רמב"ם על תרומות א

רמב"ם · על תרומות · א · >>

תרומות פרק א

• ראו גם: נוסח המשנה תרומות א רמבם

משנה א

אמרם בכל המשנה "תרם, ותורם, ויתרום", בעלי הלשון האחרונים מקשין על זה, ואומרים כי השורש "הרים, ומרים, וירים". וזו אינה קושיא אמתית, כיון שעיקר כל הלשון מן הלשונות, הוא חוזר למה שמדברים בו בעלי אותו הלשון, ומה שנשמע מהם, ואלו בעלי המשנה בלא ספק עבריים היו במקומן, רוצה לומר בארץ הצבי, ונשמע מהם לשון תרם ובו נשתמשו, הנה זו ראיה שהוא מקובל בלשון, ושזו המלה לשון מלשונות העבריים. ועל זה הדרך תהיה תשובתך, לכל מי שיאמר מן האחרונים, שלשון המשנה אינו צח, או שהם נשתמשו במילות שאינן כראוי בלשון. וזה העיקר שזכרתי לך אמיתי אצל החכמים השלמים, המדברים על הדברים הכוללים כל הלשונות כולם. והתרומה הנזכרת בכאן היא הנזכרת בתורה, באמרו יתברך "ראשית דגנך תירושך ויצהרך"(דברים יח, ד) וגו', ולא פירש בתורה שיעורה, ועוד נבאר אותו.

וקרא השם זה "ראשית תרומה", והוא אמר "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי"(דברים יח, ח) וגו', וקרא הדבר הלקוח מישראל למשכן "תרומה", והוא אמרו "ויקחו לי תרומה"(שמות כה, ב). וכמו שזו התרומה אין מביאין אותה אחד מאלו החמשה, כמו כן תרומת גורן אין ראוי שיביאו אותה אחד מהם. והראיה שהרחיקם השם יתברך מתרומת המשכן, הוא אמרו "דבר אל בני ישראל"(שמות כה, ב) פרט לגוי, "מאת כל איש" פרט לקטן, "אשר ידבנו לבו" פרט לחרש ולשוטה, לפי שאין בהם שכל להתנדב בשום דבר, "אשר תקחו מאתם" פרט לתורם מה שאינו שלו.

ואמרו ואפילו ברשותו - עניינו שעשאו ישראל שלוחו. וזה למאמר ה' יתברך "כן תרימו גם אתם"(במדבר יח, כח), ואמר "גם אתם" לרבות שלוחכם. ופירוש זה כי אמרו "אתם" יורה עליהם, ואמרו "גם" יורה כשעושין לאחרים שלוחין במקומן, שמילת "גם" עניינה עוד.

וכשאמר "עוד אתם" ראיה שיש שם זולתם שהוא תורם, וזה שלוחו של אדם, ואמרו "מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית".

ואמרו חמישה - למעוטי דרבי יהודה, שאומר "קטן שלא הביא שתי שערות, תרומתו תרומה":

משנה ב

חרש - בלשוננו הוא שאינו שומע.

ורז"ל קוראים גם כן לאילם חרש, לפי שסיבת האילמות היא חרשות, יתחרש בעובר בעודו בבטן אמו, ולא ישמע מה שמדברין לו, וכבר נתבאר זה בספר השאלות הטבעיות, וקרא לאילם בסבת האילמות חרש.

ודע כי כשנולד באדם החרשות אחר ששמע, או נשתתק אחר שהיה מדבר, מותר לו לתרום:

משנה ג

עונת נדרים - הוא הזמן שנדרי האדם קיימים בו, והוא שיהיה הזכר מבן שתים עשרה שנה ויום אחד, והנקבה בת עשתי עשרה שנה ויום אחד.

והלכה כרבי יוסי:

משנה ד

התרומה מוציאין אותה מן הפירות, רוצה לומר פירות האילנות, ומן המשקין.

על כן מי שיש לו יין וענבים, ותרם מן הענבים שיעור התרומה הראויה לאותן הענבים ולאותו היין, והוא חושב על מה שתרם מן הענבים שהוא תרומה על הכל, בית שמאי אומרים, כי זה שתרם מן הענבים יספיק לתרומה החייבת לענבים, ונשאר עליו לתרום את היין, וזהו עניין אמרו תרומת עצמן בהן.

ובית הלל אומרים, אינה תרומה בשום פנים, אלא אם יכוין שיהיו אלו הענבים תרומה על הענבים בלבד, לא על הענבים ועל היין.

ולשון ספרי, "שומע אני, יתרום שבולין על חיטים, וענבים על יין, וזיתים על השמן, תלמוד לומר כדגן מן הגורן - מן הגמור":

משנה ה

ידוע כי הלקט והשכחה והפאה שהוא לעניים, ואין לבעל השדה בהם זכות, ולפיכך לא יתרום התרומה החייבת לשום דבר מנכסיו, משום דבר מאלו הדברים הנזכרים שהם חוקי העניים.

אבל ההפקר, אולי תהיה הסברא שיהיה מותר לו להוציא ממנו התרומה החייבת לממונו, כיון שיש לו זכות בהפקר, כי ההפקר מופקר לכל בני העולם. אבל השם יתברך אמר "כי אין לו חלק ונחלה עמך"(דברים יד, כט), ואמר[ו] "ממה שיש לך ואין לו, יצא הפקר שידך וידו שוין".

