משנה סוטה ט טו

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת סוטה · פרק ט · משנה טו | >>

משמת רבי מאיר, בטלו מושלי משלים.

משמת בן עזאי, בטלו השקדנים.

משמת בן זומא, בטלו הדרשנים.

משמת רבי יהושע, פסקה טובה מן העולם.

משמת רבן שמעון בן גמליאל, בא גובי ורבו צרות.

משמת רבי אלעזר בן עזריה, פסק העושר לח מן החכמים.

משמת רבי עקיבא, בטל כבוד התורה.

משמת רבי חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה.

משמת רבי יוסי קטנותא, פסקו חסידים.

ולמה נקרא שמו קטנותא, שהיה קטנותן של חסידים.

משמת רבן יוחנן בן זכאי, בטל זיו החכמהמ.

משמת רבן גמליאל הזקן, בטל כבוד התורה ומתה מא טהרה ופרישות.

משמת רבי ישמעאל בן פאבי, בטל זיו הכהונהמב.

משמת רבי, בטלה ענוה ויראת חטא.

רבי פנחס בן יאיר אומר, משחרב בית המקדש, בושו חברים מג ובני חורין, וחפו ראשם, ונדלדלו אנשי מעשה, וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון, ואין דורש ואין מבקש, ואין שואל, על מי לנו להשען, על אבינו שבשמים.

רבי אליעזר הגדול אומר, מיום שחרב בית המקדש, שרו חכימיא למהוי כספריא, וספריא כחזניא, וחזניא כעמא דארעא, ועמא דארעא אזלא ונדלדלא, ואין מבקשמד.

על מי יש להשען? על אבינו שבשמים.

בעקבות משיחא מה חוצפא יסגא, ויוקר יאמירמו.

הגפן תיתן פריה והיין ביוקרמז, והמלכות תהפך למינות, ואין תוכחה.

בית ועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת.

נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים.

(מיכה ז) בן מנבל אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו.

פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו.

ועל מי יש לנו להשען? על אבינו שבשמים.

רבי פנחס בן יאיר אומר, זריזות מח מביאה לידי נקיות, ונקיות מביאה לידי טהרהמט, וטהרה מביאה לידי פרישותנ, ופרישות מביאה לידי קדושהנא, וקדושה מביאה לידי ענוהנב, וענוה מביאה לידי יראת חטאנג, ויראת חטא מביאה לידי חסידותנד, וחסידות מביאה לידי רוח הקודשנה.

ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתיםנו, ותחיית המתים באה על ידי אליהו זכור לטובנז, אמן.

מִשֶּׁמֵּת רַבִּי מֵאִיר, בָּטְלוּ מוֹשְׁלֵי מְשָׁלִים.

מִשֶּׁמֵּת בֶּן עַזַּאי, בָּטְלוּ הַשַּׁקְדָּנִים.
מִשֶּׁמֵּת בֶּן זוֹמָא, בָּטְלוּ הַדַּרְשָׁנִים.
מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פָּסְקָה טוֹבָה מִן הָעוֹלָם.
מִשֶּׁמֵּת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בָּא גּוֹבַי וְרַבּוּ צָרוֹת.
מִשֶּׁמֵּת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, פָּסַק הָעֹשֶׁר מִן הַחֲכָמִים.
מִשֶּׁמֵּת רַבִּי עֲקִיבָא, בָּטַל כְּבוֹד הַתּוֹרָה.
מִשֶּׁמֵּת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, בָּטְלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה.
מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יוֹסֵי קַטְנוּתָא, פָּסְקוּ חֲסִידִים.
וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ קַטְנוּתָא?
שֶׁהָיָה קַטְנוּתָן שֶׁל חֲסִידִים.
מִשֶּׁמֵּת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, בָּטַל זִיו הַחָכְמָה.
מִשֶּׁמֵּת רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן,
בָּטַל כְּבוֹד הַתּוֹרָה,
וּמֵתָה טָהֳרָה וּפְרִישׁוּת.
מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּאֲבִי, בָּטַל זִיו הַכְּהֻנָּה.
מִשֶּׁמֵּת רַבִּי, בָּטְלָה עֲנָוָה וְיִרְאַת חֵטְא.

רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר אוֹמֵר:

מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
בּוֹשׁוּ חֲבֵרִים וּבְנֵי חוֹרִין וְחָפוּ רֹאשָׁם,
וְנִדַּלְדְּלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה,
וְגָבְרוּ בַּעֲלֵי זְרוֹעַ וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן,
וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ,
וְאֵין שׁוֹאֵל, עַל מִי לָנוּ לְהִשָּׁעֵן?
עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר:
מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
שְׁרוֹ חַכִּימַיָּא לְמִהְוֵי כְּסָפְרַיָּא,
וְסָפְרַיָּא כְּחַזָּנַיָּא,
וְחַזָּנַיָּא כְּעַמָּא דְּאַרְעָא,
וְעַמָּא דְּאַרְעָא אָזְלָא וְנִדַּלְדְּלָא, וְאֵין מְבַקֵּשׁ.
עַל מִי יֵשׁ לְהִשָּׁעֵן?
עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא חֻצְפָּא יִסְגֵּא,
וְיֹקֶר יַאֲמִיר.
הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ, וְהַיַּיִן בְּיֹקֶר.
וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכֵחָה.
בֵּית וַעַד יִהְיֶה לִזְנוּת,
וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם,
וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָנוּ,
וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח,
וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ,
וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת.
נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ,
זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים.
בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ (מיכה ז, ו).
פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב,
הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו;
וְעַל מִי יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן?
עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר אוֹמֵר:

זְרִיזוּת מְבִיאָה לִידֵי נְקִיּוּת,
וּנְקִיּוּת מְבִיאָה לִידֵי טָהֳרָה,
וְטָהֳרָה מְבִיאָה לִידֵי פְּרִישׁוּת,
וּפְרִישׁוּת מְבִיאָה לִידֵי קְדֻשָּׁה,
וּקְדֻשָּׁה מְבִיאָה לִידֵי עֲנָוָה,
וַעֲנָוָה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא,
וְיִרְאַת חֵטְא מְבִיאָה לִידֵי חֲסִידוּת,
וַחֲסִידוּת מְבִיאָה לִידֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ.
וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבִיאָה לִידֵי תְחִיַּת הַמֵּתִים,
וּתְחִיַּת הַמֵּתִים בָּאָה עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, אָמֵן:

משמת רבי מאיר - בטלו מושלי משלים.

משמת בן עזאי - בטלו השקדנין.
משמת בן זומא - בטלו הדרשנין.
משמת רבי עקיבה - בטל כבוד התורה.
משמת רבי חנינה בן דוסא - בטלו אנשי מעשה.
משמת רבי יוסי קטונתן - פסקו חסידים.
ולמה נקרא שמו קטונתן? - שהיה קטונתן של חסידים.
משמת רבן יוחנן בן זכאי - בטל זיו החכמה.
משמת רבן גמליאל הזקן - בטל כבוד התורה, ומתה הטהרה והפרישות.
משמת ישמעאל בן פיאבי - בטל זיו הכהונה.
משמת רבי - בטלה ענוה, ויראת חטא.

שקדנין - שוקדים בקריאה ובלימוד.

ועניין בן עזאי מבואר בבראשית רבה (וביבמות דף סג:), שלא נשא אשה לעולם, ונשאל על זאת הסיבה ואמר אני בתורה חשקה נפשי.

ובזמן רבן גמליאל הזקן היו בני אדם לומדין התורה מעומד, ואחר מיתתו החלישו גופות האנשים וחזר הלימוד מיושב, וזהו שרומז אליו בביטול כבוד התורה.

ואמנם אמר ברבי עקיבא גם כן בטל כבוד התורה - רוצה לומר רוב החכמה, והוא מה שאמרו משמת רבי עקיבא בטלו זרועי התורה ונסתמו מעיינות החכמה.

ופירוש קטנותן של חסידים - כללם ושרשם, לפי ששורש הדבר והתחלתו קטן.

ואשר היו אחר רבינו הקדוש, הם שהוסיפו בכאן משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא:


בטלו מושלי משלים - כגון ממשלות שועלים לו, דאמרינן בסנהדרין [לח:] כי הוי דריש רבי מאיר בפרקא הוה דריש תלתא שמעתתא ותלתא אגדתא ותלתא מתלי:

השקדנים - שוקדים על דלתות בית המדרש לילה ויום לז, כדאמרינן ביבמות [סג:] דאמר בן עזאי מה אעשה ונפשי חשקה בתורה:

הדרשנים - שהיה בקי במדרש טעמי מקראות, כדאמר [ברכות יב. ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא:

בטל כבוד תורה - שהיה נותן לב לדרוש על כל קוץ וקוץ [מנחות כח.]. וזהו כבוד תורה גדול, שאין בה דבר לבטלה:

בטלו אנשי מעשה - שעושים מעשים מופלאים כדאמרינן בתעניות [כה.] יאמר לחומץ וידליק ולעזים להביא זאבים בקרניהם:

קטנותם של חסידים - שהיו החסידים הולכים ומתקטנין והוא היה מקטניהן וסופן לט:

משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה - שעד שמת הוא היה בריאות בעולם והיו לומדים תורה מעומד [מגילה כא] ומשמת באת תשות כח לעולם והתחילו ללמוד מיושב. וזהו בטל כבוד תורה:

משמת רבי בטלה ענוה - תלמידיו של רבי הוסיפו וכתבו זה במשנה:

מושלי משלים. לשון הר"ב כגון ממשלות שועלים וכו'. וז"ל רש"י מושלי משלות לתת (אות) אמלתא וטעם לחכמה ליכנס בה בשערי בינה כגון ממשלות שועלים כו' ע"כ. וללשון זה ניחא לישנא דכגון. וכן ממשלות ומ"ם ראשונה במקום מן:

השקדנים לשון הר"ב שוקדים על דלתות בית המדרש כו'. וכן לשון רש"י. ולשון הכתוב (משלי ח) הוא לשקוד על דלתותי יום יום ומפרש בשרשי [ר' דוד] קמחי. ענין המהירות וההשתדלות וההתמדה על הדבר:

משמת ראב"ע פסק העושר כו'. כדאמרינן תריסר אלפי עגלי הוה מעשר מעדריה כל שתא. רש"י:

שהיה קטנותן של חסידים. פירש הר"ב מקטניהן וסופן וכן פירש רש"י. ולבי מהסס שא"כ כינוי השם שלא לכבודו. והרמב"ם כתב ופירוש קטנותם של חסידים בכללם ושרשם לפי ששורש הדבר התחלתו קטן עכ"ל. ובירושלמי מצאתי בנוסח המשנה שהיה תמציתן של חסידים וכן עוד שם בברייתא:

זיו החכמה. כתב רש"י זה לא ידענא מאי היא ע"כ. ואנא לא ידענא אמאי לא מפרש כעין שמפרש לזיו הכהונה דלקמן:

בטל כבוד התורה. כתב הר"ב שעד שמת כו' והיו לומדים תורה מעומד. עיין מ"ש במשנה ד' פרק קמא דאבות:

ומתה טהרה ופרישות. לא ידענא אמאי נקט לשון משונה ולא קאמר ובטלה:

זיו הכהונה. לשון רש"י שהיה חכם ועשיר. וכהנים רבים אוכלים על שלחנו ע"כ. ונ"ל שז"ש חכם צ"ל א) כהן. שכן היה כהן כדתנן במסכת פרה פרק ג' משנה ה' ועוד אמרו בסוף פרק ד' דפסחים [ד' נ"ז] שצווחה עזרה שאו שערים ויכנס רבי ישמעאל בן פאבי תלמידו של פנחס וישמש בכהונה גדולה:

רבי פנחס בן יאיר כו'. בנוסחא אחרינא שהיא ברייתא. ולכך לא פירשוה הרמב"ם והר"ב. אבל בנוסח בבלי וירושלמי היא במשנה עד רבי פנחס בן יאיר תניין. וכן גי' רש"י:

חברים. ר"ל תלמידי חכמים. וכבר כתבתי בשם הרמב"ם בפ"ב דדמאי משנה ג' שנקראו כן על שם שחברתם חברה נאמנת ע"ש:

ובני חורין. לשון רש"י מיוחסים:

חפו ראשם. שגברה יד עזי פנים ממזרים שהם עשירים. ואלו עניים:

ונדלדלו אנשי מעשה. אין חש להם:

ואין דורש. לישראל:

ואין מבקש עליהם רחמים. עכ"ל רש"י:

ואין שואל. בשלום חברו. כן נ"ל:

רבי אליעזר הגדול. הוא רבי אליעזר בן הורקנוס תלמיד ריב"ז כנזכר בפרקי אבות [פ"ב מ"ח] :

