משנה נגעים ג ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק ג · משנה ד | >>
השחין והמכוה מיטמאין בשבוע אחד, ובשני סימנין -- בשער לבן ובפשיון.
בשער לבן -- בתחלה, בסוף שבוע, לאחר הפטור.
ובפשיון -- בסוף שבוע, לאחר הפטור.
ומיטמאין בשבוע אחד, שהוא שבעת ימים.
המכווה, והשחין - מיטמאין בשבוע אחד,
- ובשני סימנין - בשיער לבן, ובפסיון.
- בשיער לבן - בתחילה, בסוף שבוע, לאחר הפטור.
- בפסיון - בסוף שבוע, לאחר הפטור.
- ומיטמאין בשבוע אחד - שהוא שבעת ימים.
הפסוק לא ידין בשחין ובמכוה כאשר התחדש בהן צרעת בהסגר שני, ואמנם בא בהם ההסגר שבעה ימים לבד במה שיצטרך הסגר, ואחר השבוע יחליט או יפטור. ולא נזכר בהן מחיה, ואמנם אמר בנגע השחין "ושערה הפך לבן"(ויקרא יג, כ), ואמר בו גם כן "ואם פשה תפשה בעור"(ויקרא יג, כב), ואמר במכות אש "והנה נהפך שער לבן בבהרת"(ויקרא יג, כה), ואמר בו גם כן "ואם פשה תפשה בעור"(ויקרא יג, כז).
ולא יצטרך שאשוב בכל מקום לפרש שהפסיון אי אפשר אלא אחר זמן לא פחות משבוע, כמו שהשרשנו:
השחין והמכוה. לקמן בר"פ תשיעי מפרש איזהו שחין ואי זו היא מכוה:
מיטמאין בשבוע אחד. מה שחלוקין משאר נגעים בשבוע אחד היינו לענין טהרה דשאר נגעים יש להם ב' הסגרות ואלו בסוף שבוע ראשון אם לא פשה ולא נולד שער לבן פוטרו ולשון מיטמאין דנקט הכי קאמר כשבאו אלו שני סימנין בסוף שבוע אחד טמא הא לא באו טהור:
תניא בתחלת תורת כהנים בברייתא דרבי ישמעאל כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טעם אחר שהוא כענינו יצא להקל ולא להחמיר כיצד (ויקרא יג) ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא או בשר כי יהיה בעורו מכות אש והלא שחין ומכוה בכלל כל הנגעים היו וכשיצאו לטעום טעם אחר שהוא כענינו יצאו להקל ולא להחמיר להקל עליהם שלא ידונו במחיה ושלא ידונו אלא בשבוע אחד:
השחין והמכוה מיטמאין בשבוע אחד - דשאר נגעים יש להן שני הסגרות, ואלו אם לא פשה בשבוע ראשון ולא נולד שער לבן, פוטרו. ולשון מיטמאין דנקט, הכי קאמר ז, כשבאו אלו שני סימנים בסוף שבוע אחד, טמא, הא לא באו, טהור:
השחין והמכוה. לקמן בפ"ט מפרש איזהו שחין. ואיוהו מכוה. הר"ש:
מיטמאין בשבוע אחד. לשון הר"ב דשאר נגעים יש להן שני הסגרות וכו'. והר"ש הקדים וז"ל מיטמאין בשבוע אחד מה שחלוקין משאר נגעים בשבוע א'. היינו לענין טהרה דשאר נגעים יש להן וכו':
בשבוע אחד ובשני סימנין. הפסוק לא ידון בשחין ובמכוה כאשר התחדש בהן צרעת בהסגר שני. ואמנם בא בהם ההסגר שבעה ימים לבד במה שיצטרך הסגר ואחר השבוע יחליט או יפטור. ולא נזכר בהם מחיה. ואמנם אמר בנגע השחין ושערה הפך לבן. ואמר בו ג"כ ואם פשה תפשה בעור. ואמר במכות אש והנה נהפך שער לבן בבהרת. ואמר בו ג"כ ואם פשה תפשה בעור. הרמב"ם:
(ז) (על הברטנורא) והר"ש הקדים וזה לשונו, מיטמאין כו', מה שחלוקין משאר נגעים בשבוע אחד, היינו לענין טהרה, דשאר נגעים יש להן כו', כלשון הר"ב:
השחין והמכוה מטמאין בשבוע אחד וכו'. פי' אם נולדה בהרת במקומן כדמפרשי קראי ודוקא כשנולדה הבהרת על צרבת השחין דהיינו שהתחיל להתרפאת עד שנעשה קרום כקליפת השום אז יש לו דין סימני טומאה דשחין ומכוה ושבוע אחד אבל אם עדיין לא קרם כקליפת השום טהור והיינו דתנן לקמן ספ"ו וגם בפ"ט היו מורדין טהורין וגם שלא נתרפאו לגמרי עד שנעשה הבשר צלקת שאם נתרפאו לגמרי נידון בשלשה סימנין ובשתי שבועות כדין עור הבשר ממש דתנן לעיל בסמוך וכל זה תמצאנו מבואר לקמן בפ"ט כמו שכתבתיו שם:
ובסוף שבוע. בוי"ו ולאחר הפיטור בוי"ו צ"ל בכולהו באבי. תניא בתחלת ת"כ בברייתא דר' ישמעאל כל דבר שהי' בכלל ויצא לטעון טעון אחר שהוא כענינו יצא להקל ולא להחמיר כיצד ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא או בשר כי יהי' בעורו מכות אש והלא שחין ומכוה בכלל כל הנגעים היו וכשיצאו לטעון טעון אחר שהוא כענין יצא להקל ולא להחמיר להקל עליהם שלא ידונו במחי' ושלא ידונו אלא בשבוע אחד:
יכין
השחין והמכוה: שחין היינו שנפסד העור ע"י הכאה או ע"י חולי שבגוף. ומכוה היינו שנפסד העור ע"י אש. או ע"י רותחין שנפלו על בשרו. ושניהן כשהן עדיין מורדין. דהיינו שיש במקום החבורה ליחה. אינן מטמאין בנגעים. וכשנתרפאו לגמרי ונעשו צלקת. אז הנגע שנולד שם דינו כשאר נגע שבעור הבשר. אבל כשנתרפאו רק קצת. ועלה עליהן קרום כקליפת השום. אז הנגע שנולד על הקרום. זהו שנקרא שחין או מכוה:
מיטמאין בשבוע אחד: ר"ל אף בלא סי' טומאה צריך לסגרו עכ"פ שבוע א'. וכשלא ימצא בו בסוף השבוע סי' טומאה פוטרו אבל בשאר נגעים שבאדם בעמד בעיניו שבוע א' אינו מטהרו עד שחוזר ומסגירו עוד שבוע ב':
שהוא שבעת ימים: פשוט ששבוע א' הוא ז"י. רק אפ"ה נקט הכי איידי אינך. א"נ קמ"ל דאף שלא מצא בה בסוף שבוע סי' טומ'. אפ"ה טמא כל יום הז'. שהרי צריך טבילה והע"ש:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת