ברטנורא על מנחות ט

משנה מנחות, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

שתי מדות - עשרון עשרון וחצי עשרון. שתי מדות של עשרון היו, אחת מודדים אותה גדושה, שהיתה קטנה ולא היתה מחזקת כשהיא גדושה אלא עשרון, כשעור חברתה כשהיא מחוקה. דר' מאיר גמר מקרא דכתיב (במדבר כח) עשרון עשרון לכבש האחד, דשתי עשרונות היו שם ואי שתיהן שוות הויא להו מדה אחת. אלא אחת מחוקה ואחת גדושה. גדושה שבה היה מודד לכל המנחות, מחוקה שבה היה מודד לחביתי כהן גדול , וחכמים אומרים לא היה שם אלא עשרון אחד דכתיב (שם כט) ועשרון אחד לכבש האחד , ואותו עשרון מחוק היה, ובו היו מודדים לכל המנחות. והלכה כחכמים:

לא בשל שלשה לפר - למנחת נסכים של פר דכתיב ביה (שם כח) ושלשה עשרונים לפר האחד, לא היו מודדן במדה אחת שתהא מחזקת שלשה עשרונים, שלא היתה שם מדה גדולה מעשרון:

אלא מודדן עשרונות - כל עשרון עשרון בפני עצמו: הכי גרסינן, חצי עשרון מה היה משמש, שבו היה מודד לחביתי כהן גדול. והכי פירושא"לחביתי כהן גדול, מביא מביתו עשרון שלם, וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש, ולש כל חצי עשרון בפני עצמו, ועושה מכל חצי עשרון שש חלות, שהן לשני חצאי עשרון שתים עשרה חלות, ואופה כולן ביחד, ואח"כ מחלק כל חלה לשנים ומקריב שנים עשר חצאין בבוקר, ושנים עשר חצאין בערב, וקודם שיקריב פותת אותן לפתין כזית, וכופל כל פתיתה לשנים, ואינו מבדיל. אבל פתיתת כל שאר מנחות אע"פ שפתין שלהן כזית, כופל אותן לשנים ישנים לארבעה ומבדיל, כדתנן לעיל בפרק ו':

(ב)

שנתות היו בהין - לא היה שם אלא הין, ובו היו סימנים מסמרות או פגימות:

עד כאן לפר - חצי ההין:

עד כאן לאיל - שלישית ההין:

ועד כאן לכבש - רביעית ההין. ואין הלכה כר' אליעזר:

וכי מה היה ההין משמש - שלא היה במקדש דבר שיהיה צריך להין שלם, שלעולם לא נצטרכו להין אלא בשמן המשחה בימי משה ואותו שמן עדיין הוא קיים ועומד, וא"כ לא היו צריכים להין:

אלא מדה יתירה - היתה שם להשלים השבע מדות :

למנחת כהן גדול - היו לה שלשה לוגין שמן, לוג ומחצה שחרית ולוג ומחצה בין הערביים:

(ג)

רביעית מים למצורע - דכתיב (ויקרא יד) ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים, למים שדם הצפור נראה בהם, ושיערו חכמים רביעית הלוג:

רביעית שמן לנזיר - ללחם נזירות . ורביעית לא קדיש להיות כלי שרת משום רביעית מים של מצורע, דהא חוץ הוא . ולא משום לחם של נזיר, דאין לחם של נזיר קדוש אלא בשחיטת הזבח. אלא מפני שבה היה מודד לחביתי כהן גדול רביעית שמן לכל חלה וחלה, שהן שתים עשרה חלות ונסכיהן שלשה לוגין שמן:

חצי לוג מים לסוטה - דכתיב (במדבר ה) ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש, חצי לוג מים היה ממלא מן הכיור:

חצי לוג שמן לתודה - הלכה למשה מסיני, וכן רביעית של נזיר. וחצי לוג נמי לא משום חצי לוג מים של סוטה וחצי לוג שמן של תודה הוא דקדוש להיות כלי שרת. אלא מפני שבו מחלק חצי לוג שמן לכל נר ונר של מנורה :

אין לה אלא לוגה - לוג אחד לכל ששים עשרון. ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב:

ששה לוגים לפר - דהיינו חצי ההין, כדכתיב (שם טו) בלול בשמן חצי ההין . וארבעה לאיל, דהיינו שלישית ההין. ושלשה לכבש, דהיינו רביעית ההין, שההין שנים עשר לוגין :

מחצי לוג לכל נר - שצריך שיתן בה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב עד בוקר ושיערו חכמים חצי לוג שמן ללילי תקופת טבת הארוכים. וכן היה נותן בכל נר בכל לילה . ואם כבתה נפסלה אותה פתילה והשמן מלהדליק בהן עוד, אלא מסירן ונותן חצי לוג שמן אחר ופתילה חדשה ומדליק:

(ד)

מערבין נסכי פרים - מנחת נסכי פר במנחת נסכי איל. לפי שבלילת שתיהן שוה, שני לוגים לעשרון . דהא תנן לעיל ששה לוגים לפר, וסולת הוי להו שלשה עשרונים כדכתיב (שם) והקריב על בן הבקר מנחה סולת שלשה עשרונים בלול בשמן חצי ההין, דהיינו ששה לוגין. ולאיל ארבע לוגין, וסולת שני עשרונים לאיל:

נסכי כבשים - שלשה לוגין לעשרון. דכתיב עשרון אחד לכבש האחד וכתיב בלול בשמן כתית רביעית ההין, דהיינו שלשה לוגין:

ושל היום בשל אמש - אם הביא אמש זבחי בלא נסכים. דקיימא לן אדם מביא זבחו היום ונסכיו מכאן ועד ועד עשרה ימים. ואם היום הביא קרבן אחד ושני נסכים עמו אחד בשבילו ואחד בשביל של אמש, מערבין יחד אם הקרבנות שוין, שהיו שניהם כבשים או אילים [או פרים] או פר ואיל:

אבל אין מערבים נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים - לפי שמנחת פר ואיל חריבה היא לגבי כבשים, ובולעת הימנה, ונמצאת של כבש חסרה וזו יתירה :

ואם בללן - שכבר הלכה מצות שמנן:

כשרות - כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בהקומץ רבה ואמרי חרב שנתערב בבלול יקרב :

ואם עד שלא בללן - נתערבו:

פסולות - דבעינן ראוי לבילה, וליכא, דחסרא לה של כבש ושל איל יתירה:

אע"פ שמנחתו כפולה - כדכתיב באמור אל הכהנים ומנחתו שני עשרונים:

(ה)

שהיה גודשה בתוכה - כשהיה מחוק היה מחזיק כשאר עשרון גדוש. ומתניתין ר' מאיר היא דאמר בריש פרקין עשרון עשרון היה במקדש אחד מחוק ואחד גדוש. ולית הלכתא כותיה:

בירוציהן - גודשן. דלח נמי איכא גודש פורתא:

מדות הלח בירוציהן קודש ומדות היבש בירוציהן חול - בגמרא מפרש דהאי תנא סבר מדות הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ , הלכך שפת הכלי מקדשן לבירוצין. מדות היבש נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ, הלכך בירוצין שאינן נוגעים מבפנים במקום משיחתן לא קדשי:

ר"ע אומר מדת הלח קודש - דסבר מדות הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ:

מדות היבש חול - דלא נמשחו כל עיקר. ומיהו מה שמודדים בהן קדוש קדושת הפה, וגברא למאי דצריך מקדש בפה. בירוצין לא מקדש להו דלא צריכי ליה:

רבי יוסי אומר לא משום זה - רבי יוסי סבר אידי ואידי נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ. והכא היינו טעמא משום דלח נעכר, מה שבשולי הכלי כשמוסיפין עליו נעכר ומתערב ונבלל ועולה מלמעלה, ונמצא שכבר קדשו הבירוצין בתוך הכלי:

והיבש אינו נעכר - אלא במקומו עומד הלכך מה שבפנים קדוש ומה שבחוץ אינו קדוש:

(ו)

חוץ מן הבכור והמעשר והפסח והחטאת והאשם - משום דכתיב בפרשת נסכים (במדבר טו) לפלא נדר או בנדבה. בא בנדר ובנדבה טעון נסכים, יצאו בכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם שהן באים חובה לא לנדבה שאין טעונים נסכים. יכול אף חובות הבאות מחמת הרגל ברגל כגון עולות ראיה ושלמי חגיגה לא יהיו טעונות נסכים, ת"ל או במועדיכם, כל הבא במועדיכם טעון נסכים. ושעירי חטאת שבאים חובה לרגל אין טעונים נסכים, דכתיב בפרשת נסכים וכי תעשה בן בקר, בן בקר בכלל היה, בכלל ועשיתם אשה, דמשמע כל אשה טעון נסכים חוץ (מאשה] שמיעט, ולמה יצא, להקיש אליו, מה בן בקר מיוחד שבא בנדר ונדבה. אף כל בא בנדר ונדבה, יצאו שעירי הרגלים שהן באות חטאות, שאין חטאת בא בנדר ונדבה, שאין טעונות נסכים: חטאתו ואשמו של מצורע טעונים נסכים. לפי שאינן באים על חטא כשאר חטאות ואשמות. וחטאת נזיר אינה טעונה נסכים משום דנזיר חוטא הוא כדכתיב (במדבר ו) מאשר חטא על הנפש, שציער עצמו מן היין:

(ז)

פר הבא על כל המצות - על אחת מכל המצות. כגון הורו ב"ד שחלב מותר. וזהו פר העלם דבר של צבור שבמקרא, וסמיכה כתיבא ביה (ויקרא ד) וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר, ושלשה מזקני ב"ד היו סומכין עליו:

ושעיר המשתלח - לעזאזל, כתיב ביה (שם טז) וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי:

שעירי עבודה זרה - דכתיב בפרשת שלח לך וכי תשגו כו'. ואין הלכה כר' שמעון:

כל קרבנות היחיד טעונים סמיכה - דעיקר סמיכה בקרבן יחיד הוא דכתיבא (שם ג) וסמך ידו על ראש קרבנו:

היורש סומך - אם התנדב אביו בקרבן עולה ושלמים ומת, בנו סומך עליו:

ומביא נסכים - של קרבן:

וממיר - אם המירה בבהמה אחרת, תמורתו חלה עליה ושתיהן קדושות כאילו המירה אביו:

(ח)

חוץ מחרש שוטה וקטן - לפי שאין להם דעת:

סומא - דכתיב בפר העלם דבר של צבור וסמכו זקני העדה, והם סנהדרי גדולה, ובסנהדרין לא היה בהן סומא , כדמוכח במסכת סנהדרין, והוא הדין לכל שאר סמיכות שאין סומא יכול לסמוך:

ונכרי - דכתיב דבר אל בני ישראל וגו', בני ישראל סומכין ואין הנכרים סומכין:

והעבד והשליח - דכתיב (ויקרא א) וסמך ידו, ולא יד עבדו ולא יד שלוחו:

והאשה - בני ישראל סומכין ; ולא בנות ישראל סומכות:

וסמיכה שיירי מצוה - דאינה מעכבת כפרה. ומיהו מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר:

בשתי ידים - דכתיב בשעיר המשתלח (שם טז) וסמך אהרן את שתי ידיו, זה בנה אב לכל הסמיכות שיהיו בשתי ידים:

ובמקום שסומכים שוחטים - שאם סמך חוץ לעזרה חוזר וסומך בעזרה במקום שחיטה:

ותיכף לסמיכה שחיטה - דכתיב וסמך ושחט:

(ט)

שאחד מניף לכל החברים - שנתחברו להתנדב קרבן אחד. שכל קרבנות נדבה יכולים להביא בשותפות, ואחד מניף ע"י כולן, אבל כולן יחד אין יכולין להניף דהויא חציצה בין ידו של זה ולקרבן. וכהן שמניח ידו תחת יד הבעלים ומניף והויא יד בעלים חציצה, לא איכפת לן, דהא עיקר תנופה בבעלים:

בקרבנות היחיד - כגון חזה ושוק של שלמים:

ובקרבנות צבור - כבשי עצרת שטעונים תנופה חיים ושחוטים:

בדבר שיש בו רוח חיים - קרבן בהמה:

ובדבר שאין בו רוח חיים - כגון לחמי תודה ונזיר: