משנה סוטה ט רמבם

נוסח הרמב"ם

עריכה

(א) עגלה ערופה בלשון הקודש -

שנאמר: "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלוהיך נתן לך, ויצאו זקניך ושופטיך" (דברים כא א-ב).
שלשה מבית דין הגדול שבירושלים - היו יוצאין.
רבי יהודה אומר: חמישה,
שנאמר: "זקניך" שנים, ו"שופטיך" שנים,
אין בית דין שקול - מוסיפין עליהן עוד אחד.


(ב) נמצא - טמון בגל, תלוי באילן, צף על פני המים,

לא היו עורפין -
שנאמר: "באדמה" (דברים כא א) - לא טמון בגל,
"נופל" (שם) - לא תלוי באילן,
"בשדה" (שם) - לא צף על פני המים.
נמצא - סמוך לספר,
לעיר - שיש בה גוים,
או לעיר - שאין בה בית דין,
לא היו מודדין.
אין מודדין - אלא לעיר שיש בה בית דין.
נמצא מכוון בין שתי עיירות -
מביאות שתי עגלות - דברי רבי אלעזר.
ואין ירושלים - מביאה עגלה ערופה.


(ג) נמצא ראשו במקום אחד - וגופו במקום אחד,

מוליכין את הראש - אצל הגוף,
דברי רבי אליעזר.
רבי עקיבה אומר: הגוף - אצל הראש.


(ד) מנין היו מודדין?

רבי אליעזר אומר: מטבורו.
רבי עקיבה אומר: מחוטמו.
רבי אליעזר בן יעקוב אומר: ממקום שנעשה חלל - מצווארו.


(ה) נפטרו זקני ירושלים - והלכו להם,

וזקני אותה העיר - מביאין "עגלת בקר, אשר לא עובד בה, אשר לא משכה בעול" (דברים כא ג),
ואין המום - פוסל בה.
ומורידין אותה "אל נחל איתן" (דברים כא ד).
איתן כמשמעו - קשה,
אף על פי שאינו איתן - כשר.
ועורפין אותה בקופיס - מאחריה.
ומקומה - אסור מלזרוע, ומלעבוד,
ומותר - לסרוק שם פשתן, ולנקות שם אבנים.


(ו) זקני אותה העיר - רוחצין את ידיהם במים, במקום עריפתה של עגלה,

ואומרין: "ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו" (דברים כא ז),
וכי עלת על ליבנו - שזקני בית דין שופכי דמים הם?
אלא - שלא בא על ידינו ופטרנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו.
והכהנים אומרין: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', ואל תיתן דם נקי בקרב עמך ישראל" (דברים כא ח).
ולא היו צריכין לומר: "וניכפר להם הדם" (שם),
אלא רוח הקודש מבשרתן,
אימתי שתעשון ככה - הדם מתכפר לכם.


(ז) נמצא ההורג -

עד שלא תיערף העגלה - תצא ותרעה בעדר,
משנערפה - תיקבר במקומה,
שעל ספק באת - מתחילתה,
כיפרה ספקה - והלכה לה.
נערפה העגלה,
ואחר כך נמצא ההורג - הרי זה יהרג.


(ח) עד אומר ראיתי את ההורג - ועד אומר לא ראית,

אישה אומרת ראיתי - ואישה אומרת לא ראית,
היו עורפין.
עד אומר ראיתי - ושנים אומרים לא ראית,
היו עורפין.
שנים אומרין ראינו - ועד אחד אומר להם לא ראיתם,
לא היו עורפין.


(ט) משרבו הרצחנים - בטלה עגלה ערופה.

משבא אלעזר בן כניי, ותחינה בן פרישה,
ובן פרישה היה נקרא - חזרו לקרותו בן הרצחן.
משרבו המנאפין - פסקו המים המאררים.
רבן יוחנן הפסיקן,
שנאמר: "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה, ועל כלותיכם כי תנאפנה" (הושע ד יד).
משמת יוסי בן יועזר איש צרידה, ויוסי בן יוחנן איש ירושלים - בטלו האשכולות,
שנאמר: "אין אשכל לאכל, ביכורה איוותה נפשי" (מיכה ז א).


(י) יוחנן כוהן גדול - העביר הודית המעשר.

אף הוא - ביטל את המעוררים, ואת הנוקפין.
עד ימיו - היה פטיש מכה בירושלים.
ובימיו - אין אדם צריך לשאול על הדמאי.


(יא) משבטלה סנהדרין - בטל שיר מבית המשתיות,

שנאמר: "בשיר לא ישתו יין, יימר שיכר לשותיו" (ישעיהו כד ט).


(יב) משמתו נביאים הראשונים - בטלו אורים ותומים.

משחרב בית המקדש -
בטל - השמיר, ונופת צופים,
ופסקו אנשי אמונה,
שנאמר: הושיעה ה' כי גמר חסיד, כי פסו אמונים מבני אדם" (תהלים יב ב).


[יג] *הערה 1: רבן שמעון בן גמליאל אומר, משום רבי יהושע:

מיום שחרב בית המקדש -
אין לך יום שאין בו קללה,
ולא ירד הטל לברכה,
וניטל טעם הפירות.
רבי יוסי אומר:
אף ניטל שומן הפירות.


(יג) [יד] רבי שמעון בן אלעזר אומר:

הטהרה - נטלה את הטעם ואת הריח.
המעשרות - נטלו את שומן הדגן.
הזנות, והכשפים - כילו את הכל.


(יד) [טו] בפולמוס של אספסינוס -

גזרו על עטרות חתנים, ועל האירוס.
בפולמוס של טיטוס -
גזרו על עטרות הכלה,
ושלא ילמד אדם את בנו - יוונית.
בפולמוס האחרון -
גזרו שלא תצא כלה באפריון בתוך העיר.
רבותינו התירו - שתצא הכלה באפריון בתוך העיר.


(טו) [טז] משמת רבי מאיר - בטלו מושלי משלים.

משמת בן עזאי - בטלו השקדנין.
משמת בן זומא - בטלו הדרשנין.
משמת רבי עקיבה - בטל כבוד התורה.
משמת רבי חנינה בן דוסא - בטלו אנשי מעשה.
משמת רבי יוסי קטונתן - פסקו חסידים.
ולמה נקרא שמו קטונתן? - שהיה קטונתן של חסידים.
משמת רבן יוחנן בן זכאי - בטל זיו החכמה.
משמת רבן גמליאל הזקן - בטל כבוד התורה, ומתה הטהרה והפרישות.
משמת ישמעאל בן פיאבי - בטל זיו הכהונה.
משמת רבי - בטלה ענוה, ויראת חטא.

הערות

עריכה
  • הערה 1: [] סימון חלוקת משניות בנוסח המשנה להרמב"ם

הדף הראשי של משנה סוטה ט