ואמרם ממעשר ראשון שנטלה תרומתו - כשיהיה לוי ויהיה לו זרע מאדמתו, הוא חייב בתרומה בלי ספק, וגם כן יש לו מעשר שלקחו מישראל, אין ראוי לו להוציא ממנו שיעור התרומה החייבת לזרעו ושיתננה לכהן, לפי שיש לכהן באותו מעשר חוק וזכות והיא תרומת מעשר, אבל יוציא תרומת מעשר ואחר כך יוציא ממנו התרומה החייבת לזרעו.

ומן החייב על הפטור - הוא שיתרום תרומה מפירות גמורין שהן חייבים במעשרות, על פירות שלא נגמרה מלאכתן שהן פטורין מן המעשרות, כמו שיתבאר.

וישן וחדש - הוא זרע זו השנה, עם זרע שנה הבאה. ואין ראוי להוציא מאחד מן הזרעים תרומה החייבת לשניהם, וכל זה למאמר השם "והרמותם ממנו תרומת ה'"(במדבר יח, כו), רוצה לומר "ממנו" שיוציא החוק שחייב לו מאותו המין ולא ממין אחר.

ולא מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ - הטעם בזה אמרו "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ"(ויקרא כז, ל), ואף על פי שאלו הכתובים שהביאו ראיה מהם, יש מהם שבאו במעשר ויש מהם שבאו בתרומת מעשר, אין בזה קושיא, לפי שאנחנו נביא ראיות מן הפסוקים שבאו בתרומות על המעשרות, ובפסוקים שבאו במעשרות על התרומות, לפי שעניין אחד כולל אותם, והוא שיוציא מזה מה שהוא חייב בו מן החוק:

משנה ו

אילם - הוא מי ששומע ומבין, ואינו יכול לדבר מחמת חולי אירע לאברי הקול.

ולפיכך אין ראוי לו, ולא לערום ובעל קרי לתרום, מפני שהברכה נמנעת מהם, כי האילם אינו יכול לברך, ואין ראוי לערום ובעל קרי לברך להפריש תרומה.

ושכור וסומא אין תורמין, לפי שאין יודעין לברור היפה. ודין התרומה לברור מן היפה, למאמר השם יתברך (את) "[מ]כל חלבו"(במדבר יח, כט) ועוד יתבאר זה.

ואמר חמשה - למעוטי מדרבי יהודה שאמר "קטן שתרם, תרומתו תרומה", כאשר קדם לך מדעתו.

ומה שכפל שלא יתרומו - חזוק לדבריו שלא יתרום אחד מהם לכתחילה בשום פנים, ולא יחשבו כי כיון שתרומתו תרומה, יקל בזה השיעור ויתרום לכתחילה, ומפני זה כפל דבריו לחזק העניין שלא יתרום לכתחילה בשום פנים:

משנה ז

אסור להוציא תרומה גדולה במידה, כיון שלא זכר לה הכתוב שום שיעור, אבל מודדין אותו הדבר שהוא חייב בתרומה, ומוציאין ממנו באומד, וסמכו זה למאמר השם "ונחשב לכם תרומתכם"(במדבר יח, כז), ואמרו "במחשבה אתה תורם, ולא בדבר אחר". ואף על פי שזה הכתוב מדבר בתרומת מעשר, נאמר בו העיקר הידוע אצלנו בסברות הדינין. והוא שנאמר "אם אינו עניין לתרומת מעשר, תנהו עניין לתרומה גדולה". ומה שלא נסמוך על זה הפסוק תרומת מעשר, לפי ששיעורה ידוע, והקפידה התורה על שיעורה, ואמרה "מעשר מן המעשר"(במדבר יח, כו):

משנה ח

ויחזור ויתרום - עניינו כי אחר שישלים כתישת אותן הזיתים, ודריכת אותם הענבים, שיוציא תרומה שניה החייבת לאותו השמן ולאותו היין.

ודין "המדומע" הוא שנתערב התרומה בחולין, ועוד יתבאר זה בזו המסכת.

וחייבין עליה חומש - הוא כי מי שאכל בשגגה, ישלם מה שאכל ויוסיף חומש, כמו שאבאר במקומו בזו המסכתא:

משנה ט

זיתים הנכבשים - הם הזיתים השרויים במים ובמלח המזומנים לאכילה. ויש שיוציא מן השמן התרומה החייבת לאותו שמן, ושיעור התרומה החייבת לאותן הזיתים, כי אילו היו מוציאין ממנו השמן היתה תועלת וזכות לכהן, ולפיכך הוא מותר. ופסקו הדין עליו שיוציא מן השמן על הזיתים הנכבשים (הנכתשים), לפי שהוא כיון שהתחיל לסחוט את הזיתים ולהוציא השמן, הוא דבר שלא נגמרה מלאכתו, והעיקר אצלנו "אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו, על דבר שלא נגמרה מלאכתו", ולפיכך אין תורמין שמן על זיתים [הנכתשים, ותורמים שמן על זיתים] הנכבשים, לפי שכל אחד מהם נגמרה מלאכתו.

ויש לכהן בזה תועלת וזכות, כי זה עד שנמלך אחר שהפרישן לאכילה וחזר וסחטן, שאותן הזיתים חזרו כאילו נגמרה מלאכתם, אינו צריך לתרום פעם שניה. לפי שכשהוציא התרומה, כל אחד מהם נגמרה מלאכתו היה באותה השעה, לפי כוונתו.

וכבר דברנו במה שקדם, פירוש נמלך - תרגום "איעצך"(שמות יח, יט) "אמלכינך":

משנה י

העיקר בכל זה אמרו "כדגן מן הגורן, וכמלאה מן היקב"(במדבר יח, כז), "מן הגמור על הגמור", וכל מה שאינו כך אינו מותר לכתחילה:

משנה תרומות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב