משנה סוטה ט ט

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת סוטה · פרק ט · משנה ט | >>

משרבו הרצחנים, בטלה עגלה ערופה, משבא ^יט אלעזר בן דינאי, ותחינה בן פרישה, (בן פרישה) היה נקרא, חזרו לקרותו בֵּן הרצחן^כ.

משרבו המנאפים, פסקו המים המרים, ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן, שנאמר (הושע ד) לא אפקוד ^כא על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם וגו'.

משמת יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, בטלו האשכולות, שנאמר (מיכה ז) אין אשכול ^כג לאכול בכורה אותה נפשי.

משנה מנוקדת

[עריכה]

מִשֶּׁרַבּוּ הָרָצְחָנִין, בָּטְלָה עֶגְלָה עֲרוּפָה.

מִשֶּׁבָּא אֶלְעָזָר בֶּן דִּינַאי, וּתְחִינָה בֶּן פְּרִישָׁה הָיָה נִקְרָא,

חָזְרוּ לִקְרוֹתוֹ: בֵּן הָרַצְחָן.

מִשֶּׁרַבּוּ הַמְנָאֲפִים,

פָּסְקוּ הַמַּיִם הַמָּרִים,

וְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הִפְסִיקָן,

שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה כִּי הֵם" וְגוֹ' (הושע ד, יד).

מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם,

בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת,

שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי" (מיכה ז, א):

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

משרבו הרצחנים - בטלה עגלה ערופה.

משבא אלעזר בן כניי, ותחינה בן פרישה,

ובן פרישה היה נקרא - חזרו לקרותו בן הרצחן.

משרבו המנאפין - פסקו המים המאררים.

רבן יוחנן הפסיקן,

שנאמר: "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה, ועל כלותיכם כי תנאפנה" (הושע ד יד).

משמת יוסי בן יועזר איש צרידה, ויוסי בן יוחנן איש ירושלים - בטלו האשכולות,

שנאמר: "אין אשכל לאכל, ביכורה איוותה נפשי" (מיכה ז א).

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

כתוב בתורה "ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה", בזמן שהאיש מנוקה מעוון המים בודקין את אשתו.

ואשכולות - כנוי על אדם הכולל המידות ומעלות והחכמות לפי מיניהם, והוא מה שאמרו אשכולות איש שהכל בו:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

בטלה עגלה ערופה - לפי שמכירין היו בהם מי רגיל להרוג ^יח:

בטלו האשכולות - איש שהכל בו. כלומר תורתם אמת מבלי דופי ^כב:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה. פירש הר"ב לפי שמכירין כו' כדת"ר [לעיל] לא נודע מי הכהו הא נודע מי הכהו אפי' א' בסוף העולם [הכיר בו] לא היו עורפין:

משבא אלעזר בן דינאי. ורצחן מפורסם היה כדאמרי' בעלמא בפ"ב דכתובות דף כ"ז אדתנן ע"י נפשות אסורה כגון אשתו של בן דינאי ופירש שם רש"י רוצח היה ואלעזר שמו כדאמר בפרק עגלה ערופה:

ותחינה בן פרישה. בן פרישה היה נקרא. ה"ג בס"א. אבל בן דינאי לא הוצרכו להחזיר ולשנות שמו כי זה [השם] בן דינאי נאה לו כי ראוי לדונו. א"נ לשון איש ריב ומדון. וכהר"ר זנוויל כ"ץ אמר לקיים גירסת הספר ולהגיה ותחלה במקום ותחינה ואין נ"ל שהרי תחלה בן דינאי היה נקרא ואם גם זה השם נשתנה הוה ליה לתנא לומר כן שנשתנה בשתי אלו השמות. ועוד למה נשתנה פעמיים:

בן הרצחן. ירושלמי בריה קטילה:

שנאמר לא אפקוד וגו'. ולא מייתי קרא דונקה האיש דכתב הר"ב במשנה ב' פ"ק וילפינן מיניה לכל עון דזנות שבאיש כדאיתא לעיל ריש פ"ד דבהאי קרא טפי טובא קמ"ל. והכי איתא בגמ' ת"ר ונקה האיש מעון. בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו. ואומר לא אפקוד וגו' מאי ואומר. וכי תימא עון דידיה אין. דבניה ודבנתיה לא. ת"ש לא אפקוד וגו'. וכי תימא עון א"א אין. עון דפנויה לא. ת"ש כי הם עם הזונות יפרדו ) (הושע ד'). [ועמ"ש סוף משנה י"ב] ועמ"ש במשנה ה' פ"ג:

בטלו האשכלות. פי' הר"ב איש שהכל בו. כלומר תורתם אמת מבלי דופי ושכחה ומחלוקת. רש"י בגמ'. ובמשנה כתב עד ימיהן לא היה מחלוקת בחכמי ישראל כולן היו אומרים דברים כנתינתן למשה מסיני והן הראשונים שנחלקו בסמיכות קרבנות ביו"ט כדאמרינן בחגיגה [טז:] והוא היה מחלוקת ראשון שהיה בישראל בדברי תורה. ע"כ. והרמב"ם פי' אשכלות כינוי על אדם הכולל המדות המעלות והחכמות לפי מיניהם והוא מה שאמרו אשכלות איש שהכל בו:

שנאמר אין אשכול וגו'. לראיה שאשכול נאמר לכנוי בן אדם החשוב בעיני אלהים יתברך:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(יח) (על הברטנורא) כדת"ר לא נודע מי הכהו הא נודע מי הכהו אפילו אחד בסוף העולם הכיר בו לא היו עורפין:

(יט) (על המשנה) משבא כו'. ורצחן מפורסם היה:

(כ) (על המשנה) בן הרצחן. בריה קטילא. ירושלמי:

(כא) (על המשנה) לא אפקוד כו'. ת"ר ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו, ואומר לא אפקוד וגו' מאי ואומר, וכ"ת עון דידה אין, דבניה ודבנתיה לא, ת"ש לא אפקוד וגו', וכ"ת עון אשת איש אין עון דפנויה לא, ת"ש כי הם עם הזונות יפרדו, הם עצמם נואפים כפרדים הללו. רש"י:

(כב) (על הברטנורא) ושכחה ומחלוקת. ועד ימיהן לא היה מחלוקת בחכמי ישראל כולן היו אומרים דברים כנתינתן למשה מסיני. והן הראשונים שנחלקו בסמיכת קרבנות יו"ט כדאיתא בחגיגה והוא מחלוקת ראשון שהיה בישראל בדברי תורה. רש"י:

(כג) (על המשנה) אין אשכול וגו'. לראיה שאשכול נאמר לכנוי אדם החשוב בעיני אלהים יתברך:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

בפי' רע"ב ז"ל: לפי שמכירין בו וכו' וכדתניא בגמ' לא נודע מי הכהו הא נודע מי הכהו אפילו אחד בסוף העולם לא היו עורפין. ובמדרש מפיק לה מקרא דכתיב כי ימצא ולא בשעה שמצויים הרצחנים מכאן אמרו משרבו הרצחנין בטלה עגלה ערופה ע"כ:

אלעזר בן דינאי: אלעזר בלי יוד גרסי'. ונזכר בפ' שני דכתובות דף כ"ז:

ותחנה בן פרישה: בן פרישה היה נקרא חזרו לקרותו בו הרצחן כך מצאתי בתוי"ט שכך גרסינן בספר אחד וכתב אבל בן דינאי לא הוצרכו לחזור ולשנות שמו כי זה בן דינאי נאה שמו לו כי ראוי לדונו א"נ לשון ריב ומדון ע"כ: ויש מי שהגיה ותחלה במקום ותחנה וקאי אבן דינאי ששינו שמו פַעֲמַיִם אכן בין בבבלי בין בירושלמי אין שם שני פעמים גירסת בן פרישה:

משרבו המנאפים: וכו' ביד פ"ג דהלכות סוטה סי' י"ט: ירושלמי וכתיב והיתה האשה לאלה בקרב עמה בזמן שעמה שלום ולא בזמן שעמה פרוצים:

יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים: וכו' כצ"ל. ואיתה בפ' שני דתמורה דף ט"ו:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה: דמדרבו הרוצחים, מסתמא יש א' המכיר שרצחו. והתורה אמרה לא נודע מי הכהו. והזמן ההוא היה משבא אליעזר וכו':

משבא אליעזר בן דינאי: רוצח מפורסם היה, שהתקבץ יחד עם חברה שלו לרצח כל עובר ושב:

חזרו לקרותו בן הרצחן: נ"ל דמתחלה היה ענינו לדון עם כל אדם על כל דבר קל, וקראוהו בן דינאי. אח"כ קלקל יותר להתקוטט אפילו שלא כדין, וקראוהו בן פרישה שראוי לפרוש ממנו ביותר. אח"כ התקלקל יותר לרצח, וקראוהו בן הרצחן [ר"ל כמו בן איש חיל ובן הבקר]:

משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכלות: נוטריקן איש שהכל בו במעלות וחכמה ויראת שמים. ודבריהם כיין אשכולות משמח אלהים ואנשים:

אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי: אלמא דאדם יקר נקרא אשכול בכרם ה' צבאות בית ישראל [ישעיה ה']:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי