משנה סוטה ט יב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת סוטה · פרק ט · משנה יב | >>
משמתו נביאים הראשונים, בטלו אורים ותומים.
משחרב בית המקדש, בטל השמיר ונופת צופים, ופסקו אנשי אמנה, שנאמר (תהלים יב) הושיעה ה' כי גמר כט חסיד וגו'.
רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע, מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות.
רבי יוסי אומר, אף ניטל שומן הפירות.
מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים,
- בָּטְלוּ אוּרִים וְתֻמִּים.
- מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
- בָּטַל הַשָּׁמִיר וְנֹפֶת צוּפִים,
- וּפָסְקוּ אַנְשֵׁי אֲמָנָה,
- שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹשִׁיעָה ה' כִּי גָמַר חָסִיד" וְגוֹ' (תהלים יב, ב).
- רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
- מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
- אֵין יוֹם שֶׁאֵין בּוֹ קְלָלָה,
- וְלֹא יָרַד הַטַּל לִבְרָכָה,
- וְנִטַּל טַעַם הַפֵּרוֹת.
- מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
- אַף נִטַּל שֻׁמַּן הַפֵּרוֹת:
משמתו נביאים הראשונים - בטלו אורים ותומים.
- משחרב בית המקדש -
- בטל - השמיר, ונופת צופים,
- ופסקו אנשי אמונה,
- שנאמר: הושיעה ה' כי גמר חסיד, כי פסו אמונים מבני אדם" (תהלים יב ב).
[יג] *הערה 1: רבן שמעון בן גמליאל אומר, משום רבי יהושע:
- מיום שחרב בית המקדש -
- אין לך יום שאין בו קללה,
- ולא ירד הטל לברכה,
- וניטל טעם הפירות.
- רבי יוסי אומר:
- אף ניטל שומן הפירות.
- מיום שחרב בית המקדש -
נביאים הראשונים - הם נביאי בית ראשון, אבל נביאי בית שני והם חגי זכריה ומלאכי וחביריהן קורין אותן נביאים האחרונים.
ושמיר - נחש חופר האבנים, ובו פתחו אורים ותומים והיה מצוי בזמן מן הזמנים.
ונופת צופים - מין דבש שהיה בא מארץ ישראל נקראת צופים, היה מאד נפלא במראה ובטעמו ובריחו:
משנה יג [נוסח הרמבם]
טעם - הנאה.
ושומן - ידוע. רוצה לומר בזה פירות ארץ ישראל, וכן אנו מוצאים אותם היום בעונות:
משמתו נביאים הראשונים - כל הנביאים נקראים נביאים ראשונים, חוץ מחגי זכריה ומלאכי וחבריהן דאחרונים נינהו, שהיו בבנין בית שני:
בטל השמיר - כמין תולעת, ברייתו בשעורה. שהיו מראים אותו על האבנים הרשומות בדיו והן נבקעות מאיליהן, ובו פיתחו אבני האפוד והחושן, דכתיב בהו במלואותם שיהיו שלימות שלא יחסרו בהם אלא כותב עליהן בדיו ומראה להם שמיר על פני הדיו בחוץ:
ונופת צופים - דבש הבא ממקום ששמו, ציפיאה כז, ומשובח מאד:
ופסקו אנשי אמנה - אנשים שמאמינים בהקדוש ברוך הוא כח:
בטל השמיר. כתב הר"ב ובו פתחו אבני האפוד וכו'. דכתיב בהו במלואותם שלא יחסרו בהם וכו'. ומראה להם וכו' והן נבקעות מאליהן כתאנה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום וכבקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסרה כלום. [ברייתא בגמ']:
ונופת צופים. פי' הר"ב דבש הבא ממקום ששמו ציפיאה ומדקדוק הלשון ששם העצם לא יתרבה. וא"כ היאך אמרו צופים. ונ"ל לדברי הר"ב שהמקום ההוא נקרא צופים בלשון מקרא כמה דאת אומר הרמתים צופים בריש שמואל וכן נקרא בימי התנאים. אלא שנשתבש אח"כ בפי ההמון ובימי הר"ב והיו קוראין אותו צופיאה. ול' הרמב"ם מין דבש שהיה בא מא"י נקרא צופים משמע שר"ל שהדבש נקרא צופים. ובגמ' זה דבש הבא מן הצופים ופירש"י ההרים הגבוהים שמשם צופין למרחוק ומפרשינן בגמ' כדמתרגם רב יוסף [כאשר תעשינה הדבורים] (דברים א') כמה דנתזין דבריאתא ושייטין ברומי עלמא ומייתין דובשא מעשבי טורייא. וזה מן התימה על הר"ב שמפרש בענין אחר ממה שאמרו בגמ'. ואע"ג דבתר הכי מייתי גמ' מתני' ט' פ"ה דמכשירין דתנן בה דבש זיפים. ואיכא דמפרש על שם מקומו כדכתיב (יהושע ט"ו) זיף וטלם ובעלות. לא משמע דמייתי לה לענין פירושא דמשנתינו. אלא דאגב דתנן הכא נופת צופים ומפרשינן בדבש טוב ומשובח. מייתי ליה מתניתין דמכשירין דמיירי נמי בדבש המשונה משאר דבש בענין העובי. אבל לא לומר דכי היכי דהתם איכא דמפרש על שם מקומו. הכי נמי הכא דכוותיה דאי הכי כי היכי דהתם מייתי ליה קרא דכתיב ביה מקום הנקרא זיף הכי נמי הוה ליה למיתי הכתוב דכתיב ביה מקום הנקרא צופים:
ופסקו אנשי אמנה. פי' הר"ב אנשים שמאמינים בהקב"ה. גמ'. ופי' רש"י מאמינים בהקב"ה לוותר ממונם לנוי הדור מצוה ולצדקה ולהוצאות שבתות ויו"ט:
שנאמר הושיעה ה' וכי גמר חסיד. וסיפיה כי פסו אמונים מבני אדם. ואע"ג דדוד אמרו מצינו לו כמה מזמורים שאמרן על העתיד וחכמינו ז"ל ידעו שזה שפסקו ) אמונים היה משחרב בהמ"ק [ודכוותיה נמי במ"ט]:
(כז) (על הברטנורא) ומדקדוק הלשון שם העצם לא יתרבה, ואם כן האיך אמרו צופים. ונראה לפרש לדברי הר"ב שהמקום הוא נקרא צופים בלשון מקרא כמה דאת אמר הרמתים צופים. וכן נקרא בימי התנאים אלא שנשתבש אח"כ בפי ההמון והיו קוראין אותה צופיאה. ולשון הר"מ, דבש הבא מא"י נקרא צופים. משמע שר"ל שהדבש נקרא צופים. ועתוי"ט:
(כח) (על הברטנורא) לוותר ממונם לנוי הדור מצוה ולצדקה ולהוצאת שבתות ויו"ט. רש"י:
(כט) (על המשנה) גמר. וסיפיה כי פסו אמונים מבני אדם. ואע"ג דדוד אמרו, מצינו לו כמה מזמורים שאמרן על העתיד:
משמתו הנביאים הראשונים: תוס' פרק לולב וערבה (סוכה דף מ"ט) ודר"פ מי שאחזו ודפ' אין מעמידין דף כ"ג ודפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ"ד.) ומכאן הוכיחו ז"ל דבבית שני היה שמיר מדקתני משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים משחרב בית המקדש בטל השמיר והיינו בית שני דאי בית ראשון לערבינהו וליתנינהו דמשמתו נביאים הראשונים היינו חרבן הבית כדתניא בגמ' משחרב בית המקדש בטלו אורים ותומים והיינו בית ראשון דחמשה דברים חסר בית שני מבית ראשון כדאיתיא ביומא ובטל השמיר היינו לאחר בית שני וכן הא דקאמר רשב"ג בגמרא משחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה ומסתמא בבית שני שחרב בימיו איירי תדע דקחשיב נמי ניטלה ברכה מן הפירות ואשכחן בבית שני שהיו הפירות מתברכות בימי שמעון בן שטח שנעשו חטין ככליות של שור הגדול ע"כ. ועוד הביאו ראיה דשמיר היה בבית שני ממעשה דדמא בן נתינה דבפ"ק דקדושין שבקשו ממנו חכמי ישראל אבנים לאפוד שהיה בבית שני ע"ש:
ופסקו אנשי אמנה: אנשים שמאמינים בהקב"ה וסומכין עליו לעשות טוב ואין דואגין לחסרון רש"י ז"ל. ובירושלמי א"ר זעירא אנשי אמנה תורה כהדה חד רבי הוה קרי ליה לאחיה בצור והוו צווחין בפרקמטיא אמר לית אנא מבטלא ענתי אין חמי למיתי מיתי הוא ע"כ:
שנאמר הושיעה ה' כי גמר חסיד: נבואה על העתיד לבוא אחר חורבן בית שני:
אין לך יום שאין בו קללה ולא ירד הטל: וכו' תנחומא סדר ואתה תצוה מסיים בה רשב"ג גופיה שנאמר ואל זועם בכל יום וכן בירושלמי אבל בתלמודא דידן מייתי לה מקרא דכתיב בבקר תאמר מי יתן ערב שעבר ובערב תאמר מי יתן בקר שעבר ובעי בגמ' אלא עלמא אמאי קא מקיים ומשני אקדושא דסדרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא שכל אחד משני אלה חביב הרבה לפני המקום שיש בכל אחד תלמוד תורה וקדושת השם שמעיקרא לא תקנו סדר קדושה אלא שיהו כל ישראל עוסקים בתורה בכל יום דבר מועט שאומרים קרייתו ותרגימו כל ישראל יחד תלמידים ועמי הארץ והוי דומיא דאגדתא עם הקדיש שלה ומפיק לה מקרא דכתיב ארץ עיפתה כמו אופל וצלמות ולא סדרים ותופע וכו' הא סדרים תופיע מן אופל. וראיתי להעיר ולכתוב הנה במה שהייתי טועה ברוב ימי לומר כי האי דקאמר ואיהא שמיה רבא דאגדתא משמע דוקא לומר קדיש על אגדה ולא על למוד משנה ותלמוד ולכן הייתי נזהר לומר שום אגדה אחר המשנה או אחר ההלכה כדי לומר קדיש אחריה מיד וכמו שנהגו העם ג"כ בסוף כל פרק ופרק מפרקי אבות לומר ר' חנניה בן עקשיא אומר רצה וכו' וכדמשמע מסוף פי' הרמב"ם ז"ל למסכת אבות שכתב שם שנהגו העם לומר ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה וכו' בסיום הפרקים לפי שאין אומרים קדיש על המשנה אלא על האגדה ע"כ. וכעת מזמן קרוב דקדקתי מלשונו ז"ל בנוסח הקדיש שבסדר תפלה שבסוף ספר אהבה שכתב וז"ל כל עשרה מישראל או יותר שעוסקים בת"ת שבעל פה ואפי' במדרשות או בהגדות כשהן מסיימין אומר אחד מהן קדיש בנוסח זה יתגדל וכו' מדקאמ' ואפילו במדרשות וכו' משמע שהוא ז"ל רוצה לפרש דהא דאמרינן ואיהא שמיה רבה דאגדתא ר"ל אפילו איהא שמיה רבא דאגדתא קאי עלמא וכ"ש איהא שמיה דתלמודא ולפי זה חזר בו ממה שפירש בסוף מסכת אבות ובלאו הכי בע"ד קשיא לי אדבריו שכתב שם בסוף מסכת אבות דמי עדיפא משנת ר' חנניא בן עקשיא דמתניתא בסוף מסכת מכות למיקרי יתה אגדה טפי מכל משניות דבפרקי אבות ודוחק לומר שהוא סבר דר' חנניא בן עקשיא אומר וכו' אינה משנה כלל מדלא פירש בה כלום שם בסוף מסכת מכות כך נלע"ד [ עיין מה שהעיר ג"כ הגרי"ב ז"ל בגליון הש"ס כמ"ש הרב המחבר ז"ל ובאמת מה שנדפס פירוש הרמב"ם על פ"ו דמס' אבות הוא מפירוש רש"י ז"ל על המדרש שמואל ובדרך חיים למהר"ל מפראג ז"ל ובזה סרה תמיהתם על הרמב"ם ז"ל ועי' מ"ש ע"ז בריש פ' ש"ח בש"ס החדש שלנו שנדפס בווילנא.]:
יכין
משמתו נביאים הראשונים: כך נקראים כל הנביאים חוץ מחגי זכריה מלאכי:
בטלו אורים ותומים: כח אורים ותומים להגיד עתידות:
משחרב בית המקדש בטל השמיר: תולעת קטן כשזוחל על דבר קשה נבקע. וכשרצו לכתוב על אבני האפוד שמות השבטים, רשמו בדיו צורות האותיות על האבן, ואחזו השמיר נגד הרשום, ומיד היה הרושם ההוא מתפרץ כתאנה וכשאור המתבקע, וגם בימי בית שני היה, כמו שהוכיחו הבעתוס' [גיטין דס"ח א' וזבחים נ"ד ב']. והר"י אברבנאל [מלכים א' ה' פט"ז] כתב שהיה רושמין בדם התולעת ועי"ז היה מתבקע ביושר, עכ"ל. ובמח"כ אין זה מסכים עם קבלתינו. ועי' בש"ס כאן, וכן בירושלמי בפרקן אמרינן כש"ס דלן שגוף השמיר היה מבקיע האבן, ולכן הוצרכו לכרכו בצמר גפן כרוך ומונח בסובן]:
ונופת צופים: דבש שבמקום צוף שמשובח מאוד:
ופסקו אנשי אמנה: שבוטחים בה' באמת, ואינן דואגים לשום חסרון ונזק:
הושיעה ה' כי גמר חסיד: וסיפא דקרא כי פסו אמונים:
ר' יוסי אומר אף ניטל שומן הפירות: נ"ל ר"ל כח ההזנה שבהן. וכ"כ שומן הדגן דלקמן הכי פירושו. אבל אין לומר דהיינו השרף הנפלט על פני הפרי דהרי זה לא שייך בדגן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
תוספות שאנץ |
הריטב"א |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש