רמב"ם על מעשר שני ד

מעשר שני פרק דעריכה

משנה אעריכה

יוקר וזול - הפכים, ועניינם ידוע.

ואמרו המוליך - אם עבר והוליך, אבל לכתחילה אסור, אלא פודהו במקומו או מעלה אותו לירושלים.

השבח לשני - עניינו כי אותו השבח שהשביחו דמיהן הם למעשר שני, לפי שהפירות יותר שוות במדינה ממה שהם שוות בשדה בלי ספק. שאם היו הפירות שוות בשדה על דרך הדמיון סלע אחד, והכניסן למדינה והם שווין שני סלעים, צריך לפדותם בשני סלעים.

ומי שהוא חייב להוליכן עד שיגיעו למדינה, אין לו לחשוב השכר על מעשר שני, וזהו עניין אמרם והיציאות מביתו, ו"יציאה" כמו ההוצאה, וקראו אותה כן לפי שהוא ממון יוצא מרשותו של אדם:

משנה בעריכה

אמרו בשער הזול - הוא מה שפירש ואמר כמו שהחנוני לוקח.

ושולחני - הוא המחליף. ו"שולחן" שם לתיבת השולחני ויחסוה אליו.

ופורט - הוא מה שלוקח השולחני מבני אדם.

ומצרף - מה שנותן להם.

אמר בכאן, שאם היה השולחני בדרך הדמיון לוקח בסלע עשרים וחמש מעות, הוא נותן בו כשמחליף עשרים וארבעה מעות, ומי שרצה להחליף מעות, והם המעות בדרך הדמיון שהוא רוצה להחליף סלע, יש לו להחליף אותו סלע בעשרים וארבעה מעות, שהם חילופי סלע כשלקח משולחני.

אכסרה - כלומר באומד, וכבר בארנו זה (דמאי פ"ב מ"ה). והטעם בזה כי הפדיון לא יהיה אלא בדמי הדבר הנמכר, ואם פדאו בעליו יוסיף חומש למאמר השם יתברך "וחמישיתו יוסף עליו"(ויקרא כז, לא). וכשיהיה מכר, הנמכר שהוא רוצה לפדותו יפה ואין בו הפסד, יהיה ערכו ידוע, וכשהתחיל להיפסד לא יוודע ערכו, לפי שכשיעור ההפסד ישתנה הערך.

ואמרם על פי שלשה - צריך שיהיו סוחרים, ואפילו יהיה אחד מהם נכרי או בעל הממון הרי זה מותר.

היין שקרם - כלומר שהתחיל להחמיץ.

ופירות שהרקיבו - כמו נתעפשו.

ומעות שהחליאו - עניינו שכהו או העלו חלודה ונשתנה מראיהן, והוא כמו "החלידו":

משנה געריכה

כבר בארנו במה שקדם כי החומש הוא רביע עיקר הממון, והוא אומרו "עד שיהא הוא וחומשו חמשה", שהוא נותן במה שישוה סלע, סלע ודינר, כי הסלע ארבעה דינרים.

והדינר ששה מעין, והמעה ארבעה איסרים, אם כן איסר חלק מששה ותשעים מן הסלע. ומה שנתנו מעלה ל"סלע ואיסר" על "סלע ודינר", שאף על פי שהוא יותר, לפי שהוא יכול להערים על החומש ולא יתן אותו כמו שיתבאר לקמן, על כן נחוש לתוספת שתהיה בעיקר, וכן נתנו הטעם בתלמוד.

ודע כי מעשר שני ממון גבוה הוא, ולפיכך לא תתקיים בו המתנה אלא בתנאי, והוא שיתננו לו והוא טבל, רוצה לומר קודם הוצאתו והפרשתו, אבל כשהוציאו אין לו רשות ליתנו במתנה בשום פנים:

משנה דעריכה

עבד עברי אין גופו קנוי אלא מעשה ידיו בלבד, והוא כמו שכיר, כמו שאמר השם יתברך "כי משנה שכר שכיר" וגו'(דברים טו, יח):

משנה העריכה

זאת ההלכה יתבאר בה גם כן מדרכי החילול בהערמה. ולפי שהקדים בהלכה הקודמת כיצד יערים בנתינת המעות במתנה, הודיע גם כן בכאן איך יוכל להערים כשלא יהיו לו מעות מצויות, שאי אפשר לו לתתם מתנה, לפי שאינן מצויות אלא על גבי קרקע כמו שיתבאר במקום אחר.

ולפיכך יתן אלו הפירות של מעשר שני שהם מצויות מתנה לחבירו, ויזכה בהם חברו, ויחזור ויפדה אותן ממנו במעות שיש לו בביתו, ולא יתחייב בחומש לפי שכבר נתנו מתנה. וכבר בארנו בפרק שלישי (משנה ד) שאין מתנאי פדיון מעשר שני שיהיו הפירות והמעות מצוין במקום אחד.

ומה שאמר בכאן פירות מעשר שני מתנה, יתקיים זה על דרך שזכרנו קודם אם היא זו המשנה לדברי הכל, שיהיה זה בפירות מעשר שני עצמן אחר הוצאתן, ותהיה זו המשנה למי שסובר ש"מעשר שני ממון בעלים, ותתקיים בה המתנה":

משנה ועריכה

קרא בזו ההלכה "מעשר" לפירות הנלקחים במעות מעשר שני, וקרא "פדיה" נתינת הזהב של מעשר שני, לפי שאותן הדמים יצאו לחולין בלי ספק. וכל זה שלא הקפידה על המילות, שכיון שהעניין ידוע וזכור.

ואמר, כי אם קנה פירות מדמי מעשר שני בסלע ומשך הפירות, שנתחייב בקנייתן, כמו שנתננו העיקר במה שקדם, ולא הספיק לתת המעות עד שעמד בשני סלעים מה שקנה בסלע, שיתן למוכר סלע במה שקנה ממנו, וירויח הוא סלע אחד, ויוציא אותו במה שירצה ליהנות בו, לפי שאלו הפירות הם שני סלעים (הם) שוות, ולפיכך חושב אותם במעות מעשר שני בשני סלעים, וזהו עניין אמרם ומשתכר בסלע.

ומעשר שני שלו - עניינו שחוזר במניינו וחושב אותו בשני סלעים, כמו שהוא שווה.

ואם היה הדבר להפך, וחזר מה שקנה בשני סלעים בסלע אחד קודם שיתן הזהב, נותן לו סלע שהוא שווה עכשיו ממעות מעשר שני, והסלע השני מן החולין כדי שלא יהיה עליו מכשול, רוצה לומר על המוכר, שיתן לו שני סלעים מן המעשר שני, ואלו הפירות הם שוות עכשיו סלע.

ואם היה המוכר עם הארץ - מותר לו שיתן לו הסלע השני מדמי מעשר שני של דמאי, לפי שעם הארץ נופל ברוב בזה המכשול, וחזקתו שהוא משמש בדמאי ואינו מוציא ממנו מעשר בשום פנים, ולפיכך מותר שיתן לו מעות מעשר שני של דמאי:

משנה זעריכה

לא קרא שם - עניינו שלא אמר "הרי זה פדיון מעשר שני". וכמו כן נתינת הגט או הקדושין, אם לא אמר לה "הרי זה גיטך" או "הרי את מקודשת בזה".

רבי יוסי אומר, אין צריך לפרש בשום דבר מאלו העניינים, מפני שהעניין יורה עליו.

והלכה כרבי יוסי בשני המאמרים:

משנה חעריכה

כבר בארנו כי "איסר" רובע המעה, ו"פונדיון" חצי המעה, וכן אמרו "פונדיון שני איסרין".

וכשלקח איסר של חולין והפרישו לאכול כנגדו מפירות מעשר שני, וחזר אותו האיסר מעות מעשר שני, ואכל מה שהיה שווה חצי איסר, ונשאר לו לאכול חציו מן המעשר ויחזור אותו איסר מעות מעשר שני, ואחר כך הלך למקום אחר ששווה שם האיסר כמו הפונדיון שהוא שני איסרים, והוא אכל כבר מה ששוה איסר, הרי יש לו לאכול באיסר שני מפירות מעשר שני, ואז יחזור אותו האיסר שהיה חולין מעות מעשר שני.

וכמו כן אם הניח פונדיון של חולין לאכול כנגדו מפירות מעשר שני, ואכל באיסר שהוא חצי פונדיון ונשאר לו לאכול באיסר שני, והלך במקום שאין לוקחים שם פונדיון אלא באיסר, נחשוב הפונדיון שאכל כנגד חציו שהוא איסר, ואין לו לאכול עליו אלא חצי איסר בלבד, וישוב הפונדיון כולו מעות מעשר שני. וזהו עניין אמרם פלג רוצין בו חצי איסר.

וכאשר השלים לדון בדיני מי שהניח מעות של חולין לאכול כנגדן מעשר שני, התחיל בדיני מי שהניח מעות מעשר שני לאכול כנגדן, כמו שהוא חייב לעשות בירושלים.

ואמר, המניח איסר של מעשר שני, אוכל עליו אחד עשר באיסר, ואחד ממאה באיסר - ועניין זה המאמר שאם יהיה אותו איסר של מעשר שני של דמאי, ואכל בעשרה חלקים מאחד עשר חלקי האיסר, ונשאר עליו חלק מאחד עשר, כבר יצא האיסר לחולין. כיצד?, כגון שהיו הרמונים אחד עשר באיסר, כיון שאכל עשרה רמונים, יצא האיסר לחולין. ואם יהיה האיסר של מעשר שני של ודאי, הדין בו "אחד ממאה". כיצד?, כגון שיהיו התאנים מאה באיסר, ואכל תשעים ותשעה תאנים על האיסר, הרי יצא האיסר לחולין אף על פי שנשאר בו חלק ממאה.

ואמרו בית שמאי הכל עשרה, בין דמאי בין ודאי, כיון שלא נשאר בו באיסר אלא עשיריתו יוצא לחולין. אבל אם נשאר בו יותר, צריך לאכול כנגדו, כיצד?, כגון שיהיו האגוזים עשרה באיסר ואכל מהם תשעה, יצא האיסר לחולין, ואם אכל שמונה, לא יצא עד שיאכל שנים.

ואמרו בית הלל בודאי אחד עשר, ובדמאי עשרה - אבל אם נשאר עליו באיסר של [ודאי] (דמאי) עשירית נתחייב לאכול כנגדו, וזהו לפי שהעיקר אצלנו, כי מה שהוא שווה פחות משווה פרוטה אין חוששים לו בכל התורה, לא לעניין גזל, ולא לעניין נהנה מן ההקדש, ולא לשום עניין מן העניינים, ועוד יתבאר זה במקומות אחרים. ו"פרוטה" היא אחד משמונה באיסר האיטלקי, נמצא "עשירית האיסר" שמונה עשיריות הפרוטה, וכשתוסיף עליהם החומש החייב למה שפודה מעשר שני שלו, שכבר בארנו שהוא רביעית הדבר הנפדה, יהיה הכל פרוטה. וכשנשאר מן האיסר עשיריתו, חוששין עליו, לפי שכשמוסיפין עליו החומש יהיה הכל שווה פרוטה. ואם הוא פחות מן העשירית, אין חוששין לו, לפי שאין בו שווה פרוטה אפילו בתוספת החומש. ולפיכך אמרו "בודאי אחד עשר, ובדמאי עשרה", לפי שאינו חייב בחומש כמו שנתבאר, ועשיריתו הוא פחות משווה פרוטה כמו שבארנו. זה עניין המאמר וכוונתו, והוא עניין מופלג מאד.

והלכה כבית הלל:

משנה טעריכה

אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות - ולא נחוש ונאמר שמא אלו המעות חזר וחללן על הכסף הזה, או על הזהב, כמו שקדם מאמרם שהוא חוזר ומחללן על הכסף.

ואם מצא חרס וכתוב עליו מעשר, הכל מעשר - ולא נאמר שמא הם חולין, וזה החרס הוא מכלי שהיה בו מעשר נתון בתוכו, וכתבו עליו מעשר:

משנה יעריכה

כלי החרס, דמי מה שבתוכו יותר מדמי הכלי, והוא אצל בני אדם גרוע כל כך, שאין מקדיש אותם שום אדם לבדק הבית.

ומה שחלקו על רבי יהודה, הוא בכלי של מתכת.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה יאעריכה

כולן שמות אדם הן - רוצה בהם שאפשר שאלו התיבות הם מראשי שמות בעלי אותן הכלים.

ופירוש אשתקד - השנה שעברה.

ואין הלכה כרבי יוסי, בשני המאמרים:

משנה יבעריכה

האומר מאתים ומצא מנה, הכל מעשר - לפי שנאמר לקח מהם מאה והניח מאה, ולא נאמר שמא הלכו אותם המאתים ואלו הם חולין, אלא שנלך לחומרא: