רמב"ם על מנחות ט
ראו גם נוסח המשנה מנחות ט רמבם
מנחות פרק ט
עריכהכבר בארנו בתחילת דברנו שמנחת נסכים של פר שלושה עשרונים, ושל איל שני עשרונים, ושל כבש עשרון.
ומה שאמר בחביתי כהן גדול מודד - רוצה לומר מחלק, לפי שכבר בארנו בסוף הפרק הרביעי מהמסכת הזאת שהוא מביא עשרון שלם וחוצהו.
ודע שחביתי כהן גדול נחלקין אחר בישולן. וכבר זכרנו שהם שתים עשרה חלות. ונתבאר בתלמוד שהוא מחלק כל חלה בידו באומד. וכבר נתבאר בכאן שהוא מחלק אותו כחצי עשרון.
אז יהיה העולה בידינו מסדר עשייתה:
- שהוא מביא עשרון, ומחלקו כשהוא סולת כחצי עשרון כמו שנתבאר.
- ולש כל חצי עשרון, ועושה ממנו שש חלות.
- ואופה כל השתים עשרה חלות בבת אחת.
- ואחר כך מחלק כל חלה לשנים.
- ומקריב השתים עשרה חצאין בבוקר פיתין כזית, כמו שזכרנו בפרק הששי, והנותר בין הערבים.
- ותהיה כל פתיתה מאותן פיתין כפולה (עם) [על] שנים כמו שזכרנו שם.
אבל פיתי כל המנחות, אף על פי שהם כזית כל אחת מהן כפולה על ארבע כמו שבארנו בפרק השישי. וזכור העניין הזה.
ורבי מאיר אומר שלוש מידות של יבש במקדש, אחד חצי עשרון, ואחד מכיל עשרון כשהוא מחוק, ושלישי מכיל פחות מעשרון, אבל אם סדרו הסולת בו כפי מה שאפשר להכיל יכיל עשרון. וסמך זה למה שנאמר "עשרון עשרון"(במדבר כח, כא), מלמד ששני עשרונות היו במקדש, אחד גדוש לכל המנחות, ואחד מחוק לחביתי כהן גדול.
וחכמים אומרים עשרון אחד בלבד, ומחוק מודד בו.
והלכה כחכמים:
המידה הזאת שהוא ההין, אין בידינו שום דבר למוד אותו בו. וזהו מה שתפס רבי שמעון באמרו וכי מה ההין משמש.
ומשה רבינו עשה אותו במדבר ומדד בו השמן לשמן המשחה, שנאמר "ושמן זית הין"(שמות ל, כד). לפיכך אמרו חכמים, הואיל והיה במשכן הין לא יצא מן המקדש מעולם אותה המידה. ורבי שמעון אומר, הואיל ואין בידינו דבר למוד אותו בו אין עושין אותו, לפי שהכל מסכימין שאין עושין שמן המשחה עד שיכלה מה שעשה משה רבינו כמו שבארנו פעמים.
ודבר תורה בנסכים "חצי ההין יהיה לפר, ושלישית ההין לאיל, ורביעית ההין לכבש"(במדבר כח, יד).
ועוד יתבאר אחר כך אי זה דבר מודדין בלוג וחצי לוג ורביעית לוג.
וכבר בארנו בתחילת המסכת הזאת שיעור הלוג, ושההין שנים עשר לוגין. ודע שהרביעית הוא על נכון רביעית לוג. וכבר זכרנו זה פעמים.
ופירוש שנתות - רישומין.
וכבר בארנו זה גם כן בפרק שלישי מהמסכתא הזאת, שהשמן המיותר בחביתי כהן גדול הוא שלושה לוגין.
ואין הלכה כרבי אלעזר, ולא כרבי שמעון:
ואמר במצורע "ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים"(ויקרא יד, ה), ואמרו "שלא יהא פחות מרביעית".
וכבר בארנו בפרק השביעי מלאכת לחם תודה ולחם נזיר, ושחצי לוג של תודה ורביעית של נזיר שבשמן הזה מושחין הלחם, היא הלכה למשה מסיני.
ונאמר בסוטה "ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש"(במדבר ה, יז), ואמרו שהן חצי לוג.
ומן הראוי שתדע שאלו השני מידות רוצה לומר רביעית וחצי לוג, לא היו כלי שרת ונמשחו בשמן המשחה מפני מי מצורע ומי סוטה, מפני שאלו הדברים אינן מן העבודה. ולחם תודה גם כן ולחם נזיר בשחיטת זבח מתקדשין ולא (בזבח) [בשמן] שנמשחין בו החלות.
אבל היה חצי לוג מכלי שרת, לפי שמודדין בו חצי לוג לכל נר ונר, והרביעית גם כן מכלי שרת הוא לפי שמודדין בו רביעית שמן לכל חלה מחביתי כהן גדול, שהן שתים עשרה חלות כמו שזכרנו שנסכיהן שלוש לוגין כמו שבארנו בפרק השלישי, ולפיכך יהיה השמן רביעית לכל חלה.
וזה העניין מחזק עניין שעלה בלבי ולא מצאתי כתוב לסומכו עליו, והוא כי מה שאמר בחביתי כהן גדול "מורבכת תביאנה"(ויקרא ו, יד) וכן נאמר בתודה "סלת מורבכת"(ויקרא ז, יא), והיא נקרא אצלם "רבוכה". והמלה הזאת אין לה גזרה כל עיקר ממה שיש בידינו מן הלשון. אמנם נתחזקה דעתי בעניין רבוכה שהוא ריבוי השמן, מאשר מצאתי מרבית השמן בחביתי כהן גדול ובמין רבוכה משאר מיני התודה כמו שזכרנו פירושו. ודעתי נוטה שעניין רבוכה היא עניין "קלויה בשמן", כמו שקולין דבר שנקרא בלשון ערב "זולאביה", רוצה לומר שצפה על פני השמן שקולין אותה בה ולכן הוצרך ריבוי שמן, והוא שנאמר "בשמן תעשה"(ויקרא ו, יד). ואשר הביאני לזה מה שאמרו בסיפרא בפירוש עניין מילת מורבכת "מלמד שכל מעשיה ברותחין", והעניין הזה הוא שיהא כל שמן שעושין עימה רותח, והואיל והעניין כן מה שאמרו "רביעית לכל אחד" רוצה לומר שקולין אותה בה.
וכבר בארנו שההין שנים עשר לוגין, וכשזכר לוג שמן למנחה אמר גם כן שששה לפר וגו'. ואינו רוצה לומר שנמוד הנסכין בלוג, אלא בחצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין כמו שזכרנו.
ומה שאמרנו חצי לוג לכל נר - שנאמר "מערב עד בקר"(שמות כז, כא), והוא שצריך לתת בכל נר מה שיספיק לכל הלילה בפתילה בינונית, והוא חצי לוג.
ודע שאם נתכבה אחד מהנרות, שהפתילה והשמן שיש באותו הנר יחשב כולו כאילו הוא ישן, ומסיר הפתילה והשמן ונותן שמן אחר חצי לוג ופתילה שלמה חדשה, והוא מה שאמרו "נר שכבתה, נתישן השמן ונתישנה פתילה, כיצד הוא עושה, מטיבה ונותן שמן כמידה ראשונה ומדליקה".
ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב:
העיקר שאם הקטיר מנחת נסכים מותר לו שיערב יינות הנסכים לכתחילה, על מנת שיהיו נסכי פרים בנסכי אילים כמו שנזכר.
ואם נתערבו מנחת נסכים קצתם עם קצתם, יערב גם כן היינות קצתן עם קצתן. ואינו מותר לערב מנחות נסכים קצתם עם קצתם לכתחילה.
וכשנתערבה הסולת בסולת קודם בלילתה בשמן היא פסולה, כמו שאמר אם עד שלא בלל, פסול.
וכבר אמרנו שהנסכין מותר להקריבן אחר הזבח לזמן ידוע, ולפיכך אפשר בהן לערב של היום בשל אמש.
ואמרה תורה בכבש הבא עם העומר "ומנחתו שני עשרונים"(ויקרא כג, יג), וכבר זכרנו זה בתחילת המסכת הזאת:
המשנה הזאת לרבי מאיר היא, שנתבאר דעתו בתחילת פרק זה שהוא אומר עשרון ועשרון היה במקדש אחד גדוש ואחד מחוק, כמו שבארנו.
ועניין גודשה לתוכה - שנותנין לתוך אותו עשרון בחוזקה כשהוא מחוק, כשיעור שמחזיק העשרון האחד כשהוא גדוש. וכבר זכרנו ביאור זה, ושאין הלכה כרבי מאיר.
ועניין נעכר - שבשעה שמודדין הדבר הניגר יפוץ ויוצא מן המידה מה שכבר היה בתוכה, ונתקדש בלי ספק. ומחלוקת באלו התנאים אינה אלא בסדר קדושתם איך היתה כשנמשחה בשמן המשחה, והתולדה היוצא מדבריהם אין בה מחלוקת כמו שאתה רואה:
כבר זכרנו פירוש ההלכה הזאת בהקדמה שעשינו למסכת הזאת.
וכן אמרו בגמרא סוטה, שהסיבה בהיות החטאת והאשם אינן חייבין נסכים כדי שלא יהא קרבנו מהודר. והוא הסיבה בהיות מנחת חוטא בא בלא שמן ולא לבונה. ואמרו "אבל חטאת מצורע ואשמו טעונים נסכים, לפי שאינן באין על חטא".
אבל חטאת נזיר אינה חייבת נסכין לפי שהם אמרו "נזיר חוטא הוא" כמו שבארנו בפירוש אבות, וזו היא ראית הטעם שאמר רבי שמעון.
והעיקר שאמרנו עליו הוא מה שזכרנו ביאורו "שכל הבא נדר ונדבה טעון נסכים":
כתוב בסיפרי "סמיכה אינה נוהגת אלא בקרבן יחיד", וזהו שנאמר "וסמך ידו על קרבנו"(ויקרא ג, ב).
ומה שאמר בכאן פר הבא על כל המצות - רוצה לומר פר העלם דבר, לפי שהוא גם כן יבא על המצות כמו שבארנו במסכת הוריות, אף על פי שרוב מה שקורין השם הזה הוא לפר העלם של כהן משיח, אבל על דרך הרחבת לשון בשמות יקרא גם כן פר העלם דבר של ציבור "פר הבא על כל המצות".
והתורה אמרה עליו "וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר"(ויקרא ד, טו), ונאמר בסיפרי "יכול כל הזקנים, תלמוד לומר העדה המיוחדים שבעדה", וכמה הן נתבאר שם שהם שלושה. וזה המין נכלל במה שאמרנו בתחילת סנהדרין "סמיכת זקנים בשלושה" כולל הסמיכה הזאת ומינוי השופטים שבארנו שם. והתורה אמרה גם כן בשעיר המשתלח "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי"(ויקרא טז, כא). וכבר אמרנו בפרק החמישי מהמסכת הזאת שאין לציבור אלא השתי סמיכות, אמרו "גמירי שתי סמיכות בצבור", ואתה רואה אותן דבר תורה.
ועניין המאמר הזה, שהקבלה בידינו שאין סמיכה בשום פנים בקרבנות ציבור אלא באלו הנזכרים בפסוקין, ואין אנו לומדין מהן לזולתם בקרבנות ציבור באחת משלוש עשרה מידות כמו שלמדנו משפטי שעירי עבודה זרה מפר כהן משיח כמו שזכרנו ביאורו.
ונאמר בספרא גם כן "קרבנו, לרבות כל בעלי קרבנות לסמיכה".
ואמרו שהבכור ומעשר בהמה ופסח אינן חייבין בסמיכות, שנאמר "קרבנו", רוצה לומר הדבר שחייב לעשותו כמותו קרבן, לא הבכור והמעשר והפסח.
ואין הלכה כרבי שמעון:
אמר רחמנא בתחילת הצווי על הקרבנות "דבר אל בני ישראל"(ויקרא א, ב), ואמרו ז"ל "בני ישראל סומכין, ואין הגוים סומכין".
ונאמר "וסמך ידו על ראש קרבנו"(ויקרא ג, ב), ואמרו "ידו ולא יד עבדו, ולא יד שלוחו, ולא יד אשתו". ואמרו "בני ישראל סומכין, ולא בנות ישראל סומכות".
אבל חרש שוטה וקטן אינן בעלי שכל.
ונאמר בפר העלם דבר "וסמכו זקני העדה"(ויקרא ד, טו), וכבר נתבאר בהוריות שהם הסנהדרין רוצה לומר סנהדרין גדולה, ואין ראוי להיות בסנהדרין סומא כמו שנתבאר בסנהדרין. ולמדנו סמיכת יחיד מסמיכת ציבור, כמו שאינה בסומא כך כל סמיכה לא תהא בסומא.
ומה שאמר שיירי מצוה - לפי שאם לא סמך כבר כפר, אבל מעלה עליו כאילו לא כפר.
ונאמר בשעיר המשתלח "וסמך אהרן את שתי ידיו"(ויקרא טז, כא), ואמרו "בנין אב לכל (שתי) סמיכות שיהיו בשתי ידים".
ותיכף לסמיכה שחיטה - שתהא סמוכה ולא יהיה ביניהם איחור, והוא טעם מה שאמר ובמקום שסומכים שוחטים.
וכל זמן שסומך חוץ לעזרה חוזר וסומך במקום שחיטה, עד שיסמוך שחיטה לסמיכה ולא יפסיק ביניהן מעשה אחר, שנאמר "וסמך... ושחט"(ויקרא ד, ד):
כל אלו מבוארות, וכבר זכרנו אלה העיקרים במסכתא הזאת.
וידעת שהמנחות יש מהן שהן טעונות תנופה, אף על פי שהמנחות אינן מבעלי חיים:
משנה מנחות, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב