ברטנורא על מעשר שני ד

משנה מעשר שני, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

המוליד - דוקא עבר והוליך, דלכתחילה אסור להוליכו ממקום למקום, אלא פודהו במקומו או מעלהו לירושלים:

כשער מקומו - כשער המקום שהוא בשעת פדיון בין לקולא בין לחומרא:

השבח לשני - מה ששוין בעיר יותר, הריוח של מעשר שני. ומה שהוציא להביאן מן השדה לעיר ישלם מביתו:

(ב)

פודין מעשר שני - יכול לפדות. אם ירצה כשער הזול, כדמפרש ואזיל:

כמות שהחנוני לוקח - שהוא לוקח בזול כדי להשתכר:

לא כמות שהוא מוכר - שהוא מוכר ביוקר ביותר ממה שקנה:

כמות שהשולחני פורט - הבא לחלל פרוטות של. מעשר על סלע, מחשב הסלע בפרוטות הרבה, כשולחני הזה כשבא ליקח פרוטות מבני אדם ולתת להם סלע שהוא לוקח פרוטות הרבה:

ולא כמות שהוא מצרף - כשמצרף השולחני פרוטות לתת לבני אדם בחלוף הסלע, נותן להם פהות:

אכסרה - בלא מדה ובלא משקל, אלא כמה אתה נותן בכרי זה או במלוא חפנים הללו:

על פי א' - בשומת לוקח אחד :

על פי ג' - שמאים בקיאין, ואפילו א' מהן עובד כוכבים ואפילו אחד מהן בעלים:

קרם - התחיל להחמיץ, וגירסא אחרת שקסס. ודוגמתו בבבא בתרא [דף צג.] מקבל עליו עשר קוססות למאה :

(ג)

מפני שהוא מוסיף חומש - כדכתיב (ויקרא כז) ואם גאול יגאל איש ממעשרו, על שלו מוסיף חומש ולא על של חבירו:

בסלע ואיסר - האיסר הוא א' מששה ותשעים בסלע:

מפני שהוא מוסיף על הקרן - ותוספת כל שהוא דקרן עדיפא, מפני שעל החומש יכול להערים כדתנן לקמן :

ובין שנתן לו במתנה - הטבל, קודם שהפריש ממנו מעשר נתן לו במתנה. דאילו מעשר שני לאחר שהופרש, קיימא לן כמאן דאמר ממון גבוה הוא ואינו ניתן במתנה:

(ד)

לעבדו ולשפחתו העברים - שאין גופן קנוי:

ופדה לר - בהן מעשר שני לעצמך:

מפני שידן כידו - דמה שקנה עבד קנה רבו. ובנו קטן נמי זכייתו לאביו דמציאת קטן לאביו:

(ה)

היה עומד בגורן - ורוצה להערים ולפדות מעשר שני בלא חומש:

ואין בידו מעות - כדי שיתנם לחברו, שיפדה בהן המעשר בלא חומש :

הרי הפירות האלו נתונים לד במתנה - ודוקא שנתן אותם לו בטבלן קודם שיפריש מעשר שני, כדפרשינן לעיל:

(ו)

משר ממנו מעשר בסלע - המוכר מעשר שני, כדי שיתחלל על דמי המכירה ויהיו המעות נתפסים בקדושת מעשר, דבכי האי גונא שרי למכרו. והא דתנן בפרק קמא אין מוכרין אותו, היינו להוליכו לירושלים ולא שיהיו המעות נתפסים בקדושת מעשר. וכשמשך המעשר לקנותו היה שוה סלע ולא הספיק ליתן הדמים עד שעמד בשתים, שהמעשר לא יצא לחולין עד שיתן דמיו למוכר:

נותן לו סלע - לפי שקנאו במשיכה , ומרויח הלוקח סלע שנתייקר. וצריך לפדותו כשער של עכשיו בשתי סלעים, שהמעשר לא יצא לחולין עד שיתן דמיו למוכר. והסלע אחד של מעשר שני שלו ואוכלו בירושלים:

עד שעמד בסלע - וצריך ליתן למוכר שני סלעים שקנאו במשיכה, והוא נפדה בסלע אחד כשער של עכשיו. הלכך נותן לו דמי סלע מדמי חולין שלו, ובו נפדה המעשר, והסלע השני נותן לו מדמי מעשר שני שלו. ואין זה כפורע חובו ממעשר שני, לפי שבתחלת המקח היה עומד לכך שיאכל המוכר שתי סלעים בירושלים אם לא הוזל :

אם היה עם הארץ נותן לו מדמיו - ואם היה המוכר עם הארץ נותן לו שני הסלעים מדמי החולין שלו, לפי שאין מוסרין דמי מעשר לעם הארץ. ואית דגרסי מדמאי אם יש לו דמי מעשר של דמאי נותן לו סלע אחד מאותן דמים, דמוסרין דמי דמאי לעם הארץ:

(ז)

ולא קרא שם - לא אמר זה פדיון מעשר שני:

צריך לפרש - ולומר זה פדיונו. והלכה כר' יוסי:

ולא פירש - לא אמר הרי זה גיטך או הרי את מקודשת:

רבי יוסי אומר דיו - כיון שעסוקים באותו ענין ומתוך אותן הדברים עמד וגירש או קדש אין צריך לפרש. והלכה כר' יוסי:

(ח)

המניח איסר - להיות מחלל עליו פירות מעשר שני. וכבר חלל:

ואכל עליו עד חציו והלד למקום אחר - והוליך האיסר עמו, ושם הוא שוה פונדיון, ובתחלה לא היה יוצא אלא בחצי פונדיון, שהפונדיון ב' איסרין נמצא לפי מה שהוא יוצא עכשיו שנשאר בו איסר של חולין ולפיכך אוכל עליו עוד איסר:

אוכל עליו עוד פלג - חצי איסר, ולא אמרינן כיון שאינו שוה אלא איסר הרי אכלו כולו:

המניח איסר של מעשר שני - להיות אוכל עליו חולין שלו בקדושת מעשר, ואכל עליו עד אחד עשר באיסר, ואחד ממאה באיסר, יצא כל האיסר לחולין. פי' אם היה אותו איסר ממעות מעשר שני של דמאי ואכל עשרה חלקים מאחד עשר חלקים שבו, כגון שאחד עשר רמונים שוין איסר, ואכל עליו עשרה רמונים ונשאר בו עדיין חלק מאחד עשר בקדושת מעשר, יצא כולו לחולין. ואם היה האיסר ממעות מעשר שני של ודאי ואכל עליו עד שנשאר בו אחד ממאה, כגון שמאה תאנים נמכרים באיסר, ואכל עליו תשעים ותשעה, יצא כולו לחולין:

בית שמאי אומרים הכל עשרה - אחד ודאי וא' דמאי כשלא נשאר באיסר אלא עשיריתו יצא לחולין. כגון שהיו עשרה רמונים נמכרין באיסר, ואכל עליו תשעה יצא לחולין. ואם נשאר בו יותר, כגון שלא אכל אלא שמנה צריך לאכול כנגדו:

ובית הלל אומרים בודאי אחד עשר, ובדמאי עשרה - אם נשאר על האיסר של ודאי אחד מעשרה חייב לאכול עליו עוד [אחד], לפי שכל מה שהוא פחות משוה פרוטה אין חוששין לו, לא לענין גזל, ולא לענין נהנה מן ההקדש. ופרוטה היא אחד משמנה באיסר האטלקי נמצא עשירית האיסר הוא שמנה עשיריות של פרוטה דהיינו פרוטה פחות חומש, נמצא כשתוסיף עליו חומש דהוא רביע מלגו היינו חומשא מלבר יהיה [בין] הכל פרוטה, ולפיכך חוששים לה, ואם יהיה פחות מעשיריתו אין חוששים לו שאפילו עם תוספת החומש יהיה בו פחות משוה פרוטה. ולפיכך אמרו בודאי אחד עשר, ובדמאי עשרה, לפי שאין חייבין חומש על הדמאי, ועשיריתו הוא פחות משוה פרוטה, והלכה כב"ה:

(ט)

כל המעות הנמצאים - בכל מקום בין ברגל בין בשאר ימות השנה. ובירושלים בשאר ימות השנה חוץ מימות הרגל:

הרי אלו חולין - ואין חוששין להם שמא מעות של מעשר שני הם:

אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות - שאין דרך לערבן יחד, ואיכא למימר הללו מעות של מעשר שני שרגילין לחלל המעשר על דינרי זהב והנשאר שאינו מגיע לדינר זהב מחללו על הכסף והמותר על מעות של נחשת ומערבין אותן יחד, אפילו הכי לא חיישינן :

מצא בתוכן - בתוך הכיס או הצרור שהמעות נתונים בתוכו:

(י)

הוא חולין - שאין דרך בני אדם להקדיש חרסין לבדק הבית, ועל שם מה שבתוכו נכתב:

הוא קרבן - כלומר הקדש :

חולין לתור קרבן - והכל קרבן. ולא אפליגו רבנן עליה דר' יהודה אלא בשל מתכת בלבד, דבשל חרס מודו שהוא חולין ומה שבתוכו קרבן. והלכה כחכמים:

(יא)

קוף קרבן - הקדש:

ד' דמאי - לקוח מעם הארץ:

בשעת הסכנה - שגזרו שלא לקיים המצות:

שמות בני אדם הן - אותיות של ראשי שמות, קוף קהת, ד' דניאל, ט' טוביה. והכל חולין:

אשתקד היתה מלאה פירות תרומה ופינה - ורבנן סברי אם איתא דפינה לתרומה מגרר הוה גריר לה ולא היה מניח שם תרומה כתוב שם. ואין הלכה כרבי יוסי:

(יב)

הרי אלו חולין - מה שמצא הוי חולין שאני אומר מעשר שני ניטל:

היה שם מנה - אמר לו אביו הרי שם מנה של מעשר שני ומצא מאתים, מנה מעשר ומנה חולין. ולא אמרינן המנה של מעשר ניטל ואלו אחרים הן:

מאתים ומצא מנה - אמר לו אביו הרי שם מאתים ומצא מנה המנה שמצא מעשר: