], וקשטא מדילתא ודאי הכין הוא דלמאן דאמר משום בזיון דבעל היכא דלא קפיד כשר, ואמרינן בירושלמי אשה אחת עשתה שליח לקבל גיטה משליח בעלה אתא עובדא קומי רב אמר אם רצה להחזיר יחזיר מחלפא שיטתיה דרב תמן אמר רב הונא בשם דרב אין האשה עושה שליח לקבל גיטה משלוחי בעלה והכא הוא אמר אכן אני אומר אחר הדלת היה עומד ושמע את קולה, אלא שבהרבה מקומות בתלמוד יכול לומר איכא בינייהו הכי והכי ולא נסיב אלא חד, ואפשר דלמאן דאמר משום בזיון הוי גט בטל דאורייתא דבקפידא דבעל תליא מילתא ואנן סהדי דקפיד וכיון דקא קפיד הרי זה גט בטל ומתיבמת, אבל למאן דאמר משום חצרה הבאה לאחר מיכן דבר תורה כשר והוי גט פסול מדבריהם וחולצת ולא מתיייבת, ואף על גב דלא קאמר איכא בינייהו פסולא דאוריתא הא אמרינן דכן נמי הוה מצי למימר איכא בינייהו דשמע בעל ולא קפיד אלא דבחדא נפקותא סגי ליה, ואיכא מאן דאמר דכוליה משום גזרה נסיב לה כלומר שמא יקפיד הבעל ויוציא לעזר או שאם יקפיד הוי קפידתו קפידא.
ההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו אזל שליחא אשכחא כי יתבה וקא לישא אמר לה הא גיטך אמרה ליה ליהוי בידך: והראטב"ד ז"ל גריס ליהוי לי בידך דהוה ליה כפקדון אבל ליהוי בידך ולא אמרה לי לכולי עלמא לאו כלום הוא, והכי איתא בירושלמי דמפליג בין יהא בידך ליהא לי בידך, וכדקתני במתניתין וברייתא שא לי טול לי, וכן כתב הרמב"ן נ"ר והביא ראיה מן התוספתא דקתני הרי זה גיטך ואמרה תנהו לפלוני אין זו מגורשת שיקבלהו לי הרי זו מגורשת וכן נמי אמרינן בקידושין [ח, ב] התקדשי לי במנה תנהו לאבא ולאביך אינה מקודשת שיקבלם לי מקודשת, ומיהו התקבל סתם נמי כתב הרמב"ן נ"ר דנראה דמהני ולא בעי ליה, ובהלכות רבינו אלפאסי ובפר"ח ז"ל גרסי הכא ליהוי פקדון בידך, והאי לישזנא ודאי הוי כאילו אמרה ליה יהא לו פקדון בידך דהא בעל לא מסרה ניהליה לפקדון.
אמר רב נחמן אם איתא לדרבי חנינא עבידנא בה עובדא: פירש רש"י ז"ל אם הייתי יודע שהלכה כרבי חנינא עבידנא בהא מילתא עובדא כותיה ואמינא מגורשת ולא חיישנא לחצרה הבאה לאחר מיכן. עד כאן. ולא הבנתי לשונו דמאי קא משמע לן פשיטא דאם איתא לדרבי חנינא דאמר לא גזרינן משום חצרה אנן נמי לא גזרינן ומאי קאמר רב נחמן. ומסתברא דהכי ירושא אם איתא לדרבי חנינא דאמר דלא חיישיננין לבזיון דבעל ולא לחצרה הבאה לאחר מיכן עבידנא בהא עובדא ולא חיישינן בהא לשליחות שאינה חוזרת אצל הבעל, והא דקאמר ליה רבא ואם איתא לדרבי חנינא עבדת בה עובדא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל ואף על גב דרב נחמן גופיה הכי הוא דקאמר דלא חיישינן בה משום שליחות שאינה חוזרת אצל הבעל, רבא לא קשי ליה אלא מאי טעמא דקאמר דלא חיישינן להכי, אי נמי הכי פירושא מאי שנא האי שליחות דלא פסלינן ליה משום שליחות שאינה חוזרת אצל הבעל כדפסלינן ליה בעלמא לכולי עלמא וכמו שאני עתיד לפרש בסייעתא דשמיא. כך נראה לי.
ורב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימניה: ולאו נאמן משום מגו דאי בעי יהיב ליה ניהלה קאמר וכדפרש רש"י ז"ל בסמוך גבי מי נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמניה, דודאי הכא ליכא מגו לפי שאין האשה רוצה לקבלו ממנו ולומר שהיא מגורשת ושמא [בנדפס: דשמא] אינה רוצה לקלקל את עצמה, אלא אף על גב דליכא מגו מהימן דכיון שהאמינו ומסרו בידו ויודע שיש ביד השליש למסרו לאשה ועל ידי כך תלך היא ותנשא בו, אם הוא מסרו בידו על דעת כן שיהא נאמן בכל מה שיאמר עליו ואפילו אם יאמר שמסרו לו לגירושין הוא גומר בדעתו עכשיו בשעת מסירתו שיהא לגירושין אם יאמר השליש כן, וכענין שאמרו נאמנת עלי לומר שלא פייסתי.
ואם תאמר והא בעינן שימסרנו לו בעידי מסירה וכיון שמסרו בידו לפקדון מה מועיל לו נאמנותו דאפילו [בנדפס: אם] ירצה הבעל בכך אינה מגורשת ותירצו בתוספות דכיון שהאמינו אף הוא מסרו לו בעדים, ואם תאמר אם כן ניחזי סהדי מאי קאמרי, איכא למימר דמכל מקום כיון שהיה יכול השליש למסרו לה ותלך ותנשא בו הוא מאמינו אפילו במקום עדים וכאילו אמר נאמן עלי באומר לגירושין מסרתיו יותר ממאה עדים ופסל כל העדים לגבי דידיה כל זמן שאמר הויא לגירושין קודם שבאו העדים, ואף על גב דהשתא ליכא מגו כדאמרן שאין האשה מקלקלת את עצמה לומר מגורשה אני אפילו הכי נאמן כדין כל שליש דנאמן בלא מיגו וכדאמרינן בסנהדרין [לא, א] פרק זה בורר בסופו, גבי ההיא סבתא דנפקא שטרא מתותי ידה בבי דינא דרב נחמן ואמר ידענא ביה דפריעא הוא ולא הימנה רב נחמן משום דכיון דאיתחזק שטרא בבי דינא או בעיא קלתה לא אמרינן ואתבינן עליה מהא דתניא ושליש נאמן משניהם ואסיקניה בתיובתא, ועוד תדע דהכא בדליכא מגו דאם כן לא הוה פליג רב הונא בהא דמגו דאורייתא הוא ואפילו באיסורא. ועוד דהא אמרינן לקמן [פד, א] ומודה רב הונא דאי אמרה קמאי דידי יהבי ניהליה לגירושין נאמנת מגו דאי בעיא אמרה לדידי יהבי ניהליה אלמא כל היכא דאיכא מגו גמור אפילו רב הונא מודה בו דשליש נאמן, ואף על פי שאין שם עכשיו כשעת מחלקותם מגו גמור שהרי אין הגט יוצא מתחת יד האשה ואינה יכולה לומר לדידי יהביה ניהליה אפילו הכי מודה בו רב הונא כיון שהיתה יכולה לקחת אותו מיד שליח בשעה שבאו לבית דין דכהאי גונא נמי הוי מגו כדאמרינן הואיל ובידו לגרשה ואי בעיא קלתיה.
וקשיא לי רב חסדא אמאי איצטריך לטענת נאמנותו של שליש כיון דשליח קבלה בעדים הוא וידו כידה ניהימניה כדהמנינן לה בגט יוצא מתחת ידה ובעל אומר לפקדון דלא משגחינן ביה. ויש לומר דלא דמי דלדידה לא עביד דמפקיד ליה, וגדולה מזו אמרו כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, אבל לשליח זה אפשר דלא ידע הוא שעשאתו היא שליח קבלה, ואפילו ידע כיון דעקר שליחותיה ואמר לי אי אפשי שתקבלהו לה מיקרי ומפקיד גביה וכאותה שאמרו במשנתנו אי אפשי שתקבלהו לה אלא הולך ותן לה, ולפי מה שפירשנו דהא הימניה כשמסרו בידו ולדעת כן מסרו בידו שיהא נאמן בכל מה שיאמר הואיל ובידו למסרו לה קודם ערעורו של בעל ותלך ותנשא בו, משמע דאפילו אין הגט יוצא מתחת ידו אלא מתחת ידה נאמן שהרי האמינו על גט זה כשמסרו לו.
ואם תאמר והאיך הוא נאמן והלא שליש אינו נאמן אלא בשלישות יוצא מתחת ידו ואף לא מסרו לה בעדים בתורת גירושין שהרי שליח קבלה הוא היאך נאמן. דיש לומר משום מגו, וכן כתב הר"א אב בית דין ז"ל בסמוך גבי הא דאמרינן מי קא נפיק שטרא מתותי ידיה דליהמניה וכיון דלא נפקי מתותי ידיה לא מהימן דמאן נימא דשליש הוה הרי אינו גט בעולם שאילו היה קיים אפילו ביד האשה הוה מהימן לומר לגירושין יהביה ניהליה דאי בעיא נהדר ליה בידיה. עד כאן. ואם כדבריו שליש בעלמא אף על פי שאין שלישותו יוצא מתחת ידו יהא נאמן לזכות מי שנתן בידו דאי בעי מהדר ליה בידיה ולדידי ניחא לי, ואי לאו דאמרה הרב ז"ל משום טעמא דמגו הייתי אומר דבגט יוצא מתחת ידה אפילו בלא מגו מהימן ומגורשת מדינא לרב חסדא, וטעמא דכיון שמסרו לידה נאמן היה בשעת מסירתו ואף על פי שלא מסרו לה בעדים תפישתה מוכחת עליו דאיהו יהביה ניהלה ולגירושין, ושליש דעלמא דתניא דבשאין שלישות יוצא תחת ידו אינו נאמן דוקא באומר לחובת מי שיוצא עכשיו מתחת ידו, אי נמי בשידוע שלקחוהו שלא מדעת, כאותה דבעל המקח שתפשו שניהם ושניהם אדוקין בו וכיוצא בזה, אבל בגט יוצא מתחת ידה נאמן וכטעמא דאמרן דהרי הוא כאילו מסרו לה לגירושין בפני עדים דאנן סהדי דהכי הוה, ותדע לך מדאמרינן ללישנא קמא דרבא ומודה רב הונא דאי אמרה לדידי אמר לי שליש דלגירושין יהביה ניהליה מהימנא, וסתמא דמילתא בגט יוצא מתחת ידה קאמר דבההיא שעתא הוא דעביד למימר לה, אלמא כל כי האי גונא לרב חסדא פשיטא דמהימנא ומגורשת, ועד כאן לא דחו לה אלא דלא מודה בה רב הונא משום דלא עדיפא איהי לרב הונא משליש גופיה הא לרב חסדא מהימנא כשליש ולאו משום מגו אלא מדינא כשליש. כך נראה לי. ודוקא [בנדפס: במקיימתו] במקימתו.
והרב אלפאסי ז"ל פירשה להא דרב הונא ורב חסדא, בתשובה, בשליח הולכה ובשהגט יוצא מתחת יד האשה והביא ראיה מדאמרינן לקמן אי אמרה קמאי דידי יהביה ניהליה לגירושין מהימנא מגו דאי בעי אמרה לדידי ניהליה ואם אינו תחת יד האשה היכי הויא יכולה לומר לדידי יהביה ניהליה, ולזה הפירוש גם כן בששניהן בעיר אחת והיינו דאמר רב הונא אם איתא דלגירושין יהביה ניהליה לדידה הוה מסר ליה ולא אמרינן משום כסופא הוא דעבד אלא כשאמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה דרגלים לדבר דמשום כסופא הוא דאמר ורב חסדא אמר שליש מהימן דהא הימניה ותלה הדבר ברשותו שאם רצה מוסרו לאשה והיא הולכת ונשאת על ידו וכיון שעשה כן נאמן, ואף על גב דשליש אינו נאמן אלא כששלישות יוצא מתחת ידו הכא נמי כיון דשליח הולכה הוא הרי הוא צריך ליתנו לה בעדי מסירה ובשעה שהוא מוציאו מתחת ידו הוא נאמן עליו כדין שליש, ואפילו לרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי ובמביא בארץ ישראל שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם מכל מקום מודה הוא דצריך ליתנו לה בפני שנים משום דהוחזקה באיסור ערוה עד עתה ואין דבר שבערוה פחות משנים, וכן אמרו משמו של רבנו תם ז"ל כמו שכתבתי למעלה בפרק ראשון, והכא בשמסרו לאשה לגירושין מתורת שליחת הבעל בפני עדים, ולפי מה שכתבתי אני למעלה אין אנו צריכין לכך, ואם תאמר בשליח הולכה היאך הקשה על רב חסדא ממתניתין דהאשה שאמרה התקבל לי גטי שהוא בשליח קבלה דבר זה נשאל מן הרב אלפאסי ז"ל והשיב כיון שהוא יוצא מתחת יד האשה דין שליח קבלה ודין שליח הולכה שוה משום שאם יוצא מידה והוא מודה שנתנו לה שליח להולכה הרי זו מגורשת ואין יכול לחזור בו הלכך זה וזה שוה, עד כאן לשונו.
תינח אמרה קיבל למה לי: וקשיא לרב חסדא אבל לרב הונא איצטריך דמוקי לה למתניתין בשהם בעיר אחד וכטעמא דאמרינן דאם איתא לדידה הוה יהיב לה. והא דאמרינן תינח אמרה לאו למימרא דמעיקרא הוה קשיא ליה למה לי אמרה דלעולם צריכה כתב אחת שיאמרו בפנינו אמרה לו שתקבלנו [בנדפס: לה] מיד בעלה דהכא ליכא למימר הא הימנוה אלא פירושי הוא דקא מפרש ממתניתין [בנדפס: מתניתין] כלומר תינח אמרה דעלה לא מקשינן כלום, וכדאקשינן נמי קרע למה לי דאינה קושיא לרב חסדא אלא לברורה דמתניתין חקא בעי והכא פירושא אכתי אף על גב דלא נפיק השתא גיטא מתותי ידיה למה לי עדות בעדים שראוהו בידו קודם שיקרענו די לו דבאותה שעה שליש היה ונאמן ובלבד במקויים [בנדפס: שיקיים], אי נמי אף על פי שאינו מקוים אלא שאין הבעל טוען טענת מזוייף אבל בטוען טענת מזוייף צריך הוא לקיום חותמיו דלא עדיף שלוחה מינה דאפילו בשהגט יוצא מתחת ידה וערער עליו הבעל וכפר בעיקר הגט צריכה לקיימו וכדתנן אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם.
אמר רבא הא מני רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי: כלומר ובשאין בגט זה עדים חתומים והילכך צריך הוא לעדי מסירה כרבי אלעזר, אבל אם היו שם עדים חתומין אפילו לרבי אלעזר לא היו צריכין לעדי קבלה אלא אפילו ראוהו מקויים בידו נאמן וכשר וכדתנן אין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם אלמא אף לרבי אלעזר בקיום חותמיו סגי דמסתמא כיון דלאו מזוייף הוא כדין נמסר בידה בעידי מסירה, ודוקא בשראוהו בידו שלם והוזקקו לעדותן של עדים ונמצאת מכוונת, אי נמי אפילו בקרוע ובשכתוב בו הנפק דודאי שלם בא לידו וקיימו וכדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא מאן מקיים שטר זה מלוה, הכא נמי אשה שלוחה מקיים גיטא ולא הבעל אבל ראוהו בידו מקורע קרע של בית דין אף על פי שהוזקקו לעדותן של עדים ונמצאת מכוונת פסול דדילמא נמלך עליו בעל וקרעו והשליכו ומצאו זה וכדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא, וכי תימא אם איתא דפרעיה איבעיא לך [בנדפס: דפרעתיה איבעיא ליה] למקרעיה אמר [בנדפס: דאמר] לא שבקתן דאמרה בעינא לאינסובי ביה, אלמא גט מקורע קרע בית דין פסול אפילו לינשא בו.
ואם תאמר למאי דכתבינן דאפילו מקורע אם כתוב בו הנפק כשר ותנשא בו אם כן ההיא דבפרק קמא דבבא מציעא דאמרה בעינא לאינסובי ביה ופרכינן איבעיא לך למיקרעיה ומיכתב על גביה גיטא דנן דקרענוה לאו משום דגיטא פסולה הוא וכו', למה לי למכתב אגביה ליקיימיה ולכתוב ביה הנפק וסגי ליה. יש לומר דעדיפא מינה נקט דכי כתבי אגבי טפי עדיף דבקיאי ביה אינשי טפי, ופירוקא דפריך אטו כל מאן דמגבי כתובה בבי דינא מגבי סליק בין לכתיבה על גביו ובין להנפק, כן נראה לי. ורש"י ז"ל שפירש רבי אלעזר היא דאמר אין גט כשר אלא בעדי מסירה לאו למימרא דכשיצא בפנינו עכשיו מקויים שאין מכשירין אותו עד שיבאו עדי מסירה דמתניתין היא זו אין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם, אלא מיהו דוקא כשהשליח או האשה אומרים שנמסר להם בעדי מסירה. אבל אם הודו שלא נמסר בעדי מסירה ודאי אינו כשר, ומתניתין דקתני צריכה כת אחת שיאמרו בפנינו קבל לאו למימרא שצריכין להעיד בפנינו כן ושאין מתירין אותה בלאו הכי, אלא אמעיקרא דדינא קאי ורבי אלעזר הוא דאמר אינו כשר אלא בשנמסר לה בעדי מסירה כך נראה לי לפרש פירש לפירושו של רש"י ז"ל, ומיהו לפי פירש זה שני כיתי עדים דמתניתין לאו מחד טעמא נינהו דעדי אמירה אינן אלא לבירור השליחות ועדי הקבלה להכשירו של גט, והרב בעל העיטור ז"ל שפירש הא מני רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי ואין גט כשר בלא עידי מסירה כסתמא דמתניתין שנים שיאמרו בפנינו קבל אפילו איכא עדי חתימה, לא נראו דבריו כלל ואפשר שגם הוא לכך נתכוון כמו שאמרנו.
ולענין פסק הלכה: כתב רבנו אלפאסי ז"ל דהלכתא כרב חסדא דאמר שליש נאמן ואף על גב דרב הונא רביה דרב חסדא, משום דסוגיין כותיה אזלה מדאמר רבי יוחנן בסמוך בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, ואקשינן עליה וליהמניה לשליש, והא כרב חסדא אתיא דאי לרב הונא שליש אינו נאמן. ותפש עליו רבנו אפרים תלמידו ז"ל דהכא כיון דליכא הכחשה לכולי עלמא שליש מהימן ולא גמרינן מאי דאית ביה הכחשה ממאי דלית ביה הכחשה, והרמב"ן נ"ר העיד על רבנו אלפאסי ז"ל שראה בנוסחא ראשונה שלו מכתיבת ידושהיה כתוב בה חזינן מאן דפסק כרב חסדא ואנן לא סבירא לן הכי דרב הונא רבי של רב חסדא הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב הילכך הלכה כרב הונא, ועוד כתוב בה ונימניה לשליש מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמניה, ואי קשיא לך הך קמייתא דאמרינן שליש לא מהימן אף על גב דקא נפיק גיטא מתותי ידיה והכא אינפיק גיטא מתותי ידיה נאמן, התם בעל קא מכחיש ליה הילכך איתרע ליה שלישותו והכא בעל קא מהימן ליה, עד כאן.
ומיהו אחר שלא נתגלה טעמו של רבנו אלפאסי ז"ל ראוי להחמיר כדבריו הראשונים ועוד דהכא איכא מיגו גמור דכיון דבעל לא מכחיש ליה אינפיק מתותי ידיה דשליש דאי נאמן דאילו רצה מוסרו לאשה, ולא דמי לההיא דלעיל דהתם ליכא מגו גמור לפי שהיא לא תקבלנו מידו שאינו רוצה לקלקל את עצמה, וכל היכא דאיכא מגו גמור לא אמרינן אם איתא דלגירושין לדידה הוה יהיב לה, דלא אמר רב הונא הכין אלא בשאין שם מגו גמור כדלעיל כמו שכתבנו וכדאמרינן מודה רב הונא דאי אמרה קמאי דידי יהביה ניהליה לגירושין נאמנת מגו דאי בעי אמרה לדידי יהביה ניהליה. וכן פסק רבנו חננאל ז"ל [בנדפס: ולי נראה טעם לדברי הרב אלפאסי ז"ל מדקאמר וליהמניה לשליש דאלו לרב הונא לא שייך לגבי גט דאיסורא נאמנתו של שליש וכדאמרינן לעיל ולולא נאמנתו לא היה מעלה ולא מוריד כיון שאין דבר שבערוה פחות משנים, אלא ליהמניה לשליש משמע דלאו משום מגו קאמר אלא מדין נאמנותו של שליש כדרב חסדא, כך נראה לי].
ובעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין: ואין גט יוצא מתחת ידה אף על פי שדאומרת נתנו לי ואבד ממני אין נאמנין דהוה ליה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, ומכל מקום חזקת שליח עושה שליחותו לחומרא והילכך אי בעלה כהן היא אסורה לו ולעלמא לא משתריא אלא בגט ואם מת אסורה לכהן וחולצת ולא מתיבמת, ואפילו אמר בעל נתתיו לה ואבד ממנה אינו נאמן להתירה לעלמא דבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן [בנדפס: להתירה] אלא שחוששין לה כדאיתא בפרק יש נוחלין (קלה, א) גמרא האומר זה בני נאמן דאמרינן התם ההוא דהוה שכיב אמרו ליה איתתיה למאן אמר להו חזיא לכהנא רבה אמר רבה למאי ניחוש לה וכו', ועוד האמר רב חייא בר אבין אמר רבי יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן אמר ליה והא כי אתא רב יצחק אמר רבי יוחנן בעל שאמר גרשתי אשתי אינו נאמן אמר ליה ולא קא משנינן כאן למפרע כאן להבא אמר ליה אשינויי ניקום ונסמוך ואסיקנא אמר ליה רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה כלומר חולצת ולא מתייבמת והכין הלכתא.
ולענין גט מקורע שכתבתי למעלה כתב הרמב"ם ז"ל גט שמצאו קרוע שתי וערב שהוא קרע של בית דין הרי זה גט בטל כשאר השטרות אבל אם אינו קרוע קרע של בית דין כשר במה דברים אמורים בשהיה הגט יוצא מתחת ידה בעדי חתימה אם אין שם עדי מסירה אבל אם יש שם עדים שנמסר לה הגט בפניהם והיה כשר הרי זה כשר אף על פי שהיה תורף הגט על המחק או בין השיטין או שהיה קרוע שתי וערב כשנתן בפניהם עד כאן. ותפס עליו הרב אב בית דין ז"ל אמר אברהם אם גט מקויים הוא למה יפסל להיותה מגורשת, אלא לא אמרו פסול אלא שלא תגבה בו אימר שכבר גבתה בו וקרעוהו בית דין, עד כאן.
ואף הר"ם ז"ל נראה שכך דעתו ולא אמר אלא בשאין כתוב בו הנפק כמו שכתבתי למעלה, ודברי הר"ם ז"ל בגט מן התוספתא הן שכך שנו בתוספתא בשילהי מכילתין נקרע כשר נתקרע פסול, נקרע בו קרע של בית דין פסול, נמוך או שהרקיב או שנעשה בו ככברה כשר נמחק או שנטשטש ובבואה שלו קיימת אם יכול לקרות כשר ואם לאו פסול.
אלא לדידי קשיא לי למה שכתב הרב ז"ל שאם מסרו לה בפני עדים אף על פי שהיה קרוע שתי וערב כשנתנו לה בפניהם כשר, שאין דברי התוספתא נראין כן, אלא כיון שקרעו כעין קרע של בית דין הרי זה בטל והרי הוא כחרס ופסול לגרש בו, ותדע מדתניא בתוספתא נמחק או נטשטש ובבואה שלו קיימת כשר ואם לאו פסול, ואי לומר שאם הוציאה גט מתחת ידה שבבואה שלו ועדיו נכרין ומתקיימין כשר ומשיאין אותה על ידו ואם אין בבואה שלו קיימת אין משיאין אותה, פשיטא דאטו משום שנטשטש איבד כחו מאחר שבא לידה שלם ואם אינו יכול לקרותו שאין בבואה שלו קיימת מאי איצטריך דאטו סלקא דעתין שאם הוציאה נייר חלק מתחת ידה ואמרה דגיטא הוה כתיב ביה מי מנסביה לה, אלא פסול לגרש בו דאין תורת גט עליו וכשר לגרש בו דתורת גט עליו קאמר, ונתקרע קרע של בית דין אין תורת גט עליו ופסול לגרש בו אפילו בעדי מסירה, ומה שאמרו נטשטש אם אין בבואה שלו קיימת פסול לומר שאף על פי שיש עדים שהיה גט כשר מתחילתו אלא שעכשיו נטשטש אפילו הכי פסול לגרש בו. כן נראה לי. אלא שבתוספתא שנינו גם כן כענין זה בסוף בבא בתרא בשאר שטרות ושמא גם היא בשאר [בנדפס: כשאר] שטרות שקונה בהן כגון שטר מתנה וכיוצא בו.
האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם: הקשו בתוספות אם כן אף כל הנשים שבעולם יאסרו לינשא שמא השליח קדשן לזה. ואם אתה מתירן לאחרים מפני שנאמנות לומר לא נתקדשנו בא והתיר לזה כל הנשים שקרובותיהן אומרות לא נתקדשנו לו, ותירצו דנאמנות הן להתיר עצמן אבל אינן נאמנות להתיר אחרים, ואינו מחוור דודאי יש בכלל היתר עצמן היתר לאחרים דהיינו בעל, ועוד הקשו בתוספות כל הקטנות דעלמא שיש להן אב שמתו לאחר כן או שהלכו להם למדינת הים יאסרו שמא קבל האב קדושין משליח זה, ותירצו דעיקרו של דבר אינו אלא מדין קנס לפי שעשה שלא כהוגן שצוהו לקדש לו אשה סתם, ולדידיה דעבד שלא כהוגן קנסוה רבנן לאחריני לא קנסו, והא נמי דמקשינן בפרק שני דמסכת נזיר (יב, ב) גבי קן סתומה שפרח גוזל אחד מהן לאויר העולם יקח זוג שני ואלו שאר קיני דעלמא מיתקן, ואמאי כל חדא וחדא נימא היינו היא פרשו, דהתם נמי קנסא הוא ולדידיה קאמר דיהו כולן אסורין לו משום שפשע ולא שמר את קינו, וכי משנינן הכא אימר דאמרינן לחומרא לקולא לא אמרינן, הוא הדין דהוה מצי לשנויי שאני התם דמשום קנסא בעלמא אלא דעדיפא מינה קא משני, אי נמי כל זה בכלל חומרא וקולא הוא, ואף על גב דתלי טעמא משום דחזקה שליח עושה שליחותו לא קשיא דאי לאו הך חזקה לא עבד איסורא.
והרמב"ן נ"ר תירץ דדינא קאמר וכל הנשים ואפילו קטנות דמותרות משום דאין חזקת שליח מוציאן מחזקתן דקיימן בחזקת פניות וחזקת אב נמי אינו מקלקל את בתו ואילו קבל בה קידושין מימר הוה אמר לה או מודיע לאחרים רבים שיודיענה כדי שלא תתקלקל, אבל הוא אסור בכל הנשים שיש להן קרובות שאין חזקת הקרובות שאינן באות לידון בפנינו מועלת לו, הא אילו באות הקרובות ואמרו לא קדשנו שליח ודאי מותר בהן דעד אחד נאמן באיסורין וכל שכן הכא דלא איתחזק איסורא וחששא בעלמא היא, וכל שכן דמתוך שנאמנות על עצמן ונשאות לאחרים נאמנות הן לזה.
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/גיטין/פרק ו (עריכה)
ת"ש הולך גט זה לאשתי רצה להחזיר יחזיר הילך גט זה לאשתי רצה להחזיר לא יחזיר ש"מ:
איתמר התקבל גט זה לאשתי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אמר הולך ותן לה א"ר אבא אמר רב הונא אמר רב נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת. פי' שליחות הבעל ביטל שליחות האשה שלא עשאו אלא שליח להולכה ואם מת קודם שיגיע גט לידה צריכא חליצה ויבומי לא מיבמי דשמא שליחות האשה עיקר והויא לה גרושת אחיו. למימרא דמספקא ליה הולך אי כזכי דמי והלכה כרבי בדלא אמר אי אפשי כדלעיל אי לאו כזכי דמי והלכתא כרבי נתן:
אמר רב אין האשה עושה שליח לקבל לה גיטה מיד שליח בעלה ור' חנינא אמר אשה עושה שליח לקבל לה גיטה מיד שליח בעלה מ"ט דרב אי בעית תימא משום בזיון דבעל פי' שסבור הבעל נבזיתי בעיניה שאינה מקבלתו בעצמה דאילו כי עשתה שליח מיד הבעל אין כאן חשש בזיון דהא ידע ולא קפיד. ואיבעית תימא משום חצרה הבאה לאחר מכאן פי' לאחר שנתן לה הבעל הגט בחצר של אחרים קנאתו דההוא לאו גיטא דבעי' דונתן בידה או בחצרה דאיתרבי מידה וזה בשעה שנתן לא היה החצר שלה וגזרי' שלא יקבל שליח האשה מיד שליח הבעל משום דדמי להאי שקדם הבעל ומסרו ליד השליח ואח"כ עשתה היא שליח לקבל ואתי נמי למיחש חצר הוה שליח הבעל וכשקנאתו היא נעשה החצר עצמו שלוחה מאי בינייהו בין הני תרי לישני איכא בינייהו דקדמה איהי ושויה שליח דידה קודם שמסר הבעל ליד שלוחו השתא לא דמי לחצרה הבאה לאחר מיכן:
ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו אתא שליח אשכחה דיתבא וקא לישא אמר לה הי גיטיך אמרה ליה ליהוי בידיך פי' והיה ידך כידי ותהיה שלוחי לקבלה אמר רב חסדא אי איתא לדר' חנינא עבידנא בה עובדא א"ל רבא ואי איתא לדר' חנינא עבדת בה עובדא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל פי' שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לו ונידח משליחות הראשון עד שלא היה לו שהות לחזור אצל שלוחו ולומר עשיתי שליחותך ושליחות שאינה ראויה לחזור ולהגיד אינה שליחות. שלחוה קמיה דר' אמי שלח להו לא חזרה שליחות אצל הבעל ור' חייא בר אבא אמר נתיישב בדבר הדור שלחוה קמיה ר' חייא בר אבא אמר כל הכי שלחו לי ואזלי כי היכי דמסתפקא להו לדידהו הכי מספקא לי לדידי הוי דבר שבערוה וחולצת הוי עובדא ואצרכה רב שמואל בר רב יצחק בר מרתא גט וחליצה גט מחיים וחליצה לאחר מיתה כל זו השטה מוכחא כר' חנינא דדוקא משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל אבל אם היה שליח אחר שפיר דמי עיין בערך נ"ה בס"ה:
ההיא דהוו קרו לה נפאתא אזול ספרי וטעי וכתיב שפאתא אמר רב יצחק בר שמעון בר מרתא משמיה דרב עשו עדים שליחותן פי' ואינן רשאין לכתוב לה גט אחר עד שירשה אותם הבעל פעם שנית דשליחות הראשונה בטלה כבר ובפ' גט פשוט אמר רב הכי גבי מי שפרע מקצת חובו דב"ד מקרעין שטרו וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון ודוקא ב"ד דאלימו לאפקועי ממונא אבל עדים לא דעדים שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחותן ורב נחמן דשרי הכא לא פליג עליה דרב דהתם גמרו עדים שליחותן ונתנוהו למלוה אבל הכא לא גמרו שליחותן עד שיתנוהו לאשה וכי אמר תנו לשליח איפשיטו לן דסליקי סלקינהו ואין חוזרין וכותבין משום דגמרו שליחותן:
מתקיף לה רבא מי אמר להו כתובו חספא והבו לה הילכך חוזרין וכותבין עוד גט כשר אבל ודאי אי כתוב ספרי גיטא מעליא ואבד קודם שיתנוהו לאשה אין חוזרין וכותבין שהרי עשו שליחותן מתקיף לה רב נחמן מי קא"ל כתובו ואנחוה בכיסיכו אלא אמר רב נחמן כותבין ונותנין אפילו ק' פעמים. בעא מיניה רבא מרב נחמן אמר לשנים כתבו ותנו לשליח מהו כיון דאמר תנו לשליח איסתלקו להו מיניה או דלמא מישך שייכו בהדיה עד דמטי גיטא לידה ואיתוקם בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא ואין כותבין ונותנין עד שירשה אותם פעם שנית. רשבג"א וכו' ת"ר טול לי שא לי יהא לי בידך כולן לשון קבלה הם:
מתני' האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע ואפילו הם הראשונים והם האחרונים או א' מן הראשונים ואחד מן האחרונים וא' מצטרף עמהם פי' האשה שאמרה התקבל לי גיטי והוא חזר ואמר קבלתי צריכה להביא לפנינו שני כיתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה לו לקבלו ושנים שיאמרו קבלו וקרעו ולקמן מפרש למה לי לקורעו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה