משנה כלים טז ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק טז · משנה ו | >>
קסייה של זורי גרנות, של הולכי דרכים, של עושי פשתן, טמאה.
אבל של צבעין ושל נפחין, טהורה.
רבי יוסי אומר: אף של גרוסות כיוצא בהן.
זה הכלל: העשוי לקבלהטז, טמא.
מפני הזיעה, טהור.
קַסְיָה שֶׁל זוֹרֵי גְּרָנוֹת,
- שֶׁל הוֹלְכֵי דְּרָכִים,
- שֶׁל עוֹשֵׂי פִּשְׁתָּן,
- טְמֵאָה;
- אֲבָל שֶׁל צַבָּעִין וְשֶׁל נַפָחִין,
- טְהוֹרָה.
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
- אַף שֶׁל גָּרוֹסוֹת כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.
- זֶה הַכְּלָל:
- הֶעָשׂוּי לְקַבָּלָה, טָמֵא;
- מִפְנֵי הַזֵּעָה, טָהוֹר:
- הֶעָשׂוּי לְקַבָּלָה, טָמֵא;
קסיה -
- של זורי גרנות, ושל הולכי דרכים, ושל עושי פשתן - טמאה.
- אבל של צבעים, ושל נפחים - טהורה.
- רבי יוסי אומר: אף של גרוסות - כיוצא בהן.
- זה הכלל -
- העשוי לקבלה - טמא,
- מפני הזיעה - טהור.
קסייה - עור תפור יכנס בו היד והוא על דמיון כף האדם.
ואם היה הכוונה בו שיביא לו בו הידים כדי שלא יכנס בידו הקוץ או העצים וינגעהו, טמא.
ואם הכוונה בו שלא יזיע ויפסיד מה שבידו מפני הזיעה או יציקהו הזיעה מהחזיק הכלי אשר יתעסק בו, הנה לא תטמא, לפי שהוא דמיון פשוטי כלי עור, ואף על פי שהוא חלול לא נעשה לקבול:
במסכת מכשירין פ"ה [מ"ח] קסייא של שולחנות ופי' בערוך קערות של שולחנות ויש מדמים לוקשותיו ומנקיותיו ואע"ג דגרסינן במנחות (דף צז.) קשותיו אלו הסניפים והיא צלוחית של יין והוא כמו (במדבר ד) קשות הנסך:
של גרוסות. טוחני פולין ברחיים:
מפני הזיעה. לשאוב את הזיעה כדי להקר בשרו שלא יזיע:
קסייה - בית יד של עור: של זורי גרנות והולכי דרכים! (טו)
ושל עושי פשתן טמאה - דכיון דהיא עשויה כדי לאחוז הדבר בידו יפה שלא ישמט ממנו, או כדי שלא יתחוב לו קוץ בידו, מקרי עשוי לקבלה, כיון שהדבר שהוא אוחז בו נשען על הבית יד ומקבלו:
של גרוסות - העושים גריסות של פול בריחיים:
מפני הזיעה - לשאוב את הזיעה כדי להקר בשרו שלא יזיע. אי נמי, שלא תטנף זיעת ידיו הדבר שהוא אוחז בו:
טהור - דתשמיש עראי חשוב:
קסיה. פי' הר"ב בית יד של עור וכו' כדי לאחוז כו'. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ובחבורו פ"ז מה"כ (הלכה ה). ואיכא למידק של הולכי דרכים למאי עבידתיה לקבלה. ויתכן בעיני לומר שעשוי ג"כ לאחוז בידו יפה את המקל אשר נשען עליו בהלוכו. א"נ לפעמים הולך במקום ברקנים וקוצים. וצריך שידחה אותם מן הדרך שלא ישרטו בגדיו ופניו. ונמצא שהקסייה מועיל לו שלא יתחוב לו קוץ בידו. ושוב מצאתי להראב"ד בפי"ג מהל' טומאת אוכלים [הלכה יא] שמפרש קסייה. שהוא עור שהזורה הגורן חוגר על כל בגדיו שלא יתחברו בהם הקיסים והקסמין והמוץ שבגורן והולכי דרכים מפני האבק. ועושי פשתן בשביל הקסמים והרקתא [*מה שמנערים מן הפשתן. כך פירש"י בפ' לא יחפור דף כ"ו] וכל אלו עושין לקבלה שהם מקבלים הפסולת [ומבלאי] הבגדים. אבל של צבעים של נפחים שהם מזיעים תמיד והם מקנחים בהם הזיעה טהורה. ע"כ ואי הכי לא קשיא נמי בפרק כד משנה טו ע"ש. ופרק כו מ"ג. ומהר"ם כתב. וז"ל ול"נ שהוא כובע של קליפי עצים כעין אותן של כפריים וקסיא מלשון תרי קיסי רטיבי דפרק חלק. שמשימים זורי גרנות בראשן מפני שלא יזיק האבק לעינים. כן הולכי דרכים ועושי פשתן שלא תזיק להם הרקתא. וכן קסיא של שולחנות [*במשנה ח פרק ה דמכשירין] כשאדם מיסב על השלחן יש לו כובע של קש בראשו להנאתו. אבל של צבעים ונפחים אינו עשוי לכך וטהור וכדמפ' בסיפא בזה הכלל. עוד נ"ל קסיא שולחנות יש לו בראשו שלא יכאב לו לעינים מה שמונה מעות תדיר. העשוי לקבלה. פי' לקבל האבק שלא יזיקנו חשוב כלי. מפני זיעה. כגון של צבעים ושל נפחים ושל גרוסות שיש להן טורח נדול. ומזיעים מן המלאכה. ומשימים אותו בראשם להקר טהור. ע"כ:
(טו) (על ה) נראה לי שעשוי ג"כ לאחוז בידו יפה את המקל אשר נשען עליו בהלוכו. אי נמי, לפעמים הולך בטקום ברקנים וקוצים וצריך שידחה אותם מן הדרך, שלא ישרטו בגדיו ופניו, ונמצא שהקסיה מועיל לו שלא יתחב לו קוץ בידו. ועתוי"ט:
(טז) (על המשנה) לקבלה. פירוש, לקבל האבק שלא יזיקנו, חשוב כלי. מפני הזיעה, כגון צבעים נפחים וגרוסות שיש להן טורח גדול ומזיעין מן המלאכה ומשימים אותם בראשם להקר, טהור. מהר"מ:
קסיא וכו': ובספר אגודה כתוב קשיא בשי"ן כמו קשותיו ומנקיותיו. ויש להסתפק אם הרמב"ם ז"ל היה גורס זורעי גנות במקום זור גרנות שכך הוא שם בפ"ז דה"כ:
יכין
קסייה: י"א דקסיא הוא בית יד של עור כעין עניבה שיש במקל הדישה. וכ"כ יש עניבה כזו במקל של הולכי דרכים. ובהמקל של מנקשין על אניצי פשתן להסיר מהן הקליפות ולעשות פשתן. וכל אלו העניבות מסייעין בשעת מלאכתן [עי' פט"ו מ"ד] וי"א שהוא עור שכורך סביב היד. כדי לאחוז בידו יפה מקל הדישה שבגורן. או כשהולך בדרך. או כשמנקש על הפשתן לנקותו. או שכורך העור על ידו. שלא יסרט בשרו מקסמי המקל כשיאחזנו בחוזק. ונחשב העור הזה עשוי לקבלה. מדמקבל המקל בעור ההוא. וי"א שהוא כעין שירעם שלפני עינים שבכובע מלחמה. העלם בל"א [דבלשון רומי נקרא ההעלם קאסים וכן אמרינן בב"ר פצ"ט אלו לובשין קסים] ולובשין השירם הזה סביב למצחם כשזורין בגורן וכשהולכין בדרך וכשמסרקין פשתן. שלא יזוקו עיניהן במוץ שבגורן. ובאבק שבדרכים. ובקסמין שבנעורת שבפשתן:
של עושי פשתן טמאה: דעשוי לקבלה וכמש"ל:
טהורה: דהעור ההוא אינו עשוי רק לקנח הזיעה משום דהנך עומדין במלאכתן אצל האש. שלא יטנף בהזיעה ההוא הדבר שאוחז בו:
אף של גרוסות כיוצא בהן: דמשום שעוסקין במלאכות כבדות. מזיעין הרבה. ומטנפין בו כל דבר שאוחזין. ולרבנן הרי לובש העור ההוא גם כשטוחן גרוסות מועט. שאינו מזיע במלאכתו. ע"כ מוכח שנבשו רק כדי שלא יזיקו אבק הגרוסות. ומק"ט:
זה הכלל: נ"ל דהך זה הכלל ד"ה היא. ולא פליגי רבנן ור' יוסי רק בסתמא דר' יוסי ס"ל דכל של גרוסית עשוי להסיר הזיע. אבל בידוע שעשוי לקבל. או לקנח הזיעה. לכ"ע אזלינן בתר הידוע:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת