רמב"ם על נגעים ג

<< · רמב"ם · על נגעים · ג · >>

ראו גם נוסח המשנה נגעים ג רמבם

נגעים פרק ג

משנה א

הכל - ואפילו עבדים, ואפילו קטן בן יומו מיטמא בנגעים.

ואתה תמצא לשון התורה בכלל הנגעים "והסגירו הכהן"(ויקרא יג, ה), "טמא יטמאנו הכהן"(ויקרא יג, מד), "וטהרו הכהן"(ויקרא יג, ו), ושם חתוך הדין בהסגר ובהחלט ובפטור לכהן. ודע שהכהן החלל פסול לראות את הנגעים, לאמרו "או לאחד מבניו הכהנים"(ויקרא יג, ב), וידוע שבני אהרן כהנים אמנם רצה בו שיהיו בכהונתם להוציא חללים.

ואמרו "וראהו הכהן"(ויקרא יג, ז) רמז שלא יראה בלתי נגע אחד, וכאשר ראה אותו ודן בו במה שדן, ישוב ויראה נגע אחר. וכן אם היו שני נגעים באיש אחד לא יראה אותן יחד, לאמרו יתברך "וראה הכהן את הנגע"(ויקרא יג, ג).

ואמרו בתחילה, ובסוף שבוע - עניינו שאלו הדינים כולן לא יהיו נאותים אלא בתחילה מה שיעמוד לפני הכהן, שהוא אז יפטור או יסגיר או יחליט, או בסוף שבוע, או סוף שבוע הראשון או סוף השני אם היה ממי שמחייבהו הסגר שני, אולם אם יסגיר או יחליט או יפטור קודם שלמות השבוע או אחריו, הנה אין דרך אל זה לפי שהפסוק אמנם שפט שיהיה הראיה בתחילת העניין או בסוף השבועות.

ואמרו אין מסגירין את המוחלט - ירצה בו שהוא כאשר התחדש לו הנגע ימצא בו ההסגר בתוך ימי חילוטו לא יסגירו, כי אסור זה לאמרו "לא יסגירנו כי טמא הוא"(ויקרא יג, יא). וכן אין מחליטין בתוך ימי החלט כאשר התחדש לו נגע אחר יתחייב להחליט גם כן, ולא יחליט מה שראוי להחליט בתוך ימי הסגר, ולא יסגיר בתוך ימי הסגר בנגע אחר. וכבר התבאר בספרי שיכול שיאמר לו בעת אחת אם בתחילה אם בסוף שבוע, הרי אתה מוסגר בזה ומוחלט בזה או מוחלט בזה ומוסגר בזה. [אמנם] אם אחר שיתחדש עניין אחד מהדינים כמו שראוי לנגע האחד, לא ישוב וידון עליו במה שראוי לנגע השני והוא בתוך הסגרו של נגע ראשון או בתוך חילוטו.

ואמרו מסגיר, ופוטר - עניינו שהוא בתחילה או בסוף שבוע יאמר לו הרי אתה מוסגר בנגע זה ופטור מזה, וכן גם כן שיאמר לו הרי אתה מוחלט בנגע זה ופטור מזה.

וכבר התבאר בתוספתא שהכהן אשר יראה הנגע בתחילת העניין הוא אשר יראה אותו בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני, והוא (אשר) בעצמו אשר יסגיר או יחליט או יפטור. ואם מת הכהן הראשון, רואהו כהן שני. וכאשר ראה הכהן את הנגע והסגירו ומת הכהן, הנה דין הפסיון כבר הוסר בזה, לפי שהפסיון יוודע בהיקש למה שקדם. וכבר הקדמנו שלא יראה את הנגעים אלא מי שהרגיל בכל מיניהם, כמו שביארו בתוספתא באמרם "עד שיהא בקי בהן ובשמותיהן". ובסיפרא "להורות ביום הטמא וגו', אמרו מלמד שאינו רואה את הנגעים עד שיורנו רבו":

משנה ב

אמר יתברך "וצוה הכהן, ופנו את הבית"(ויקרא יד, לו), הנה כבר המתין הפסוק מידה מן הזמן עד שיפנה כל שבבית, ואחר כך יראה וידון עליו.

אמרו בסיפרא "אם ממתינים לו לדבר הרשות, לא ימתינו לו לדבר מצווה", ולזה חתן שהוא עוסק במצות פריה ורביה, או האדם במועד אשר הוא מתעסק במצוות הרגל, ימתין עד שיעבור הרגל או החופה. וכן בביתו ובבגדיו, כאשר התחדש בהן צרעת לא יראה עד אחר הרגל או החופה, כדי שלא יעצב באופן מאופני העצבון:

משנה ג

אמרו בשני שבועות - רצה בו שהוא כאשר יעמידהו שבוע אחר שבוע בקצת נגעי עור בשר, אשר יתחייב בהן זה לשון התורה "והסגירו הכהן שבעת ימים שנית"(ויקרא יג, ה). אולם אלו סימנים כולן בפסוק, אמר "ושער בנגע הפך לבן, וטמא אותו"(ויקרא יג, ג), אמר "והנה פשתה המספחת בעור, וטמאו הכהן"(ויקרא יג, ח), אמר "ומחית בשר חי בשאת, צרעת נושנת היא"(ויקרא יג, י). ואם אינו מבואר בפסוק בבהרת מחית בשר חי, אבל כל מה שהוא מבואר בבהרת הוא מחויב בשאת, וכל מה שהוא בשאת הוא מחויב בבהרת, כמו שביארנו בראש המסכתא, וכן בשאר מראות נגעים. ויתבארו זה מזה שכל אחד מהארבע מראות הוא לבן או שיתערב בו מעט אדמימות כמו שקדם בראש המסכתא, כאשר יהיה באיזה מראה מהן יתחדשו בגוף אחד מאלו השלושה דברים, והוא שער לבן או מחיה או פסיון בעור, הנה הוא טמא בין שיראה זה הסימן בתחילה או בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או לאחר הפטור, וכבר ביארנו שהפסיון לא יצוייר היותו בתחילה.

וביארנו גם כן שהשני שבועות שלושה עשר יום, וזה שיום שביעי של שבוע ראשון עולה לכאן ולכאן כמו שביארנו בפרק הראשון:

משנה ד

הפסוק לא ידין בשחין ובמכוה כאשר התחדש בהן צרעת בהסגר שני, ואמנם בא בהם ההסגר שבעה ימים לבד במה שיצטרך הסגר, ואחר השבוע יחליט או יפטור. ולא נזכר בהן מחיה, ואמנם אמר בנגע השחין "ושערה הפך לבן"(ויקרא יג, כ), ואמר בו גם כן "ואם פשה תפשה בעור"(ויקרא יג, כב), ואמר במכות אש "והנה נהפך שער לבן בבהרת"(ויקרא יג, כה), ואמר בו גם כן "ואם פשה תפשה בעור"(ויקרא יג, כז).

ולא יצטרך שאשוב בכל מקום לפרש שהפסיון אי אפשר אלא אחר זמן לא פחות משבוע, כמו שהשרשנו:

משנה ה

נתקים - הם נגעי הראש.

והוא אשר אמר יתברך בהם "נתק הוא"(ויקרא יג, ל), וזכר בו גם כן "והסגירו שבעת ימים שנית"(ויקרא יג, לא), וזכר בסימן הטומאה "ובו שער צהוב דק"(ויקרא יג, כט), ואמר בו גם כן "והנה פשה הנגע בעור"(ויקרא יג, לו):

משנה ו

ירצה בזה הנגעים אשר יתחדשו בקרחת ובגבחת, אמר השם יתברך בהן "כמראה צרעת עור בשר"(ויקרא יג, מג), הנה כמו שצרעת עור בשר תטמא במחיה ובפסיון ובשני שבועות, כן גם כן זאת הצרעת אשר יהיה בקרחת ובגבחת.

ולא יצויר בכאן שער לבן, לפי שהקרחת וגבחת הוא מקום שאין בו שער:

משנה ז

אמר בנגעי בגדים "ירקרק או אדמדם"(ויקרא יג, מט), ואמר גם כן "כי פשה הנגע בבגד"(ויקרא יג, נא), [ואמר] "והסגירו (הכהן) שבעת ימים שנית"(ויקרא יג, נד):

משנה ח

אמר בנגעי בתים "שקערורות ירקרקות או אדמדמות"(ויקרא יד, לז), ואמר בהן גם כן "והנה פשה הנגע בקירות הבית"(ויקרא יד, לט).

אולם השלשה שבועות הנה אין בו פסוק מבואר, אבל הוא מן הפסוק והפירוש [המקובל], וזה:

• שהוא אמר "והסגיר את הבית שבעת ימים"(ויקרא יד, לח),
• אחר כך צוה שאם ימצא הנגע בתוספת שיקלוף אלו האבנים ויסיר הטיט ויטוח הבית פעם שנית, והוא אמרו "ועפר אחר יקח, וטח את הבית"(ויקרא יד, מב),
• עוד בא הפסוק אחר זה ואמר "ובא הכהן, וראה והנה פשה הנגע בבית"(ויקרא יד, מד), ובאה הקבלה שזה הפסוק לא בא בצרעת שתשוב בבית אחר הטיח לפי שהוא אז לא יצטרך לפסיון, אבל כאשר יראה בה צרעת יהרוס הבית,

• והוא אמרם "צרעת ממארת"(ויקרא יד, מד) (האמורה) לגזירה שווה, מה צרעת ממארת האמורה בבגדים יטמא את החוזר אף על פי שאינו פושה, אף צרעת ממארת האמורה בבתים יטמא את החוזר אף על פי שאינו פושה".
• ואמנם בא זה הפסוק אשר אמר "והנה פשה הנגע בבית" אחר שבוע שלישי, ואם פשה הנגע אחר זה יהרס, ובו נאמר "והנה פשה הנגע בבית", והנה אוסיף לך ביאור במקומו בזו המסכתא.

הנה כבר התבאר לך:

• שאין אצלנו הסגר בכל מיני הנגעים פחות משבוע אחד והן שחין והמכוה, ולא יותר על שלושה שבועות והן נגעי בתים.
• וכבר התבאר לך שכל מיני הנגעים ששה מינים: נגעי עור בשר, ונגעי שחין ומכוה, ונגעי ראש וזקן, ונגעי קרחת וגבחת, ונגעי בגדים, ונגעי בתים.

• ושכל מין מהם כאשר יראו, יטמא.
• וסימן אחד יכלול כולם והוא הפסיון, כאשר יראה יטמא, שהוא לא יהיה כי אם אחד שבוע אחד ומעלה.

וזה כולו מבואר:

משנה נגעים, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב