רמב"ם על עבודה זרה ד
<< · רמב"ם · על עבודה זרה · ד · >>
עבודה זרה פרק ד
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה עבודה זרה ד רמבם
רב ישמעאל אומר, ששלוש ואפילו היו ברחוק ממנו ארבע אמות אסורות, לפי שאומר "כנוסים מרקוליס קטן מנגד מרקוליס גדול".
ובין שהיו שתי אבנים או שלוש נראין עמו, אסורות.
והלכה כחכמים:
אמרו מותרין - ובלבד שימצאם על דרך בזיון:
- המעות - כשיהיו בכיס תלוי בצואר אותו הצלם,
- וכסות - שתהיה בגדיו מכופלים נתונים על ראשו,
- וכלים - שיהיו תלויין על ראשו, שנכנס ראשו ממושבו:
אמרו בטובה, ושלא בטובה - רוצה לומר בטובת כומרים:
אמר רחמנא בעבודה זרה דגוי "פסילי אלהיהם תשרפון באש"(דברים ז, כה), משעה שפסלו נעשה לו אלוה.
ואמר בעבודה זרה דישראל "ושם בסתר"(דברים כז, טו), עד שיעשה לה הדברים שבסתר, כגון שיקטר לה אז ישתחוה וזולת זה, כמו שנתבאר בסנהדרין:
פחסה - החליקה.
ואמרו "כשפחסה בפניה", פירוש כשהחליק פניה עד שהסיר צורת הפנים באותה שעה תבטל, אבל כשהחליק שאר גופה כשלא חסר ממנה כלום אינה מבוטלת.
ומחלוקת רבי וחכמים הוא כשמכרה לגוי, אבל כשמכרה לצורף ישראל דברי הכל בטלה.
והלכה כחכמים:
בימוס - היא אבן גדולה מציבין אותה להקריב עליה, והוא מין מן המזבחות.
וכשמולך מלך מקים בימוס, ואם הוסר ממלך או מת ומלך אחר, יניח הבימוס הראשון ויעשה שני לעצמו, ואז הוא מותר ליהנות מן הראשון. וזה פירוש אמרו מפני שמעמידים אותן בשעה שהמלכים עוברין, כלומר שהסיבה שהבימוסים הרבה, שבזמן שמעבירין המלך בטל אותו הבימוס ויעשה אחר לעצמו המולך, ואז כל הראשונים מותרין:
ממה שאתה צריך לידע, כי הפילוסופים על השלימות אינן מאמינין הצלמים, רצוני לומר הטלמסאות, אבל מלעיגין מהן ומאותן שחושבין שיש להם פעולה, ובאור זה יאריך.
ואמנם אני אומר זה, לפי שאני יודע שרוב בני אדם כולם ניפתים בזה פיתוי גדול מאד ובדברים דומים להם, ומחשבים שיש להם עניינים אמתיים, ואין הדבר כן, עד כי הטובים החסידים מבני דתנו חושבים שהם דברים אמתיים אלא שהם אסורין מצד התורה בלבד, ואינם יודעים שהם דברים בטלים כוזבים, ונצטוינו בתורה שלא לעשותם כמו שהזהירה על הכזב. והם דברים נתבררה להם פרסום גדול אצל האומות. ועיקר זה באומה הנקראת "צאבים", והם האומה שיצא אברהם אבינו עליו השלום מביניהם, וחלק על טעותם וסברתם המקולקלת במה שנתן האלהים בלבו מן החכמה, והיו מגדלין ומכבדין הכוכבים ומיחסין להם פעולות שאינן להם, והם שכתבו ספרים בדיני הכוכבים והכישוף וההשבעות והמזלות הרוחניות, ודיבור הכוכבים והשדים והגדת העתידות ומעונן ומנחש על רוב מיניהם ושאלת המתים והרבה מכיוצא בזה ששלפה התורה האמיתית חרבה עליהם והכריתה אותם, והם עיקר עבודה זרה וענפיה:
- וזה, שהכזב הראשון גזרת הכוכבים, שנתברר במופת בחכמת הטבע ביטול הקדמותיו, הראשונה באמרם הכוכב הפלוני רע ונוקשה וכוכב פלוני טוב ומצליח, והחלק הפלוני מן הגלגל יאות הכוכב הפלוני והוא הפך הכוכב הפלוני, עם היות הגלגל כולו גוף אחד מתדמה החלקים אין בו שינוי ולא כזב, ושתי הקדמות אלו הם עמודי גזרת הכוכבים, אשר בהתברר ביטולם כמו שנתברר בטלו חלקיה עד סופם.
- אחר כן הרכיבו כזב שני על הכזב הראשון והוא הצלמים הנקראים ה"טלאסמם", ואמרו שכשיהיה כוכב פלוני המצליח במקום הנאות לו, תעשה צורה על תואר כך וכך ותביא מן התועלת כך וכך, וכשיהיה הכוכב הפלוני הנוקשה במקום פלוני שהוא הפכו, תיעשה לו צורה בתואר כך וכך ותדחה בו מן הרעה כך וכך. ונתרחב זה השער כפי רוחב גזרת הכוכבים ומה שייחסו לה מן הפרטים.
- אחר כן הרכיבו כזב שלישי על אלו השנים והוא עבודה זרה, ואמרו שצורה זו הנעשית במזל צומח כך, ועל המצב הפלוני כשיקוטר בדבר פלוני ויתפללו לו בדברים כך וכך וישתחוו לו הוא יסיר רעת דבר פלוני. ודברים אלו עשו, לפי שבימים הראשונים קיבצו בני המדינות ופיתו המון עמי הארץ, ואמרו להם כי הצלחת ארצותיכם וענייניכם כשתעשו אלה הצורות. וכשמתקבצים לבתיהם מכבדים אלה הזקנים שיודעים סודותיהם, ובזה קמה המלכות, וחשבו שאותו הדבר אמת, והיו מאמינין בו כמו שאנו מאמינין בנביאים עליהם השלום מן השלמות והחסידות, הלא תראה היאך קראם הכתוב "נביאי הבעל" ו"נביאי האשרה".
- אחר כן באו חלושי הדעת ומצאו אותם הדברים ואותם הספרים, וחשבו שהן אמת ושיש בהם תועלת, ולא ידעו שהם כזבים שנעשו בזמן מן הזמנים לתועלת שעה, אמר הנביא "אל תיראו מהם כי לא ירעו, וגם היטב אין אתם"(ירמיה י, ה). וכבר בארו החכמים שכל מה שיהיה מהם מפעולות אלה הצלמים הוא בדרך מקרה, ומייחסים אותן להם, וזה עניין פילוסופי ברור. וכמו כן מצאתי לחכמים שעוררו על גזרת הכוכבים, שהן נוהגין דרך המעונן והמנחש, לא שהם סיבה כמו שחושבין האצטגנינין. אמרו "לא תנחשו"(ויקרא יט, כו), כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים, וזהו דעת הפילוסופים בהם, ואלו הדברים כולם שבדאו הצאבים אין מהם בפילוסופית יון דבר קטן או גדול.
וכבר הארכתי אני בכאן, אבל יש בו מקום תועלת ותיקון אמונה, לפי ששגעון בני האדם בכוכבים והצלמים רוצה לומר הטלאסמם אינו דבר מועט, וכבר יצאו מן התורה פעם אחת בשביל מה שהיו מאמינין אותם מאמיתתם:
כשיהיה מרזב הגת סתום, עד שלא יהיה ניגר ממנו כלום אלא שנדרכים הענבים קצתם עם קצתם, אינו מתנסך לדעת משנה הראשונה.
ותפוח - שם פסולת הענבים שעושין צבור באמצע הגת.
ואמרו בכאן השאר מותר - הוא משנה ראשונה שהיא מתרת שידרוך הגוי. ואינה הלכה:
דורכין עם הנכרי בגת, אבל לא בוצרין עמו - היא משנה ראשונה.
וזה הטעם לאסור שיבצור הגוי עמו, לפי שעיקר בידינו הבוצר לגת הוכשר, וכשנוגע בו הגוי הנה טימאו, ויהיה הוא עוזר לטמאו כשהוא בוצר עמו. והלכות משנה זו כולם בנויות על עיקר "אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל", וכבר זכרנו זה פעמים הרבה.
אבל מה שהתיר לבעט עמו לפי שסיבת הטומאה כבר עברה, לפי שכבר נטמא במגע גוי והוא מוכשר כמו שהוא עיקרנו, וטעם אינו עושה יין נסך עד שירד לבור. וכל זה אינו הלכה.
אבל פסק ההלכה "מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל", ויין כיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך, ולפיכך בוצרין עמו ואין דורכין עמו.
ודע שאסור לישראל שישתמש לו גוי בבציר לכתחילה בשום פנים, ואפילו להביא לו הענבים לגת כל שכן זולתו, וכך באר התלמוד, משום "לך לך אמרין נזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב". אמנם ישראל שהוא עושה בטומאה הוא עובר עבירה, לפי שהוא מטמא מה שיש בו זכות לשם כלומר התרומות והמעשרות, וכן הפת תטמא התרומה.
ומעיקרנו אין מחזיקין ידי עוברי עבירה, וכשדרכו הענבים ונאפה הפת נשלמה העבירה, ולפיכך מותר לשאת עמו אחר כן:
יש לו עליו מלוה - כלומר על אותו יין, אבל על האיש לא נעשה יין נסך, לפי שכשיש על אותו היין מלוה הוא חושב אותו ממונו, ואפשר שימשוך ידו לחפש ולראות היאך הוא, כיון שזה הוא ממונו.
ואמרו נפל לבור ועלה - כשעלה והוא מת, אבל כשעלה חי אסור בהנאה, לפי שהוא משבח לפסלו על שניצול, והוא כאילו מאידיהם של גוים.
ורבי שמעון מתיר בשתיה.
ואין הלכה כרבי שמעון:
מטהר יינו של נכרי - הוא שישתמש ישראל בו מתחילת עשייתו עד שיהיה טהור ויניח אותו ברשות בעל היין, ולפיכך צריך שיהיה הבית פתוח לרשות הרבים ויהיה במדינת ישראל, לפי שהוא ירא ליכנס לבית שמא יראה אותו ישראל ויגיד לבעל היין שכבר נאסר. אבל אם הניח אותו ביד גוי אחר הוא מותר, לפי שלא יארע כזה על מה שאין לו שררות בו, ואפילו היתה המדינה כולה גוים.
ורבי שמעון בן אלעזר חולק עליו על זה, ואמר כל רשות גוים אחת היא, ואפילו ברשות אחר אסור.
והלכה כרבי שמעון בן אלעזר.
ודע כי כשיהיה מפתח וחותם ביד ישראל מותר לדברי הכל, ואף על פי שהוא ברשות גוים:
ואף על פי שמפתח וחותם ביד ישראל, כיון שאין הרשות כולו שלו אסרו חכמים, לפי שישתמש בו ויעשה אותו יין נסך:
משנה עבודה זרה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב