רמב"ם על כלים טז
ראו גם נוסח המשנה כלים טז רמבם
כלים פרק טז
עריכהשלחן הכפול - שלחן של פרקים, והוא שני חלקים ולו צירים יכפילו אותו ויפשטו אותו, ולזה כאשר נחלק לשנים טמאים, לפי שכל חלק ממנו כלי בפני עצמו, ולזה יסכימו בו בעת עשייתו.
ותעשה שלחן גדול מעץ, כמו זה אשר יקראהו במצרים "מעתצמי", ותוכו כלים קטנים מנוסרים מגוף הכלי הגדול, ישימו בו מין ממיני המאכל בכל כלי מאלו הכלים הקטנים, ושם זה הכלי תמחוי המזנון להיותן משימים בו מיני תבשילין רבים, תרגום "למינהו"(בראשית א, כה) "לזנוהי", וכאשר נחלק זה הכלי לשני חלקים ישאר בכל חלק ממנו כלים שלמים ולזה יקבלו טומאה.
ואפיפורין - כסא של פרקים.
ומגס - קערה, תרגום "קערה"(במדבר ז, יד) "מגיסתא", ותמונתה אשר יושב בה שכאשר נחלקה ישאר חציו ויהיה כלי, ולזה יקבל טומאה.
וכן קוד הבבלי היא קערה מעץ גם כן. אמר במאמר שלמה "וזה היה חלקי מכל עמלי"(קהלת ב, י), "רב ושמואל, חד אמר מקלו, ירצה בו המקל אשר ילך בו, וחד אמר קודו, ירמוז בו אל כלי עץ אשר יאכל בו", בעת שנגרש ממלכותו לפי מה שהתפרסם.
ורוצה לומר משישופם - משיכסכסם בעור הדג, והוא עור דג ידוע החביב יקרא "אל-ספן", ימרקו בו הכלים וימרקם ויבהיקם.
גמר שלא לשוף - רוצה לומר גמר בלבו שלא לשוף, שיהא מוסכם בעת עשיית הכלים שלא ימרקנו בו, הנה הוא יקבל טומאה כאשר נשלם.
ומיטה - הוא "אל-סריד".
ועריסה - "אל-מהר".
ועשייתן לפי מה שאגיד, וזה כשיעמידו ארבעה עמודים מעץ וירכיבו עליהן קורות מעץ ויארגו בהן החבלים, ורוב מה שיעשה אצלנו כסא לטוחנים ולמוכרי הקמח כן, ולזאת המיטה יאמר רבי מאיר משיארגו בו שלושה בתים תטמא, ואף על פי שלא תשלם אריגתה.
ואין הלכה לא כרבי יהודה, ולא כרבי מאיר:
משיחסום - הוא מאשר יעשה השפה אשר תחבר האריגה כולה ותמנענה מלהפסיד ולהתפרד, והוא מעניין "לא תחסום שור"(דברים כה, ד) אשר הוא קשירת פיו.
ומדרך הכלים אשר יהיו מן גומא או תבן או גמי והדומה להן, כמו הקופות והשאר, ישאירו קצת זה הדבר אשר יארגו ממנו הכלי חוץ על שטחו מתוך הכלי או מחוץ, וכאשר השלים האומן לעשות זה הכלי יחתכו אלו הקצוות כלן בברזל. וחיתוך אלו הקצוות יקרא "קניבה", וכאשר אמר יקנב או קנב ומה שישתמשו מאלו הדמיונות, אמנם ירצה חיתוך קצוות הערבה והגומא אחר שלימות הכלי. ולא נצטרך להתעסק שנית בביאור עניין אלו המילות.
ודע שהסל וכלכלה וכוורת תמונת כולן אחד הן אשר נקראם אנחנו הסל, ואמנם יתחלפו בחילוף החומר אשר יעשה ממנו ובגודל ובקטנות.
ושל תמרה - ירצה בו אשר יעשה מכפות התמרים.
ועניין שכן מקיימין - שדרך האדם להניחן כן ואין מדרך האנשים שיחתכו אותן מאלו הקצוות.
ובית הלגינין - בסיס, והוא אשר יקראו במצרים הקנונים, ו"לגינין" קבוץ "לגין".
ובית הכוסות - בסיס כוסות:
קנונים וקלתות - כלים יעשו מערבה דקה על תמונת קערות אשר יאכל האדם בהן, והם מכונות אצלינו במערב "אל-סנאג'".
וסוגין הגדולים - הן הקופות הגדולות מאד אשר יניחו בהן הקמח.
ומלאכת אריגת אלו הכלים הגדולים, יקחו תחילה הגמי או הערבה או הדבר אשר יארגו ממנו, ויחברו אותן בידיהם חבל ארוך עד שיהיה ארכו מאה אמות או יותר, אז יחזרו זה אצל זה ויתפרו מזה החבל או החוט איזו תמונה שירצו, וזה דבר מפורסם בכל מקום אין צריך בו אריכות.
ודורים - קבוץ "דור", והוא העיגול אשר ישימו בו [אוכל] הבקר.
ויאמר שאלו הכלים הגדולים, כאשר יתפרו רוחב קרקעיתו עוד יגביהו לו שפה [בגובה] שני דורין שהן שני עיגולין, וזהו עניין אמרו שני דורים לרוחב שלהן, רוצה לומר על עיגולן לפי שיעור רוחב הכלי כולו, אשר יסכים שיהיה רוחבו כן.
וכן ים נפה וכברה, אשר בארנוהו שיעשו כן מגמי או מערבה, הנה כאשר יגביה שפה העליונה עיגול אחד מקבל טומאה.
ושתי צפירות - שני עיגולים מעיגולי זה הארוג, והוא מעניין אמרו "באה הצפירה"(יחזקאל ז, י), רוצה לומר הגעת סיבוב האדונות לאלה הפקידים.
וערק - כלי משעם, גם כן כדמיון קופה, לו שפה מעוטת הגובה, וזה הכלי מעט הרוחב ארוך דומה לתיבת האושכפים ולזה יקרא "ערק", תרגום "שרוך נעל"(בראשית יד, כג) "ערק מסאנא".
וכבר בארנו בפתיחת זה הסדר, שהכלים הנעשים מהשעם ומהגמי והדומה להן ממה שיצמיחו בארץ, הן כולן מכלל כלי עץ, ולזה זכר אלו המינים מהכלים בזכרו כלי עץ:
תורמל - הוא כלי מעור יתלו אותו הרועים בצוואריהם ישימו בו מזונות, ובתלמוד "ולא הרועה בתרמילו".
ועניין יחסום בכלי העור, שיכפלו קצתו ויתפרו אותו עד שיהיה שפה לכלי.
ויקנב שיחתוך קצוות העור היוצאין לחוץ והן קצוות קטנות דומות לשיער.
וקיחותיו - שנצים אשר יקבצו בו פי הכלי כמו שהוא מפורסם.
סקורטיה - הוא כלי מעור אשר יאכלו עליו.
וציציתה - היא העגולה מהעור אשר יעשו באמצעה, ותופרן אותה עמה לנוי, והיא מקשית כמו שהוא מפורסם, מלשון "ציץ נזר הקדש"(שמות לט, ל).
טבעותיה - טבעת נחושת או ברזל אשר יהיה בקצה הסקורטיה.
וקטבוליה - הנטע אשר יציעו בעיגול לרקום עליו.
והיותו מגביל אלו הכלים אשר הן פשוטי כלי עור, ויאמר שהן מקבלין טומאה, ואנחנו כבר קדם לנו שכלי עור פשוטיהם טהורים, אפשר בזה שני פנים:
- האחד מהם, שיהיו פשוטי כלי עור יקבלו טומאה מדרבנן גם כן כמו פשוטי כלי עץ, שדין הכל אחד, ויהיה אמרו בתלמוד "מדרבנן", ירצה בו כלי עץ ושאר המנויים עמו, שלא יקבלו פשוטיהם טומאה מדאורייתא.
- והפנים האחרים, שתהיה זאת הטומאה המשכב ומושב לבד, לא לשאר טומאות. וזה האופן יותר חזק אצלי.
וכבר יפרשו קצת המפרשים, "פקח קוח"(ישעיה סא, ב) העדי רוצה לומר הסרת העיגול, וישימוהו שתי מילות "פקח קוח", ויהיה "קוח" עניין עדי מאמרו "קיחותיו" ו"קיחותיה".
וכר של עור - היא כסא של העור העגול. וכסת הארוך. וצורתם מפורסמת.
ואין הלכה כרבי יהודה:
פטילייה - דומה לקופה מערבה, גובהה קרוב לאמה, ולה פה קטן ישימו בו התאנים היבשים כאשר ירצו להצניעם או להעתיקם, ושמו מפורסם אצלנו "מצורה".
וחסינה - היא קופה גדולה דומה לבית יעשה מערבה, ברוב ימלאו אותה מחיטה כאשר ירצו לאצור אותה, תרגום נ"הרסו ממגורות"(יואל א, יז) "איפחתו חוסנייא".
ונהגו לקבץ הפירות הלחים כתאנים וענבים שיחפו אותן כדמיון אריגה מעלי ערבה או קנים, וזה הארג יקרא סגניות, באורו גדר, מלשון "סוגה בשושנים"(שיר השירים ז, ג).
וחותל - כלי משעם או מגומא, ישימו בו הפירות הלחים בעת המכירה כדי שלא ימשמשו ביד, כמו אלו אשר ימכרו בו הפירות הלחים במצרים אשר יקראו אותו "אל-דובלה", והוא מלשון "והחתל לא חותלת"(יחזקאל טז, ה):
קסייה - עור תפור יכנס בו היד והוא על דמיון כף האדם.
ואם היה הכוונה בו שיביא לו בו הידים כדי שלא יכנס בידו הקוץ או העצים וינגעהו, טמא.
ואם הכוונה בו שלא יזיע ויפסיד מה שבידו מפני הזיעה או יציקהו הזיעה מהחזיק הכלי אשר יתעסק בו, הנה לא תטמא, לפי שהוא דמיון פשוטי כלי עור, ואף על פי שהוא חלול לא נעשה לקבול:
מלקוט - כלי מעור, יקבצו בו רפתי הבקר כדי שלא יפסיד החיטה בעת הדישה.
והחסום שלו - הזמם אשר יקשרו על פיו כדי שלא יאכל מן החיטה, שהזהירנו מלשום אותו על פיו בעת הדישה.
ומדף - הוא כלי פשוט משימין בו אש וגללי בקר, יגרשו בו הדבורים כדי שיעופו ויוכל אדם ליקח הדבש, והוא מלשון "עלה נדף"(ויקרא כו, לו).
והמנפה - מה שיניפו בו יקרא בלשון זה, לפי שמוליך ומביא הרוח.
כיסוי קופסא - כיסוי התיבה, והוא כדמות התיבה יכניסו בו הבגדים ויניחו עליו הכיסוי. ובתלמוד "כלי קופסא", ירצו בו הבגדים המוצנעין בתיבות ובארגזים.
וכן קמטרא - היא אשר נקרא אותה באנדלי "אל-עתירה", ובמצרים "אל-קמטרא". תרגום "המלתחת"(מלכים ב י, כב) "קמטרא".
והמכבש של חרש - כלי הנגרים אשר יישרו בו עצים המעוותים.
והקמרון שלה - הקובה אשר עליה, והוא הכיסוי של תיבה שהוא עשוי כמין קופה. "שש עגלות צב"(במדבר ז, ג), אמרו בספרי "קמורות", רוצה לומר קערורות.
והאנגלין של ספר - דפוס מעור מקשיי על דמיון ספר תורה, יעשו עליו נרתיק של ספר תורה כאשר יעשו לה נרתיק מעור.
ובית הנגר - הוא נרתיק מעץ, יכנס בו המנעול אשר ינעלו בו השערים. וכן בית המנעול.
ובית המזוזה - בית מעץ כמין קנה, יכניסו בו המזוזה, וישימו אותו בשער.
ותיק - הוא הנרתיק שיעשו אותו לכלי הנבלים והכנורות, ודמיונו מפורסם כמו תיק של ספר תורה.
והאמום של גודלי מצנפות - לפי שיש להן דפוס כמו ראש האדם, וגודלין עליו המצנפת.
והמרכוף - כבר בארנו שהוא סוס מעץ אשר ישחקו בו.
ורביעית של אליית - הם שני עצים אורך כל אחד מהן יותר מאמה, יהיו שני העצים ביד המצחק יכה אחד מהן באחד לפי הניגון, ושמו מפורסם במערב "אל-שיז". ותרגום "ובמנענעים"(שמואל ב ו, ה) "וברביעין". וייחס אותו למקוננת לפי שיקוננו בו המתים אצלן.
וגנוגנת העני - אוהל האומן. והוא נגזר מאמרו "גנון והציל"(ישעיה לא, ה), וירצה בו הצל אשר יעשה האומן על ראשו בשעת מלאכה בשמש, יעשה אצלנו מגומא על הראש. ו"עני" שם האומן, אמר יתברך "כי עני הוא"(דברים כד, טו).
וסמוכות המטה - ידוע.
וטפוס - דפוס, והוא הדפוס של עץ אשר יעשו עליו תפילין של ראש.
וסות - הוא הבגד, "ובדם ענבים סותו"(בראשית מט, יא). ואמרו "אמום של עושה סותות", ירצה הדפוס אשר יארגו עליו, וצורתו מפורסמת.
וזה הכלל אשר זכר רבי יוסי אמת.
וביאורו:
- שכל כלי עץ אשר יצטרך צורך קרוב, כמו השולחן והטבלא והמטה והדומה להן, יקראו "משמשי אדם".
- וכל מה שהוא כלי לכלי אחר יצטרך אליו האדם, ויהיה זה הכלי הראשון עובד לכלי השני, הנה הוא יקרא "משמש משמשי אדם".
- ומה שהיה ממנו אשר הוא "משמשי משמשי אדם" יצטרך אליו תמיד לא יפרד הכלי הראשון מהשני, כמו כיסוי קופסא אשר לא יתפרד ממנו, ומשמשי אדם הוא הקופסא לבד ואולם כסויה הוא משמש המשמש, הנה הוא יטמא.
- ומה שהיה ממנו לא יצטרך אליו בלתי בשעת מלאכה, כמו הדפוסים הנזכרים שהן לא יצטרכו אליו בלתי בשעת מלאכה, הרי הן לא יטמאו.
הנה זה חלוק רבי יוסי בכלים אשר הן משמשי משמשים לבד, וזהו שורש אמיתי, ולא התבאר בסיפרא.
ונשאר מהחלוקה שתי חלוקות, והוא:
- שיהיה כלי משמש את האדם ואינו משמש את משמשיו.
- או יהיה משמש את האדם ואת משמשי משמשיו.
והנה כבר התבאר בסיפרא:
- שכל מה שהוא משמש את האדם לבד שהוא לא יטמא, רוצה לומר שהוא לא יצרפהו האדם בדברים אשר ירצה, שכל מי שיאכלהו או ישתהו או ילבשהו הנה גם כן משמש את האדם.
- וכאשר היה כלי לא יצלח למשמשי אדם אבל לאדם עצמו, כמו סולם לעלות עליו, לא יטמא.
- ואם היה דבר יצלח לאדם ולמשמשי אדם, הנה זהו אשר יטמא מן כלי עץ.
אולם אשר הוא למשמשי אדם לבד, הנה חלק אותו רבי יוסי כמו שקדם. ולמד זה מן השק, שהוא משמש את האדם שכבר ישב בו או ילבשהו או יתכסה בו, וכן משמש את משמשי אדם לפי שישימו בו הדברים אשר הן משמשי אדם. והגע זה העניין, שהוא עמידת הדין בטומאת כלי עץ.
וזה לשון ספרא "מכל כלי עץ, ולא כל כלי עץ, יכול שאני מרבה הסולם והקולב והנחותא והמנורה, תלמוד לומר מכל כלי עץ ולא כל כלי עץ, או יכול שאני מוציא את השולחן ואת הטבלא ואת הדולפקי, תלמוד לומר כל כלי עץ ריבה, ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחרי שריבה הכתוב מיעט", רוצה לומר שהלשון בהם כמו הריבוי והמיעוט לאיזה טעם ייחד אלו בריבוי לטומאה וזה במיעוט מן הטומאה. והיה התשובה "תלמוד לומר שק, מה שק מיוחד שהוא משמש את האדם ואת משמשי האדם, אף אני מרבה את השולחן ואת הטבלא שהן משמשין את האדם ואת משמשי אדם, ומוציא את הסולם שהוא משמש את האדם ואינו משמש את משמשי האדם, ואת הקולב ואת המנורה ואת הנחותא שהן משמשים משמשי האדם ואינן משמשים את האדם".
ו"נחותא" היא חתיכת עץ תושם תחת הכלים תושבת להן. ונעשית המנורה משמשי משמשים לפי שהמנורה עצמה היא משמשת את האדם.
ובתוספתא דכלים אמרינן "רבי יהודה נותן בהן שלש מידות משום רבי עקיבא, העשוי לשמש את האדם כגון הסולם, ואת הכלים כגון הקולב והמנורה והנחותא, טהורה. העשוי לשמש את האדם ואת משמשי אדם כגון הטבלא והשלחן והדולפקי, טמאין". והוסיף רבי יוסי דין, וביאר שהחלק האחד והוא העשוי לשמש את הכלים, והוא אשר יקראהו בסיפרא משמשי משמשים של אדם, ממנו מה שהוא טהור וממנו מה שהוא טמא, כמו שביארנו.
ושמור זה השורש והבינהו מאד:
תיק - הוא נרתיק.
וכבר קדם לנו שפגיון - סכין מעוות.
ומספרת - רוצה לומר מה שיגלחו בו.
ותער, ומספרים - ידועים.
ובית הכוחל - הכלים שמשימין בו הכחול.
ומכתב - קולמוס ברזל או נחושת, וכבר קדם ביאורו.
ותרונתק - הוא שיעשו מעור בסיסים מקובצים לגשם אחד, ובו מקומות לקולמוס ולסכין ולמספרים, והוא שאנו קורים "פינארו". ורוצה לומר שלכך נקרא "תרונתק" "תרין תיק", ושמו מפורסם אצלנו.
ובית החיצים - בני אשפה.
ובית הפגוזות - תיק מעור ישימו בו החצים הרחבים. תרגום "ומחי קבלו"(יחזקאל כו, ט) "ומחת פגוזוהי".
וסמפוניא וחליל - מיני זמר כמו שכבר ביארנו.
ואמרו חפוי טהור, לפי שהחפויין כולן, כמו שמחפין בסיס של זהב או כמו מהחפויין של מתכת, וכן כלים רבים יחופו בעור. וכל החפויין לא יטמאו לשורש אשר קדם זכרו, והוא אמרו "יכול שאני מרבה חפוי הכלים, תלמוד לומר אשר יעשה מלאכה בהם, פרט לחפוי כלים":
משנה כלים, פרק ט"ז:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב