רמב"ם על מכות ג

מכות פרק געריכה

משנה אעריכה

ראוי לך שתדע אלה העיקרים הרבים שאזכרם בזה המקום, והם:

  • כי כל מחוייבי כרת בלבד, או מיתה בידי שמים, ויהיה אותו חיוב בלא תעשה, כשיהיה זה בעדים והתראה לוקה, ואחר שנלקה ועשה תשובה נפטר מן הכרת.
  • וכל המחויבים כרת, כולם מפורשים בתורה.
  • ומחויבי מיתה, יש מהם מבוארים בתורה ויש מהם נרמזים, וכבר הקדמנו זכרון כולם במסכת סנהדרין בפרק תשיעי ואחד עשר.
  • ובכגון זה נאמר אין חייב אדם בשני דינין, כי כשהלקו אותו לא תחול עליו עונש כרת ולא עונש מיתה בידי שמים.

וידוע הוא כי כל התורה צווי ואזהרה, והצווי היא מצות עשה, ואזהרה היא מצות לא תעשה.

והלשונות אשר באו בתורה להורות על אזהרה, ונאמר בהם שהמצוה הפלונית היא מצות לא תעשה, הם ארבעה: "לא", ו"אל", ו"השמר", ו"פן". ואמרו חז"ל [עירובין צו.] "כל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא מצות לא תעשה".

ואלה מצות לא תעשה נחלקין חלוק הראשון לארבעה חלקים:

  • אחד מהם,[מחויבי מיתת בית דין. ועונשם של אלו מפורש בכתוב.]
  • [החלק השני, מחויבי כריתות.]
  • [החלק השלישי,] מחויבי מיתה בידי שמים. וכבר זכרנו שאלו השנים הם חייבים מלקות.
  • והחלק הרביעי, הם מחוייבי לאוין. והם אותם שבאו בהם אזהרה בלבד.

וזה החלק, יש ממנו אזהרות יתחייב עליהם מלקות, ומהם אזהרות אין חייב העובר עליהן מלקות ואף על פי שעבר ועשה מעשה שיש בו איסור, אבל השם יתברך יענישו על עבירות במה שהוא יודע השם יתברך.

ויוודע לך מה שחייב מלקות עליו, ומה שאין חייבין עליו מלקות, במה שאומר לך והוא זה, כי כל הלאוין הנזכרים בתורה נחלקו לשבעה חלקים:

  • הששה - אין חייבין עליהם מלקות.
  • וחלק אחד - חייבין עליו מלקות.

ומה שאני אומר בכאן לאוין, רוצה לומר האזהרה בין שיהיה באחד מארבע לשונות, או שיהיה אזהרה שהיא באה מכלל עשה, כמו שנבאר:

  • החלק הראשון מהם, לאו שניתק לאזהרת מיתת בית דין, או לאזהרת כרת - אין לוקין עליו.
כגון "לא יקח איש את אשת אביו"(דברים כג, א), "לא יהיה קדש בבני ישראל"(דברים כג, יח), וכמו שנאמר "לא יהיה לך אלהים אחרים"(שמות כ, ג), וכיוצא בהן לפי שזה הלאו אמנם באה אזהרה, על העיקר שאצלנו כי התורה אינה מחייבת מיתה ולא כרת עד שיהיה בעניין ההוא לאו פשוט, וזה מה שאמרו חכמים "לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר", ולפיכך לא נעניש עונש מן העונשין אלא אחר התראה.
  • חלק השני, לאו שניתק לתשלומין - אין לוקין עליו.
כגון מה שאמר "לא תגנובו"(ויקרא יט, א), "לא תעשוק את רעך, ולא תגזול"(ויקרא יט, יג), "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו"(ויקרא כה, יד), לפי שמי שעבר על לאו זה הוא חייב בתשלומי ממון.
  • והחלק השלישי, לאו שאין בו מעשה.
כגון "לא תלך רכיל בעמך"(ויקרא יט, טז), "לא תקלל חרש"(ויקרא יט, יד), ו"לא תונו איש את עמיתו"(ויקרא כה, יז) שהוא אונאת דברים, וכל כיוצא בהם. כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מנשבע, ומימר ומקלל חבירו בשם, ומקלל עצמו, וזולת אלה השלשה אין לוקין עליו. ובתוספתא (דברכות) [דכרתות] "כל מצות לא תעשה שיש בה מעשה לוקין עליו את הארבעים, [ושאין בה מעשה אין לוקין עליה את הארבעים,] ושאר כל לא תעשה שבתורה הרי אלו באזהרה, העובר עליו כעובר על גזירת המלך". הנה התבאר לך מזה המאמר ההפרש שיש בין אמרם במקומות "לוקה" או "סופג את הארבעים", ובין אמרם במקומות "הרי אלו באזהרה". ודע זה ושמרהו.
  • והחלק הרביעי, לאו שנתק לעשה - אין לוקין עליו, אלא אם לא קיים העשה שבו.
כגון מה שאמרה תורה "לא תקח האם על הבנים"(דברים כב, ז) הוא לאו, ואם עבר ולקח כאחד אמרה "שלח תשלח את האם"(דברים כב, ח) וזה מצות עשה, וכשישלח האם אינו חייב מלקות, ולפיכך אינו חייב מלקות על לקיחתם כאחד לפי שיוכל לשלח האם ויקיים העשה. ואם תפס אותה עד שמתה האם או ששחטה זולתו, ולא יכול לקיים המצות עשה, אותה שעה הוא חייב מלקות. כל שכן אם המית הוא את האם או ששחטה שביטל העשה שבה, שהוא חייב בלא ספק לדעת הכל. וכמו כן אמרו "לא תכלה פאת שדך"(ויקרא כג, כב), "וכרמך לא תעולל"(ויקרא יט, י), "ופרט כרמך לא תלקט"(ויקרא יט, י), ואם עבר ועשה אמר "לעני ולגר תעזוב אותם"(ויקרא יט, י) כלומר יעזוב אותם אחר שלקחם. וכן "ושכחת עומר בשדה, לא תשוב לקחתו, לגר ליתום ולאלמנה יהיה"(דברים כד, יט). וכן "לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו השב תשיב לו את העבוט כבא השמש"(דברים כד, י). הדין בכל אלה, כדין שלוח הקן.
  • החלק החמישי, לאו הבא מכלל עשה.
כזה שנאמר בכהן גדול "והוא אשה בבתוליה יקח"(ויקרא כא, יג), מלמד שאסור לו ליקח בעולה. כי לפי שלא נאמר בו "לא יקח", אם עבר ולקח בעולה אינו חייב מלקות, כמו אם לקח אלמנה או גרושה או זונה או חללה. וכן אמרו במצרי ואדומי "בנים אשר יולדו להם, דור שלישי יבא להם"(דברים כג, ט), הודיע לנו שדור ראשון ודור שני לא יבא בקהל, ואם עבר אינו חייב מלקות, לפי שלא נאמר בו לאו בפירוש, כמו שנאמר "לא יבא ממזר"(דברים כג, ג), "לא יבא עמוני ומואבי"(דברים כג, ד).
  • והחלק הששי, לאו שבכללות - אין לוקין עליו.
והוא לאו שלא נאמר בפירוש אלא שהוא נלמד מדבר אחר, כמו שאמרו חכמים ז"ל במקומות רבות "ולאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר". והמשל בזה "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו"(ויקרא כג, יד), וכשאכל הקלי זה אין מלקין אותו שתי מלקיות, אחד משום "לחם לא תאכלו" ואחד משום "קלי לא תאכלו", וכן אם אכל הכרמל משום כרמל. וכמו כן הנזיר, אם אכל חרצן או זג אינו חייב שתי מלקיות, אחד משום חרצן שבא בפירוש והשני משום "כל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג"(במדבר ו, ד), לפי שזה הוא לאו שבכללות, אלא אם כן אמר בפירוש "מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל, מחרצנים ועד זג לא יאכל" היה חייב על אכילת חרצן שתים, וכמו כן על הזג, וכמו כן על הענבים לחים, וכן על הענבים יבשים, על כל אחת שתי מלקיות. אבל לפי שאין לוקין על לאו שבכללות, אינו חייב על כל אחד מן הנזכרים אלא לאו אחד. ולכן אמרו "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל"(שמות יב, ט), כאילו אמר "אל תאכלו ממנו אלא צלי", וכשאכלוהו נא אינו חייב שתים, אחד משום נא ואחד משום לא תאכלו אלא צלי, לפי שזה הלאו השני מכלל לאו הוא יוצא והוא לאו שבכללות, ואמנם על נא ועל מבושל מלקות אחת. ודע זה העניין והבן בו היטב, לפי שהוא הקשה שבכולן.
ומזה החלק גם כן שיבא לאו אחד יכלול לשנים שלשה איסורין, כגון זה שנאמר "לא תאכלו על הדם"(ויקרא יט, כו), כי הלאו כלל דברים רבים, למדנו ממנו [סנהדרין סג.] לא תאכלו מבהמה קודם שתצא נפשה, ולמדנו ממנו לא תאכלו מבשר זבח ועדיין דם במזרק כלומר קודם זריקת הדם על המזבח, ולמדנו ממנו אין מברין על הרוגי בית דין, ולמדנו ממנו שבית דין אין אוכלין ביום שהורגים את הנפש. ולשון התלמוד באלה האיסורין כולם "אין לוקין על אחד מהם, וזה הוא לאו שבכללות", רוצה לומר שבכללו איסורין הרבה, ולא נתבאר מהם אחד שנוכל לומר לוקין על אותו שנתבאר מלקות אחד, כמו שעשינו משל בחדש ופסח. וזה יותר מבואר וקל להבין מן המשלים שהקדמנו.
  • והחלק השביעי, הוא לאו גרידא.
והוא שאין בו אחת מאלו השש סיבות הנזכרות, שלוקין עליו, כגון שעטנז, וכלאים, ונבלה, ובשר בחלב, וכתובת קעקע, ושרט לנפש, וזולתם הרבה.

הנה נתבאר לך, שאותן שמלקין אותן מלקות הם המחויבין מיתה בידי שמים, ומחויבי כריתות על שעבר על מצות לא תעשה, ומחויבי לאו כשלא יהיה באותו לאו אחת מן הסיבות שזכרנו, מלבד נשבע ומימר ומקלל חבירו בשם, לוקין ואף על פי שהוא לאו שאין בו מעשה, וכן לאו שניתק לעשה כשלא יתקיים העשה שבו לוקה.

הנה נתבאר לך, כי כל מה שזכר בזה הפרק אמנם זכר מחויבי מיתה או כרת או לאו מיוחד כמו שיחדנוהו. ואין כוונתו בזה הפרק לזכור כל מי שהוא מחויב מלקות, אבל הוא זוכר קצתם, מהם מי שזכר כמו שבא המשל והדמיון, ומהם מי שזכר אותם לדין נוסף באותו הלאו שאינו מבואר בפשט המקרא, או למחלוקת שנפל בו.

ובעיקרים שהקדמנו לך תדע, כי כל מחויבי מלקות בין שנזכר או לא נזכר, ועדים זוממין, חשב להם דבריהם מעשה, לפי שהם נצרכים להגיד עדותן בבית דין:

משנה בעריכה

טבל ומעשר ראשון כשלא נטלה תרומתו - במיתה, כמו שנאמר בתרומת מעשר "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו, ואת קדשי בני ישראל לא תחללו, ולא תמותו"(במדבר יח, לב), ודין מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו גם כן, ודין תרומה שלא נטל ממנה מעשר אחד הוא והוא טבל, כמו שנאמר "ונחשב לכם תרומתכם, כדגן מן הגורן, וכמלאה מן היקב"(במדבר יח, כז).

ומעשר שני והקדש שלא נפדו - בא להם לאו גרידא, והוא ממה שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך, ותירושך ויצהרך, ובכורות בקרך"(דברים יב, יז) וגו'. ודע כי אינו מחויב מלקות על מעשר שלא נפדה אלא כשאכלו אחר שראה פני ירושלים, שנאמר "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה"(דברים יב, יח), לא תוכל לאכול בשעריך"(דברים יב, יז), [ובא בקבלה "כל היכא דקרינא ביה לפני ה' אלוהיך תאכלנו, קרינא ביה לא תוכל",] ולפיכך אינו חייב מי שאכל מעשר שני בגבולין מלקות עד שיכנס לירושלים, כמו שאמרו "מאימתי חייבין, משיראה פני הבית".

ואין הלכה כרבי שמעון, כי לא נאמר בברייתא אלא ברית נשמה בלבד:

משנה געריכה

כשאכל ביכורים אחר שקרא עליהם אינו חייב מלקות לפי שהם נכסי כהן, כמו שבארנו במקומו, אלו דברי רבי עקיבא.

אבל חכמים אומרים כי כיון שהניח אותן בעזרה אינו חייב על אכילתן מלקות ואף על פי שלא קרא.

ודין ביכורים גם כן כדין מעשר שני, רוצה לומר שאינו חייב עליהם כשאכלם חוץ ובין כהן בין זר עד שיראו פני הבית, וכשאכל ביכורים אחר שראו פני הבית קודם הנחה בעזרה לוקה. שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך"(דברים יב, יז) וגו', "ותרומת ידך" אלו ביכורים, וכבר בארנו בפרק שלישי [הלכה ז] מתרומות שזה שנאמר ותרומת ידך בכאן הוא נאמר על הביכורים על כל פנים, לפי שלא הניח בזה הפסוק כלום מכל הדברים שטעונין הבאה ממקום למקום שלא זכר אותם בפירוש, ולא זכר הביכורים והם טעונין הבאת מקום, ואמר ותרומת ידך ואין התרומה טעונה הבאת מקום, אם כן אינו רוצה לומר אלא הביכורים. וכשאכל קדשים חוץ למקומם המסוים לאכילתם עבר על מה שכתוב בתורה "לא תוכל לאכול בשעריך".

ומה שאמר בכאן מעשר שני חוץ לחומה - ואף על פי שמנה קודם לכן מעשר שני והקדש שלא נפדו, אין זה כפל דבר, אבל המאמר הזה הוא נאמר כשהיה מעשר טהור ואכל אותו טהור, ואכלו חוץ לחומה משיראה פני הבית, כמו שפירשנוהו למעלה.

ומה שאמר בהלכה שלפני זה מעשר שני והקדש שלא נפדו - רוצה לומר כשהיה מעשר שנטמא, ואכלו והוא טמא קודם שנפדה ואפילו אכלו בירושלים, לפי שכשנטמא מעשר שני בירושלים אסור לאכלו עד שיפדה. וזהו מה שאמרו, מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו בירושלים, שנאמר "כי לא תוכל שאתו"(דברים יד, כד), ואין שאת אלא אכילה שנאמר "וישא משאות מאת פניו אליהם"(בראשית מג, לד). והאזהרה על אכילת מעשר שני בטומאה הוא ממה שנאמר "לא בערתי ממנו בטמא"(דברים כו, יד), ולמדנו מפי הקבלה בין שאני טהור והוא טמא בין שאני טמא והוא טהור. ואינו חייב מלקות על אכילת מעשר שני בטומאה עד שיאכלנו בירושלים, דאמר רחמנא בבכור שנפל בו מום "בשעריך תאכלנו, הטמא והטהור יחדו"(דברים טו, כב), ואמרו בכאן "לא תוכל לאכול בשעריך"(דברים יב, יז) וגו', ובאה הקבלה גם כן בזה התוספת לא תוכל לאכול בירושלים כבשעריך, כלומר לא תוכל לאכול מעשר בטומאה בירושלים כמו שתאכל בכור בטומאה בשעריך.

ואמר רחמנא "לא תותירו ממנו עד בקר"(שמות יב, י), והוא לאו שאין בו מעשה.

ואמרו "ועצם לא תשברו בו"(שמות יב, מו) אמנם בא זה בפסח טהור, כמו שבארנו במקומו:

משנה דעריכה

רבי יהודה סבר שלאו שנתק לעשה לוקין עליו, ואין הלכה.

אבל העיקר מה שזכרתי לך, שאין לוקין אלא אם נא קיים העשה שבה:

משנה העריכה

"לא יקרחו קרחה"(ויקרא כא, ה), לחייב על כל קרחה וקרחה. וכשימרוט משערו, על מת בלבד, עד שיגלה מעור ראשו כגריס לוקה. ואף על פי שלא פירש בכהנים קרחה במת, למדנוהו בגזירה שווה ממה שנאמר בישראל "ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת"(דברים יד, א), ונאמר "ושרט לנפש לא תתנו"(ויקרא יט, כח), לחייב על כל שריטה ושריטה ועל כל נפש ונפש. ואמרו "לנפש, לחייב על כל שרט ושרט, ועל כל נפש ונפש".

ואמרו על הזקן חמשה - על השער שבלחי העליון מלקות, ועל הלחי התחתון מלקות, אלה שתי מלקיות מצד ימין, וכמו כן שתים מצד שמאל, ועל מה שנתלש מן השער מן הזקן אחד.

וצריך אתה לידע כי המגלח בידו הוא המתחייב מלקות על הפאות ועל הזקן, ואינו חייב המתגלח אלא אם כן עזר למגלח אותו, [ואז לוקין שניהם.

ורהיטני - ברזל שאינו משרש השער, ותולש אותו] מעיקרו.

ומלקט - כעין מלקחיים.

ואין הלכה כרבי אליעזר:

משנה ועריכה

רבי שמעון אומר, אינו חייב עד שיכתוב שם עבודה זרה על בשרו, כאילו אמר לא תשתף עמי שום דבר ולא תקרב עצמך לזולתי. וזו היא כוונתו.

ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה זעריכה

וכשהתרו לו גם כן, ואמרו לו זה שאתה שותה שיעורו כך וכך, ועל כל שיעור כך ממנו אתה חייב מלקות, לוקה כפי השיעורין. וכך פירש בירושלמי:

משנה חעריכה

על כל שערה אחת יתחייב הנזיר מלקות כשקצץ אותו בהתראה, כמו שנתבאר במקומו.

תחילת משנה בנוסח הרמבםעריכה

אמרו פושט ולובש - אינו כשיסור אותו מכל וכל, אלא כיון שפשט ראשו והחזירו, וכמו כן כשעמד עליו כדי לפשוט וללבוש, חייב על כל התראה ואפילו שלא נתפשט:

משנה טעריכה

יהיה החמור הקדש כשהקדישו לבדק הבית, וכבר ידעת לשון המקרא "לא תעבוד בבכור שורך"(דברים טו, יט) וגו', ולמדנו על כל הקדשים שהם אסורים בעבודה, ולפיכך הוא חייב משום עבודה במוקדשין על השור והחמור, אחת משום חורש בכלאי בהמה, ומלקות אחת משום עובד במוקדשין.

ואמרו כלאים בכרם - יהיה חייב שתים, משום זורע כלאים ומשום כלאי הכרם, כמו שנתבאר בספרי.

ושאר הלאוין מבוארים.

אין בכל אלה איסור חל על איסור, אבל הם איסורים הרבה נכפלו בזמן אחד, ולפיכך אינו מן הנמנע שיצטרפו אל אלו הלאוין זולתם הרבה באותו הזמן בעצמו.

ומעיקרנו המחפה בכלאים חייב, ולפיכך כשהחזיר העפר ברגלו על הדבר בעצמו שזרע כשהוא מהלך, חייב משום "לא תזרע כרמך כלאים"(דברים כב, ט):

משנה יעריכה

אילו אמר ארבעים במספר היה ראוי להיותם שלימים, ולפי שהקדים במספר רוצה לומר שלא ילקה בלא שיעור אלא במניין ידוע כפי מה שיוכל לסבול, כמו שנאמר "כדי רשעתו במספר"(דברים כה, ב), כלומר סוף ההלקאה, ואמרו אחרי כן "ארבעים יכנו"(דברים כה, ג), רוצה לומר עד ארבעים, כמו שלמדנו מפי הקבלה בדברי חכמים ז"ל, הואיל וההכאה הוא כפי מה שיוכל לסבול ולא יוסיף על ארבעים לא נכה ארבעים, ונניח ההכאה זו דרך שמירה כמו שבאר, שהשמירה במיעוט הכאה בא.

ורבי יהודה אין דעתו כן.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה יאעריכה

ויודע שזה שנאמר "ארבעים יכנו"(דברים כה, ג) אינו, רצונו לומר שילקה ארבעים לא יותר והוא שאמר "לא יוסיף"(דברים כה, ג), וילקה למטה מן הארבעים כפי מה שיוכל לסבול כדי שלא ימות, והוא שאמרו לו לפי כוחו על רשעתו. ויש להקל בזה, כגון שאמדוהו היודעים במזגי בני אדם ואמרו שיוכל לסבול עשרים הלקאות, ומעיקרנו שלא ילקה אלא שמנה עשרה ואף על פי שיוכל לסבול עשרים, ועל זה הדרך תקיש.

ואמרו אמדוהו אומד אחד - כשנתחייב שתי מלקיות או יותר, ואמדוהו על דרך משל שיסבול שנים וארבעים, ויפטר מן הכל כיון שתחילת האומד היה יכול לסבול הכל והם כך וכך הלקאות. ואם אמדוהו למלקות אחת בלבד, יניח אותו עד שיבריא ממלקותו ולוקה פעם שניה כפי מה שיסבול גם כן. וכמעשה זה בעצמו יעשה כשעבר עבירה שיש בה לאוין הרבה, ועל זה הדין שווה, שיתבוננו בשעת האומד אם אמדוהו לסבול הכל או לסבול אחת לאחת:

משנה יבעריכה

אלה השתי רצועות של חמור, לפי שעשה מעשה הבהמות יענש בעורותיהן, כמו שנאמר על דרך משל "ידע שור קונהו"(ישעיה א, ג):

משנה יגעריכה

יהיה בבית היד של המלקות נקב שיהיו נתלים בו הרצועות, וימשוך בו המלקה כשירצה ויקצר אותו, לפי שאין לוקין לאדם אלא ברצועה שתגיע עד טבורו, כמו שנזכר.

ויגביה הרצועה בשעת ההלקאה בשתי ידיו, ויכה בידו אחת, לפי שזה יותר שלם בהכאה.

ויהיה המכה אדם משכיל ממוצע בכוחו, לא יהיה איש מתעורר ולא משתגע שיכה מכת נקמה באיש ההוא.

וצריך שיכה שליש המכות על לבו, והשליש בכתף האחת והשליש בכתף האחרת. והרמז בזה דאמר רחמנא "והכהו לפניו כדי רשעתו"(דברים כה, ב), ולא לאחריו כדי רשעתו:

משנה ידעריכה

גדול הדיינין קורא אלה הפסוקים הנזכרים בשעה שמלקים את הלוקה, והסמוך לו במעלה ימנה המכות, והשלישי יצווה המכה להכות ויאמר לו "הכה" כל זמן שיכה. ואם יהיה מספר ההכאות מספר הרבה יתעכב בקריאת שני הפסוקים האלה, ואם הוא מספר מועט ימהר ויכוין כל מה שאפשר שיקדים הקריאה כשתשלם ההכאה, [ואם לא יכל וגמר לקרות לפני גמר המכות] חוזר לראש.

ופירוש נתקלקל - שיצא הרעי בשעת ההכאה. וכבר נשלם בזיונו ורחמנא אמר "ונקלה אחיך לעיניך"(דברים כה, ג), וכיון שנתבזה נסתלק ממנו.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה טועריכה

כבר הקדמנו כי המלקות עם התשובה יכפר הכרת.

ואמרו כל היושב ולא עבר עבירה - הוא רוצה לומר שאפשר לו לעשותה, ואין מונעו מעשותה בשום פנים זולתי שמירת מצות התורה, כגון יוסף הצדיק וכיוצא בו.

ואתה יודע לשון התורה ותמנע אדם מאכילת הדם, והיאך ייעד על זה "למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם, כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך"(דברים יב, כח), כל שכן בהמנעו מן התענוגים הגופניים הגדולים שהאדם נוטה אליהן בטבעו כמו שזכר, והתורה היא שהזהירנו שלא לעשותן כדי להרגיל הנפש שלא להוסיף על מה שהוא מדרך הטבע.

ואין הלכה כרבי חנינא:

משנה טזעריכה

מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצווה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם הבא.

ועל זה אמר רבי חנינא, כי המצוות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה, ובעשותו אותה המצווה תחיה נפשו באותו מעשה.

וממה שיורה על העיקר הזה מה ששאל רבי חנניא בן תרדיון "מה אני לחיי עולם הבא", והשיבו המשיב "כלום בא מעשה לידך" כלומר נזדמן לך לעשות מצווה כהוגן, השיבו כי נזדמנה לו מצות צדקה על דרך שלימות ככל מה שאפשר, וזכה לחיי העולם הבא.

ופירוש הפסוק, ה׳ חפץ למען צדקו לצדק את ישראל, למען כי יגדיל תורה ויאדיר: