עיקר תוי"ט על סוטה ט

(א)

(א) (על המשנה) כי ימצא. ה"ק שנאמר וענו ואמרו כו' וסדר עגלה ערופה כיצד כי ימצא. גמרא:

(ב) (על המשנה) שלשה כו'. מפרש בגמרא זקניך שנים, ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי באן שלשה:

(ג) (על המשנה) שנים. ות"ק ההיא מבעיא ליה למיוחדין שבשופטיך. ור"י וי"ו דושופטיך דריש למנינא להביא עוד שנים, ות"ק וי"ו לא דריש. גמרא ועתוי"ט:

(ב)

(ד) (על המשנה) ב"ד. דבעינן זקני העיר וליכא. גמרא:

(ה) (על המשנה) דר"א. גמרא קסבר אי אפשר לצמצם וקרובה ואפילו קרובות. פירש"י כמו ובהמה רבה:

(ג)

(ו) (על הברטנורא) דזה אחד מעשרה תנאים שהתנה יהושע. רש"י:

(ד)

(ז) (על הברטנורא) לפי שהוא אמצעות הגוף שכולל כלי המזון שבהם נמשך המאכל. רע"א מקום שאיפת הרוח הוא הצורך הגדול בחיות לפי שנאמר כל וכו'. הר"מ:

(ה)

(ח) (על המשנה) ואין המום כו'. דמהו דתימא נילף מק"ו ומה פרה כו', קמ"ל דלא, דשאני התם דאמר קרא אשר אין בה מום, בה מום פוסל ואין מום פוסל בעגלה. כך למדתי מהגמרא:

(ט) (על המשנה) קשה. פירש הר"מ חזק ההמשכה. וכ"כ בחבורו, נחל ששוטף בחזקה וזה איתן האמור בתורה. אבל רש"י מפרש נחל איתן קשה שלא נעבד. לדבריו נחל האמור כאן אינו של מים אלא עמק. ועתוי"ט:

(י) (על הברטנורא) וק"ק דהול"ל ואם אינו איתן כשר, שזה לשון דיעבד ולשון קצר כו'. והר"מ פירש ענין איתן גדול כמו שנאמר גוי איתן הוא, ואומר אם היה חזק ההמשכה ואפילו שלא היה גדול השעור כשר. בא לומר שאיתן יש בו ב' פרושים, גדול וחזק. ושאמר התנא דקפידת הכתוב על החוזק ואע"פ שאינו גדול. ועתוי"ט:

(יא) (על הברטנורא) דגמר עריפה עריפה מחטאת העוף. גמרא:

(ו)

(יב) (על המשנה) במקום. בגמרא יליף ליה:

(יג) (על המשנה) בלא מזון. והוצרך ללסטם את הבריות ולכך נהרג. רש"י:

(יד) (על המשנה) בלא לויה. יחידי בלא חבורה. רש"י:

(טו) (על המשנה) אומרים. כדכתיב לעיל ונגשו הכהנים בני לוי ולא פירש על מה הם נגשים. רש"י:

(טז) (על המשנה) לא היו כו'. כלומר ונכפר דכתיב בקרא לאו אוענו ואמרו קאי שיהא אף זה בכלל אמירה אלא מלתא באנפי נפשה היא שרוה"ק בשרם כו'. רש"י:

(ז)

(יז) (על המשנה) ותרעה. פירש"י דס"ל האי תנא דאין ירידתה לנחל איתן אוסרתה אלא עריפתה. והר"מ פירש דירידתה אוסרתה בהנאה ואפ"ה תצא כו' דאדעתא דהכי לא אקדשה. ועתוי"ט:

(ח)

.אין פירוש למשנה זו

(ט)

(יח) (על הברטנורא) כדת"ר לא נודע מי הכהו הא נודע מי הכהו אפילו אחד בסוף העולם הכיר בו לא היו עורפין:

(יט) (על המשנה) משבא כו'. ורצחן מפורסם היה:

(כ) (על המשנה) בן הרצחן. בריה קטילא. ירושלמי:

(כא) (על המשנה) לא אפקוד כו'. ת"ר ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו, ואומר לא אפקוד וגו' מאי ואומר, וכ"ת עון דידה אין, דבניה ודבנתיה לא, ת"ש לא אפקוד וגו', וכ"ת עון אשת איש אין עון דפנויה לא, ת"ש כי הם עם הזונות יפרדו, הם עצמם נואפים כפרדים הללו. רש"י:

