משנה מנחות ט ט

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מנחות · פרק ט · משנה ט | >>

חומר בסמיכה מבתנופה ובתנופה מבסמיכה, שאחד מניף לכל החברים ואין אחד סומך לכל החברים.

וחומר בתנופה, שהתנופה נוהגת בקרבנות היחיד ובקרבנות הצבור, בחיים ובשחוטין, בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים, מה שאין כן בסמיכה.

חֹמֶר בַּסְּמִיכָה מִבַּתְּנוּפָה, וּבַתְּנוּפָה מִבַּסְּמִיכָה.

שֶׁאֶחָד מֵנִיף לְכָל הַחֲבֵרִים,
וְאֵין אֶחָד סוֹמֵךְ לְכָל הַחֲבֵרִים.
וְחֹמֶר בַּתְּנוּפָה,
שֶׁהַתְּנוּפָה נוֹהֶגֶת בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד וּבְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר,
בְּחַיִּים וּבִשְׁחוּטִין,
בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים
וּבְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים;
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּסְּמִיכָה:

חומר בסמיכה מבתנופה, ובתנופה מבסמיכה -

שאחד מניף - לכל החוברין,
ואין אחד סומך - לכל החוברין.
וחומר בתנופה -
שהתנופה נוהגת -
בקרבנות היחיד, ובקרבנות הציבור,
בחיים, ובשחוטין,
ובדבר שיש בו רוח חיים, ובדבר שאין בו מה,
שאין כן - בסמיכה.

כל אלו מבוארות, וכבר זכרנו אלה העיקרים במסכתא הזאת.

וידעת שהמנחות יש מהן שהן טעונות תנופה, אף על פי שהמנחות אינן מבעלי חיים:


שאחד מניף לכל החברים - שנתחברו להתנדב קרבן אחד. שכל קרבנות נדבה יכולים להביא בשותפות, ואחד מניף ע"י כולן, אבל כולן יחד אין יכולין להניף דהויא חציצה בין ידו של זה ולקרבן. וכהן שמניח ידו תחת יד הבעלים ומניף והויא יד בעלים חציצה, לא איכפת לן, דהא עיקר תנופה בבעלים:

בקרבנות היחיד - כגון חזה ושוק של שלמים:

ובקרבנות צבור - כבשי עצרת שטעונים תנופה חיים ושחוטים:

בדבר שיש בו רוח חיים - קרבן בהמה:

ובדבר שאין בו רוח חיים - כגון לחמי תודה ונזיר:

שאחד מניף לכל החברים. פי' הר"ב אבל כולן יחד אין יכולין להניף דהויא חציצה כו'. גמרא. לינוף והדר לינוף. תנופה אמר רחמנא ולא תנופות. ופירש"י אבל בסמיכה לא כתיב סמיכה בהדיא. אלא וסמך סתם לסמוך והדר לסמוך. ע"כ. כלומר דתנופה הוא שם וחד תנופה אמר רחמנא ולא תנופות אבל וסמך הוא פעל לומר שיסמוך ולא קרא שם לסמיכה שתהא אחת ולא רבות. ומ"ש הר"ב וכהן שמניח ידו כו'. דהא עיקר תנופה בבעלים. כ"כ התוס' בפ"ה דף ס"א שכן פי' בקונטרס. והקשו דמנא ליה הא. הא תרווייהו כתובין ולפיכך פירשו דלאו דוקא תחת יד הבעלים. אלא הבעלים אוחזים באוגני הכלי והכהן בשוליו מלמטה. ע"כ. וכבר כתבתי דבריהם במ"ו פ' בתרא דבכורים אבל נ"ל ליישב מה שהקשו על פי' הקונטרס דהא דפי' דעיקר תנופה בבעלים. אה"נ דלית ליה קרא. אלא סברא בעלמא הוא דכיון דכתיבין תרווייהו ובעי קרא דלינפו תרווייהו ומסברא אית לן למימר דיד בעלים עיקר. ולהכי לא הוי חציצה. שוב מצאתי בתוס' פ"ק דקדושין דף ל"ו. שכתבו וז"ל. מכניס כהן ידו תחת יד הבעלים ומניף וא"ת והא הוי חציצה דה"נ אמרינן במנחות בתנופה כו'. וי"ל דלא דמי דהכא היינו טעמא דלא הוי חציצה בכה"ג לפי שהוא גזירת הכתוב דבעינן כהן ובעלים. אבל התם גבי שני שותפים חשיב כה"ג חציצה אם אחד מהן מניח ידו תחת יד חבירו. לפי שאינה גזירת הכתוב שיהיו שניהן [מניפין]. עוד י"ל דה"נ לא מיירי שהכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ממש כו':

מה שאין כן בסמיכה. גמ'. וסמיכה בשחוטין ליתא והתנן [במשנה ג' פ' בתרא דתמיד] בזמן שכ"ג רוצה להקטיר כו'. והושיט לו הראשון הראש והרגל סומך עליהם וכו' אמר אביי התם משום כבודו דכהן גדול. [כמ"ש שם הר"ב] ופירש"י שיהא נראה כמו שהקריב הוא את כולן. היה סומך עליהן ולא שתהא סמיכתה [צ"ל סמיכה] נוהגת בשחוטין מן התורה:

חומר בסמיכה וכו':    ביד שם פ"ג סי' פי' י' ובפ"ט סימן ט"ו. ועיין בת"כ פרשת ויקרא ראש פרשה ב' ובפרשת צו ראש פרשה י"א:

לכל החוברים:    גרסינן וכן הגיה ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל וגם מחק מלות רוח חיים השניות וכתב כן מצאתי: בפי' רעז"ל וכהן שמניח ידו תחת וכו'. אמר המלקט כן תירץ רש"י ז"ל שבכתיבת יד ועיין במ"ש לעיל פ"ה סימן ו' בשם התוספת:

מה שא"כ בסמיכה:    שאינה נוהגת בשחוטין אבל משום כבודו של כהן גדול היה סומך על האברים כשהיה מקטירם כדתנן בפ' בתרא דתמיד ולאו סמיכה גמורה היא:

יכין

שאחד מניף לכל החברים:    דהרבה שהתנדבו קרבן אחד. אחד מניף בעד כולן:

ואין אחד סומך לכל החברים:    רק כולן סומכין זא"ז:

שהתנופה נוהגת בקרבנות היחיד:    כבחזה ושוק ואימורין של שלמים:

בחיים ובשחוטין:    כבשי עצרת שמניפן חיים וגם אחר שחיטתן:

בדבר שיש בו רוח חיים:    קרבן בהמה:

ובדבר שאין בו רוח חיים:    כלחמי תודה ונזיר ועומר ומנחת סוטה:

מה שאין כן בסמיכה:    דאף דאשכחן סמיכה בשחוטין. שהכה"ג סומך על האברים קודם שיקטירום במזבח [כתמיד פ"ז מ"ג]. התם רק ליקרא דכה"ג קעבדינן שיהיה נראה כאילו הקריב הוא הכל:

בועז

פירושים נוספים