שרו חכימיא. לשון רש"י. התחילו החכמים:

ספריא מלמדי תינוקות שהם קטנים מן החכמים. ע"כ:

כחזנא. עיין פירושו ריש פ"ז דיומא: כעמא דארעא. כעמי הארץ ב) כעממים בגוים. רש"י:

ואין שואל ואין מבקש. הכי גרסינן במשנה בגמרא דבבלי וירושלמי. ולא קשיא דלא אמר ואין דורש. כיון דתרי תנאי נינהו. ולישנא דמר הכין. ודמר הכין:

בעקבות משיחא. בסוף הגלות לפני ביאת המשיח. רש"י:

ויוקר יאמיר. וכן הגירסא בבבלי וירושלמי. ורש"י לא פירש כלום ואולי גירסתו כגירסת בעל עין יעקב דגריס ויוקר יהא. וכן מצאנו במדרש רבה שיר השירים בפסוק התאנה חנטה. ויוקר הוה. ובפרק חלק דף צ"ז גרסינן והיוקר יעוות ופירש"י היוקר יעוות. שלא יכבדו זה את זה. יקר כבוד. ל"א היקר יעוות מכובד שבהן יהא עותן ורמאי. מ"ר ע"כ. והר"ר נתן פלאצקע"ר אמר כי יאמיר מענין גבהות כמו שפירש הר"ב על אמרכל במשנה ב' פ"ה דשקלים. וכיוצא בזה פירש הרד"ק בראש אמיר דישעיה י"ז שהוא הסעיף העליון ויהיה ענינו בכאן שהיוקר יגדל עד למעלה כאדם האומר יש יקרות שאין למעלה הימנו. עוד יש לפרש מלשון את ה' האמרת היום (דברים כ"ו) שפירש"י מל' אהבה ויוקר כפירוש ראשון שכתב רש"י בפרק חלק. שענינו כבוד. והמכוון שהכבוד יהיה נאהב מאד לרדף אחריו. והרי זה דוגמת וחוצפא יסגא ומענינו:

והיין ביוקר. שהכל עוסקין במשתאות. רש"י:

ואין תוכחה. אין לך אדם שיכול להוכיח שכולם נכשלים בחטאות וכשמוכיחין א"ל אתה כמוני. רש"י:

בית ועד. של חכמים יהיו לבית זנות. שכלו החכמים ואין לומד תורה ויהא חרב מאין איש ובעלי זימה מתגודדים שם מפני שחוץ לעיר היו בתי מדרשות שלהם. רש"י:

מאמר רבי פנחס בן יאיר

רבי פנחס בן יאיר כו'. ליתא בבבלי ולא בירושלמי בנוסח המשנה. ולא בגמ' דהכא. אבל בלשון אחרת שנויה בברייתא דספ"ק דע"ז דף כ' בבבלי. ובירושלמי פ"ג דשקלים מסכים לנוסחאתינו אלא דל"ג פרישות ובעל יפה מראה יהיב טעמא משום דכולהו מייתי להו מקרא [כדאיתא התם בירושלמי] ודטהרה מביאה לידי פרישות. ושפרישות מביאה לידי קדושה לית ליה קרא. ע"כ. ולי נראה דהירושלמי ס"ל דאין בין טהרה לפרישות דהיינו מטהר עצמו היינו פורש עצמו מדבר המותר. ובירושלמי פ"ק דשבת איתא נמי בגירסא אחרת קצת. אבל בעל יפה מראה תקנה כגי' דשקלים:

זריזות מביאה לידי נקיות. פירוש זריזות שהוא זהיר ומהיר במצות. כד"א זריזין מקדימין למצות. וזהו פירוש הר"ן במסכת ע"ז. וכן בכללו שהוא זריז להשמר עצמו שלא תבא עבירה לידו. וזהו פירש"י. ופירוש נקיות נקי באין חטא:

ונקיות מביאה לידי טהרה. פירש"י צח ומלובן ועדיף מנקי ע"כ. ואי הכי נוכל לעשות כמה חלוקות בבחינת הנקייה. וכן בכולן. ונראה לי כפירוש שכתב בעל יפה מראה בשם נ"י כלומר טהרת הלב כשימנע עצמו מעבירות יגרום לו שאפילו במחשבתו לא יחטא ומה שהקשה עליו בעל יפה מראה דקרא דמייתי בירושלמי. וכפר עליה הכהן וטהר (ויקרא י"ב) . לא רמיזא ביה טהרת המחשבה. נ"ל דאי משום הא לא איריא דהא בטהרה מביאה לידי קדושה דמייתי מדכתיב (שם ט"ז) וטהרו וקדשו הוצרך הוא עצמו לפרש שאינו אלא דוגמא בעלמא וה"נ נימא דכותה וי"מ [-י'פה מ'ראה] פירש דטהרה דהכא היינו אוכל חוליו בטהרה:

וטהרה מביאה לידי פרישות. אף מדבר המותר פורש להחמיר על עצמו. רש"י:

ופרישות מביאה לידי קדושה. פי' י"מ [-י'פה מ'ראה] שהוא פרישות טפי להתקדש אפי' מהצריך לגופו כגון נזירות היין ותעניות וסגופים. ע"כ. ויהיה פירוש קדש עצמך במותר לך שארז"ל [יבמות כ. סנהדרין נג. ]. כלומר במותר וצריך לך:

וקדושה מביאה לידי ענוה. פירש י"מ [-י'פה מ'ראה] בשם הר"ן מתוך שהוא מבזה עניני העולם בא לידי ענוה:

וענוה מביאה לידי יראת חטא. כתב י"מ [-י'פה מ'ראה] הר"ן פירש שהוא ירא ממנו כירא מן האויב. ולא הונח בזה. דמאי רבותא דיראת חטא בתר פרישות וטהרה וקדושה. וי"ל דיראת חטא היינו שמצד החטא בעצמו מתירא. ולא מיראת הפורענות אלא מאהבת המקום או מפני מוראו ואין זה מורא פורענות אלא שמוראו וגדלו ואימתו מוטלת עליו. א"נ ר"ל שמדקדק מאד פן יכשל בחטא אפי' בשוגג ע"כ. ועיין מ"ש במשנה ח' פ"ב דאבות:

ויראת חטא מביאה לידי חסידות. כתב י"מ [-י'פה מ'ראה] הר"ן פירש שכל מעשיו לשם שמים. ולי נראה לפרש דהיינו ויתורו עם חביריו לפנים משורת הדין במשאו ומתנו. ע"כ. ) (וכהר"ן) בפירוש הר"ב משנה ח' פ"ב דאבות. ובמשנה ג' פרק ט"ז דשבת כתבתי דויתור החסיד משלו במקום שיש נדנוד עבירה הוא. ומפירש"י העתקתיו:

וחסידות מביאה לידי רוח הקודש. פירש רש"י להשרות עליו שכינה. ע"כ:

ורוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים. בירושלמי דכתיב (יחזקאל ל"ו) ונתתי רוחי בכם וחייתם שבתחלה יתן בהם רוח הקדש. וע"י זה יחיו. וכן פי' נמוקי יוסף ונתתי רוחי בכם. שרוח הקדש נדבקת בהם. ואע"ג דפשוטו נתינת הרוח בגופם כדי שיחיו. כדכתיב התם (יחזקאל ל"ח) מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו. אפשר דמדכתיב הכא רוחי ולא קאמר רוח כדכתיב לעיל מיניה ונתתי בכם רוח וחייתם משמע הרוח המיוחד להם. דהיינו רוח הקדש. לשון י"מ [-י'פה מ'ראה]:

תחיית המתים בא ע"י אליהו ז"ל. ובירושלמי תחיית המתים מביאה לידי אליהו. ומייתי מדכתיב (מלאכי ג') הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא. ופי' הר"ן וכיון דבשביל אותו יום אתי אליהו. נמצא שתחיית המתים גורמת לאליהו שיבא:

(לו) (על הברטנורא) וז"ל רש"י, מושלי משלות לתת אות אמלתא וטעם לחכמה לכנוס בה בשערי בינה, כגון ממשלת שועלים. ומ"ם ראשונה במקום מן:

(לז) (על הברטנורא) ולשון הכתוב לשקוד על דלתותי יום יום. ומפרש בשרשי קמחי, ענין המהירות וההשתדלות וההתמדה על הדבר:

(לח) (על המשנה) העושר. כדאמרינן תריסר אלפי עגלי הוה מעשר מעדריה כל שתא. רש"י:

(לט) (על הברטנורא) ולבי מהסס, שא"כ כינוי השם שלא לכבודו. והר"מ כתבם, ופירוש קטנותם של חסידים בכללם ושרשם, לפי ששורש הדבר ותחלתו קטן ע"כ. ובירושלמי גרס שהיה תמציתן של חסידים:

(מ) (על המשנה) כתב רש"י זה לא ידענא מה היא ע"כ. ואנא לא ידענא אמאי לא מפרש כעין שמפרש לזיו הכהונה:

(מא) (על המשנה) ומתה. לא ידענא אמאי נקט לשון משונה ולא קאמר ובטלה:

(מב) (על המשנה) זיו הכהונה. שהיה חכם ועשיר וכהנים רבים אוכלים על שלחנו רש"י. וז"ש חכם צ"ל כהן:

(מג) (על המשנה) חברים. ר"ל תלמידי חכמים שנקראו כן ע"ש שחברתם חברה נאמנת. ובני חורין. מיוחסים. רש"י. חפו ראשם, שגברה ידי עזי פנים שהם עשירים ואלו עניים. ונדלדלו כו' אין חש להם:ואין דורש, לישראל. ואין מבקש, עליהם רחמים. עכ"ל רש"י:ואין שואל. בשלום חבירו. נ"ל:הגדול. הוא ר"א בן הורקנוס תלמיד ריב"ז: שרו חכימיא, התחילו החכמים:ספריא. מלמדי תינוקות שהם קטנים מן החכמים:כחזנא. עיין ריש פ"ז דיומא:כעמא דארעא. כעמי הארץ, דהיינו כאנשים הנבערים מדעת ומיראת ה':

(מד) (על המשנה) מבקש. ול"ק דלא אמר ואין דורש, כיון דתרי תנאי נינהו, ולישנא דמר הכין ולישנא דמר הכין:

(מה) (על המשנה) בעקבות כו'. לפני ביאת משיח. רש"י:

(מו) (על המשנה) יאמיר. בפרק חלק גרס יעוות. ופירש"י שלא יכבדו זה את זה. ל"א מכובד שבהן יהא עוותן ורמאי, ע"כ. או יאמיר מענין גבהות כו', ויהיה ענינו היוקר יגדל עד למעלה, כאדם האומר יש יקרות שאין למעלה הימנו. ועתוי"ט:

(מז) (על המשנה) ביוקר. שהכל עוסקין במשתאות: ואין תוכחה, אין לך אדם שיוכל להוכיח, שכולם נכשלים בחטאות, וכשמוכיחן א"ל אתה כמוני:

(מח) (על המשנה) זריזות כו'. פירוש זריזות שהוא זהיר ומהיר במצות. כד"א זריזין מקדימין למצות. הר"ן. וכן בכללו שהוא זריז להשמר עצמו שלא תבא עבירה לידו. רש"י. ופירוש נקיות, נקי באין חטא:

(מט) (על המשנה) טהרה. פירש"י צח ולובן ועדיף מנקי. והנ"י מפרש טהרת הלב בשימנע עצמו מעבירות יגרום לו שאפילו במחשבתו לא יחטא. ועתוי"ט:

(נ) (על המשנה) פרישות. אף מדבר המותר פורש, להחמיר על עצמו. רש"י:

(נא) (על המשנה) קדושה. שהוא פרישות טפי להתקדש אפילו מהצריך לגופו, כגון נזירות יין ותעניות. י"מ. ויהיה פירוש קדש עצמך במותר לך שאמרו תז"ל כלומר במותר וצריך לך:

(נב) (על המשנה) ענוה. מתוך שהוא מבזה עניני העולם בא לידי ענוה. הר"נ:

(נג) (על המשנה) יראת חטא. היינו שמצד החטא בעצמו מתירא. ולא מיראת הפורענות. אלא מאהבת המקום או מפני מוראו ואין זה מורא פורענות אלא שמוראו וגדלו ואימתו מוטלת עליו. א"נ ר"ל שמדקדק מאוד פן יכשל בתטא אפילו בשוגג. י"מ.

(נד) (על המשנה) חסידות. פירוש שכל מעשיו לשם שמים. הר"ן. ולי נראה לפרש דהיינו ויתורו עם חביריו לפנים משורת הדין במשאו ומתנו. י"מ:

(נה) (על המשנה) רוח הקודש. להשרות עליו שכינה. רש"י:

(נו) (על המשנה) תחיית המתים. בירושלמי, דכתיב ונתתי רוחי בכם וחייתם, שבתחלה יתן בהם רוה"ק, וע"י זה יחיו. וכן פירוש נ"י ונתתי רוחי בכם, שרוה"ק נדבקת בהם. ואע"ג דפשוטו נתינת הרוח בגופם כדי שיחיו, מדכתיב רוחי ולא רוח משמע הרוח המיוחד לה' דהיינו רוה"ק. י"מ:

(נז) (על המשנה) ע"י אליהו ז"ל. ובירושלמי תחיית המתים מביאה לידי אליהו, ומייתי מדכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. ופירש הר"ן וכיון דבשביל אותו יום אתי אליהו נמצא שתהיית המתים גורמות לאליהו שיבא:

משמת בן עזאי בטלו השזקדנים:    בירוש' פ' האומר דקדושין ובפ' קונם אמרינן משמת בן עזאי ובן זומא בטלו השקדנים. ועי' כאן דבירוש' דמתנייא כולה מתני' בגוונא אחרינא תדרשנו משם. ואיתא התם בתלמוד ירושלמי וגם בבבלי משמת רי אליעזר נגנז ספר החכמה משמת ר' יהושע פסקו עצות טובות ומחשבות טובות מישראל ע"כ. וראיתי שמחק הר"ר יהוסף ז"ל משמת ר' יהושע פסקה טובה מן העולם משמת רשב"ג בא גובאי ורבו צרות משמת ראב"ע פסק העושר מן החכמים ע"כ. וכתב כל זה לא מצאתיו בכל הספרים:

משמת ר' עקיבא בטל כבוד התורה:    כבר נתבאר בפי' רע"ב ז"ל הבדל שבין בטל כבוד התורה דר' עקיבא לדרבן גמליאל:

ר' יוסי קטנותן:    ובירושלמי שהיה תמציתן של חסידים ע"כ. ומתני' שם בנוסח אחר ע"ש. ובירושלמי ב"ק פ' המניח אמרי הוא יוסי הבבלי הוא יוסי בן יהודה הוא יסי קטנותא ולמה נקרא שמו קטנותא שהיה קטן חסידים ע"כ:

משמת ר"ג הזקן:    ר"פ הקורא עומד (מגילה דף כ"א:)

בטל כבוד התורה:    בברייתא קתני בטלו זרועי התורה ונסתתמו מעיינות החכמה ובערוך בלשון ראשון בטל כבוד התורה פי' בטלו בני אדם שמכבדין בעלי תורה:

ומתה טהרה:    כן הוא בכל הספרים ואית דגרסי ומדת טהרה ולע"ד נראה דשפיר גרסי ומתה טהרה וכן הוא בערוך ערך פרוש וכדאשכחן במסכת מכות בגמ' בפ' שני לענין כהונה גבי נגמר דינו ונעשה כ"ג בן גרושה או בן חליצה ר' אמי ור' יצחק נפחא חד אמר מתה כהונה וחד אמר בטלה כהונה וכו' כנלע"ד אע"פ שאפשר לדחות דלא דמי:

ר' ישמעאל בן פאבי:    ל"ג מלת רבי:

משמת רבי:    תוס' פרק הנושא (כתובות דף ק"ג) הקשו אהא דא"ר חייא התם אותו היום שמת רבי בטלה קדושה שהיו קורין אותו רבינו הקדוש ותרצו דיש לומר דקדושה בכלל בטלה ענוה ויראה:

בטלה ענוה ויראת חטא:    גמ' א"ל רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא א"ל רב נחמן לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא. ובברייתא בבלי וכן בירוש' בגמ' קתני משמת רבי הוכפלו צרות:

ר' פנחס בן יאיר:    וכו' במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל הוגה ר' אליעזר אומר וכו':

משחרב בית המקדש בושו חברים:    וכו' מצאתי מוגה ביישו חברים:

ובעלי לשון:    הרע:

ואין דורש לישראל:    ואין מבקש עליהם רחמים רש"י ז"ל וכן הוא בפסוק בספר יחזקאל סימן ל"ד אלא שאין שם ואין שואל ויותר תימה על התנא האחר דלא נקט ואין דורש כלישנא דקרא אלא ואין שואל ואין מבקש דכן הנוסחא בגמ' בבלית וירושלמית. אכן ראיתי שה"ר יהוסף ז"ל הגיה גם למטה ואין דורש ואין מבקש:

ר' אליעזר הגדול:    וכו' במשנתו של החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל הוגה ר' יהושע אומר מיום שחרב בית חמדתנו שריו חכימיא למהוי כספרייא וספרייא כתלמידייא ותלמידייא כעמא ועמא כעממייא ומלכותא אזלא ודלדלא ונוולא ואין מבקש וכו':

אזלא ודלדלא:    הולכים ודלים ומתנוולים:

בעקבות משיחא:    בסוף ימי הגלות לפני ביאת המשיח: [הגה"ה וכן פי' רש"י ז"ל בלשון שני בשמרם עקב רב ז"ל ד"א עקב רב סופן של ת"ח לבוא לידי גדולה עקב לשון סוף ויש לי חבר גם בלשון משנה עקבות משיחא ע"כ]:

ויוקר יאמיר:    אית דגרסי ויוקר הווה או יהא. ובפ' חלק (סנהדרין דף צ"ז) ויוקר יְעַוֵת ופי' רש"י ז"ל היוקר שלא יכבדו זה את זה יקר כבוד ל"א היקר יעות המכובד והיקר שבהן מכאן ואילך ודאי יהא עוותן ורמאי ע"כ. ונלע"ד שלפי מה ששנוי בתר הכי והיין ביוקר משמע נמי דוהיוקר יאמיר ר"ל יגדל היוקר בכל הדברים ופלגינהו לתרי באבי משום דטעמא דיוקר היין הוי כדפירש רש"י ז"ל משום שהכל עוסקים במשתאות מה שא"כ בכל הדברים ואעפ"כ יש בהן יוקר:

הגפן תתן פריה:    ברייתא פ' חלק (סנהדרין דף צ"ז) בשם ר' נחמיה:

והיין ביוקר:    שהכל עוסקין במשתאות. ותימה בעיני שמ"מ ע"י הר"י ז"ל. וִיקָרָיָא יתמעטון ואין הגפן תתן פריה והיין ביוקר. אח"כ מצאתי במסכת דרך ארץ פרק המתחיל ר"ש בן יוחי דתניא הגפן לא תתן פריה והיין ביוקר ע"כ. גם מצאתי שמחק הרי"א ז"ל מלות יחרב והגבלן וכך הגיה והגליל ישם ואנשי העיר יסובבו וכו'. גם הגיה וחכמות סופרים תסרחנה:

והמלכות:    השולטת על העולם תהפך למינות יהיו נמשכים אחרי טעותם של המינים:

והגבלן:    שם מקום:

נערים פני זקנים ילבינו:    ברייתא שם פ' חלק בשם ר' נהוראי. ומפירוש הרמב"ם ז"ל משמע דמשמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא הוא סוף המשנה ומר' פנחס ואילך הראשון הוי הכל ברייתא. שלא פירש בו דבר ואחריו נראה שנמשך רע"ב ז"ל:

ר' פנחס בן יאיר אומר:    וכו' אינה משנה וכן בירושלמי ליתה כלל והר"ר יהוסף ז"ל מחקה וברייתא היא. ומייתי לה בפ"ק דע"ז דף כ' והכי איתא התם ת"ר ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה מכאן א"ר פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי פרישות פרישות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי חסידות חסידות מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא ויראת חטא מביאה לידי קדושה וקדושה מביאה לידי רוח הקדש רוח הקדש מביאה לידי תחית המתים ומסוים התם עלה חסידות גדולה מכולן ופליגא אדר' יהושע בן לוי דאמר ענוה גדולה מכולן שנאמר יען משח ה' אותי לבשר ענוים חסידים לא נאמר אלא ענוים הא למדת שענוה גדולה מכולן ופירש שם רש"י תורה על ידי שעוסק בה ועוד שרואה ומבין אזהרות שבה ונשמר:

זריזות:    הנשמר קודם לכן שלא תבוא עבירה לידו כי הכא דאינו מהרהר לבא לידי טומאה זהירות כשהעבירה באה לידו זהיר להשמר שלא יכשל והכי אמרינן בכל הבשר בשחיטת חולין מאי לאו דזהיר ולא נגע לא דזריז קדים ומשי ידיה מעיקרא:

נקיות:    נקי באין חטא:

פרישות:    אף מדבר המותר פירש להחמיר על עצמו. טהור צח ומלובן ועדיף מנקי:

לידי רוח הקדש:    להשרות עליו שכינה. אז דברת בחזון לחסידיך ולא נאמר ליראיך ולענויך ע"כ. וי"מ טהרה היינו טהרת הלב כשימנע עצמו מעבירות יגרום לו שאפילו במחשבתו לא יחטא ע"כ. ופרישות י"מ אפילו מן הצריך לגופו כגון נזירות היין ותעניות וסגופים ע"כ. ועיין במ"ש תוס' ז"ל שם בפ"ק דע"ז ותוסיף לקח טוב במאי דקשה בהפוך הנוסחאות וגם מאי דקשה על הראיות. ובירוש' דפ"ק דשבת ודפ"ג דשקלים יליף לכולהו מקראי זריזות מביאה לידי נקיות דכתיב וכלה מכפר את הקדש. נקיות מביאה לידי טהרה דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה. טהרה מביאה לידי קדושה דכתיב וטהרו וקדשו. קדושה מביאה לידי ענוה דכתיב כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. ענוה מביאה לידי יראת חטא דכתיב עקב ענוה יראת ה'. יראת חטא מביאה לידי חסידות דכתיב וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו וגו'. חסידות מביאה לידי רוח הקדש דכתיב אז דברת בחזון לחסידיך. רוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים דכתיב ונתתי רוחי בכם וחייתם. תחיית המתים מביאה לידי אליהו זכור לטוב דכתיב אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא ע"כ. ולא נזכר שם פרישות ונתן טעם בעל ספר יפה מראה משום דלית ליה קרא ע"כ. שנאמר ונתתי רוחי בכם וחייתם י"מ שבתחלה יתן בהם רוח הקדש ועל ידי זה יחיו ואע"ג דפשוטו נתינת הרוח בגופם כדי שיחיו כדכתיב התם מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו אפשר דמדכתיב הכא רוחי ולא קאמר רוח כדכתיב לעיל מיניה ונתתי בכם רוח וחייתם משמע הרוח המיוחד לה' דהיינו רוח הקדש ע"כ. והאי ירושלמי מייתי ליה הרי"ף ז"ל בנוסחא אחרינא שם בפ"ק דע"ז דף שנ"ד דה"ג התם יראת חטא מביאה לידי רוח הקדש דכתיב אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא. רוח הקדש מביאה לידי חסידות דכתיב אז דברת בחזון לחסידיך. חסידות לידי תחיית המתים דכתיב ונתתי רוחי בכם וחייתם. תחיית המתים לידי אליהו זכור לטוב דכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו' ע"כ. ופי' שם הר"ן ז"ל זריזות מביאה לידי נקיות דכתיב וכלה מכפר כלומר דכתיב וכלה מכפר את הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח ולשון וכלה משמע זריזות דלשון כלוי משמע מהירות דהיינו זריזות וכתיב קרא אחרינא וכפר את מקדש הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח כלומר כשהוא עושה בזריזות חשיבא כפרה והיינו נקיות. חסידות לידי תחיית המתים דכתיב ונתתי רוחי בכם דהיינו חסידות ובתר הכי וחייתם. תחיית המתים לידי אליהו כלומר דאליהו בא בשביל תחיית המתים והוא מקדים לבוא דכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום הגדול והנורא דהיינו תחיית המתים וכיון דבשביל אותו יום אתי אליהו נמצא שתחיית המתי' גורמת לאליהו שיבא עד כאן: ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

סליק פירקא. וסליקא לה מסכת סוטה. בעזרת של שוכן מעלה ומטה: בעה"י העושה שפטים. בעובדי האובות והאטים. נתחיל מסכת גיטין:

יכין

משמת ר' מאיר בטלו מושלי משלים:    שנאותים לנמשל, דרק ר"מ היה גדול בזה:

משמת בן עזאי בטלו השקדנים:    שהיה מתמיד גדול:

משמת בן זומא בטלו הדרשנים:    להטות לב השומעים בדברי דרשותיו [כרפ"ד דאבות]:

משמת רבן שמעון בן גמליאל בא גוביי:    חגבים וארבה משחיתי הצמחים:

משמת רבי אליעזר בן עזריה פסק העושר מן החכמים:    שהיה גדול מאד בחכמה ובעושר [כשבת נ"ד ב']:

משמת רבי עקיבא בטל כבוד התורה:    שהיה דורש כל אות יתר וחסר שמרמז על נ"מ לדינא, באופן שאין בתורה דבר לבטלה, ועוד שהיה לו תלמידים רבים [ככתובות ס"ג א']. והנה ר"א בן עזריה ור"ע ור' יהושע כולן היו בדור א' [כברכות כ"ח א'] ואחר ר' יוחנן בן זכאי, ור' גמליאל הזקן היה קודם הרבה לריב"ז, ור' ישמעאל כוה"ג קודם לכולן ולא זכיתי לידע למה נזכרו שלא כסדר. וכ"כ בן עזאי ובן זומא אחר ר"ע היו [ככתובות שם וסנהדרין י"ז ב'] ונזכרו כאן קודם כולן:

משמת רבי חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה:    שהיה גוזר והקב"ה עושה נפלאות כמאמרו:

משמת רבי יוסי קטנותא פסקו חסידים:    שהיה חסיד גדול:

ולמה נקרא שמו קטנותא שהיה קטנותן של חסידים:    ר"ל שבימיו התחיל להתקטן מספר החסידים:

משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו:    [גלאנץ]:

החכמה:    שמלבד שגדול בתורה היה, ידע ג"כ שאר חכמות שנותנין הדור זיו וקשוט לתורה בעיני כל אדם [כסוכה דכ"ח א']:

משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה:    ר"ל כבוד של לימוד התורה, שעד ימיו למדו תורה בעמידה, כקורא צוויי המלך. ומשמת הרגישו חולשה והתירו ללמוד מיושב:

ומתה טהרה ופרישות:    נ"ל דהאי פרישות ר"ל שנתמעטו הפורשים מבגדי ע"ה כמנהג הפרושים [עוד נ"ל דלא לחנם נקט התנא במשנה זו ג' לשונות, בטל, פסק, מת. דמת היינו שניטל כח חיות הענין, אבל עדיין נשאר גשמיות הענין ודמיון למה שהיה תחלה. משא"כ נפסק משמע שנפסק לגמרי, אבל עדיין יכול לחזור בקלות. אבל בטל היינו שנתבטל לגמרי [כמכות די"א ב'], וכאילו לא הוה מעולם. ובזה מתורץ, דלעיל [במי"ב וי"ג] משמע דכשחרב הבית נתבטלה טהרה, והכא קאמר דמשמת ר"ג הזקן מתה טהרה. והרי ר"ג הזקן קדם טובא לחורבן [כשבת דט"ו א' וקט"ו א']. והרי אפילו רשב"ג בנו בזמן הבית היה [ככריתות פ"א מ"ז]:

משמת ר' ישמעאל בן פאבי בטל זיו הכהונה:    שהיה כה"ג וצדיק, וכל בניו וחתניו שרים בכהנים [כפסחים נ"ז א'], וזהו זיו וכבוד לכוה"ג וצריך ליישב למה נזכרו ר"מ ואינך דבריש משנתינו קודם לרבן גמליאל הזקן ולר' ישמעאל בן פאבי דקדמו לר"מ ואינך טובא:

משמת רבי בטלה ענוה:    שהיה עניו גדול [ככתובות ק"ג ב'], דאמר כמה גדולים מעשה חייא. וא"ל בנו, אפילו ממך. א"ל אין. אפילו מר' ישמעאל. א"ל ח"ו:

ויראת חטא:    שהיה בו קדושה יתירה, שלא היה משים ידו למטה מחגורו במקום הגיד בלי הפסק מפה [כשבת קי"ח ב']:

רבי פנחס בן יאיר אומר משחרב בית המקדש בושו חברים:    ת"ח החברים הנאמנים יחד ביותר:

ובני חורין:    צדיקים שהן בני חורין מיצרם. דשניהן, אלו בלימודן ואלו בצדקתן, היו לבז ולכלימה בדור, כמ"ש בני אמי נחרו בי. ומכ"ש שנהיו לעג וקלס בגוים:

וחפו ראשם:    נעשו שפלי נפש [מוטהלאז] מלתקן קלקולי הדור, בשרואין בעצמן שדבריהן מבוזין בעיניהם:

ונדלדלו:    לשון דלות וחלישות כח, גם לשון מיעוט שנתמעטו:

אנשי מעשה:    אנשים שראויין שיעשה מעשה נסים על ידן [כלעיל סי' ס"ג].

וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון:    דע"י ב' דברים יכול הרשע להתגבר על הצדיק, או בכח זרועו להדפו ולרדפו בגלוי, או ע"י כח לשונו להלשינו ולבזותו בסתר בפני כל אדם. ומשניהן א"א להצדיק החלש להנצל, כ"א ע"י מעשה נס מה'. וכיון שנדלדלו בעלי נסים, גברו אלו ב' הכתות:

ואין דורש ואין מבקש ואין שואל:    ג' פעלים אלו, דורש, מבקש, ושואל, כך פירושן:

דורש הוא מצד השואל, שמחוייב הנדרש לעשות כן, כאדם הדורש היכן הוא דבר שלו. כמו כי דרוש ידרשנו ה"א, וכ"כ השעיר השני דרוש דרש משה. בקשה הוא מצד הנשאל, בתורת חנינה ורחמים של הנשאל. שאלה הוא בדבר השוה לשואל ולנשאל אם היה כך או כך, רק שואל אם היה כך [ובזה פירשתי, נדרשתי ללא שאלו (ישעיהו ס״ה:

א׳), דר"ל נתתי להם מקום שידרשוני לגואלם, שהבטחתי להם, ובידם לדרוש שאקיים הבטחתי. והם לא די שאין תובעים קיום הבטחתי, וגם אין מתחננים על זה, אלא אפילו נטייה קצת בלבבם אין להם לדבר זה. ובראותי כאבם, ואטום לבבם, נמצאתי להם בצרתם, אולי ע"י יסוריהם ישחרוני. אבל גם זה לא הועיל, כי לא בקשוני גם שארחם עליהם מצד חנינה, כי הכחישו השגחת העליון בארץ לגמרי, ואמרו עולם כמנהגו נוהג]. וזה שאמר התנא הכא, אין דורש הגאולה והתמורה מצדי בשביל הבטחת זכות אבות, כמ"ש וזכרתי וגו'. גם אין מבקש איתם בתורת חנינה, מצדם. ואל תאמר שלהכי אין מבקשים על זה, ביודעם שאינן ראויים לכך, רק טעם אחרינא איכא, ואין שואל, שאין להם שום נטייה בלבם שיגאלו, כבשר המת שאינו מרגיש באזמל, שכבר הורגלו בעבדות ושפלות, ובכך הם חפצים, כמ"ש במצרים, חדל ממנו ונעבדה את מצרים:

על מי לנו להשען על אבינו שבשמים:    כמ"ש הכתוב [ישעיה ס"ג] וירא כי אין איש וישתומם וכו', ותושע לו ימינו:

רבי אליעזר הגדול אומר מיום שחרב בית המקדש שרו:    התחילו:

חכימיא:    מלמדים הגדולים:

למהוי כספריא:    מלמדי תינוקת:

וספריא כחזנא:    משמשי הצבור:

ועמא דארעא אזלא ודלדלה:    הולכים ומתגרעין:

בעקבות משיחא:    כשכבר יראו העקב ממשיח כי בא:

חוצפא יסגא:    ירבה:

ויוקר יאמיר:    היקרות יתנשא כראש אמיר באילן:

הגפן תתן פריה והיין ביוקר:    שיהיו שכורים רבים, השותים ממרירות נפש:

והמלכות תהפך למינות:    שיתנו יד לאפיקורסת:

ואין תוכחה:    נ"ל המשך הדברים, דע"י ד' דברים מצד השומע אין תוכחה מתקבלת, א' אם השומע חצוף, שהמוכיח מבוזה בעיניו. ב' שהשומע מודאג בפרנסתו, ולהכי אין לבו פנוי לשמוע תוכחת חיים כמ"ש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. ג' שהשומע מובלע בשרירות לבו, וביותר אם שגה בשכר נבלע מהיין [כישעיה כ"ח]. ד' אם רוח אפיקורסת נקפה בו ותהומם אותו, כמ"ש כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחת חיים. ולכן אמר התנא, שבעיקבא דמשיחא יתחברו כל הצדדים האלו לריעותא, שתתרבה הפריצות והחציפות, ומחמת היקרות הגדול יהיה דאגת פרנסה ג"כ, וגם אעפ"כ ילכו בשרירות תאותם עד שישתכרו ביין, וגם המינות יפרוץ מאוד. ובהתחבר כל סבות אלה, בודאי אין תוכחה נשמעת ולכן וירא כי אין איש וישתומם כי אין סומך ותושע לו ימינו וגו' להביא משיח בדור שכולו חייב:

בית ועד:    בית המדרש:

יהיה לזנות:    שבתי מדרשות שלהן היו מחוץ לעיר, שלא ישבתום המון קריה. ומחמת שיפסוק הלימוד בהם, יהיה מקום ההוא נועד לזנות:

והגליל יחרב:    שהיה שם ת"ח וחסידים כדאמרינן [פסחים דנ"ה א'] שהיו מחמירים בדבר טפי מאנשי יהודה. ואפ"ה מדלא הוו דייקי בלשנייהו, לא נתקיימה תורתן בידם, ולא היה להם זכות תורה להגן שלא יחרבו [כעירובין דנ"ג א']:

והגבלן:    שם מקום. ולפע"ד הם הת"ח מנהיגי הדור, השומרים גבול פעולות בני דורם לבלי יעברום:

ישום:    יהיה משומם ומהומם:

ואנשי הגבול:    לרש"י ר"ל הדרים בגבול א"י. ולפע"ד הם הישרים המתנהגים כפי צוויי הגבלן הנזכר בסי' צ"ה:

יסובבו מעיר לעיר:    לחזור על הפתחים:

וחכמת סופרים תסרח:    יהיה לבוז. ותנא והדר מפרש, הגבלן ישום, היינו חכמת סופרים תסרח, ואנשי הגבול יסובבו וכו', משום דיראת חטא ימאס:

אויבי איש אנשי ביתו:    כל זה פסוק הוא [מיכה ז']:

פני הדור כפני הכלב:    אמרו הטבעיים שמקלסתר פניו של אדם ניכר טבעו, יש פניו כשור בסכלותו, ויש כחתול בחנפותו, ויש ככלב בחציפותו, וכו'. אולם אין שום הכרח לאדם, שהוא בעל בחירה לכבוש הנטייה שבטבעו [וערש"י]:

הבן אינו מתבייש מאביו ועל מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים:    מכאן ואילך הוא ברייתא וודאית, והובאה ג"כ [בע"ז ד"כ, ובירושלמי פ"ג דשקלים]:

ר' פנחס בן יאיר אומר זריזות מביאה לידי נקיות:    מי שהוא זריז במעשיו, ג"כ אינו מתעצל מלהתנהג בנקיות:

ונקיות מביאה לידי טהרה:    דכמו שגופו ומלבושיו נקיים, כך פנימיות מחשבותיו טהורים ונקיים:

וטהרה מביאה לידי פרישות:    דמפני שמחשבותיו טהורים, הוא פורש מההמון, משום שרובם אינם חושבין כן, שהישרים מתי מספר בין אלו כמספר פירות האילן בין עליו:

ופרישות מביאה לידי קדושה:    דמפני שפירש א"ע משאר ההמון, עי"ז יוכל להתקדש א"ע במותר לו:

וקדושה מביאה לידי ענוה:    דמדמבזה ענייני עולם, א"כ על מה יתגאה עוד:

וענוה מביאה לידי יראת חטא:    זהו מדריגה יותר גדולה. דעד כאן היה פורש א"ע מהחטא מיראה שיעבור ויקבל עונש. אבל ע"י שרואה בענוותו ושפלותו, וישער נגד זה רוממות הקב"ה, יהיה עי"ז ירא מהחטא ולא מהעונש:

ויראת חטא מביאה לידי חסידות:    עד כאן היה נשמר מאד מלעבור על ל"ת, וזה יותר נקל מלקיים המצות עשה בשמחה לשם שמים. והשתא נתעלה יותר, שיהו גם עשיותיו בחסידות לש"ש:

וחסידות מביאה לידי רוח הקדש:    שע"י שכל מחשבותיו בין בעשיותיו או בבלתי עשיותיו לש"ש, רוח הקודש שורה עליו. והוא מדריגה תחתונה לנבואה:

ורוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים:    שבה נכלל נמי להחיות קדושת הנבואה שמתה בעוונינו בישראל [כיחזקאל ל"ז י"א]:

על ידי אליהו זכור לטוב:    כמה שכתוב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול [ועיין ירושלמי פ"ג דשקלים דאסמיך כל הנהו אקראי]:

בועז

פירושים נוספים