(כב) (על הברטנורא) ושכחה ומחלוקת. ועד ימיהן לא היה מחלוקת בחכמי ישראל כולן היו אומרים דברים כנתינתן למשה מסיני. והן הראשונים שנחלקו בסמיכת קרבנות יו"ט כדאיתא בחגיגה והוא מחלוקת ראשון שהיה בישראל בדברי תורה. רש"י:

(כג) (על המשנה) אין אשכול וגו'. לראיה שאשכול נאמר לכנוי אדם החשוב בעיני אלהים יתברך:

(י)

.אין פירוש למשנה זו

(יא)

(כד) (על המשנה) השיר כו'. פירשו הפוסקים בשם ר' האי גאון ז"ל דהיינו שיר של אהבה שבין אדם לחבירו ולשבח יפה ביפיו. אבל שירות ותשבחות וזכרון חסדים של הקג: "ה מנהג כל ישראל לאמרן בבית חתונה ובבית המשתאות בקול נגינות ובקול שמחה:

(כה) (על הברטנורא) משום דמנלן דמשבטלה סנהדרין כתיב כדאית' בגמרא ומשום דבהאי קרא לא כתיב ביה דאסור אלא משמע דנשבת מאליו, להכי מייתי מתניתין קרא בשיר לא ישתו, דלמיסר משמע:

(כו) (על הברטנורא) והם הזקנים שאמר הקב"ה עליהן תתן לך בכל שעריך. הר"מ:

(יב)

(כז) (על הברטנורא) ומדקדוק הלשון שם העצם לא יתרבה, ואם כן האיך אמרו צופים. ונראה לפרש לדברי הר"ב שהמקום הוא נקרא צופים בלשון מקרא כמה דאת אמר הרמתים צופים. וכן נקרא בימי התנאים אלא שנשתבש אח"כ בפי ההמון והיו קוראין אותה צופיאה. ולשון הר"מ, דבש הבא מא"י נקרא צופים. משמע שר"ל שהדבש נקרא צופים. ועתוי"ט:

(כח) (על הברטנורא) לוותר ממונם לנוי הדור מצוה ולצדקה ולהוצאת שבתות ויו"ט. רש"י:

(כט) (על המשנה) גמר. וסיפיה כי פסו אמונים מבני אדם. ואע"ג דדוד אמרו, מצינו לו כמה מזמורים שאמרן על העתיד:

(יג)

(ל) (על הברטנורא) וסיפיה דקרא וכל חלב תיו. וש ודגן. ואע"ג דקרא בתרומה משתעי, הושאל שם מעשרות לכל המתנות. ונקט דגן לפי שהוא צורך לבני אדם יותר מהכל, והוא הדין לתירוש ויצהר:

(יד)

(לא) (על הברטנורא) ואל מצנים יקחהו, מתורגם פולמסן במאני זיינא ידברוניה:

(לב) (על הברטנורא) ופירשו התוספ' עטרות שעושין כעין כיפה למעלה מראשו. ועתוי"ט:

(לג) (על הברטנורא) ותימא דקדמו טובא לטיטוס כו', וי"ל דמעיקרא גזרו ולא קבלו מינייהו כו'. תוספ':

(לד) (על הברטנורא) ותימא דלא תנן לה נמי. וי"ל דשנויה הוא בהדי איסור גדולין דסוף פ"ז דב"ק ולא הוצרך לשנותה בכאן:

(לה) (על המשנה) ורבותינו. ר"ל רבינו הקדוש המחבר. הר"מ:

(טו)

(לו) (על הברטנורא) וז"ל רש"י, מושלי משלות לתת אות אמלתא וטעם לחכמה לכנוס בה בשערי בינה, כגון ממשלת שועלים. ומ"ם ראשונה במקום מן:

(לז) (על הברטנורא) ולשון הכתוב לשקוד על דלתותי יום יום. ומפרש בשרשי קמחי, ענין המהירות וההשתדלות וההתמדה על הדבר:

(לח) (על המשנה) העושר. כדאמרינן תריסר אלפי עגלי הוה מעשר מעדריה כל שתא. רש"י:

(לט) (על הברטנורא) ולבי מהסס, שא"כ כינוי השם שלא לכבודו. והר"מ כתבם, ופירוש קטנותם של חסידים בכללם ושרשם, לפי ששורש הדבר ותחלתו קטן ע"כ. ובירושלמי גרס שהיה תמציתן של חסידים:

(מ) (על המשנה) כתב רש"י זה לא ידענא מה היא ע"כ. ואנא לא ידענא אמאי לא מפרש כעין שמפרש לזיו הכהונה:

(מא) (על המשנה) ומתה. לא ידענא אמאי נקט לשון משונה ולא קאמר ובטלה:

(מב) (על המשנה) זיו הכהונה. שהיה חכם ועשיר וכהנים רבים אוכלים על שלחנו רש"י. וז"ש חכם צ"ל כהן:

(מג) (על המשנה) חברים. ר"ל תלמידי חכמים שנקראו כן ע"ש שחברתם חברה נאמנת. ובני חורין. מיוחסים. רש"י. חפו ראשם, שגברה ידי עזי פנים שהם עשירים ואלו עניים. ונדלדלו כו' אין חש להם:ואין דורש, לישראל. ואין מבקש, עליהם רחמים. עכ"ל רש"י:ואין שואל. בשלום חבירו. נ"ל:הגדול. הוא ר"א בן הורקנוס תלמיד ריב"ז: שרו חכימיא, התחילו החכמים:ספריא. מלמדי תינוקות שהם קטנים מן החכמים:כחזנא. עיין ריש פ"ז דיומא:כעמא דארעא. כעמי הארץ, דהיינו כאנשים הנבערים מדעת ומיראת ה':

(מד) (על המשנה) מבקש. ול"ק דלא אמר ואין דורש, כיון דתרי תנאי נינהו, ולישנא דמר הכין ולישנא דמר הכין:

(מה) (על המשנה) בעקבות כו'. לפני ביאת משיח. רש"י:

(מו) (על המשנה) יאמיר. בפרק חלק גרס יעוות. ופירש"י שלא יכבדו זה את זה. ל"א מכובד שבהן יהא עוותן ורמאי, ע"כ. או יאמיר מענין גבהות כו', ויהיה ענינו היוקר יגדל עד למעלה, כאדם האומר יש יקרות שאין למעלה הימנו. ועתוי"ט:

(מז) (על המשנה) ביוקר. שהכל עוסקין במשתאות: ואין תוכחה, אין לך אדם שיוכל להוכיח, שכולם נכשלים בחטאות, וכשמוכיחן א"ל אתה כמוני:

(מח) (על המשנה) זריזות כו'. פירוש זריזות שהוא זהיר ומהיר במצות. כד"א זריזין מקדימין למצות. הר"ן. וכן בכללו שהוא זריז להשמר עצמו שלא תבא עבירה לידו. רש"י. ופירוש נקיות, נקי באין חטא:

(מט) (על המשנה) טהרה. פירש"י צח ולובן ועדיף מנקי. והנ"י מפרש טהרת הלב בשימנע עצמו מעבירות יגרום לו שאפילו במחשבתו לא יחטא. ועתוי"ט:

(נ) (על המשנה) פרישות. אף מדבר המותר פורש, להחמיר על עצמו. רש"י:

(נא) (על המשנה) קדושה. שהוא פרישות טפי להתקדש אפילו מהצריך לגופו, כגון נזירות יין ותעניות. י"מ. ויהיה פירוש קדש עצמך במותר לך שאמרו תז"ל כלומר במותר וצריך לך:

(נב) (על המשנה) ענוה. מתוך שהוא מבזה עניני העולם בא לידי ענוה. הר"נ:

(נג) (על המשנה) יראת חטא. היינו שמצד החטא בעצמו מתירא. ולא מיראת הפורענות. אלא מאהבת המקום או מפני מוראו ואין זה מורא פורענות אלא שמוראו וגדלו ואימתו מוטלת עליו. א"נ ר"ל שמדקדק מאוד פן יכשל בתטא אפילו בשוגג. י"מ.

(נד) (על המשנה) חסידות. פירוש שכל מעשיו לשם שמים. הר"ן. ולי נראה לפרש דהיינו ויתורו עם חביריו לפנים משורת הדין במשאו ומתנו. י"מ:

(נה) (על המשנה) רוח הקודש. להשרות עליו שכינה. רש"י:

(נו) (על המשנה) תחיית המתים. בירושלמי, דכתיב ונתתי רוחי בכם וחייתם, שבתחלה יתן בהם רוה"ק, וע"י זה יחיו. וכן פירוש נ"י ונתתי רוחי בכם, שרוה"ק נדבקת בהם. ואע"ג דפשוטו נתינת הרוח בגופם כדי שיחיו, מדכתיב רוחי ולא רוח משמע הרוח המיוחד לה' דהיינו רוה"ק. י"מ:

(נז) (על המשנה) ע"י אליהו ז"ל. ובירושלמי תחיית המתים מביאה לידי אליהו, ומייתי מדכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. ופירש הר"ן וכיון דבשביל אותו יום אתי אליהו נמצא שתהיית המתים גורמות לאליהו שיבא: