רמב"ם על עבודה זרה ב

<< · רמב"ם · על עבודה זרה · ב · >>

עבודה זרה פרק ב

• ראו גם: נוסח המשנה עבודה זרה ב רמבם

משנה א

ואפילו בהמה נקבה אין מניחין אצל גויה, שמא יבא גוי אצל אותה גויה וירבע הבהמה.

הם אמרו לא תתייחד אשה עמהם - ואפילו היחוד שהוא מותר לה יחוד כמותו להתיחד עם ישראל, כגון שתהיה אשת הגוי עמו, וכיוצא בזה ממה שבארנו במקומו בסוף קידושין.

ובת ישראל לא תילד את הנוכרית - לפי שמגדלת בן לעבודה זרה. ואם הוא בשכר, מותר מפני איבה. ומטעם זה לא תניק בנה של נוכרית.

ואומרם ברשותה - שלא תתייחד עמו, לפי שהם חשודים על שפיכת דמים:

משנה ב

ריפוי ממון - שירפא לו הגוי בהמתו או עבדו.

וריפוי נפשות' - שירפאהו לו עצמו.

וזה ממנו כשנתן לו הרפואה משלו, אבל כשיאמר במה שיתרפא מותר, ולפיכך מותר לדון ולקחת נוסחאות הרפואות מהן, ואסור לקחת מהן פירוש ענייניו.

ואין הלכה כרבי מאיר:

משנה ג

אנדריאנוס קיסר היה עושה טיט ידוע, וגובל אותו ביין ימים הרבה, ואחר כך עשה ממנו כלי חרס בלתי מבושל, והיה מוליך אותו עמו, וכל שעה שהיה צריך יין היה שורה חתיכה מאותן הכלים במים, והוא נימוח וישקע הטיט וישאר המים מזוג ביין, והיה שותה. ואותו מעשה היו עושין בני אדם בזמן חיבור המשנה, והוא נקרא חרס אנדריאני, מיוחס לאנדריאנוס.

ולבובין - גזור מלב, לפי שהיו נוקבין על לבן ומוציאין אותו, והוא מין מעבודת הבעלים.

ותרפות - הגרעון הבזוי. ו"מקום התורפה" קורין למקום הנבזה והנקלה, והוא כינוי דרך בזיון לבתי עבודה זרה שהולכין להם, ולפיכך נקראו הטועים "ההולכים בתרפות".

והבאים מותרין - כשבאו יחידים, אבל שיירה אסורין שמא דעתן לחזור.

והלכה כרבן שמעון בן גמליאל, וכרבי עקיבא:

משנה ד

דין נואדות הגוים וקנקניהם, כמו שאומר לך, והוא:

• שאם הם חדשים ולא נשתמש בהן הגוי, מותר לנו לתת לתוכו יין מיד.
• ואם הם ישנים שכבר נשתמש בהן הגוי, ימלא אותן במים שלשה ימים מעת לעת, ויחליף מהם המים בכל עשרים וארבע שעות, ואחר כך יתן בהן יין.
• ואם נתן בהם ציר או מורייס וכיוצא בהן, בתחילה ואף על פי שלא נתן בהם מים שלשה ימים מעת לעת, מותר לתת בו יין אחר כן.
• ומותר לתת בהם שכר לכתחילה.
• וכמו כן אם החם אותם באש, מותר שיתן בהן יין.
• ואם לא עשה בהם אחד משלשה דברים אלו, ונשתהה אצלו שנה תמימה, מותר לתת בהן יין.

כבר זכרנו פעמים שהחרצנים הם גרעיני הענבים,

וזגין - הקליפה שעל הענב.

ולחים - נקראים כל שנתו.

ויבשים - אחר השנה.

ומה שאמרו חכמים מותרין - רצונו לומר מותר באכילה.

והיה מנהגם לתת יין בקצת מיני המורייס, ולפיכך אסרוהו באכילה. ונתבאר בתלמוד, שכשנתברר ממראה אותו מורייס ובתכונתו שלא היה בו יין, שהוא מותר באכילה.

ובית אוניאקי - מקום שרוב העגלים הנמצאים לשם היו קרובים לעבודה זרה, והיה רוב אותם העגלים, לעומת שאר כל הבהמות מיעוט.

ורבי מאיר חייש למיעוט, לפיכך אמר גבינת אותה העיר אסורה בהנאה בשביל קיבת עגלי עבודה זרה. ורבנן לא חיישי למיעוט, ולפיכך אומרים אסור באכילה בלבד.

ואין הלכה כרבי מאיר בכל דבריו:

משנה ה

מה שהביאם שלא יודיעו בטעם אסורו, לקירוב אותה גזירה, דלמא אתי לזלזולי בה. ולפיכך היה מנהגם כשהיו אוסרים שום דבר בגזירה, לא היו מודיעים טעם אותה גזירה כל אותה שנה, עד שיתפרסם איסור אותו הדבר ונודע אצל הנשים ועמי הארץ, ובאותה שעה מודיעים הטעם.

וסיבת איסור גבינת הגוים, שמא יעמידנה בעור קיבת נבילה, לפי שהוא מעמיד גם כן, וכבר נודע ששחיטת נכרי נבילה.

וכשהעמיד בעור הקיבה נאסרה אותה גבינה לא מטעם בשר בחלב, לפי שבשר בחלב אינו אסור אלא בנותן טעם כמו שנתבאר בחולין, אבל הוא אסור בשביל שחיטת נכרי. ולא נאמר בזה אחד מששים לפי שהוא מעמיד, ומעשה הנבלה הוא נראה וכאילו הגבינה כולה נבלה, לפי שהדבר שאסור כשנתערב עם המותר והיה מעשה אותה הדבר האסור נראה ונגלה אינו בטל במיעוטו, ואפילו הוא נעלם הנה הוא אוסר הכל, ואפילו היה אותו הדבר האסור כל שהוא, ולא נאמר עליו לא אחד מששים ולא אחד ממאה כמו שבארנו בשני מערלה באמרם "כל המחמץ, וכל המתבל" וכו'.

והמעמיד גדול ממחמץ וממתבל, וכן אמרו "הכל הולך אחר המעמיד". ואמנם קיבת הנבלה עצמה היא מותרת לפי שהיא פירשא בעלמא, רצוני לומר כעין צואה והלחות ואינה כגוף הבהמה, ולפיכך מותר לנו ליקח קיבות הגוים ונעמיד בהן הגבינה. וכמו כן כשאנו רואין הגוי שהעמיד החלב בקיבה עצמה, מותר לנו לאכול אותה גבינה, ולא תועיל בזה הפרסום ולא מה שהדעת נותן על הרוב אלא ראיית העין.

ואשר הביא שלא תיאסר הגבינה משום חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, לפי שטעם איסור זה כדי שלא יתערב חלב בהמה טמאה עם אותו החלב, ועיקר הוא בידינו שחלב בהמה טמאה אינו מעמיד. הנה שלא נשאר איסור אלא איסור נבלה בלבד כמו שזכרנו:

משנה ו

רוב דברים אלו כגון הפת והשלקות וכיוצא בהן, כולם נאסרו כדי שנתרחק מהם ולא נתערב עמהם, כדי שלא נמשך בהתערבנו עמהם לשלוח יד במה שהוא אסור, וזה עניין אמרם "משום חתנות". ואלה הדברים הם מכלל שמונה עשר דבר שגזרו, כמו שבארנו בראשון משבת.

וזה שאתה רואה שאנו אוסרין שלוקיהן, אינן הדברים ששולקין בכליהם לפי שזה נקרא גיעולי גוים, אבל הם הדברים שאין בהם גיעולי גוים ולא כיוצא בהם אבל הם אסורים בשביל שנגמרה מלאכתן על ידי גוי, לפי שהחכמים אסרו בשביל להתרחק מהם גם כן כל מה שיבשל הגוי, ואפילו בישל שום דבר ברשותנו, אלא אם היה אותו דבר נאכל בכמות שהוא חי, או אינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת באותו מקום, כי בזה לא יאסר כשבישלן גוי משום בישולי גוים. ולא יתערב לך איסור בישולי גוים באיסור גיעולי גוים, וכבר בארתי זה.

אבל השמן, פסק ההלכה ששמן הגוים מותר.

ופתם - יראה מתלמודנו הבבלי שהוא אסור, אבל פת השוק שמוכרין הנחתומין איסורו מעט וקרוב להיתר, מפת בעלי בתים, והולכי דרכים ובשעת הצורך הדבר מותר לדעתי, והוא חוזר למנהג המדינה, כמו שבארתי בפסחים.

ואין הכבשין שנותנין בהן יין אסורים בהנאה, לפי שאין נראה בהם טעם היין אבל הוא נמס ומתבטל טעמו, ולפיכך אינן באיסור הנאה לפי שלא נראה בם מעשה היין.

וטרית - מין ממיני הדגה. והוא דג טהור שכותשין אותו עד שהוא שב כמו עיסה והיו אוכלין בו, וכשהוא נדוק ונכתש אסרנוהו שמא נכתש עמו דג טמא ואין שם צורה שיורה עליו.

וציר - הוא מרק הדג המלוח שמתמצה ממנו. וכשאין בו דג אין אנו יודעים אם הוא תמצית דג טמא או מדג טהור הוא, ולפיכך אסור.

וחליק - מין מן הדגים, והוא טהור. אבל כשהוא קטן, לא תמצא בו קשקשת ולא סנפיר עד שיגדל, וגדלים בו. ואסרנוהו, לפי שיעלה מן הים עם מין אחר אסור ויתערב בו עירוב גמור, עד שלא יכירו אותו אלא יחידים מבני אדם.

וקורט של חלתית - חתיכת חלתית. ואסרו אותה, לפי שהגוים חותכין אותה בסכיניהם כשמוכרים אותה ובהן שומן הנבלה, וחורפת החלתית יתפשט אותו השומן בגוף החלתית ומחסר חורפתו. ואותו שומן הוא נותן בו טעם לשבח וזה אסור, כמו שיתבאר בסוף מסכתא זו.

ומלח סלקונטית - מלח ממקום ידוע. היו מעלין אותו גדולי הנוצרים על שולחנם, והיו מושחין אותו בחלבי החזירים ושומן הדגים וכיוצא בהן ממה שממתק אותו ומשביחו, ולפיכך הוא אסור.

ומה שכפל ואמר הרי אלו אסורין, ואין איסורן איסור הנאה - למעוטי מורייס וגבינת בית אניאקי, שהן אסורין בהנאה לדעת רבי מאיר, שמשנה זו שלו:

משנה ז

ואפילו ישראל רחוק מן הגוי והיה ישראל יושב, אבל כשהוא עומד רואה את הגוי, ולפי שכשהוא עומד רואהו מאיזו בהמה הוא חולב אותו החלב מותר, ואף על פי שהוא יושב ולא ראהו כשהוא חולב, לפי שהגוי מתיירא שיעמוד ויראהו כשהוא חולב מן הבהמה הטמאה. וכאילו רצונו לומר באמרו בכאן רואהו, שהוא עמו, שהוא יכול לראותו בשעה שהוא חולב.

והדבדבניות - אותן החתיכות שרודין הכוורת שבהן הדבש. ואף על פי שהן נוטפות לחות, לא נאמר שמא הזיל עליהן יין. וגם אותה לחות לא תכשיר, ואף על פי שהדבש מכשיר מכלל השבעה משקין כמו שזכרנו וכמו שנבאר במקומו במסכת מכשירין, לפי שהוא באותה שעה כעין אוכל לא משקה, עד שמתיכין אותו ומוציאין דבשו. ובתוספתא מסכת טהרות "דבש הזב מכוורת דבורים מטמא טומאת משקין, חשב עליהם לאוכלין מטמא טומאת אוכלין", וזה לפי שלא יתייחד המשקה בעצמו עד שמתיכין אותו בכוונה ומסלקין אותו מן הדונג, ודע זה.

וטרית שאינה טרופה - אינו רוצה לומר שהדג נשאר כמו שהוא, שזה מבואר הוא, אבל רצונו בו ואפילו שהיא כתושה כשאינה טרופה בתכלית היא מותרת, וזה הוא שישאר ראש הדג ושדרתו נראים, עד שיודע מאותה צורה שהוא דג טהור.

ואמרו עלה של חלתית - ואפילו שנדבק בו קורט חלתית.

רבי יוסי אומר, השלוחין אסורים - אומר כשהיו הזיתים השרויין במים, ונתרכך עד שכשתקח זית אחד מהם תקח אותו מבלי הגרעין שלו ויפול, (הנויה) [הנה] הוא אסור. וזה הוא פירוש "השלוחין", כאילו אמר "השולחין", כמו רוכב ורכוב.

וטעם זו לדעתו, לפי שהוא אומר שהיין השליכו עליהן ולפיכך נתרכך בשרם. ונאסרו החגבים מן הכד כשהמוכר משים אותם לפניו, לפי שהיה מנהגם לזרוק עליהם יין פעם אחר פעם כדי שלא יתייבשו ויכסום אבק. ואם הוא מוכר מן האוצר או ממקום כנוסם מותר, לפי שאין צד לאסרם.

ואמרו וכן בתרומה - רצה לומר וכן בכהן החשוד למכור תרומה לשם חולין, כל מה שהוא בסל שלפניו שהוציאו למכרו הוא אסור ואין ראוי לקחתו ממנו, ואשר יהיה אצלו באוצר מותר, לפי שהוא מתיירא שידעו זה בני אדם ויאמרו שהכל הוא תרומה שמוכר לשם חולין, והוא מסכן במעט ואומר שהוא חולין, ולא יסכן המרובה שירא שמא יודע רמאותו ויפסיד הכל.

ואין הלכה כרבי יוסי:

משנה עבודה זרה, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב