רמב"ם על סוטה ט
סוטה פרק ט
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה סוטה ט רמבם
נאמר בעגלה ערופה "וענו ואמרו", ונאמר "וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל", מה להלן בלשון הקודש כמו שבארנו במה שנקדם (פרק ז הלכה ב דמכלתין) אף כאן בלשון הקודש.
ומה שאמר שנאמר - אמנם רצה להביא ראיה ממה שנאמר "וענו", אלא התחיל בתחילת סדר מעשה ובאר איך תהיה.
והלכה כרבי יהודה.
ועניין בית דין שקול - שיהיה מניין מיוחד עד שאפשר להיות בו "אחרי רבים להטות"(שמות כג, ב), כמו שנבאר בתחילת סנהדרין:
נאמר בתורה "כי ימצא", וכשהיה קרוב לעיירות הגוים השכרם לנו והם נקראות ספר, הרי הוא כאילו המציא עצמו למיתה.
ואמרו "ולקחו זקני העיר ההיא", לפיכך אין מודדין לעיר שאין בה בית דין.
ומה שחזר ושנה לא היו מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין - שלא תחשוב שהוא כשנמצא קרוב לעיר שאין בה בית דין בטל דין עגלה ערופה, אלא מניחין זאת המדינה, ומודדין לעיר אחרת שיש בה בית דין.
ונאמר בתורה "באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה", וירושלים לא נתחלקה לשבטים, ולכך אין מביאה עגלה ערופה.
ורבי אלעזר אומר, שהוא יכול לדקדק במדידה, ומה שאמר "הקרובה" ואפילו קרובות.
ותנא קמא אומר, צריך שיהיה קרוב לאחת יותר מן השניה כמו שיראה מן המדידה, לפי שאי אפשר לדקדק עד שתאמר שיהיה רחוקות מאלו שתי העיירות בשווה.
וכבר דקדקו בתלמוד בכורות (דף יח.) כשנמצא מכוון בין שתי העיירות יביאו עגלה אחת בשותפות. וכן הלכה:
מחלוקתם בכאן אינו תלוי בעניין המדידה, עוד יבא המשא והמתן בזה.
ואמנם מחלוקתם במת מצוה, שהעיקר אצלנו קנה מקומו ונקבר בארבע אמות שלו. ואומר איזהו, אם במקום שנמצא בו ראשו או במקום שנמצא בו גופו. ודין קבורת זה ההרוג כמת מצוה, לפי שהוא נקבר במקום שנמצא.
והלכה כרבי עקיבא:
רבי אליעזר אומר, עיקר החיות טבורו, לפי שהוא אמצעות הגוף הכולל כלי המזון שבהם נמשך המאכל.
רבי עקיבא אומר, מקום שאיפת הרוח הוא הצורך הגדול בחיות, לפי שנאמר "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו"(בראשית ז, כב).
והלכה כרבי עקיבא:
עניין איתן - גדול, כמו שאמר "גוי איתן הוא"(ירמיה ה, טו). ואומר אם היה חזק ההמשכה, ואפילו שלא היה גדול השיעור, כשר. וכבר פירשו איתן הוא קדמון.
וקופיץ - הוא סכין הגדול והרחב שמחתכין בו הבשר, נקרא בערבי "סאטור".
ונאמר בתורה "אשר לא יעבד בו ולא יזרע", ובא בקבלה מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע, אף כל שהיא בגופה של קרקע, יצא סורק שם פשתן ומנקר שם אבנים.
ופירוש סורק - שמנפץ שם הפשתן.
ומנקר שם אבנים - שמסתתין שם אבנים:
אלו הכנוין שאומר פטרנוהו וראינוהו והנחנוהו - חוזרין על ההרוג, רוצה לומר בכך שאנו לא פשענו בו ולא חטאנו בעניינו, שנהיה כאילו סבבנו הריגתו.
והוא מה שאמר, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה:
נאמר בתורה בסוף פרשת עגלה ערופה "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר", לפיכך יהרג ההורג אחר שנערפה העגלה:
לפי שנאמר בתורה "לא נודע מי הכהו" ואפילו עד אחד אין עורפין. וכבר הודעתיך בזאת המסכתא (פרק ו הלכה ד') שבכל מקום שהאמינה תורה עד אחד שהוא במקום שנים, ואין דבריו של אחד במקום שנים.
ומה שאמר בכאן באלו הבבות היו עורפין - אמנם הוא כשהכחיש עד לעד בבת אחת. אבל אם אמר אחד אני ראיתי ההורג, אחר כך בא אחר והכחישו ואמר לא ראית, לא היו עורפין, לפי שהעיקר אצלנו אין דבריו של אחד במקום שנים.
ומה שאמר עד אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית - אמנם זה בפסולי עדות, כמו שבארנו בסוף פרק ששי מזאת המסכתא בפסולי עדות הלך אחר רוב דעות:
כתוב בתורה "ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה", בזמן שהאיש מנוקה מעוון המים בודקין את אשתו.
ואשכולות - כנוי על אדם הכולל המידות ומעלות והחכמות לפי מיניהם, והוא מה שאמרו אשכולות איש שהכל בו:
זאת ההלכה בעצמה באה בסוף מעשר שני וכבר פירשנוה לשם עניינה אות באות ובקש אותה לשם*הערה 1: :
כתוב "זקנים משער שבתו, בחורים מנגינתם"(איכה ה, יד), וכשפסקו הסנהדרין והם "הזקנים" שאמר הקב"ה עליהן "תתן לך בכל שעריך", נפסק השיר גם כן.
ועוד אומר בעניין הסנהדרין, דבר ממה שצריך שיאמר במסכת סנהדרין:
נביאים הראשונים - הם נביאי בית ראשון, אבל נביאי בית שני והם חגי זכריה ומלאכי וחביריהן קורין אותן נביאים האחרונים.
ושמיר - נחש חופר האבנים, ובו פתחו אורים ותומים והיה מצוי בזמן מן הזמנים.
ונופת צופים - מין דבש שהיה בא מארץ ישראל נקראת צופים, היה מאד נפלא במראה ובטעמו ובריחו:
משנה יג [נוסח הרמבם]
עריכהטעם - הנאה.
ושומן - ידוע. רוצה לומר בזה פירות ארץ ישראל, וכן אנו מוצאים אותם היום בעונות:
רצה לומר בזה בטול הטהרה ובטול המעשרות, בטלו זה התענוג:
פולמוס - הוא זמן זה האיש וזמן ממשלתו.
וארוס - צורת אסטואה. והיתה חלולה, וקושרין על אחת מצדדיה עור עבה, ומכין בו והוא מין מהשחוק והגעגועין, קורין אותו בארץ המערב "אל-טר".
ועטרות הכלה - עיר של זהב, וכבר בארנו זה בשבת (פרק ו הלכה א'), וכמו כן העטרה וכל כיוצא בה.
אפריון - הוא כמו אהל, והתירו שתצא הכלה בזה האהל מפני שיש בו הסתרה וצניעות.
ומה שאמר פולמוס האחרון - רוצה לומר הממשלה שהיתה בימיו.
ורבותינו ז"ל - רוצה לומר רבינו הקדוש המחבר.
ומה שאמר יוונית - רוצה לומר חכמה יוונית. וזה שהם קורין חכמה יוונית, הרמזים שהם בלשונות והלשונות שנוטים מדרך הישרה לפי הנראה מהם ויש להם פנים. ובתלמוד אמרו רבי משתעי בלשון חכמה, וכבר בא לנו בלשונות ובחידות כמו שמבואר בגמרא. והיו אצל היוונים לשונות מזה העניין מיוסדין באומתם, שהיו נושאין ונותנין בהם כל מה שהיו רוצים כמו הרמזים והחידות.
וטעם שאסרו זה, מפני שבזמן בית שני צר אחד ממלכות בית חשמונאי ירושלים, והיו אנשי ירושלים משלשלים להם במחנה קופה של דינרין בכל יום, והיו נותנין להם בה שני תמידין לקרבן. והיה שם איש אחד שהיה יודע אלו הלשונות שבדו מלבם היוונים, ודבר להם בם. וזה העניין, אין ספק שנאבד ולא נשאר ממנו היום בעולם לא מעט ולא הרבה:
שקדנין - שוקדים בקריאה ובלימוד.
ועניין בן עזאי מבואר בבראשית רבה (וביבמות דף סג:), שלא נשא אשה לעולם, ונשאל על זאת הסיבה ואמר אני בתורה חשקה נפשי.
ובזמן רבן גמליאל הזקן היו בני אדם לומדין התורה מעומד, ואחר מיתתו החלישו גופות האנשים וחזר הלימוד מיושב, וזהו שרומז אליו בביטול כבוד התורה.
ואמנם אמר ברבי עקיבא גם כן בטל כבוד התורה - רוצה לומר רוב החכמה, והוא מה שאמרו משמת רבי עקיבא בטלו זרועי התורה ונסתמו מעיינות החכמה.
ופירוש קטנותן של חסידים - כללם ושרשם, לפי ששורש הדבר והתחלתו קטן.
ואשר היו אחר רבינו הקדוש, הם שהוסיפו בכאן משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא:
הערות
עריכה- הערה 1: אמר המעתיק, ראיתי לכתוב פירוש ההלכה הזאת בכאן לפי שהיא בסדר אחר, ואכתוב אותה כמו שבאר אותה המחבר עצמו אות באות בסוף מעשר שני למען ירוץ קורא בו. העביר - רוצה לומר העביר הודיית המעשר לפי שלא היו יכולין לומר "ככל מצותך אשר צויתני", לפי שהקב"ה צוה לתת המעשר ראשון ללוים והם היו נותנין באותו הזמן לכהנים, וזה היה בגזירה בית דינו של עזרא הסופר לפי שכשעלה עזרא לא עלה עמו [משבט] לוי, כמו שבאר הכתוב "ואריבה בעם ובכהנים, ומבני לוי לא מצאתי שם", וקנס הלוים שלא יתנו להם מעשר ושיותן לכהנים. ומעוררים - הם הלוים שהיו אומרים בכל יום בשעת קריאת השיר על הקרבן "עורה למה תישן ה'", והוא שיתקם מזה וצווה שלא לאומרה עוד, לפי שהם היו אומרים זה הפסוק כאילו היו מדברים עם הש"י והיו צועקים אליו בזה הפסוק, וזה מה שאינו ראוי לעשות ולומר כלפי מעלה. ונוקפין - הם בני אדם שהיו שורטין שריטות לשוורים שהיו מקריבין על גבי המזבח, כדי שיהיה הדם יורד ושותת בין עיניהם ולא יראו, ועל ידי כך יוכלו לכפותו ולשחטו. ונוקף הוא העושה מכה, ואמרו בתלמוד אין אדם נוקף באצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, והוא מגזרת כנוקף זית, לפי שנוקף הזית משבר אותה כשמנענה בחוזק. וזה הנזכר בטל זה המעשה, לפי שהיה נראה אותו השור הקרב כאילו הוא בעל מום, ונתן שלשלאות של ברזל תקועות בארץ והיו מכניסין בהן רגלי הקרבן, והיו יכולין לשחטן כמו שיתבאר במסכת מידות. עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים - רוצה לומר בזה בחולו של מועד, והוא בטל זה המעשה ומנען שיהו מכין בפטיש שלא יעשו מלאכתן בחולו של מועד. ואמר ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי - מפני הטעם שאגיד לך, והוא כי בימיו היו בני אדם מקילין במתנות, ולא היו מוציאין מהזרעים אלא תרומה גדולה בלבד והיו אוכלין השאר, והאנשים שהיו מדקדקין על עצמן הוי שואלין וחוקרין אם מעושר אם לא או מעשר דמאי, וכשהיה יודע שהיה דמאי היה מניחו ולא היה לוקחו מפני שהיה צריך להוציא ממנו המעשרות, ומי שלא היה מדקדק היה אוכלו דמאי לפי שהיה די לו בהוצאת תרומה גדולה בלבד. וזה הכהן אמר לאנשי דורו כשם שתרומה גדולה עוון מיתה, כך תרומת מעשר וטבל עוון מיתה, אבל אתקן לכם דבר שיהיה קל לכם לסובלו ובני אדם יוכלו לעמוד בו ותנצלו מעון המיתה, ואמר כי הדמאי אין מוציאין ממנו אלא תרומת מעשר [ומעשר שני תרומת מעשר] תנתן לכהן, ומעשר שני יאכלו אותו בעליו בירושלים. אבל מעשר ראשון ומעשר עני באותן השנים שמוציאין בהם מעשר עני אינו חייב להוציאו מן הדמאי, אבל מעשר ללוי או לעני הבא ראיה שהוא טבל וטול המתנה והזכות שלך, על העיקר שהוא אצלנו המוציא מחבירו עליו הראיה. וכאשר התקינו זה התיקון, היו בני אדם כל מי שלקח פירות מעם הארץ לא היה שואל אותו כלל אם היו טבל או לאו, אבל היה מוציא מהן תרומת מעשר ומעשר שני ואוכל השאר, כיון שפירות עם הארץ דמאי. עד כאן
משנה סוטה, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב